וואבי סאבי

פרק 1 למה וואבי סאבי היום?

אפשר לבלות חיים שלמים בחברת יפנים ולא לשמוע את צירוף המילים וואבי סאבי נאמר בקול רם. אם תפתחו קוֹג'יֵאן, המילון היפני האמין ביותר הזמין כיום, לא תמצאו את הצירוף הזה בשום מקום.1

ישנן הגדרות ארוכות עבור המילים "וואבי" ו"סאבי" בנפרד, אך אין הגדרה למונח המשלב ביניהן. הוא קיים בשפה המדוברת, וישנם מעט ספרים ביפנית העוסקים בו, אבל בדרך כלל הוא חי בלבבות ובמוחות, ולא על הנייר. אני אפילו לא זוכרת מתי נתקלתי בו לראשונה. נראה כאילו הפילוסופיה של וואבי סאבי פעפעה אלי דרך העור במהלך שהותי ביפן.

אם תבקשו מיפנים להסביר מהו וואבי סאבי, קרוב לוודאי שהם יכירו את המושג, אבל כפי שאמרתי, הם יתקשו לנסח הגדרה. זה לא שהם לא מבינים אותו; אלא שההבנה היא אינטואיטיבית, ומשקפת צורת חשיבה ולמידה שונות מאוד. יפנים קולטים את הנעשה באמצעות צפייה והתנסות (מלבד למידה אקדמית שגרתית). זה יכול להיות מאתגר להבנה עבור אדם מערבי לוֹגי החושב באופן רציונלי. אנחנו רוצים ללמוד צעד־אחר־צעד, עם הדרכות של "איך ל..." ותרגומים מדויקים. אבל ביפן לא מציעים ספציפיוּת והסברים מלאים. כדי להעריך באמת את החוכמה שבתרבות הזאת, עלינו להיות מודעים לכך שלעתים קרובות המסר האמיתי טמון בדברים שלא נאמרים.

מקורות הוואבי סאבי

וואבי סאבי (שניתן לכתוב כך 侘 寂 או כך 侘 び 寂 寂 2) מקורו בשתי מילים נפרדות, שתיהן עתירות ערך אסתטי, ויש להן שורשים בספרות, בתרבות ובדת. "וואבי" קשור למציאת יופי בפשטות, ולעושר הרוחני והשלווה שבניתוק מעולם החומר. "סאבי" קשור יותר לחלוף הזמן, לאופן שבו כל הדברים גדלים ומתפוררים, ולאופן שבו ההזדקנות משנה את המראה שלהם.

זה קשור פחות לְמה שאנחנו רואים, ויותר לאיך שאנחנו רואים

אלה שני מושגים חשובים בתרבות היפנית, אבל מרתקת עוד יותר היא המשמעות שהם מקבלים כשמשלבים אותם יחד, והם הופכים לוואבי סאבי.

הרקע

תארו לעצמכם, למשל, את העולם באמצע המאה ה־16 — תקופת גילויים מרעישים של ספנים אירופים, כשספרד ופורטוגל פתחו נתיבים לסחר עולמי. זו היתה תקופה של קולוניאליזם ומרקנטיליזם, והמדיניות הכלכלית של מדינות רבות כללה צבירת כסף וזהב בכמויות גדולות ככל האפשר.

הצבע עדיין לא יבש על ה"מונה ליזה" של ליאונרדו דה וינצ'י, ופסל "דוד" הגיח מתוך גוש השיש של מיכלאנג'לו רק כמה עשרות שנים קודם לכן, בתחילת המאה. באנגליה, שייקספיר סיים לכתוב עוד יצירת מופת.

סין שגשגה תחת שלטון שושלת מִינג, ומבחינה טכנולוגית היא היתה מתקדמת הרבה יותר מהמערב. היא היתה גם תרבותית מאוד, והשמועות גרסו כי השלטון הסיני עודד את פקידיו לכתוב שירה ולעסוק בקליגרפיה בין הפגישות הרשמיות.

במקביל, יפן של שלהי ימי הביניים היתה בעיצומה של מאה מוכת מלחמה והרס. רעב תדיר, שריפות ואסונות טבע פגעו באומה, המסים היו גבוהים והעוני שלט באזורים נרחבים. החֵברה היתה כה מפולגת עד שאנשים רבים חיפשו נחמה בבודהיזם, שהיה בעל השפעה ניכרת על אורח החיים.

