פה אהבו

פרק 10 הכול נראה לה אותו הדבר רק חום יותר. היא מביטה בסמטאות העיר שלה, הקולות מציפים את ראשה, קולות של אושר וצחוק והיא מתעקשת לעמוד יציבה מולם. מתחת למשקפי שמש גדולים מדי ומטפחת שחורה היא מסתתרת, מסיירת בשבילי זיכרונה כתיירת מארץ אחרת, כפי שרגילה, כמי שחייבת להיטמע, אחרת תאבד את שליטתה. גופה מוביל אותה מעצמו לבית הוריה, והיא סבה בכיכר, מחפשת שאריות של זהות מחיים קודמים. בפינה של טוביה היללן היא מבחינה בגל-עד מעוטר פקקים של בקבוקים התוחמים את מקום מושבו של האיש שאיבד את הכול. היא נעצרת ומסירה לרגע את המשקפיים, היא מבחינה בכתם בהיר על המדרכה, כתם דמעותיו הרבות שחשבה בילדותה שלא ייפסקו לעולם, כתם שאיתני הטבע לא יכולים לו, לא שטפוהו הגשמים ולא המיסה השמש. ואז מבליחות יללותיו לראשה ומאיימות לפלח את ליבה לשניים. היא מלטפת את פינת המדרכה, נפרדת מהאיש שחבר למשפחתו ועלה השמיימה, כפי שרצה וקיווה ופילל בכל רגע ער בחייו. היא מחזירה את המשקפיים לעיניה ומביטה סביב. הרחוב רועש וגועש. היא מתיישבת בפינתו של היללן עייפה וזוכרת. וממול הוא מביט בה, ארוך זקן וחד עין, הוא יודע מי היא למרות התחפושת המתאמצת. אפללו נע לעברה איטי ומורכן, נעזר במקל גבוה שהולך לפניו. ללא מילים הוא מתיישב לצידה והם יחד, רק לכמה רגעים חיים שוב שם, בעידן העצב והכאב. מבלי משים היא נשענת עליו, זרועותיה שמוטות וגופה רפה והוא עוטף אותה בידיו הרועדות מגיל, והיא בוכה. בוכה על שלא שייכת לאיש או למקום, ודווקא כאן, בפינת רחוב עלום בשכונה אחת נשכחת, היא שוב ילדה. "ורדה?" היא שואלת אותו. אפללו הזקן עוצם את עיניו ובתנועת ראש מהירה המכוונת מעלה. גם היא אינה בין החיים. האם אי-פעם הייתה? היא ממשיכה בדרך שלא שכחה ומגיעה למקומה המיותם של הנרקומנית בעלת הנפש העדינה ביותר שהכירה. היא מביטה בחבלי הכביסה במרפסת בית הוריה. מלמטה היא מבחינה בפגעי הזמן הניכרים בהם. רובם שרדו בגבורה, מייבשים נאמנה את בגדי המשפחה ורק חוט אחד קרוע מסתלסל מנותק מאחיו הקשורים. כמוהו היא הרגישה, מביטה מן הצד על משפחתה, על החיים שהיו לה ועל אלו שלעולם לא יהיו לה. בעיניים של אישה היא מביטה על ילדותה ולא מוצאת מקום בליבה לזיכרונות הרבים שמגיחים בערבוביה מהירה של צחוק ובכי והיא עומדת משותקת תחת הבניין שהיה ביתה. היא ממשיכה לעבר השוק. "רק היום, רק היום," הוא צועק את מחיר המבצע של העגבניות. היא מביטה בו ואז נעצרת, הפנים פני הנער שהכירה, המבט חלול. "ארז," היא אומרת בקול ונזכרת. הוא אינו מביט בה, עסוק במרכולתו. הכול חוזר אליה, איך חלם על החולות הלבנים והמים השקופים, החזיק את הכרטיס לקוסטה ריקה ברעד כמו חייו היו תלויים בו. היא זוכרת את החיוך מלא ההבטחה, כמה יפה היה ארז החולם, יפה כמו החלום שלו. והנה הוא בבסטה, כמו אביו לפניו ואביו שלפניו. החלום ושברו. אין כל חדש תחת השמש, אמר היללן וצדק. היא ממשיכה בשבילי הזיכרון. היא פונה לבית הקברות כשהשעה