מבט פסיכולוגי: התודעה הלא מודעת
"אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו. אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת. העז, הדג והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת. רק האדם מנסה 'לדעת' בידיעה היודעת. על כן אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר, והנהר - נהר".
צ'ואנג־טסה, פילוסוף סיני
מה היא הידיעה שאינה יודעת?
בכול גלומה ידיעה. רק אנחנו, בני האדם, יכולים להכיר בקיומה, אלא שאנחנו מתקשים להבין את פשרה. התודעה הלא מודעת מתגלה בתבונה השורה בכל הדברים. אנחנו פוגשים אותה בכל היבט של עולמנו וקיומנו בו. התודעה הלא מודעת מתגלה בכל מערכות גופנו - הפיזיות, הרגשיות וההכרתיות - המנווטות את חיינו ויוצרות את חוויית קיומנו.
הידיעה היודעת את עצמה או התודעה המודעת לעצמה, היא המודעות - תכונתה הגבוהה של התודעה. המודעות מתגלה ביכולת האנושית להתבונן במופעיה של התודעה ולחקור את טיבם. ניצניה של המודעות מופיעים לראשונה אצל היונקים. צורות גבוהות יותר של מודעות מופיעות אצל קופים וקופי אדם. בני האדם הם היחידים שניחנו במודעות עצמית. אנחנו לא רק חושבים מחשבות וחווים רגשות, אנחנו גם מודעים למחשבות ולתחושות שלנו, וכן לחוויית קיומנו העצמי הנפרד.
התודעה הלא מודעת מתבטאת בידע ובתבונה שביסוד התהליכים המנווטים את התנהגותנו והאחראים לקיומנו ללא ידיעתנו, ללא הכרתנו המודעת. התודעה הלא מודעת הטמונה בקיומנו משפיעה, בלי ידיעתנו, על כל פעולה, מחשבה ורגש שאנחנו חווים.
התודעה הלא מודעת כוללת את הידע הטמון במערכות הגוף ובאיבריו, הידע אשר מנחה ומסדיר את תפקודיו. היא כוללת את מערכת החירום האינסטינקטיבית, את מנגנוני ההגנה התומכים במערכת הרגשית ואת תהליכי עיבוד המידע של המערכת ההכרתית, שתוצריה מודעים בחלקם. אולם דרכי פעולתה, ברובן, לא יכולות להיות גלויות להכרתנו המודעת. התודעה הלא מודעת גלומה בכל תהליכי חיינו, בתפקודו של כל איבר ואיבר בגופנו, ובביצועיה של כל אחת ואחת ממערכות קיומנו - הגופניות, הנפשיות וההכרתיות.
הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה (Nietzsche), בספרו "כה אמר זרתוסטרא", מתייחס לגוף כאל בינה גדולה: "הגוף הוא בינה גדולה, ריבוי בעל משמעות אחת [...] מאחורי מחשבותיך ורגשותיך, אחי, ניצב רודה אדיר, חכם לא נודע - שמו העצמות. בגופך הוא שוכן. הוא עצמו גופך. יותר בינה יש בגופך מאשר במיטב חכמתך".
התודעה הלא מודעת מנווטת את התיאום ואת הוויסות במערכות הגוף והנפש של האדם. מחקריו של הנוירולוג וחוקר המוח האמריקאי אנטוניו דמסיו (Damasio) עם פגועי מוח הראו כי הגוף, הרגש וההכרה שזורים יחד ופועלים כמערכת אחת. פגיעה באזור מסוים במוח גורמת להפרעה כוללת של פגיעה בתחושות הגוף, פיחות ברגשות ופגיעה בחשיבה ההגיונית ובקבלת החלטות.
תהליכי התיאום בין תגובות הגוף, הרגש וההכרה מנווטים את קיומנו ומתנהלים באמצעותה של התודעה הלא מודעת. הגוף יודע להעריך את אופי האירועים בסביבתו החיצונית והפנימית, ולהגיב אליהם בתהליכי ויסות שתכליתם הישרדות. התחושות והתגובות הרגשיות מספקות למוח נתונים חיוניים המאפשרים את ההערכה הכוללת של האירועים והתגובה המתאימה להם. המערכת כולה מספקת למוח נתונים המהווים את הבסיס לקבלת החלטות. במצב של חוסר במידע על אודות המצב הגופני והרגשי, נפגעת יכולת ההערכה של המוח, פגיעה המתבטאת בהחלטות לא הגיוניות ובהתנהגות לא רציונלית.