ביפן היו אז קיסר ומערכת משפט, אבל השׁוֹגוּן (המנהיג הצבאי) היה בעל הכוח האמיתי. המדינה נשלטה על ידי מעמד של פיאודלים צבאיים שנודעו בשם דַאימִיוֹ, שהקימו רשויות טריטוריאליות מקומיות, הפעילו את כוחם מתוך טירות חדשות שנבנו עבורם והציבו לוחמים סמוראים בערים שסביב אותן טירות, כדי להגן עליהן ולשרת בצבאותיהן.

הסמוראים בעלי הדרגות הגבוהות היו משכילים ורבי עוצמה, וידועים בזכות נאמנותם ומסירותם הקיצוניות לשירות אדונם הדאימיו. זן בודהיזם היה פופולרי בקרבם, בשל הדגש שהושם בו על משמעת ומדיטציה. כמה מהמקדשים הגדולים של הבירה, קיוטו, הכילו בתוכם קַארֵסַנְסוּי (גנים סלעיים), שהיו אמורים לשקף את מהות הטבע ולעורר התבוננות פנימית עמוקה.

סמוראים רבים פיתחו עניין בטקסי התה, הן בגלל התמריץ הגופני — התה עזר להם להישאר ערים בשעות השמירה הארוכות — והן הודות ליתרון הרוחני הכרוך ביצירת רגעים של שלום והרמוניה בחייהם האלימים. הם חיו כשהם נכונים למות, ולכן קידמו בברכה הזדמנויות להעריך יופי בחיים שיכולים להסתיים בכל רגע.

זו היתה תקופה של צמיחה באזורים העירוניים הגדולים, ויפן החלה לחזות בעליית מעמד הסוחרים. הם עשו את הונם ממתן הלוואות בריבית לסמוראים, שהורשו להרוויח רק משכורת צנועה. חוקיותו של הענף עמדה בספק, ולכן לסוחרים — שהסתכנו בכך שהונם יילקח מהם בכל עת — היתה מוטיבציה ליהנות ממנו כל עוד הוא נמצא ברשותם.

כתוצאה מכך, ועל אף שאנשים רגילים רבים עדיין חיו בעוני יחסי, למעמד השליטים ולמעמד הסוחרים היתה נטייה לחיי פאר ובזבזנות. טירות מקושטות התפארו בפרגודים מעוטרים בזהב. אירועים חברתיים נוצצים היו פופולריים בקרב העשירים, ובפרט מסיבות תה. לבעלי השררה היתה חולשה לקערות תה ולכלי אוכל סיניים, ואלה הפכו עד מהרה לסמלי מעמד. בעלי עין חדה יכלו לחוש בהופעתם של שני רעיונות מנוגדים: תה כחוויה רוחנית, ואספנות של כלי־תה כהפגנת עושר ראוותנית.

זכרו את כל זה, וכעת נפנה במעבר חד אל ההיסטוריה של התה.

קשר התה

כדי לחקור את מקור המילה וואבי, עלינו לזנק אל תוך עולם התה. אבקת תה המאצ'ה הירוק, המזוהה עם טקס התה, הגיעה ליפן רק ב־1191. היא הוחזרה אליה מסין בתקופת שושלת סונג, על ידי הנזיר מִיוֹאן אֶייסָאי, שייסד את אסכולת רִינְזַאי של הזן בודהיזם ביפן. זרעי תה נשתלו בשלושה מקומות, ובהם העיר אוּג'י שליד קיוטו, שתישאר יצרנית תה ברמה עולמית במשך מאות שנים. זן, והתה כאידיאל, התפשטו במהירות במהלך תקופה זו.

כבר במאה ה־15 הכיר הנזיר ומאסטר התה מוּרָאטַה שוּקוֹ בכך שפעולות הכנת התה ושתייתו יכולות לשקף את עקרונות הזן, וכתוצאה מכך הוא נחשב לאביו המייסד של תהליך התפתחות טקס התה. השוגון יוֹשִימַאסה, שהיה חסיד של בילויים תרבותיים, הזמין טקס תה מותאם אישית אצל שוּקוֹ,3 אשר ניצל את ההזדמנות להפוך את התה לבעל משמעות עמוקה יותר. לדברי אוֹקַאקוּרה קַאקוּזוֹ במאמרו המכונן, "ספר התה", יפן תעלה עד מהרה את פולחן ה'תֵּהיזם' לדרגת "דת של אסתטיקה... פולחן המושתת על הערצת היפה הטמון בעובדות השפלות של הקיום היומיומי".4

אדם בשם טָאקֵנוֹ ג'וּ, שלמד אצל שניים מתלמידיו של שוּקוֹ במחצית הראשונה של המאה ה־16, המשיך לפשט את רעיון טקס התה. ג'וּ היה משורר, שניחן בכישרון להביע במילותיו את האידיאלים של התה. הוא ערך שינויים והכניס חומרים טבעיים לחדר שבו התקיים טקס התה, ומאוחר יותר השפיע מאוד על סֶן נוֹ רִיקְיוּ, איש עסקים ומאסטר התה של טוֹיוטוֹמי הידֵיוֹשִי, אחד ממצביאיה המפורסמים ביותר של יפן.

