סווטלנה
היה זה בשנות התשעים של המאה הקודמת. לא ידעתי מה עומדת לזמן לנו המאה הנוכחית, אך כולנו יודעים כמה הפתעות סיפקה המאה הקודמת לעולם כולו, לעמנו שלנו ולארצנו. אכן, המאה הקודמת, המאה העשרים, הייתה עשירה באירועים כה משמעותיים, שהיא בוודאי תמשיך ותספק "דלק" למחקרים, לסיפורים, למחזות ועוד ועוד. זו המאה ש"התכבדה", לראשונה בהיסטוריה האנושית, בשתי מלחמות עולם ובעוד מלחמות רבות בכל קצווי עולם, זו המאה שחזתה בהולדת עשרות רבות של מדינות באפריקה, באסיה ובאירופה ומנגד בהיעלמן של אחרות. זו המאה שהעניקה לעמנו את הצהרת בלפור, שבה התרחשה השואה הנוראה, שבה החליט האו"ם על תוכנית החלוקה, וזו המאה שבה התחוללה מלחמת הקוממיות שלנו ובה הוקמה מדינתנו.
זו גם המאה שבה התרחשה המהפכה הבולשוויקית האדומה ברוסיה הצארית וקידמה את מה שהתפתחה להיות ברית־המועצות הקומוניסטית, וזו גם המאה ששמונים שנים מאוחר יותר חזתה בנפילת חומת ברלין ובהתפרקותה של אותה ברית־המועצות.
ואיפה אני נכנס למכלול האירועים העשיר הזה, במיוחד בנקודה זו על ציר הזמן?
זמן לא רב לאחר נפילת חומת ברלין ובעקבותיה קריסת "מסך הברזל", התגלגלתי בלא שתכננתי מראש להנהגת תנועת הנוער הרפורמית העולמית הציונית "נצר", שבאותה העת חפץ התק"ם ביקרה, בייחוד לאחר שהקימה בערבה את שני קיבוציה הראשונים: יהל ולאחריו לוטן.
כשהגעתי למשרדים העולמיים של התנועה, שכיאה לתנועת נוער ציונית שכנו אחר כבוד בירושלים, ולאחר שלמדתי פרק או שניים במהותה של אותה תנועה שעד אז לא הכרתיה מקרוב, שאלתי את צוות המשרד את השאלה שנראתה לי מאוד מתבקשת באותם ימים: "ומה לגבי הקמת התנועה בברית־המועצות לשעבר?"
"למה לך להסתבך עם מה שקורה מעבר למסך הברזל?" שאלו אותי חברי הצוות האנגלו־סקסיים.
"זהו בדיוק," השבתי. "המסך ירד, ואחינו היהודים שם ובני הנוער היהודים שם, לבטח מחכים וזקוקים לנו. אינכם חושבים כך?"
"דווקא לא," השיבו. "אבל אם זה בוער בעצמותיך אז ‘זבשך', כלומר זו הבעיה שלך."
"או־קיי," השבתי. "אם ‘זבשי' אז ‘זבשי'. אני מאמין שחשוב עכשיו להגיע ולפעול ברוסיה הרבה יותר מאשר באנגליה, באמריקה או באוסטרליה. אם יש מקום שבו אנחנו יכולים ולדעתי חייבים לתרום יותר מכל מקום אחר בעולם, זה שם."
וכך מצאתי את עצמי, כעבור חודשים ספורים, "מפליג" מישראל בטיסת לילה של "אירו־סוויט" בלוויית ארבע בנות בוגרות התנועה הישראלית. ולמרות שמה המבטיח של חברת התעופה הרי שהטיסה למינסק שבביילורוסיה לא הייתה מתוקה במיוחד.
לכבוד נחיתתנו, דאגו להדליק את פנסי הסימון של מסלולי הנחיתה, שחזרו וכובו כשעברנו אותה בשלום, לצורך חיסכון בחשמל. כך התחלנו להבין שהגענו לעולם אחר.
עוד בהיותנו בטיסה, נדרשנו, ככתוב בהנחיות שבטופס הנחיתה שקיבלנו, לדווח בדייקנות על הכספים שאנחנו נושאים ומביאים עימנו ולהצהיר עליהם כדת וכדין. תחילה, עברנו את ביקורת הדרכונים על־ידי שוטרי גבול חמורי סבר, שהיה נראה בעליל שהם חושדים בכל אחד ואחת מאיתנו שאיננו אלא בבחינת מרגלים שנשלחו מהמערב ושיש לתחקר אותם ולהבטיח שלא יחתרו תחת אושיות המדינה שזה אך נפרדה מהברית, כלומר מברית־המועצות.