התודעה הלא מודעת מנווטת גם את תפקודיה של המערכת ההכרתית. המערכת ההכרתית אחראית על תהליכי עיבוד נתונים ברמות שונות, מקליטת גירויים חישתיים, דרך ניתוחם וסיווגם, ועד לתוצרי התפיסה והחשיבה המוצגים בפני ההכרה המודעת. למרות שתוצריה של המערכת ההכרתית בחלקם מודעים, התהליכים ההכרתיים ברובם מתנהלים ברמה הלא מודעת.
תהליכי קליטת המידע במערכת החישתית, ניתוח המידע וסיווגו, הטמעת התכנים בקטגוריות הזיכרון ותהליכים הכרתיים אחרים, כולם מתנהלים ברמת התת־מודע. המעבר לתהליכי הכרה מודעים מתאפשר רק עם כניסתו לפעולה של "זרקור" הקשב. עם הפניית הקשב לתכנים הרלוונטיים לרגע הנתון, התהליך והמידע נעשים מודעים. הקשב הוא המסנן הבוחר אילו מן התכנים יועצמו ויועלו לרמת המודעות.
הקשב אחראי על איתור התכנים הרלוונטיים בזיכרון ועל אחזקתם במודעות לצורכי עיבוד במסגרת מה שמכונה "זיכרון עבודה" - המרחב המנטלי שבו מתנהלים תהליכי ההכרה המודעים. כאשר המערכת ההכרתית, לא רק מבצעת את הפעולה אלא גם יודעת עליה - אנחנו מודעים לה.
הקשב מקנה לנו את היכולת להתמקד בטווח צר מאוד של מידע, ולכן נחשב למשאב יקר. כאשר אנחנו מפנים את הקשב לדברים מסוימים, הדברים האחרים יוצאים מטווח הקשב, ואנחנו לא מודעים להתרחשותם. הקשב הוא תנאי להופעתה של ההכרה המודעת, וכל עיבוד נתונים שנעשה בלעדיו מוגדר כתת־מודע.
הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר (Schopenhauer) ראה בתת־מודע את השער להבנת הממשות כולה. שנים רבות לפני הופעתו של פרויד, טען שופנהאואר שחיינו הפנימיים המניעים את התנהגותנו, ברובם הגדול אינם מודעים לנו, ובתת־מודע טמון סוד הממשות.
שופנהאואר קבע כי רוב הכוחות המפעילים אותנו לא נגישים למודעות שלנו. הסיבה להדחקתם היא אי־רצוננו להכיר בהם, מאחר שהם לא מתיישבים עם תפיסתנו את עצמנו, תפיסה שאנחנו רוצים לשמר. למטרה זו אנחנו משתמשים באנרגיה רבה המושקעת בשמירתם מודחקים, או בהשגחה שלא יעלו אל פני השטח בטרם התבצעו בהם פעולות הטיהור וההסוואה באופן שהתודעה המודעת שלנו תוכל לשאת את נוכחותם.
בעקבות הפילוסוף עמנואל קאנט, טען שופנהאואר לקיומם של שני עולמות המרכיבים את הממשות כולה: עולם התופעות והעולם הממשי. העולם המוכר לנו מהניסיון, זה המגיע אלינו באמצעות מבני ההכרה שהוענקו לנו, הוא עולם התופעות. העולם האחר הוא עולם הדברים הממשיים כפי שהם לעצמם, באופן שלא תלוי בנו. שופנהאואר שאף להכיר את הדבר כשלעצמו והאמין, בניגוד לקאנט, שקיימת גישה אל הממשות באמצעות התת־מודע.
על־פי שופנהאואר, התודעה הלא מודעת מתגלה במבעי גופו של האדם. ביטויי הגוף ותנועותיו חושפים דחפים קיומיים ותשוקות. הדחף הוא ההיבט הנפשי והתנועה היא ההיבט הפיזי של תהליך אחד, תהליך ההנעה הבלתי מודעת. לדוגמה, התופעה של מתח שרירים באזור הכתפיים או הלסתות, היא ביטוי של מערך ההגנה בפיקודו של הדחף הקיומי. הממשות לכשעצמה מתגלה בדחף או בשאיפה הבלתי מודעת לקיום, כוח המניע את החיים.
