תסבוכת 3: פאקינג חתונה – נובלה

אני יושב על כיסא עם משענת גב גבוהה בפינת חדר השינה בסוויטה במלון פלזה ומעלעל בעמודים גדושי הפרסומות של מגזין "כלות". מודעות שמטרגטות נשים הן מגוחכות. לא משנה עד כמה מושלם הלוּק שהאיפור מתיימר להעניק; אם את לא נראית מלכתחילה כמו דוגמנית של "ויקטוריה'ס סיקרט", שום טיח שבעולם לא יעזור לך להיראות כזאת.

עוד דבר שאני לא מבין — כולם תמיד כל כך מתלהבים מהפלזה, אבל החדר פרחוני מקיר לקיר — מצעים, ריפוד, תמונות על הקירות. נראה כמו משהו שעיצבה איזו סבתא מטורללת עם אובססיה לפעמוניות ושבלולים מאיורים של שירי "אמא אווזה". אני זז בכיסא, מחפש תנוחה נוחה, אבל ברור לגמרי שהמושב הזה הוא "לראותו בלבד". אני זונח את המגזין ומחכה.

מחכה לְמה, אתם שואלים?

לקייט, כמובן.

היא מעבר לדלת הסגורה של חדר הרחצה, כנראה עושה אמבטיה. והיא עדיין לא יודעת שאני פה. איזו הפתעה מחכה לה. הפתעה מלאת תשוקה מהסוג של עשרים־וארבע־שעות־לא־ראיתי־ אותה־ואני־מה־זה־מת־מת־מת־להיכנס־לתוכה.

אין לכם מושג מה הולך פה עכשיו, נכון? טוב, חכו בסבלנות; תכף הכול יהיה ברור.

כי דלת חדר האמבטיה נפתחת, וקייט יוצאת ממנה. וכמו כלב שלא ראה את הבעלים שלו יום שלם, הזין הגלמוד שלי זוקף את ראשו.

היא מחזיקה כוס שמפניה מלאה נוזל כתמתם תוסס. השיער שלה אסוף מעלה בקוקו גבוה, וכמה תלתלים מרושלים מרפרפים בעדינות על צווארה הלח. היא עטופה בחלוק משי אדום קצר שמשאיר מעט מאוד מקום לדמיון — בדיוק הסיבה שקניתי לה אותו.

אני מחייך כשהיא רואה אותי. העיניים החומות המכשפות שלה נפערות. "דְרוּ?" היא מעיפה מבט חטוף לעבר הדלת. "מה אתה עושה פה? אתה לא אמור להיות פה."

"אני יודע. התגנבתי. נהייתי סוכן חשאי."

היא מתקרבת אליי. "אם דִי תראה אותך, היא תחטוף קריזה."

אני מחמיץ פנים למשמע אזכור חברתה הטובה ביותר והפסיכוטית של קייט, שהמשימה הכללית שלה היא להתערב לי בחיים. "על הזין שלי, דִי. רציתי לראות אותך."

אמש היה הלילה הראשון שקייט ואני העברנו בנפרד מאז שקייט עברה לגור איתי. טוב, אולי בעיניכם לילה אחד זה לא כזה סיפור גדול — אם ככה אתם טועים. תשאלו כל נרקומן לשעבר איזה לילה של הגמילה היה הכי גרוע, מתי הוא היה הכי מורעב למנה. השעות הראשונות של הקריז תמיד הכי קשות.

קייט מחייכת בסלחנות אבל מזכירה לי, "לגברים אסור לראות את הנשים לפני קבלת הפנים. זאת המסורת."

אני קם, מושך את קייט ומצמיד אותה אליי, כי המראה שלה וריחות הווניל והלוונדר שעולים מעורה הופכים את הנגיעה בה להכרח. "זאת מסורת מטומטמת. וזה גם ממש לא מדויק — המנהג הוא שלחתן אסור לראות את הכלה לפני הטקס. דלורס פשוט המציאה את השטות הזאת כדי לאמלל אותי."