עם הזמן, יהפוך סֶן נוֹ רִיקְיוּ לאב המייסד האמיתי של התה.

פשטות כאידיאל אסתטי

במחצית השנייה של המאה ה־16, טקס התה הפך לאירוע חברתי חשוב ולהזדמנות לעשירים להציג את עושרם. הידיושי מילא את בית התה המפואר והמוזהב שלו באביזרים יקרים, שיובאו ברובם מסין. בו בזמן, מאסטר התה שלו, סן נו ריקיו, התחיל בשקט לחולל מהפכה. הוא צמצם באופן משמעותי את המרחב הפיזי של חדר התה כדי לשנות את העקרונות הבסיסיים של האידיאלים האסתטיים הרלוונטיים. הוא הפשיט הכול כדי לחזור למה שנחוץ באמת: חלל להתכנסות, הנהון כלפי הטבע, קומקום וכלים בסיסיים — וזמן לתה.

גודלו של חדר התה האינטימי של סן נו ריקיו, שהשתרע על מעט יותר משלושה מטרים רבועים, היה פחות ממחצית מהגודל המסורתי. החלונות הקטנים הפחיתו את כמות האור למינימום, כך שהאורחים חוו ביתר עוצמה את שאר חושיהם. המארח והאורחים הצטופפו כל כך עד שיכלו לשמוע זה את נשימותיו של זה.

ריקיו החליף אגרטל יקר, מצופה זיגוג ירקרק, בכד פרחים מבמבוק, וקערה סינית יקרה בקערה שעיצב יצרן אריחים בשם צ'וֹיגִ'ירוֹ. הוא השתמש בכפית במבוק במקום בכפית שנהב לצורך מדידת תה, והחליף מכל מים ראוותני מברונזה בדלי פשוט לשאיבת מים מהבאר, שמוחזר ואף שודרג.

ריקיו גם ערך שינוי משמעותי של הבאת כל הכלים כבר בתחילת הטקס, ופינוי כל הכלים בסופו. פעולה זו שמרה על מראה נקי ופשוט של החדר, ואפשרה לאורחים להעניק את תשומת לבם למעשה חליטת התה, ליופיים הטבעי והמעודן של הפרחים העונתיים שנבחרו בקפידה, ולקליגרפיה הפואטית מעוררת המחשבה שבגומחה. הכול נסב סביב החוויה המשותפת, באותו רגע מסוים.

באבחה אחת, שינה ריקיו את תרבות התה והפך אותה מפולחן עושר לפולחן פשטות. והניגוד בין כל זה להעדפות האסתטיות של הידיושי לא יכול היה להיות חד יותר. זה היה צעד נועז וקיצוני שהתרחק מהמסורת ומההשקפה הכללית לגבי מה שרצוי ונחשק. בתקופה של צנע בקרב המון העם, ריקיו יצא נגד תרבות השפע של המעמדות השליטים, והחזיר את האסתטיקה אל עקרונותיה הבסיסיים: אל היופי הפשוט והנזירי שעודד הרהורים על אודות טבע החיים עצמם.

מקורותיו של וואבי

אף שריקיו לא המציא את טקס התה, בשנותיו האחרונות הוא החזיר אותו אל הפילוסופיה של הפשטות ושל היופי הטבעי, שנותרה חשובה בתרבות היפנית גם כיום.

התה של ריקיו הפך להיות ידוע בשם "תה וואבי".

המילה וואבי — wabi (שניתן לכתוב אותה 侘 או 侘び) פירושה "טעם מאופק".5 במקור היו למילה זו קשרים לשוניים לעוני, למחסור ולייאוש, מהפועל וואבירוּ (לדאוג או להתגעגע)6 ומשם התואר וואבישי (עלוב, בודד, עני).7

ככזאת, המילה הופיעה בספרות היפנית מאות שנים לפני תקופתו של ריקיו. לדוגמה, במאה השמינית, במאנְיוֹשוּ (מילולית, "אוסף של עשרת אלפים עלים") — האוסף העתיק ביותר של שירה יפנית, ביצירתו הקצרה המפורסמת של קאמוֹ נוֹ צ'וֹמֵיי, הוֹג'וֹקי ("תיאור הבקתה שלי") שנכתבה בשנת 1212, ובשירה שנכתבה על ידי פוּג'יוַוארַה נוֹ טֵייקַה (1241-1162).8 אבל רק בטקס התה של ריקיו החל וואבי לייצג את הערך האסתטי של הפשטות.