שופנהאואר אימץ את המילה "רצון" כדי לתאר את הכוח הפנימי או האנרגיה שביסוד כל הדברים. הממשות היא לא אנרגיה אך היא מתגלה בעולמנו, בעולם התופעות, כאנרגיה. היקום כולו מונע על ידי "הרצון". כל אימפולס ביקום מבטא את "הרצון".
קיומה של תודעה בתת־מודע המנחה את התנהגותנו ללא ידיעתנו מוכחת במחקרים רבים בתחום מדעי המוח וההתנהגות.
חוקר התודעה האמריקאי בנג'ימין ליבט (Libet) הוכיח בסדרה של מחקרים כי החלטות מתקבלות במוחנו כ־350 אלפיות השנייה לפני שאנחנו מודעים להן. באחד מניסוייו עקב ליבט אחר הפעילות העצבית במוחם של נבדקים אשר התבקשו להזיז את ידם ברגע שיבחרו לעשות כן. הנבדקים התבקשו לשים לב לנקודת אור שנעה על פני מעגל הדומה לשעון ולקבוע את מיקומה ברגע שעלה בהם הרצון להניע את היד.
ממצאי המחקר הראו כי ההחלטה להניע את היד התקבלה כ־350 אלפיות השנייה לפני שהנבדק היה מודע לה, ותזוזת היד בפועל התרחשה 200 אלפיות השנייה אחרי הופעת הרצון המודע. ההחלטה הלא מודעת, שקדמה לפעילות המודעת, נצפתה במוח בדפוס הפעילות החשמלית שקדמה בזמן לזו שליוותה את ההחלטה המודעת.
על־פי ליבט, "הרצון החופשי" המודע הוא לא היוזם של הפעולה הרצונית אלא המפקח עליה והקובע האם היא יכולה להתקיים. המודעות משמשת כמנגנון היכול לפקח על התוצאה של התהליכים הלא מודעים באמצעות ביטול הפעולה או אישורה.
עמדה זו תואמת את אמירתו הידועה של רבי עקיבא: "הכול צפוי והרשות נתונה".
הנוירופסיכולוג האמריקאי רוג'ר ספרי (Sperry) הוכיח במחקריו עם חולים "חצויי מוח" את קיומה של תודעה לא מודעת המקיימת מציאות מנטלית נפרדת. "חצויי מוח" הם אנשים שעברו ניתוח שבו נותק החיבור העצבי בכפיס המוח (Corpus Callosum) המקשר בין שני חצאי המוח או שתי ההמיספרות. מדובר באנשים שסבלו מהתקפים אפילפטיים חמורים ביותר, שתרופות לא הועילו להם, והניתוח היה הכרחי על מנת להגביל את ההתקפים להמיספרה אחת בלבד. התופעה המיוחדת של "חצויי מוח" אפשרה את מחקר התודעה.
בתפקוד הרגיל של המוח, כאשר מגיע גירוי כלשהו לאחת ההמיספרות הוא מועבר מיידית, דרך סיבי כפיס המוח, אל ההמיספרה השנייה. אולם אם נמנעת התקשורת בין שתי ההמיספרות, כפי שהתרחש במוחם של "חצויי המוח" - מתגלה אופייה הכפול של התודעה. ספרי הראה במחקריו כי "חצויי המוח" מתנהגים כאילו יש להם שני זרמי תודעה בלתי תלויים זה בזה, אחד בכל המיספרה, שכל אחד מהם מנותק מן החוויה המנטלית של האחר.
בניסויים, נבדקים "חצויי מוח" התבקשו למקד את מבטם בנקודה הממוקמת במרכז שדה הראייה. במצב כזה גירויים המוקרנים משמאל לנקודת המיקוד נקלטים בהמיספרה הימנית, וגירויים שמימין לנקודה מגיעים אל ההמיספרה השמאלית.
בניסוי אחד הוקרנו ל"חצויי מוח" שתי תמונות, תמונה של סימן דולר שהוקרנה להמיספרה הימנית, ותמונה של סימן שאלה שהוקרנה להמיספרה השמאלית. הנבדק התבקש לצייר את מה שראה בידו השמאלית. מאחר שהיד השמאלית נשלטת על ידי ההמיספרה הימנית, והיד הימנית נשלטת על ידי ההמיספרה השמאלית, צייר הנבדק בידו השמאלית את מה שהוקרן להמיספרה הימנית את סימן הדולר. אולם כאשר נשאל מה צייר, תשובתו הייתה - "סימן שאלה", הסימן שהוקרן להמיספרה השמאלית, ההמיספרה השולטת על השפה. הנבדק "חצוי המוח" הציג בתגובותיו שני זרמי תודעה נפרדים שלא מכירים זה את זה.