אתם מתחילים לקלוט מה קורה?

קייט צוחקת. "כי הכול תמיד סובב סביבך, נכון?"

"אה... כן."

אני רוכן קדימה כדי לנשק לה את השפתיים, אבל היא מקשיתה את הגב לאחור. "אתה לא יכול להישאר פה."

אני מגיב לניסיון החמיקה שלה בתנועת ראש מהירה לעבר צווארה. אני מנשק ומוצץ את העור הרגיש שמעל עצם הבריח שלה. טעים.

"בטח שאני יכול," אני ממלמל לתוך שקע הצוואר שלה.

קייט מטה את הראש הצדה ונאנחת, ואגב כך מאפשרת לי מרחב גדול יותר לטעימה. "וכשדִי תגלה שאתה כאן?" היא עדיין מתווכחת.

"אם דלורס תיכנס לחדר הזה, יהיה לה במה להזין את העיניים." אני מגחך. "אולי היא תתעוור. או שהיא תלמד משהו — לשמחתו של מתיו."

קייט משתכנעת מדברי החוכמה שלי. או שהיא פשוט חרמנית כמוני. אני חש את הגוף שלה מתרפה ואת הזרועות מתהדקות לי סביב הכתפיים. היא מתמסרת.

ניצחון!

היד שלי נשלחת תחת החלוק שלה, חופנת שד רך מופלא. ואני לוחש, "תגידי לי שהתגעגעת אליי בלילה."

היא נדחקת כנגד היד שלי, רוצה עוד. "התגעגעתי."

אני יורד תוך פיזור נשיקות קלילות מדגדגות על הצוואר והחזה שלה ומכופף את הברכיים כדי להגיע למטרה. אני טומן את הפנים בין השדיים שלה, חש את חלקלקות העור הקטיפתי, ונושף קלות על פטמה זקורה. "תגידי לי שחשבת עליי, קייט."

"הממ... אני תמיד חושבת עליך."

אני גומל לה על המילים בתנועת לשון מהירה. אני מלקק את הפטמה המופלאה שלה, ואז שואב אותה לתוך פי. קייט לופתת את הראש שלי כאילו חייה תלויים בזה. ואז, בדיוק כשהיד שלי מתחילה לטפס במעלה הירך...

נשמעת דפיקה, ומיד אחריה מגיע קול מעבר לדלת חדר השינה.

קול חורקני, כמו זה שנערים מתבגרים מעריצי־שטן שמעו בשנות השמונים כשניגנו את תקליטי הרוק־כבד שלהם לאחור.

"קייט? היי, קייטי, נרדמת שם?"

דלורס חשבה שזה יהיה רעיון נהדר שהיא וקייט יעבירו את הלילה האחרון יחד בסוויטה הכפולה הזאת. האימהות שלהן חלקו סוויטה זהה בהמשך המסדרון.

קייט מתקשחת ואני עוצם עיניים, מתפלל שהיא תעוף לאלף עזאזלים.

שלא במפתיע, התפילות שלי לא נענות. גולת הדלת זזה. "קייט, תפתחי."

אני לוקח שאכטה אחרונה מהפטמה של קייט ומשחרר אותה בקול פקיעה קל. היא סוגרת את החלוק, גוררת אותי לעבר הדלת ודוחפת אותי לפינה, שבה אהיה נסתר מעיניה של דלורס כשהדלת תיפתח. ואז היא נושמת עמוק, מסלקת את השיער מהפנים ופותחת את הדלת, רק קצת, בדיוק מספיק כדי לראות את דלורס.

"אני פה," קייט אומרת לה. "עשיתי אמבטיה. מה קורה?"

"הצלם בדרך. אז תתחילי להזדרז. הוא יהיה פה בעוד שעה." משתררות כמה שניות של שתיקה, ואז דלורס שואלת, "את בסדר?"

"כן, בטח. אני מאה אחוז."