כמושג אסתטי, יופיו של וואבי נמצא בנימה האפלה שבבסיסו. זהו יופי נשגב השוכן בתוך מציאות החיים הקשה. כפי שכתב הנזיר הבודהיסטי קֵנקוֹ, לפני שבע־מאות שנה, "האם עלינו להתבונן בפריחת האביב רק כשהיא פורחת במלואה, או בירח רק כשהוא בהיר ונטול עננים?"9 היופי אינו ניכר רק במה ששמח, קולני או מובן מאליו.

וואבי מרמז על דממה, ויש בו תחושה של התעלות מעל לארצי. זוהי קבלה של המציאות, והתובנה שבאה איתה. היא מאפשרת לנו להבין שיהא מצבנו אשר יהא — ישנו יופי שמסתתר במקום כלשהו.

וואבי יכול לתאר את התחושה המתעוררת כאשר מזהים את היופי הטמון בפשטות. זוהי תחושה של שביעות רצון שקטה שנמצאת הרחק מהסממנים החיצוניים של העולם החומרני. אמנם במרוצת השנים טעמים השתנו, ובימינו ישנם לא מעט כלי תה מקושטים זמינים, אבל אידיאל הוואבי נותר חלק מפילוסופיית התה ביפן.

בסופו של דבר, וואבי הוא חשיבה המעריכה ענווה, פשטות וחסכנות כנתיבים המובילים לשלווה ולשביעות רצון. רוח הוואבי קשורה מאוד לרעיון של קבלת העובדה שהצרכים האמיתיים שלנו הם פשוטים, ולהיותנו צנועים ואסירי תודה על היופי שכבר קיים בדיוק במקום שבו אנו נמצאים.

מקורותיו של סאבי

המילה "סאבי" (נכתבת 寂 או 寂 び) פירושה "חלודת נחושת (פטינה), מראה עתיק, פשטות אלגנטית".10 את אותו הסימן ניתן לתרגם גם כ"רגוע".11 שם התואר "סאבישי" פירושו "בודד" או "גלמוד".12 המהות של סאבי נבעה במידה רבה משירת ההייקו של מַצוּאוֹ בַּאשוֹ שנכתבה במאה ה־17 ועדיין אהובה ברחבי העולם הודות ליופייה הבלתי נשכח.

קיים גם שם הפועל "סאבירו" שנכתב אחרת, אך נקרא אותו הדבר. פירושו להחליד, להתפורר או להראות סימני גיל, להוסיף שכבה נוספת של טעם.

עם הזמן, המילה "סאבי" נכנסה לשימוש כמבטאת יופי שלֵו ועמוק המתגלה עם חלוף הזמן. מבחינה ויזואלית, אנו מזהים זאת כסימני גיל, בליה, התעמעמות ועתיקות יומין.

סאבי הוא מצב שנוצר על ידי הזמן, ולא בידי אדם, אם כי לעתים קרובות הוא מופיע על גבי חפצים שנוצרו ועוצבו בקפדנות. הוא מתמקד באלגנטיות המעודנת של הגיל. זהו היופי המתגלה בתהליכי שימוש ושחיקה, כמו הברק העמום במשטח שחוק של שולחן מטבח כפרי אהוב.

בחיבורו הקלאסי מעורר המחשבה, "בשבח הצללים", ציין הסופר הנודע ג'וּנאיצ'ירוֹ טַניזַקי כיצד יפנים מוצאים יופי בסאבי:

"אין לומר שאנו מתעבים מכל וכל חפצים בוהקים, אבל אנחנו מעדיפים צללים עמוקים יותר על ברק שטחי. זהו אותו אור עכור, ויהיה זה באבן טבעית או בחפץ מעשה ידי אדם, שמתקשר בתודעתנו עם הפטינה של חלוף הזמן... אנחנו באמת אוהבים דברים שדבקו בהם פגעי יד אדם, פיח או מזג אוויר, כמו גם את הגוונים והברק שמזכירים לנו את כל אלה".13

סאבי עוסק באופן שבו חלוף הזמן מתבטא פיזית באובייקטים, בדומה לחלק ניכר מהאסתטיקה היפנית, אבל המשמעות העמוקה יותר שלו מרמזת על מה שמוסתר מתחת לפני השטח של הפריט הממשי שאנו רואים. זהו ייצוג של האופן שבו כל הדברים מתפתחים ומתכלים, והוא יכול לעורר בנו תגובה רגשית, לעתים קרובות מתובלת בעצב, בעודנו מהרהרים בחיים בני החלוף.

