צללים מן העבר

כעבור שנתיים

“את לא יכולה לפתוח פרק חדש בחיים, אם את כל הזמן חוזרת וקוראת את הפרק הקודם,” אני משננת את מילותיה של אימי וסוגרת עוד ארגז מלא בחפצים ישנים ששכחתי שהם קיימים בכלל.

לפני כמה ימים התחלתי לארוז לקראת המעבר דירה. אחרי שנתיים של המתנה מייגעת לג’יימי, לתשובות, לחיים שהיו לי קודם, אני מרגישה שהגיע הזמן להמשיך הלאה. כמעט סיימתי, אבל חדר אחד עדיין ממתין לי, החדר הקטן שנמצא בקומה העליונה, חדר העבודה של ג׳יימי, שם בילה במשך שעות ארוכות.

אני לוקחת ארגז ריק וברגליים כבדות עולה במדרגות העץ אל הקומה השנייה, נושמת עמוק ומסובבת את המפתח. דלת העץ חורקת, התריסים מוגפים, חשוך. אני מדליקה את האור ובוהה בחלל. כל חפציו של ג’יימי נשארו במקומם כפי שהיו. בגרון חנוק מכאב אני מסתובבת בחדר וסורקת את המדפים, מתיישבת בכיסא העץ שאהב ומחליקה את כפות ידיי על שולחן הכתיבה הישן, המצופה שכבות של אבק.

״ג׳יימי... איפה אתה?” אני לוחשת בנואשות כשהזיכרונות צפים, נעה בין האמת לנסתר, בין המציאות לבדיה, בין התקווה לאכזבה. לרגע קצר וכמעט מוחשי אני רואה אותו, קרוב אליי, במרחק נגיעה, יושב לצידי על הכיסא ומביט בי. הוא נראה נינוח, עיניו החומות בורקות משמחה מבעד למשקפי הקריאה שלו, ושיערו הכהה מסורק בקפידה, משוך ממצחו לאחור. אני מושיטה לעברו את ידי, אך ידו אינה מושטת חזרה.

“לא! זו רק אשליה. אתה לא כאן...” אני ממלמלת בכעס קודר ומשליכה חפצים לכל עבר, מנפצת בטעות את התמונה הממוסגרת מיום נישואינו. אני בוהה בה בעגמומיות, בג’יימי בחליפה שחורה ובי בשמלת כלה לבנה. כמה מאושרים היינו אז! החיוך היפה שלו קורא לי מבין רסיסי העבר. אני מתרוממת על קצות אצבעותיי, מעיפה את התיקים שמונחים על המדפים הגבוהים, ותולשת מתוכם את הדפים.

אך הזעם העצור בי אינו שוקט. אני עוקרת בתסכול את מגירות השולחן ממקומן, כל הבדידות והעצב, החרדה והייאוש, התקווה שנכזבה יום יום במשך שנתיים תמימות - הכול מכה בי ללא רחמים. אני קורסת על רצפת העץ, נשכבת בין החפצים והזכוכיות, מביטה בתמונה השבורה שלנו ומתפרקת בבכי מר. היעלמותו הותירה חור גדול בליבי. אף שעברו שנתיים והחיים המשיכו בלעדיו, ישנם רגעים שעדיין קשה לי להשלים עם המציאות שבה הוא איננו עוד.

לקראת חצות הלילה, כשכל שרירי גופי סחוטים ממאמץ, אני מזכירה לעצמי שיום עמוס מחכה לי מחר. אני מוחה את הדמעות ומתרוממת על ברכיי, מחליטה לדחות את פינוי החדר. אלא שאז נתקלות עיניי בדף שמוצמד לחלק התחתון של אחת המגירות ההפוכות שהשלכתי על הרצפה.

אני תולשת אותו וסורקת אותו במבט מהיר. זה נראה כמו פירוט חשבונות ישן שהונח שם זמן רב, אך משהו בו מושך את תשומת ליבי. אני משפשפת את עיניי וקוראת בקול את המילים המודגשות באדום של הסמליל הקטן שמתנוסס עליו בצידו השמאלי: Union Bancaire Privee - Swiss bank. תדפיס חשבון של בנק שוויצרי?! זה חשבון עסקי שבאופן מפליא שייך לג’יימי. מוזר... מסתבר שהוא פתח חשבון זר על שמו לפני שנעלם, ואני לא ידעתי על כך.

