הקובייה

בתחילה נראה היה שזו עוד משימה שגרתית ופשוטה. ‘עליך להגיע לסוף רחוב 6490’, תדרך המפעיל לפני הכניסה. הוא כבר הכיר בעל פה את מפת העיר, ולכן לא היה לו קשה לתכנן נתיב מתאים אל היעד. אחרי עשרות משימות, הליכה אל היעד הייתה כבר מתורגלת היטב אצלו. דרוש להיטמע בין הקהל, להיראות כמו אחד מהם. עליו ללבוש ארשת פנים ריקה ממחשבות, ריקה מרצונות, והוא כבר ידע איך עושים זאת. ללכת בראש זקוף, בקו ישר ולא תזזיתי, כמותם. עליו להיות זהיר מאוד. יש לא מעט אויבים בעיר הזאת. הוא ידע זאת היטב. מייד לאחר הכניסה הוא עשה את דרכו דרך הרחוב הראשי הומה המכוניות, בין הבניינים הריקים מנפש, מפלס דרכו בתוך ההמון שמתרוצץ בדרכים אינסופיות. בנייני העיר האפורים גירדו את השמיים החרוטים בשריטות לבנות של תנועת מטוסי סילון. רחוב 6490 יוצא מהרחוב הראשי, אחרי תחנת האוטובוס הירוקה, ומסתיים בדרך ללא מוצא. הוא עבר שם פעם בעבר, אך מעולם לא נכנס לרחוב.

לרוב, המשימה הייתה להשיב קוד שנגנב או לגנוב קוד שנדרש, לחזור לנקודת עגינה, ולבסוף לבצע יציאה מאובטחת. יציאה לא מאובטחת עלולה לחשוף את נתוני המערכת. היום, ידע, הוא במשימה משמעותית במיוחד.

מרחוק כבר ראה את התחנה הירוקה, שם חיכתה לאוטובוס אישה בשמלה אדומה, שאחזה בידה של ילדה עם שתי קוקיות, לבושה בשמלה זהה. שתיהן חייכו והישירו מבט קדימה. הוא המשיך וחלף על פניהם בקצב התואם לקצב ההמון, ולאחר שעבר את התחנה מייד שבר שמאלה, לרחוב 6490. משהו שם לא היה כשורה. הרחוב נראה ריק לגמרי, ללא אובייקטים, ללא סממני רחוב שגרתיים. במרבית רחובות העיר ניצבים פחים אפורים וגדולים, עיתונים מתעופפים באין מפריע, כלבים או חתולים מתהלכים בנינוחות בקו ישר. ואילו רחוב זה, עשה רושם ריק ונקי מדי. הוא הביט בשעון, השעה בדיוק אחת. היעד - סוף הרחוב. הוא המשיך קדימה. תוך כדי הליכה סובב את ראשו לאחור, ההמון שצעד ברחוב הראשי חדל, כאילו התרוקן לגמרי מאחוריו.

והנה, בקצה הרחוב מצד ימין, נחה עינו על דלת עץ כבדה. מתחת למספר שלוש־עשרה שבמרכז הדלת הייתה מקלדת מספרים מאפס עד תשע. זהו היעד. את קוד פתיחת הדלת הוא שינן טרם היציאה למשימה. הוא ניגש לשם והקליד במיומנות רבה את הספרות. שתיים, ארבע, אפס, שתיים, אחת, תשע, חמש, חמש. שקשוק ברזל נשמע, והדלת נפתחה.

אור חזק ולבן בקע מתוך הדלת, מסנוור אותו, והוא לא הצליח לראות דבר. הוא צעד פנימה, וברגע שהיה בפנים, הדלת מאחוריו כמו נאטמה, כאילו מעולם לא נפתחה קודם. חשכה כבדה נפלה במקום. לפתע אור ירוק ועמום נדלק, והאיר קלושות את החדר. לפניו נגלה חדר בצורת ריבוע מושלם שצלעו כארבעה מטרים, ללא חלונות. קירות החדר היו גבוהים כל כך שבקושי ניתן היה לראות את התקרה. מאחוריו, הדלת שממנה נכנס ננעלה בנקישה חדה. דלת נוספת נגלתה לפניו. בתדריך לא דובר על דלת נוספת, חשב לעצמו. הוא הציץ מייד בשעונו, אך זה כבה. הוא החל נוקש בעצבנות בכפתורי שעונו, אך ללא הועיל. השעון נדם, כאילו מת. הוא סרק את קירות החדר ואת הרצפה, כדי למצוא רמז, אך לא מצא דבר. הדרך היחידה לצאת היא מהדלת הנוספת, חשב. הנוהל היה ברור לו. לא עוברים בדלת ללא אישור. אולם בהיעדר קשר עם המפעיל ובאין דרך לחזור חזרה, הוא הבין שהפעם אין לו ברירה. וכשהוא התקרב אליה ראה לפתע באור העמום, שצוין עליה המספר שלוש־עשרה. מתחת למספר הייתה קבועה מקלדת מספרים. הוא הביט שוב בשעונו, אולי בכל זאת יש הוראה, אך השעון נותר מת לחלוטין. טעות בהקשת הקוד עלולה לזרוק אותו החוצה, הוא ידע. אין ברירה, החליט, והקיש את הקוד היחיד שאותו שינן לפני המשימה. שתיים, ארבע, אפס, שתיים, אחת, תשע, חמש, חמש. אותו שקשוק מתכתי נשמע שוב, והדלת נפתחה. שוב אור לבן וחזק בקע מהחדר. הוא נכנס בזהירות פנימה, עיניו מסונוורות, ושוב, מאחוריו הדלת נאטמה, והוא נותר בעלטת החדר.

אור ירוק עמום האיר את אותו החדר בדיוק. זאת מלכודת.

“תוציאו אותי!” הוא צעק. רץ לדלת שממול, הקיש את אותו הקוד, ונכנס שוב לאותו החדר. “אני תקוע, תוציאו אותי!” זעק ורץ בסערה מחדר אל חדר. כולם זהים. בכולם אין דרך חזרה. רק קדימה, דרך הדלת של דירה מספר שלוש־עשרה. שוב לאותו החדר.