יופי סאבי מזכיר לנו את הקשר שלנו עם העבר, את מחזור החיים הטבעי ואת עוּבדת היותנו בני תמותה.

לידתו של וואבי סאבי

נחוץ לב שהוא וואבי כדי לזהות יופי שהוא סאבי, והשניים כרוכים זה בזה לאורך דורות רבים.14 הלימוד שלהם מתקיים כבר מאות שנים, אך המונח המשולב "וואבי סאבי" הופיע כמושג מוּכּר רק במאה השנים האחרונות בערך, "כתוצאה מהתשוקה להבין מה טמון בבסיס הפסיכולוגיה של העם היפני".15 נדרשה תווית למה שאנשים ידעו מאז ומתמיד.

וואבי סאבי מתקיים בו זמנית בקצה תודעתם של אנשים, ועמוק בלבם. ידידתי סצוּקוֹ, כיום בשנות השבעים לחייה, סיפרה לי שמעולם לא ביטאה את המונח וואבי סאבי בקול רם עד ששאלתי אותה על כך, וזאת למרות שהוא חלק מהמהות שלה, ושיש לה תחושה מיידית של משמעותו עבורה.

וואבי סאבי הוא מֵעבר ליופיים של כל חפץ או סביבה: הוא מתייחס לתגובה של האדם כלפי היופי העמוק הזה. וואבי סאבי הוא תחושה, והוא אינו מוחשי. הוואבי סאבי של אדם אחד אינו זהה לזה של האחר, משום שכל אחד מאיתנו חווה את העולם בדרכים שונות. אנו מרגישים את הוואבי סאבי כשאנחנו באים במגע עם מהות היופי האותנטי — זה שאיננו יומרני, איננו מושלם ולכן הוא טוב יותר. תחושה זו מתעוררת על ידי יופי טבעי, שהוא פשוט וצנוע.

המונח הקרוב ביותר שיש לנו כדי לתאר תגובה זו בשפה האנגלית הוא "הִישבוּת בקסמי האסתטיקה", כפי שרמז ג'יימס ג'ויס בספרו "דיוקן האמן כאיש צעיר".16 ג'ויס כתב:

"הרגע שבו האיכות העילאית הזאת של היופי, הזוהר הבהיר של הדמות האסתטית, נתפס ומואר בכוח השכל שנשבה בקסמי השלמות וההרמוניה — זהו הסטָסיס השקט והמאיר שנקרא עונג אסתטי, מצב רוחני שמזכיר את המצב הגופני שהפיזיולוג האיטלקי לואיג'י גַלוואני קרא לו פעם... היקסמות של הלב".

אבל גם הקטע הזה מדבר רק על התגובה הפיזית, ולא על הפילוסופיה העמוקה יותר של וואבי סאבי, המתייחסת לטבעם של החיים עצמם.

שיעורי־חיים בהשראת וואבי סאבי

לוואבי סאבי קשרים עמוקים לסוג היופי שמזכיר לנו את טבעם של החיים כבני חלוף. זה נובע משלושת הסימנים הבודהיסטים של הקיום: מוּג'וֹ (無常, ארעיות), קוּ (苦, סבל) וקוּ (空, אי קיומו של עצמי אינדיבידואלי, אחדות עם כל הדברים).

שיעורי החיים שוואבי סאבי יכול ללמד אותנו, ושבהם נעסוק בספר זה, מושרשים ברעיונות הבאים:

• העולם נראה שונה מאוד כשלומדים לראות ולחוות אותו מתוך הלב.

• כל הדברים, כולל החיים עצמם, הם ארעיים, לא שלמים ולא מושלמים. לכן, שלמות היא בלתי אפשרית, וחוסר־שלמות הוא המצב הטבעי של הכול, כולל של עצמנו.

• בפשטות ניתן למצוא הרבה מאוד יופי, ערך ונחמה.

ובכל זאת, וואבי סאבי אינו תרופת פלא. זוהי תזכורת לכך שדומייה, פשטות ויופי יכולים לעזור לנו להימצא בכל הווייתנו בתוך הרגע, באמצע כל דבר, וזהו שיעור חשוב לכולנו.

הערה בנוגע לשפה

בהתבסס על דברים שנכתבו בעבר על וואבי סאבי על ידי אנשים שאינם יפנים, אולי שמעתם את המונח כשם תואר — כמו "קערת וואבי סאבי", באותו האופן אומרים "ספל תה מעוקם" או "כיסא מהוה". במערב, ביטויים כאלה מתארים מראה טבעי ובלתי מושלם.