בניסוי אחר הוקרנה להמיספרה הימנית של "חצוי־מוח" המילה "בורג", ולאחר מכן התבקש לבחור מתוך ערימה של חפצים את החפץ המתאים למילה. הנבדק בחר נכון את הבורג, מה שמעיד על מודעות כלשהי למשמעות המילה. אולם כאשר נשאל על מעשהו, הנבדק לא יכול היה להסביר למה הוא מחזיק בידו בורג, ולא היה מודע לכך שהמילה בורג הוקרנה על המסך.
רוג'ר ספרי הסיק ממחקריו כי ההמיספרה הימנית היא מערכת תודעה בפני עצמה, משכנם של התהליכים הלא מודעים. וההמיספרה השמאלית, לעומתה, מאופיינת במודעות עצמית הייחודית לתודעה האנושית.
מהם תכניה הפסיכולוגיים של התודעה הלא מודעת?
זיגמונד פרויד (Freud), אבי הפסיכואנליזה ותורת הנפש, קבע את התת־מודע כגורם מרכזי בהבנת התנהגותו של האדם. הפעילות הנפשית מתרחשת ברובה בתת־מודע, והתכנים הנפשיים הנגישים למודעות מהווים חלק קטן ביותר מהפעילות הנפשית כולה, "קצהו של קרחון". ההתנהגות כולה היא תוצאה של מאוויים תת־מודעים, כאשר ביסוד כול התנהגות קיימת סיבה בתת־מודע הקשורה למשאלה או לדחף בתת־מודע.
התודעה בתת־מודע כוללת את מאגר האינסטינקטים, המשאלות, הדחפים, הזיכרונות הטראומטיים, ההדחקות ומנגנוני ההגנה. תכנים של התת־מודע, בעיקר של מין ותוקפנות, קשורים במערכת האינסטינקטים ונובעים ממנה. העלאת תכנים אלה למודעות עלולה לאיים על "האני" ולגרום לחרדה רבה. זוהי הסיבה לפעולת ההדחקה של מנגנוני ההגנה.
מנגנוני ההגנה הם פעולות מנטליות בלתי מודעות שתפקידן לסייע ליחיד להתמודד עם מצבי איום, חרדה וכאב נפשי. התכנים בתת־מודע שואפים לפרוץ אל המודעות, אך "שומרי הסף" - מנגנוני ההגנה - לא מאפשרים את חשיפתם אלא לאחר שעברו הצפנה והסוואה.
התהליכים הנפשיים המתקיימים בתת־מודע מתנהלים על־פי כללי חשיבה שונים לגמרי מאלה המתנהלים בתודעה המודעת. תהליכים אלה ידועים בכינויים "תהליכי חשיבה ראשוניים", ומאפייניהם הייחודיים: אי התחשבות בנתוני המציאות ובחוקי ההיגיון, אי שלילת סתירות פנימיות, מיזוג ייצוגים, התקה של יצרים ועל־זמניות.
אי־התחשבות במציאות מתבטאת בדרישה למימוש משאלה באופן מיידי, ללא יכולת דחייה או התפשרות עם המציאות.
אי־שלילת סתירות פנימיות מודגמת בקיום הבו־זמני של דחפים מנוגדים. לדוגמה, אהבה ושנאה יכולים לדור בכפיפה אחת ולהתבטא במלואם באותה התנהגות עצמה.
מיזוג ייצוגים מתייחס לתהליך של זרימת אנרגיה יצרית מכמה ייצוגים, ואיחודם בהתנהגות אחת או ברעיון אחד. למשל, בחלום שתי דמויות יכולות להתמזג ולהיות מיוצגות בדמות אחת.
התקה של יצרים מתייחסת לתהליך שבו מרכיב רעיוני או יצרי מעביר את האנרגיה שלו למרכיב רעיוני או יצרי אחר. היצירה האומנותית היא תוצר של התקה חיובית הקרויה עידון (סובלימציה).