עם ביקורת המכס, בדיקת הארנקים והוצאת תכולתם, מנייה זהירה של הכספים והשוואת תוצאותיה עם הצהרותינו, עברנו איכשהו בשלום את השלב המרתיע הזה והגענו לאזור נטילת הכבודה. אם ציפה מישהו מאיתנו למסוע שיביא איתו את המזוודה ואת תרמיל הגב, הינה כי כן טעה טעות גדולה. לא מסוע ולא אולם רחב ידיים אלא דלת פתוחה אחת של חדר גדול שאליו הגיעה תכולת הנוסעים, ואשר בפתחו היה על כל אחד בתורו להציג את שובר כרטיס הטיסה שבו צוין מספר החבילה או המזוודה. שתי נשים רחבות גזרה, "ג'באריות" של ממש, חיטטו וחיפשו בערמה הגדולה עד אשר שלפו מתוכה את המזוודה הנכונה, וכבר היינו חופשיים, תודה לאל, עם רכושנו בדרך אל המחנה.
ביציאה חיכה לנו ואן ישן מתוצרת פולקסוואגן ונהג אפור פנים, אך לראשונה עם חיוך על שפתיו. הוא נטל מאיתנו מזוודה־מזוודה. פתח את הדלת האחורית של המכונית כלפי מעלה, תקע מקל של מטאטא כדי שלא תחזור ותנחת מטה, שהרי קפיציה לא היו קיימים כנראה משכבר, ואז הזמין אותנו להיכנס פנימה. ברכב, חיכו לנו ארגזי עץ הפוכים שעליהם יכולנו לשבת אחר כבוד בנסיעה שתארך כשעה לעבר המקום שבו היה ממוקם מחנה הקיץ, המחנה הראשון של תנועתנו בחבר המדינות. גם בנסיעה גילינו עד מהרה את משמעותו של החיסכון באנרגיה, בבנזין, בחשמל ובמה לא. בכל ירידה שבכביש, כיבה הנהג את המנוע על מנת לחסוך. בעקבות כך, נחלשו אורות התאורה של המכונית ובקושי זיהינו את הכביש המתפתל בין היערות השחורים משחור, בלא סימוני דרך, כאשר גם הבתים המתגלים פה ושם בצידי הכביש מואפלים.
לבסוף, הגענו בשלום למחנה.
המחנה התנועתי שלנו מוקם במחנה צבאי סובייטי נטוש, שכל כולו זרוע באנטנות גבוהות מסוגים שונים. חיש קל למדנו שהמחנה ניצב בבסיס נטוש של חיל הקשר של הצבא הסובייטי, שככזה, לא היה קיים עוד.
לפחות עם האנטנות האלה, אוכל להתקשר הביתה בלי בעיה כדי לדווח על הגעתי ליעד בשלום, חשבתי לעצמי, אבל כבר למוחרת התברר לי שלא כך הוא.
במשרד המחנה היה טלפון אחד ויחיד וגם הוא סגור ומסוגר, ללא אפשרות של גישה אליו, בתוך ארון הנעול במנעול. את המפתח שמרה אם הבית האחראית ועל מנת להתקשר, באישור כמובן, צריך היה לקרוא לה.
היא הגיעה, וצרור מפתחותיה בידיה. בדחילו ורחימו, היא פתחה את דלת הארון ושלפה מכשיר טלפון מהסוג המוכר לי עוד מימי שירותי בצבא כטלפון שדה חסר חוגת מספרים. היה בסיס. הייתה שפופרת דיבור, אבל לצלצל ממש אי־אפשר היה. כל אשר אפשר היה לעשות הוא, להקיש חזור והקש על תושבת השפופרת עד שבמרכזייה של היישוב הקרוב יואיל המרכזן להרים את השפופרת ולהאזין.
"שיחת חוץ," מבהירה האחראית.
ובכן, צריך להתקשר למרכזייה העירונית שבמינסק.
"שיחת חוץ לישראל," הכריז המרכזן שבמרכזייה במינסק.
אהה, אז יש להתקשר למרכזייה הבינלאומית...