עם זאת, חשוב לדעת כי יפנים לא משתמשים במונח וואבי סאבי באותו אופן.

תוכלו לומר, לכל היותר, שיש למשהו "ניחוח של וואבי סאבי" או שהוא "נותן לי תחושה של וואבי סאבי", אבל המונח עצמו — לפחות במקור היפני — אינו מתאר את המראה החיצוני של החפץ. במקום זאת, הוא מתייחס לרושם שאיתו נשארים לאחר מפגש עם סוג מסוים של יופי, שיכול להיות ויזואלי, אבל באותה מידה יכול להיות חווייתי.

פרופסור לשעבר ששוחחתי איתו תיאר את התבוננותו בטחב בגן של מקדש עתיק, כְּרגע שבו הוא חווה תחושה של וואבי סאבי. נהג מונית שפגשתי, שהיה גם סקסופוניסט, אמר שהוא חווה זאת כשהוא מנגן בלוז. אצל אחרים הופיע המונח בהקשר של טקס התה.

זה משתנה מאדם לאדם, משום שדברים שונים נוגעים ללבו של כל אחד ואחד מאיתנו. אבל הרגע שבו התחושה הזאת מתעוררת — ידיעה, חיבור, תזכורת לטִבעם הארעי והבלתי מושלם של החיים עצמם — זהו הרגע שבו וואבי סאבי נוכח.

לעתים קרובות, משמעותן של מילים משתנה כשהן מתורגמות לשפות אחרות, לכן, אם אתם משתמשים ב"וואבי סאבי" כשם תואר וזה עוזר לכם להוקיר את אי־השלמות ואת החיים הפשוטים, אל דאגה. הספר הזה אינו עוסק בסמנטיקה, אלא מנסה לחלץ שיעורים לחיים בהשראת החוכמה הזאת, לספוג את הפילוסופיה ולהתרגש ממנה, כדי לשנות את נקודת המבט שלכם באופן שישפר את חייכם.

ואכן, אין זה אומר שאיננו יכולים להשתמש במושג וואבי סאבי כהשראה לאופן שבו אנו מעצבים את בתינו בצורה שתוקיר את הפשטות, את הטבע ואת היופי. אנחנו יכולים לעשות זאת — ונעמיק בכך יותר בפרק 2. אבל אם נצמצם את וואבי סאבי ונשתמש בו רק כדי לתאר אורח חיים רצוי או מגמה עיצובית, נחמיץ את ההזדמנות האמיתית שטמונה בדרך העמוקה והאינטואיטיבית הזאת לחוות את העולם.

הרב־רובדיות של השפה והתרבות היפניות היא בו זמנית אחד הדברים המסקרנים והמאתגרים ביותר.

לעולם, דבר איננו כפי שהוא נראה. הכול תלוי בהקשר, במי שמדבר, במי שהוא מדבר אליו ובמה שלא נאמר. אם אחד העקרונות המרכזיים של "חוסר שלמות" הוא חלקיוּת, הרי שתפקידי כאן הוא לצייר תמונה עשירה, גם אם חלקית, של וואבי סאבי, כך שתוכלו למלא את החסר מנקודת המבט שלכם.

בחלקים מסוימים של הספר הזה, אדבר אך ורק על וואבי סאבי. בחלקים אחרים, אציג רעיונות יפניים קשורים אשר תורמים לחיים פשוטים יותר, ובו זמנית עשירים יותר. בסופו של דבר, אני מקווה שתוכלו לחוש את מהות הוואבי סאבי בעצמכם ותוכלו לקדמו בברכה אל חייכם כהשראה לדרך התבוננות חדשה על העולם.

מתנה לכולנו

לא מזמן צפיתי במצגת של שתי תלמידות תיכון יפניות בארצות הברית, שעסקה בוואבי סאבי. בתום המצגת, שאל אחד האמריקאים בקהל, "האם אתן חושבות שכל אחד יכול ללמוד וואבי סאבי?". הנערות הביטו זו בזו, גבותיהן מכווצות, ונראו מבוהלות ומהוססות. לאחר התלבטות רבה, השיבה אחת מהן, "לא. אנחנו מרגישות את זה, כי אנחנו יפניות".

אני חולקת עליהן. וואבי סאבי הוא תגובה אנושית עמוקה ליופי, ואני מאמינה שלכולנו יש את היכולת לחוות אותה, אם רק ניטיב לכוונן את עצמנו אליה.