על־זמניות מתייחסת לעובדה שלמרכיבים בלא מודע אין זיקה לזמן. הם לא מאורגנים על־פי סדר כרונולוגי, אין מוקדם ומאוחר והם יכולים להתגבש על־פי הקשרים שונים מעבר לזמנם.
המחקר הפסיכולוגי חותר להעניק תוקף מדעי להתנהלותם של התהליכים הדינמיים בתת־מודע. למטרה זו פותחה שיטת מחקר מיוחדת המבוססת על גרייה תת־סיפית. הגרייה התת־סיפית היא טכניקה מעבדתית שבאמצעותה גירוי החושים מתרחש מתחת לסף התפיסתי, הסף שתחתיו הנבדקים לא חשים בגירוי כלשהו. טכניקה זו עושה שימוש במכשיר מיוחד, שעל גבי המסך שלו מוצגים הבזקים בפרקי זמן קצרים מאוד, באופן שלא ניתן לזיהוי על ידי הנבדק. הבזקים אלה, שהם גירויים ויזואליים בעלי תוכן מוגדר, למרות שהם לא מזוהים על ידי הנבדק, נקלטים על ידי התודעה הלא מודעת ומעובדים באמצעותה.
השימוש בטכניקה של גרייה תת־סיפית מבוסס על כמה הנחות בדבר אופייה של התודעה הלא מודעת: המוח האנושי מסוגל לקלוט גירויים גם כאשר האדם לא חש בקיומם; קיים מנגנון פיזיולוגי מיוחד המסוגל לעבד באופן תת־מודע את אותות הגירוי המוצגים מתחת לסף; המידע המועבר מתחת לסף משפיע על ההתנהגות מבלי שהנבדק ער לקשר כלשהו בין אותות הגירוי לבין השינוי בהתנהגותו; רק גירוי תת־סיפי יכול לעקוף את מנגנוני ההגנה ולעורר משאלות ותכנים בתת־מודע מבלי שהנבדק יהיה מודע לכך; וכדי לעורר תוכן מסוים בתת־מודע, המסר התת־סיפי צריך להיות בעל משמעות התואמת תוכן זה.
מחקרים בחנו את מידת השפעתם של מסרים תת־סיפיים על הדחפים הקיומיים כמו מין ותוקפנות. באחד המחקרים נבדקה השפעתו של מסר תת־סיפי על סימפטומים של דיכאון בקרב קבוצות שונות של נשים. על־פי ההנחה הפסיכואנליטית, הדיכאון הוא תוצאה של הפניית התוקפנות, המכוונת במקורה לאדם אהוב, אל העצמי.
החוקרים בחרו מסר תת־סיפי בעל משמעות תוקפנית מתאימה - המשפט "תפגעי באימך", שאותו הקרינו לנבדקות בהבזקים תת־סיפיים. תוצאות המחקר איששו את השערותיו. כתוצאה מהצגה תת־סיפית של משפט תוקפני זה חלה החרפה של הדיכאון בקרב כל קבוצות הנשים. מחקרים מסוג זה מאשרים את קיומה של דינמיקה נפשית המתקיימת בתת־מודע, ואת השפעתה של התודעה הלא מודעת על ההתנהגות.
הפסיכואנליטיקאי השוויצרי קרל גוסטב יונג (Jung), תלמידו וממשיכו של פרויד, קבע כי הלא־מודע הוא לא רק מאגר חוויות אישי אלא גם מאגר חוויות קולקטיבי, הכולל את אוצר החוויות שהצטברו במשך דורי דורות של קיום הגזע האנושי, לרבות ההיסטוריה הקדם אנושית.
בלא מודע הקולקטיבי, אשר כונה על ידי יונג "תשתית על־אישית", טמונה חוכמה אוניברסלית והתוכנית הנפשית המדריכה את התפתחות האדם. הלא מודע הקולקטיבי הוא רובד נפשי עמוק, תודעת־על אוניברסלית וטרנסצנדנטית. מתוך תודעת־על זו צומחת ללא הרף התודעה הפרטית, וממנה מתפתח ומתגבש האני כמרכז התודעה.