וככה, לאחר כשעתיים, הצלחתי סוף־סוף לשמוע את קולה של רעייתי שחזרה אליי מהטלפון הציבורי שבמקלט הקרוב לביתנו, לאחר שפלוני שהרים שם את האפרכסת טרח לקרוא לה מהבית ולהודיע לה שיש עבורה שיחה מבעלה ברוסיה.
כשיצאתי לאחר השיחה, נשאתי שוב את מבטי לשלל האנטנות הסובייטיות, אנטנות הצלחת ואלה המסרקות את האוויר כבמסרקים ענקיים, אנטנות העמוד המתנשאות גבוה־גבוה לשמיים ושלל חבורות האנטנות הנמוכות יותר, ואלה כולן לא הועילו לי אלא בדבר אחד בלבד – להבין ולהפנים שאכן הגענו לעולם אחר.
*
עד מהרה נבלענו, חמשת הנציגים מישראל, לתוך מחנה התנועה הראשון שלנו בברית־המועצות לשעבר. בנות התנועה הישראליות שאיתן הגעתי, נטלו על עצמן את הפיקוד על המחנה והובלתו, כדי לגלות בדרך הקשה שרוסיה או ביילורוסיה אינן ישראל, ומה שברור לנו כאן בהלכות מחנות, לא בדיוק תואם את ציפיות המשתתפים במחנות שברחבי רוסיה. ואז, כמובן נוצרו מתחים בין הבאות מישראל לבין המקומיים, מתחים שעליהם נאמר שהפיקח לא נכנס למהמורות שצריך להרבה חוכמה על מנת לצאת מהן.
אבל המחנה התנהל, גם אם לא עלי מנוחות. שישים משתתפיו חוו לראשונה בחייהם השתתפות באירוע יהודי מאורגן למשך ימים, שיש בו חול ויש בו שבת, שיש בו סיפורו של עם וסיפורה של מדינה, ויש בו לימוד היסטוריה, חגים ותפילה וכן לימוד שירים וריקודי עם ישראליים. ועיקר העיקרים, שטוב ונעים בו "שבת אחים גם יחד", ושאין עוד ממה לחשוש ולפחד ומותר לחוש אפילו גאווה על מה ועל מי שאנחנו.
*
באחד הימים, העברתי במחנה פעילות לקבוצת החניכים הבוגרים, חבורה של צעירות וצעירים בשנות העשרים שלהם.
חילקתי לכל אחד דף, סרטים צבעוניים ודבק שאותם דאגנו להביא איתנו למחנה מישראל, והסברתי להם את המשימה.
"חשבו מי אתם ומה אתם ואיך אתם רואים את עצמכם. לכל אחד מכם יש סרטי נייר בארבעה צבעים. כל צבע מייצג השתייכות אחרת. הצבע הצהוב – ליהודי, הצבע האדום – לרוסי, הצבע הכחול – לציוני והצבע הירוק – לאזרח העולם. אתם חופשיים לעשות עם הסרטים ככל העולה על רוחכם, כאשר אתם מדביקים אותם על הגיליון הלבן. אחר־כך, אבקש מכם להסביר לקבוצה מה משמעות היצירה שיצרתם."
הקבוצה החלה לעבוד ברצינות שלא הייתה מוכרת לי משום מקום אחר בעולם שבו נפגשתי עם בני הנוער היהודים. עד מהרה, התגלו הכישרונות היצירתיים של הצעירים. אחד הדביק באדום מנורה ואחרת מגן דוד בכחול, כבסיס ליצירה כולה. אחד דגל ישראל ואחרת צמד שופרות ליד נרות דולקים. אכן, תשומת הלב הייתה מלאה.
משהסתיים הזמן המוקצב, ביקשתי מכל אחד בתורו להציג בפני הקבוצה את יצירתו ולספר את סיפורה. היו סיפורים מסיפורים שונים, אבל את ליבי שבתה סווטלנה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה שמעתי סיפור כסיפורה, סיפורים שעתידים היו בהמשך הדרך לחזור על עצמם עוד ועוד, אבל עבורי, הייתה זו הפעם הראשונה.