איך זה ייתכן? למה שיעשה דבר כזה בלי ליידע אותי? אני מביטה בסכום שמצוין בשורת ההפקדה בחשבונו ומשפשפת את עיניי הדומעות. “אלוהים אדירים! חמישים מיליון דולר...?! לא, זה לא הגיוני. זו בטח טעות, אין סיכוי בעולם שזה הכסף שלנו...”

בלב הולם אני בוחנת מקרוב את טווח התאריכים שבו נפתח החשבון והופקד הכסף, ומזדעזעת עוד יותר. התאריך מעט דהוי, אך אני מצליחה לקרוא אותו. גל של קור חולף בגופי כשאני רואה את התאריך 06/01/2017 ונרעדת. שבוע לפני שג’יימי עזב את הארץ וטס לפגישה ההיא במקסיקו! מה לכל הרוחות קורה פה?

התמונה מתחילה להתבהר. זו העסקה שדיבר עליה! זו העסקה שאמורה הייתה לסדר אותנו, ליצור עבורנו חיים חדשים וטובים. מי העביר לו את הסכום המטורף הזה ועל מה? למה דווקא לחשבון זר שנשמר בחשאיות? שאלות רבות מתרוצצות בראשי. כל מה שאני מנסה לקבור יום יום, שב ומתעורר מחדש. צמרמורת משתלטת על גופי, אני מסתחררת ומחזיקה את הדף בשתי ידיי הרועדות, חשה בחילה ודחף להקיא.

היו לו חמישים מיליון דולר בזמן שאני נאבקתי לעמוד בתשלומים החודשיים של כל ההלוואות שלקחנו על הבית הגדול הזה, שנאלצתי לבסוף למכור, אחרי שעצרתי את לימודיי רגע לפני סיום ועבדתי מבוקר עד ערב רק כדי להחזיק את הראש מעל המים.

אני חייבת להבין מה קורה פה. אני מדליקה במהירות את המחשב ומקלידה את כתובת האתר של הבנק השוויצרי, בניסיון להגיע לפרטי החשבון ואולי לדלות מידע על אודותיו. בדפיקות לב מואצות אני מקישה את מספר הזהות של ג’יימי בקישור, וממתינה. כעבור רגעים ספורים עולה על המסך הודעת חסימה של הבנק, שלפיה לא ניתן בשום אופן לקבל כל מידע או פרטים עדכניים של מצב החשבון ללא הקשת קוד אישי וסיסמה כמתבקש לצורכי ביטחון ואבטחה, כאלו שאין ברשותי גישה אליהם. זה אבוד. אני מניחה שרק לג’יימי היו אותם.

הנה ג’יימי, אני מגלה עוד שקר, עוד סוד שהוסתר ממני. מה לעזאזל עשית עם החיים שלנו? אני כועסת עד עמקי נשמתי, מרגישה נבגדת כמו אז, באותו לילה שבו גיליתי את השקר הראשון, שבו הבנתי שג’יימי נתן לי שם מפוברק של מלון שבו מעולם לא שהה. שוב התסריטים ההזויים והמחשבות המבעיתות פוקדים אותי, ומעליהם התחושה שאסון גדול התרחש. גם עכשיו, שנתיים לאחר שנעלם.

עד היום אינני מבינה איך ייתכן שנעלם כך בלי להותיר עקבות. עוד באותו לילה שבו נותקה שיחתנו, פניתי לנציגות משרד החוץ האמריקאי במקסיקו בבקשה דחופה לסיוע באיתורו, מתוך חשש אמיתי לחייו. תמונתו הופצה בכל מקום ברחבי העיר שבה שהה. עברה יממה נוראה, מורטת עצבים, שבה לא עצמתי עין, ואחריה עוד ארבעים ושמונה שעות של חוסר ודאות. התהלכתי סהרורית בבית והמתנתי לטלפון המיוחל ממנו, אך זה לא קרה.

חלפו ימים ושבועות שלמים של חיפושים אינטנסיביים שניהלה המשטרה המקומית בשיתוף פעולה עם משרד החוץ, אבל לא היה להם שום מידע שיוביל אותם אליו. הוא פשוט נעלם בלי להשאיר אחריו סימן חיים. לאט לאט הזדחלה לתוכי ההכרה כי ייתכן שמשהו איום ונורא קרה לו שם. ועתה, לראשונה, אני מרגישה שיש לי איזה קצה חוט שיוכל לשפוך אור על התעלומה.