1
כמו אסיר מכוסה עיניים צמוד בגבו אל קיר בפני כיתת יורים, כמו נידון למוות המטפס ברגליים כושלות במעלה המדרגות המובילות אל הגרדום, אני יושב בחצר הקטנה המשובצת מרצפות בטון אפורות וממתין לתורי. ללי מנסה להתבדח איתי, להסיט את מבטי מעיניהם החלולות של האנשים בפיג'מות התכלת שיושבים מולנו, חלקם על כיסאות גלגלים וחלקם על כיסאות פלסטיק. כמוני הם מחכים לאחות שתצא מהדלת הרעועה ותגיד להם שעכשיו תורם להיכנס. כשהדלת תיפתח יבקע מהחדר שמאחוריה זמזום מכשירים מקפיא דם, מלווה בצפצוף אחיד של מוניטורים שכמו סופרים את פעימות החרדה האופפת אותי, חורכות את חזי, כמו דקירות סכין קהה. אוהד, שישב לידי במבט חסר מיקוד ולא הקשיב למילות החיבה שהרעיפה עליו אשתו החייכנית ואחוזת האימה, כבר נכנס לחדר לפני כחמש דקות, ואני יודע שעכשיו יגיע תורי, וחבורת הזומבים הצובאים על מפתן הדלת הלבנה תיאלץ לחכות עד שיסתיים תורם של כל המטופלים שאינם מאושפזים בבית החולים. בפתח החדר המזמזם מופיעה אתי, לבושה בחלוק לבן, כפפות גומי על ידיה, שוטפת בעיניה את החצר בחמלה אינסופית. היא קוראת בשמי ועל פניה נמתח חיוך שמנסה לנחם. אני מנשק בחופזה את לחייה של ללי וקם ברגליים רוטטות שכמו עשויות פלסטלינה ומתקדם אל עבר דלת החדר הלבן. ריחות החיטוי מכים באפי באלימות. שם אשכב על מיטה פנויה ואנסה להשתלט על קוצר הנשימה והרעד הבלתי־פוסק, שמטלטל וחונק אותי עד אובדן הכרה, עד שיחברו אותי למוניטור ויגיע המרדים עם הזריקה הגואלת בידו, ינעץ את המחט ויגיד לי במבטא רוסי כבד, "לילה טוב." עכשיו יגיע הדגדוג הנעים באף, כמו בועות עדינות של סודה העושות את דרכן במעלה הנחיריים, ההכרה תיזל אל תוך אפלה ולא ארגיש יותר כלום, לא פחד, לא אימה, לא חיים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.