וואבי סאבי

מזמין אותנו להיווכח ביופי, בעיניים פקוחות ובלב פתוח

נקודת המבט שלי על וואבי סאבי תהיה תמיד בהקשר של השקפת העולם שלי, המבוססת על חינוך מערבי, ומושפעת מאוד מסיפור האהבה שלי עם יפן הנמשך כבר עשרים שנה. נקודת המבט שלכם תהיה שונה משלי, ואם תהיה לכם הזדמנות לשוחח על כך עם יפני, תגלו שנקודת המבט שלו שונה אף היא.

אבל כאן טמון היופי ובמידה רבה אף עצם העניין — קבלת השראה מתרבויות אחרות, ומתן פרשנות לאותה השראה בהקשר של חיינו, מאפשרים לנו להעמיק ולחלץ מתוכה את החוכמה הדרושה לנו ביותר.

כיצד וואבי סאבי רלוונטי כיום?

אנחנו חיים בתקופה של אלגוריתמים שמנסים לקרוא־מחשבות, תעמולת פופ־אפ ומידע בכל מקום. מרגע שאנחנו מתעוררים, ועד שאנחנו שוכבים לישון, מלעיטים אותנו במסרים על איך אנחנו צריכים להיראות, להתלבש, לאכול ולקנות, כמה אנחנו צריכים להרוויח, את מי עלינו לאהוב ואיזה הורים אנחנו צריכים להיות. רבים מאיתנו ודאי משקיעים זמן רב יותר במחשבה על חייהם של אנשים אחרים במקום להשקיע בחיינו שלנו. הוסיפו לכך את הקצב שבו מעודדים אותנו לתפקד, ואין זה פלא שרבים מאיתנו מרגישים מוצפים, חסרי ביטחון, מנותקים ושחוקים.

בנוסף, אנחנו מוקפים באור מלאכותי, בוהק — בבתים, בחנויות ובמשרדים, בטלפונים ובמחשבים הניידים. אנחנו סובלים מעודף גירויים, ואובססיביים בנוגע לפרודוקטיביות. זה עושה שַמות במערכת העצבים שלנו וביכולת שלנו לישון. אנחנו משלמים את המחיר של גירוש הצללים המרגיעים והמרקם העשיר מחיינו, לטובת המהירות והיעילות. העיניים והלבבות שלנו עייפים.

המדיה החברתית, למרות היותה רבת עוצמה ובעלת ערך במובנים רבים, הופכת אותנו למכורים להשוואות ולנרקומנים הזקוקים לאישור תמידי. אנחנו מפריעים לרגעי חיים יקרים בכך שאנחנו מצלמים ומעלים אותם לרשת, ואז מכלים עוד שעה בבדיקת כמות האישורים שקיבלנו מאנשים שאנחנו בקושי מכירים. בכל רגע פנוי, אנחנו שולפים את הטלפון ומשפילים אליו את עינינו, גוללים ומתעמקים בחייו המסוגננים והמעוצבים של מישהו אחר, וקנאתנו מבעבעת כשאנחנו מניחים שהוא או היא באמת חיים ככה. בכל פעם שאנחנו עושים זאת, אנחנו מחמיצים הזדמנויות שלא נוכל לדעת עליהן לחיבור, לתחושת שלווה, לרוגע ולהרפתקה יומיומית בחיינו שלנו, משום שהמוח שלנו הלך למקום כלשהו, שגופנו לא יכול להגיע אליו.

אנחנו מחלקים בחופשיות את המשאב היקר ביותר — את תשומת הלב שלנו — ובכך מונעים מעצמנו את המתנות שכבר נמצאות כאן

רבים מאיתנו לא יכולים לעשות צעד מבלי להילחץ ממה שאחרים יחשבו. אנחנו יושבים ומחכים לרשות ממישהו אחר, וכל הזמן דואגים לגבי דברים שטרם קרו. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על הגבולות שלנו, ממעיטים בערך ההצלחות שלנו לעמוד בציפיות, ומפריזים במשקל הכישלונות שלנו.

כאשר אנו מעזים לדמיין הליכה בעקבות החלומות שלנו, אנחנו מוקפים בכל כך הרבה תמונות מופרזות של הצלחה, עד שאנחנו מתחילים לתהות האם נשאר בהן בכלל מקום בשבילנו. אינספור חלומות מנופצים מפוזרים בעולם ללא סיבה, מלבד העובדה שמישהו השווה את עצמו למישהו אחר וחשב "אני לא מספיק טוב". התוצאה של משבר אמון כזה היא, במקרה הטוב, רפיון.