"שמי סווטלנה," פתחה ואמרה. "אני בת עשרים ושלוש, ובשנה הבאה אסיים את לימודיי באוניברסיטה. חייתי את כל חיי כמו בת רגילה בלי בעיות מיוחדות. בית ספר יסודי, תיכון, חברה בקומסומול ויש לי אפילו כמה חבורות ממש טובות משם. עכשיו, כשאני עומדת בפני סיום האוניברסיטה, חשבתי לאן אני פונה הלאה. אבל לפני ארבעה חודשים קרה לי משהו ממש בלתי צפוי ששינה את חיי. עולמי התהפך בלי שום הכנה מוקדמת. ערב אחד, קראה לי אליה סבתי, שאותה אני אוהבת אהבת נפש. היא כבר באמת זקנה מאוד, ואני מניחה ששתינו יודעות שזמנה בעולם הזה קצוב. היא קראה לי, הניחה יד על כתפי, ולפני שפתחה את פיה הבנתי שזה לא עומד להיות עניין של יום־יום. נחרדתי.
"‘סווטה,' כך היא קוראת לי, ‘יש לי דבר חשוב מאוד לספר לך.'
"‘מה קרה?'
"‘קרה? לא קרה, אבל אחרי שאומר לך אני חושבת שיקרה.'
"הייתי מתוחה כמו קפיץ.
"‘ראי חביבתי,' היא המשיכה, ‘מעולם לא סיפרתי לאימא. היא לא יודעת, כך לפחות אני חושבת. אבל היום אני מרגישה שאני חייבת לספר לך. אני חייבת כי שנים רבות, אולי רבות מדי, שמרתי את הדבר עמוק בתוכי ויותר אינני יכולה. אולי גם לא רוצה.
"‘תקשיבי היטב, סווטה שלי, עלייך לדעת שאת יהודייה.'
"חשתי מסוחררת, כמו נפל עליי רעם ביום בהיר.
"'אני לא מבינה,' מלמלתי.
"'כן כן, סווטה. אני נולדתי יהודייה וחייתי כיהודייה את ימי נעוריי. ככה זה היה עד לפוגרומים הגדולים. אחרי הפוגרומים שבהם איבדתי את הוריי ורבים מבני משפחתי, וכשהצלחתי איכשהו להסתתר ולא להיפגע פיזית, החלטתי להסתיר מעתה ועד עולם את זהותי במטרה לשרוד. התחתנתי כמו שהתחתנתי עם סבך הנוצרי שהלך לעולמו, וחייתי כנוצרייה כל ימי חיי. אף פעם לא סיפרתי לאיש על עברי, גם לא לאימך. עכשיו, הרגשתי שאני חייבת זאת לך, שלפחות את תדעי. היום אנחנו חיים בעולם אחר. היום יש ליהודים מדינה משלהם בארץ ישראל. את תחליטי לגבייך את מה שתחליטי, אבל לפחות תדעי באמת מי את ומה את והיכן שורשיך.'
"איך אומר לכם?" המשיכה סווטלנה כשהכול מרותקים לדבריה. "עולמי כמו התמוטט עליי באחת. עשרים ושלוש שנים חייתי כמו שחייתי, ולפתע פתאום התברר לי שבעצם, מי שהייתי היא לא מי שאני באמת. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. מי אני באמת? שאלתי את עצמי. מה המשמעות של מה שגילתה לי סבתי בערוב ימיה. שבועות הסתובבתי כסהרורית. לרגעים, רציתי לשכוח מכל זה. אז מה אם סבתא נולדה יהודייה? מה זה באמת נוגע לי היום? הרי אני לא. ואילו ברגעים אחרים, חשבתי שזה לא יכול להיות כך. הלוא לכל אדם יש שורשים, גם לי. אולם, שורשיי נמצאים במקום אחר, לא במקום שתמיד הרגשתי שהוא מקומי. ככה חלפו עליי הימים עד ששמעתי על המחנה הזה. שמעתי והחלטתי להירשם. והינה, אני כאן. וכאן, אולי בפעם הראשונה בחיי, אני באמת מרגישה שייכת. מרגישה שקניתי לעצמי את זהותי האמיתית. זה מאוד מוזר לי, כי שום דבר מהדברים האלה לא הטריד אותי קודם, אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו. כאן, בחברתכם ועם התוכנית הזאת של המחנה, אני מרגישה שאני זו אני. אתם רואים? הדף שלי צהוב כמעט כולו. כי זו אני, אני יהודייה. בקצה־בקצה סימנתי נקודה כחולה, זה בשביל הציונות. אני לא יודעת, אולי יום יבוא והנקודה הזאת, שהיא כל כך קטנה ושולית היום עבורי, עוד תגדל. עכשיו מה שחשוב לי הוא הצהוב הזה שממלא את הדף. זו היהדות. זה שאני יודעת מי שאני ומה שאהיה מעכשיו ועד עולם."