תוכנית ההתפתחות הנפשית של האדם מופיעה בלא מודע הקולקטיבי בצורה של תבניות רוחיות המכונות "ארכיטיפים". מקור המילה ארכיטיפ ביוונית, ופירושה דפוס ראשוני או הטבעה ראשונית. הארכיטיפים הם תרשימים מבניים של הנפש, ההיבט הנפשי של האינסטינקט. הארכיטיפים הם סכמות או תרשימים המשמשים כמודלים רוחיים המדריכים את חיי הנפש, הכוח המדריך והמכוון את הצמיחה הנפשית וההגשמה האישית.
הארכיטיפ הוא מבנה נפשי מולד המאפשר לאדם להתנסות בחוויות החיים. זוהי תבנית גמישה של התייחסות והתנהגות המאפשרת את הגשמתם של דפוסי חיים שונים. עקבות הזיכרון של החוויות הקולקטיביות עוברות בתורשה ומושרשות כנטיות מולדות להגיב או להתנהג בצורה מסוימת בהתאם לתרבות ולמורשת שבהן אדם נולד.
הארכיטיפים הם תרשימים של המצבים הנפשיים הבסיסיים והחשובים שהצטברו במהלך ההיסטוריה של האנושות. אלה הם מבנים של הנפש האנושית המנחים את היחיד במסע חייו. הארכיטיפים הם התבניות הרוחיות של האינסטינקטים המאפשרים לנו להגשים את חיינו.
פרויד במחקריו התמקד בתת־מודע האישי, ואילו יונג הדגיש את הלא מודע הקולקטיבי המשותף לבני האדם. התת־מודע האישי מורכב מתכנים המודחקים מתודעת היחיד. אלה יכולים להיות מגוון של זיכרונות ורגשות שהאדם הדחיק. הלא מודע הקולקטיבי מורכב מהמורשת הרוחית של האבולוציה האנושית שאדם נושא. פרויד ויונג, כמו גם פסיכולוגים רבים אחרים, עסקו בשאלת התודעה הלא מודעת.
הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן (Lacan), מתאר את התת־מודע כמאגר אינטואיציות וחוויות שלא ניתנות להגדרה במילים. תהליך התהוות התודעה בתת־מודע מתרחש בהתאמה להתפתחות המודעות והשימוש הלשוני. חוויית הכמיהה של התינוק לאימו, בטרם למד לבטא את המלה "אימא", נחווית על ידו בשיאה ובכוליותה. כאשר הוא לומד להשתמש במילה "אימא", אובדת חוויית הכמיהה האמיתית במערכת התת־מודע, והמערכת המודעת נשארת עם הקליפה - הגדרה מושגית דלה ומוגבלת של החוויה. לתפיסתו, השפה המבטאת את ההוויה המודעת של האדם לא יכולה להכיל את התחושות והכמיהות הראשוניות של התת־מודע, שהן גדולות מן המילים.
הנוירולוג והפסיכיאטר היהודי־אוסטרי ויקטור פראנקל (Frankl) הרחיב את תחום הלא מודע וכלל בו את הלא מודע הרוחי, המתייחס אל המצפון ואל הרצון לקשר עם האלוהי. לדעת פרנקל, הלא מודע הרוחי באדם מכיל את המצפון האינטואיטיבי המונחה על ידי הטרנסצנדנטלי. המצפון הוא גורם אי־רציונלי המצוי במרכז ההוויה האנושית. המצפון הוא סגולה אינטואיטיבית של האדם המקנה לו את היכולת לחוש במשמעות הטמונה בכל מצב קיומי. המצפון לא קשור לערכי מוסר אלא מייצג את ההבנה האינטואיטיבית הקדם־מוסרית של משמעות הערכים. שיפוטיו של המצפון הם מעבר לחקירה ולדרישה, ולפיכך הוא גורם אי־רציונלי.
בניגוד לתפיסה שלפיה המצפון הוא סובייקטיבי, פראנקל תופס את המצפון כתופעה טרנסצנדנטלית. הלא מודע הטרנסצנדנטלי הוא בלתי נפרד מהלא מודע הרוחי. אדם מוכן להישמע למצפונו, רק אם הוא תופס אותו כתופעה טרנסצנדנטלית. מאז ומתמיד כיוון האדם אל מה שמעבר, אל הנשגב, גם אם ברמה הלא מודעת. מושג האל מתקיים בתודעה הלא מודעת ומתבטא בזיקתו של האדם אל המופלא מאיתנו. האדם המודרני שקידש את המדע, איבד את הקשר עם העולם הרוחי, עם האלוהות והמשמעות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.