בשלב כלשהו, מישהו החל להפיץ את השמועה לפיה האושר שלנו טמון בצבירת חפצים, כסף, כוח ומעמד, וכל זה בעודנו נראות צעירות, יפות ורזות, או נראים צעירים, נאים וחזקים. אבל כשאנחנו אומדים את חיינו על פי אמות המידה של אנשים אחרים, ונותנים ל"צריך" העריץ לשלוט בנו, אנחנו מציבים את עצמנו תחת לחץ עצום להשיג, לעשות ולרכוש דברים שלא ממש אכפת לנו מהם. התשוקה לעוד ועוד משפיעה על התנהגותנו, על קבלת ההחלטות שלנו ועל ההרגשה שלנו כלפי עצמנו — שלא לדבר על ההשפעה על כדור הארץ שלנו. לא חשוב מה יש לנו, או לְמה אנחנו הופכים להיות — זה אף פעם לא מספיק. כך, לפחות, הובילו אותנו להאמין.

והנה האירוניה האמיתית. מה שאנו שואפים אליו כלפי חוץ הוא לעתים קרובות שונה מאוד ממה שאנחנו משתוקקים אליו בתוך תוכנו. הגענו לנקודה שבה עלינו לעצור, להתבונן סביבנו ולהחליט מה באמת חשוב לנו. וואבי סאבי יכול לעזור לנו לעשות זאת, ובכך הופכת החוכמה הזאת בת מאות השנים לרלוונטית כיום יותר מתמיד.

דרך חדשה

מה שאנחנו זקוקים לו כעת הוא דרך חדשה לראות את העולם, ואת מקומנו בתוכו.

אנו זקוקים לגישות התמודדות חדשות עם האתגרים של החיים. אנחנו צריכים כלים לחיים מודעים, חיים מתוך כוונה, ולמסגרת שתסייע לנו להחליט מה באמת חשוב לנו, כדי שנוכל להתקדם הלאה ולהשאיר מאחורינו את הרצון המתמיד ליותר, לטוב יותר, ולטוב ביותר. עלינו למצוא דרכים להאט, כדי שהחיים לא יחלפו על פנינו במהירות. עלינו להתחיל להעניק יותר תשומת לב ליופי כדי לרומם את רוחנו ולשאוב ממנו השראה מתמדת. עלינו לתת לעצמנו רשות לשחרר את השיפוטיות ואת המרדף האינסופי אחר שלמות. ועלינו להתחיל לראות זה את זה — ואת עצמנו — כאוצרות מושלמים באופן בלתי מושלם, שהם אנחנו.

את כל הדברים הללו, שאנו זקוקים להם נואשות, ניתן למצוא בפילוסופיה של וואבי סאבי. לא משום שהיא פותרת את הבעיות שעל פני השטח, אלא משום שיש בכוחה לשנות באופן עמוק ויסודי את הדרך שבו אנו רואים את החיים עצמם.

וואבי סאבי מלמד אותנו להסתפק בפחות ולשמוח בכך, באופן שנותן לנו תחושה של יותר:

• פחות חפצים, יותר נשמה. פחות התרוצצות, יותר שלווה. פחות כאוס, יותר רוגע.

• פחות צריכה המונית, יותר יצירה ייחודית.

• פחות מורכבות, יותר בהירות. פחות שיפוט, יותר סליחה. פחות תעוזה יומרנית, יותר אמת.

• פחות התנגדות, יותר עמידוּת. פחות שליטה, יותר כניעה.

• פחות ראש, יותר לב.

להרפות ממה שאתם חושבים שצריך להיות, אין פירושו לוותר על מה שיכול להיות

וואבי סאבי מייצג מטמון יקר של חוכמה המעריכה שלווה, הרמוניה, יופי וחוסר שלמות, ויכולה לחזק את החוסן שלנו אל מול חוליי החיים המודרניים.

חשוב לציין, שקבלת חוסר השלמות אין פירושה להנמיך סטנדרטים או לנשור מהחיים. פירושה לא לשפוט את עצמכם על היותכם מי שאתם: בלתי מושלמים באופן מושלם — ייחודיים, ובו זמנית — בדיוק כמו כולנו.

במילים פשוטות, וואבי סאבי נותן לכם רשות להיות מי שאתם. הוא מעודד אתכם לעשות את המיטב שאתם יכולים, אבל לא להזיק לעצמכם במרדף אחר שלמות בלתי מושגת. הוא מעודד אתכם בעדינות להירגע, להאט וליהנות מהחיים. והוא מראה לכם שניתן למצוא יופי במקומות הכי בלתי צפויים ולהפוך כל יום להזדמנות לעונג.