עמוק־עמוק בליבי חשתי התרגשות, מעין תחושה של מימוש השליחות על המשמעות העמוקה שלה. שליחות של נציג מישראל לעולם היהודי. בעבור זה, יותר מכול, היינו כאן. שמונים שנים עשה המשטר הקומוניסטי בברית־המועצות ככל שהיה יכול כדי למחוק, להחניק ולהעלים את היהדות. וזו, הרי התפוגגה בחלקה עוד לפני שתמו ימי שלטונו, ממש כשם שאפשר היה ללמוד מסיפורה של סווטלנה. וכעת, כשהיינו לידה, בכוונה לעזור לה, ליהדות שהייתה יהדות הדממה, לחזור ולצוף על פני המים, יכולתי להרגיש את השלמוּת שבשליחותי.
*
עברו שנים. תנועתנו תקעה יתד חזק בחבר המדינות. מדי קיץ נערכים ברחבי היבשת מחנות קיץ רבים שאליהם מגיעים מאות רבות של בני נוער, ואלפים שותפים לפעילויות האחרות הנערכות במשך השנה. רבים מבוגרי התנועה עלו ועולים ארצה, אחרים מגיעים לתוכניות שנתיות בישראל טרם עלייתם.
באחד הימים, בעודי יושב במשרדי שבירושלים, נכנסה לחדר צעירה תמירה וחייכנית, דבר שבשגרה בתפקיד שאותו מילאתי.
נשאתי את עיניי וצפיתי לאשר בפיה. אלא שבעודי נועץ בה את מבטי חשתי שמוחי רוחש, ואין זו כניסה רגילה של עוד בוגרת תנועה.
"אני לא יודעת אם אתה זוכר אותי, אבל אני מאוד זוכרת."
"סווטלנה!" קראתי וקפצתי ממקומי לחבקה.
"אכן, סווטלנה," מלמלה בעודנו עומדים חבוקים במשרד.
ולמדתי לדעת.
היא הגיעה יחד עם קבוצה לתוכנית לימודית שלנו בארץ לפני ימים אחדים, ועתה היא נמצאת לא רחוק ממשרדי וקפצה לבקרני.
כעבור זמן לא רב, אירחתי בביתי שבקיבוץ, כמנהגי משכבר הימים, את כל חברי הקבוצה, כדי לספר להם את סיפור הקיבוץ בכלל, ובפרט את סיפורו של קיבוצי שלי.
סווטלנה ישבה עם החבורה, מוקסמת. כאשר קמנו על מנת לסייר בקיבוץ והגענו לאזור הפעוטונים, ראיתי את עיניה נוצצות ודומעות, כמו הרגישה שהילדים האלה שכאן נולדו יגדלו למה ולמי שהם ולא ייאלצו לעבור את המהפך שהיא עברה.
*
כיום, אינני ממלא עוד את תפקיד מזכ"ל התנועה. אך עבורי סווטלנה הייתה ונותרה מהות הסיבה שבעבורה הלכנו לפעול שמה, במקום שבו התקיימה מי שהייתה "יהדות הדממה". וסווטלנה?
סווטלנה חיה היום בישראל. לצערי כי רב, מדינת ישראל לא ידעה ואיננה יודעת להאיר פניה ליהודים וליהודיות כסווטלנה, והם צריכים להיאבק אל מול הממסד הדתי במטרה שיכיר במי ובמה שהם, אולם זה סיפור אחר.
ואם נחזור לתחילת הסיפור, לסבתה של סווטלנה, היא ודאי לא זכתה לראות את נכדתה עושה את הצעד הגדול הזה ועולה לישראל. אבל היא זכתה גם זכתה לראותה חוזרת אל חיק היהדות שאותו עזבה היא בצעירותה בכוונה להמשיך ולשרוד.
ואני חשבתי לעצמי כי בסוף הסיפור הזה, הנקודה הציונית הכחולה הקטנה שניצבה בקצה הדף הצהוב של סווטלנה, אכן גדלה גם גדלה והביאה אותה עד לכאן, אך מעולם לא האפילה עוד על הצהוב שבדף.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.