היא שעת ערביים והמתים נשארים לבדם. בין חלקות הקברים הרבים היא מבחינה בנשים בודדות מנקות את מצבות יקיריהן, מסדרות את האבנים בשורה ותולשות עשבים שוטים. היא מוצאת את הקבר של סבה, נעצרת וקוראת את האותיות והמספרים שחרוטים בשחור כמו צועקים לעומתה, היה איש ואיננו. היא מתחילה לסדר את האבנים. ואז יד שחומה נוגעת בכתפה. היא אינה נבהלת וגם לא מסתובבת. היד רועדת בתחינה, והיא, גופה משותק במקום. היד היא יד אימה והבת מחזירה ברעד. האם מפחדת לשאול והבת כבר לא תענה לעולם. ואז החיבוק מדבר, הוא אומר סליחה והתגעגעתי וגם טוב לראות אותך. הן הולכות בשקט הביתה, האחת לשגרת יומה והשנייה לבית הרפאים של זיכרונה. אותה הליכה, אותם הצבעים, אותו בית יוצר. והזמן כמו נעצר בבית הוריה, והיא מביטה בכל מה שלא השתנה. אין הרבה מילים, חולין לא יכול להתקיים ביניהן. השאלות קשות והתשובות ארוכות, חיים שלמים. "יא בינתי," אימה בוכה, "יא בינתי." מיכל מתפשטת ממעיל יקר ומניחה על כיסא ישן, "את חייבת ללכת," אומרת האם, "אבא אם יראה אותך," היא לא ממשיכה את המשפט. היא מהנהנת, "אולי כוס תה, עם הל כמו שתמיד?" "אין זמן, תכף נגמרת התפילה. תבואי מחר, אני אכין לך." דומעות מתחבקות. האם גרומה, הבת מחזיקה אותה בהיפוך כמו הייתה היא הילדה וזו האם. ממאנות לעזוב אבל חייבות. היא כבר לא בשליטה, בוכה בקול, מייללת, לא ציפתה. הרגליים לא נושאות אותה, לא מקשיבות להיגיון. והוא מגיע. האם מכינה לו כיסא אך הוא, לא בוגד בו ליבו, להפך. הוא מרגיש קל וליבו רוגע. בתו האהובה, תמיד ידע שיגיע היום ויראה אותה שוב. מביט בה טוב, גאה. יד זקנה נשלחת ללחי מרוחה באיפור, היד מלטפת, הפנים נצמדות. ככה הם יושבים בסלון ביתם הישן ולא יודעים באיזו מילה להתחיל, זה כבר לא משנה. העבר לא משנה עכשיו, האם נושמת לרווחה. הוא מודה לה על שעזרה לכל האחים שלה. כמלאך שומר דאגה לכל הצרכים שלהם, מה שלא יכלו ההורים לעשות. הוא יודע. היא מעולם לא שכחה מאיפה באה, הוא לא כועס, רק מתגעגע מאוד. בתו אהובתו. יודע טוב מלשאול שאלות, אולי אפילו לא רוצה לדעת, מפחד. "אני רוצה לישון," היא אומרת, וחיוך גדול נמתח על פניה. היא נכנסת לחדר ילדותה, הכול שם, כאילו לא עברו עשורים. האם מכסה טוב-טוב את כל הגוף בשמיכה הרכה, מלטפת עד שבתה נרדמת במקום הטבעי שלה, בבית. אושר גדול. בחדווה היא פונה לשוק ומתקינה ארוחת מלכים, את כל המנות המפורסמות שלה היא מכינה בארוחה אחת, לא בוחלת. מכל טוב היא מגישה לה בקומה, כל הטעמים המוכרים כל כך, הזכורים כל כך, טעם של אימא. היא מסיימת את הדג החריף בשלושה ביסים, האם מביטה שמחה, עוברת לקוסקוס, טובלת במרק. היא אוכלת מכל הבא ליד, קיבתה מלאת זיכרונות, בולמוס. היא שוב עייפה. לא היה לה מושג כמה הנפש שלה רצתה הביתה. כל כך הרבה שנים התנהלה לבד בעולם, ממש לבד, בלי גבר או משפחה, רק היא והחושים שלה. עכשיו היא יכולה להרפות, הגוף משווע למנוחה, אימא ואבא פה, אפשר לנוח.