שירת הברבור

 _Tal_Bar__Swan_to_epub-4

1

השיחה עם מפקד הפַּלגה תפסה אותי בתחילת אימון בדרום, הכנה למבצע מורכב בשם "סופת חול" שאת תכליתו לא הבנתי, ושלא היה לי מושג היכן בדיוק יתבצע עד לרגע שבו עלינו על המסוקים והתרחקנו מאות קילומטרים מגבולותיה של מדינת ישראל.

"תחזרו לבסיס," הורה יניב, מפקד הפַּלגה, בקול מנומנם.

נאנחתי.

יניב, ששמע את האנחה שלי, הגיב מיד: "מה לעשות..." אמר בטון מבין. "אל תדאג, זה יהיה טוב לצוות אחרי ארבעה חודשים של אימונים באותו נושא."

הרמז היה ברור - צריך את הצוות בחזרה בבסיס לטובת מבצע אחר.

"משהו מעניין לפחות?" שאלתי בחוסר חשק.

"מעניין מאוד, אבל אתה הולך לסבול." יכולתי להרגיש את החיוך בקולו.

"לקפל ולחזור?" שאלתי, מסגל לעצמי את האפתיות הנדרשת ממפקד שהרגע שינו לו את כל התוכנית השבועית.

"יס, דרלינג," המתיק יניב את המכה בנימה משועשעת.

בנסיעה חזרה אל בסיס היחידה במרכז הארץ לא הצלחתי להירדם. הבטתי החוצה ממקום מושבי באוטובוס המחומם. הגשם ניתך בעוצמה על השִמְשה הקדמית, והמגבים כמעט שלא עמדו במשימתם. גֵנָאדי - עולה ישן מברית המועצות, אזרח עובד צה"ל, הנהג היקר והמסור של הצוות שלנו, האיש שחיכה בסבלנות ולא שאל שאלות בזמן שאנחנו התאמנו בנוהלי הקרב, האיש שהכין חביתות, שקשוקה, קפה ותה לכל הצוות מיד לאחר אימוני הבוקר מבלי שנתבקש - לגם מכוס קפה שחור וחייך מבלי להסיר את עיניו מהדרך, מודע היטב לחשיבות המטען האנושי שהוא מוביל בחזרה אל הבסיס.

"לא קל להיות אתה, אה, דניאל?" שאל בחיוך.

חייכתי, מקשיב בחצי אוזן לנחירותיהם של שאר אנשי הצוות. זרקתי מבט חטוף לאחור. כולם ישנו במושביהם זוגות-זוגות, זה משעין את ראשו על כתפו של זה, כמה מהם מחובקים, רובם פעורי פה. אהבת גברים במיטבה, חשבתי.

"אין תלונות, גנאדי," עניתי והתמדתי בחיוך. באותה תקופה עדיין השתדלתי לספק לאנשים סביבי תחושה שהכול תמיד בסדר, שמכל לימון אפשר לעשות לימונדה, ושהאופטימיות תמיד תנצח את הפסימיות.

"אתה ילד טוב, דניאל. לכבוד הוא לי להיות הנהג שלכם, אני באמת נהנה איתכם. אני רואה את הקשיים שלך. לא הרבה ילדים בגילך היו מסוגלים להתמודד עם זה." בזמן שדיבר הצביע גנאדי בשאלה לעבר בית הקפה הבאר-שבעי שהיה תחנת האמצע הקבועה שלנו בדרך מדרום הארץ אל בסיס האם.

"הם ישנים, אין טעם שנבזבז חצי שעה בבית קפה עכשיו. נאכל ביחידה," עניתי, וגנאדי המשיך לנסוע, חולף על פני תחנת הדלק והמרכול הצמודים לבית הקפה.

"אני לא ילד, גנאדי," מחיתי באיחור.

"אני האחרון שיזלזל בך, חביבי, אבל בגיל עשרים ושתיים אתה עדיין ילד." חיוך רחב נמרח על פניו.

"ואני חשבתי שאתה רוצה להיות החייל השלושה-עשר שלי!" חייכתי גם אני.

"אני כבר החייל השלושה-עשר שלך, המפקד!" הגיב גנאדי במהירות, ושנינו צחקנו.

הוא הושיט לי את כוס הקפה שלו, לגמתי ממנה לגימה קטנה והשבתי לו אותה.

"אתה בסדר אתה," אמרתי.

"אז מה עכשיו? שינויים בתוכנית? עד מתי תהיו ביחידה? נראה לך שבכלל נחזור לדרום השבוע?" שאל גנאדי, מוכיח בכך שהוא בכל זאת נבדל משאר אנשי הצוות שיודעים שאין טעם לשאול שאלות מהסוג הזה. הרי גם לי אין מושג מה יקרה בימים הקרובים.

"אני באמת לא יודע, אבל ייאמר לזכותך שאתה שואל מספיק שאלות בשביל כל שנים-עשר הלוחמים האחרים שלי..." צחקתי.

"אוקיי, הבנתי את המסר, אני אשתוק קצת. לא קל להיות דניאל," מלמל.

שקעתי במושבי. המושב מימיני נשאר ריק. בודד בפסגה, חשבתי. שאר חברי הצוות יכולים להתלונן בינם לבין עצמם על השינויים בתוכנית, על חוסר הוודאות, על כך שרק אתמול נסענו חמש שעות כדי להגיע לשטח האימונים, הקמנו אוהלים, פרשנו שקי שינה, חיברנו את הגנרטור והתאורה והקמנו אזור מנהלי עם מטבח מאולתר, והבוקר, לאחר אימון לילה אחד בלבד, כבר היינו בדרכנו חזרה לבסיס היחידה. תענוג מפוקפק, ולי בכלל לא היה למי להתלונן עליו. עצמתי את עיני ושקעתי במחשבות. במובן מסוים, אחרי חודשים של אימונים חיכיתי לשינוי, ובסך הכול נהניתי מכך שחיי בלתי-צפויים. בתחילת העשור השלישי לחיי עורר בי חוסר הוודאות ריגוש לא בלתי-נעים, מין שילוב של כוח ושל חוסר אונים, ערבוב שגרם לי להרגיש חי.

נשארתי ער כל הדרך, אך את עיני פקחתי שוב רק כשעברנו בשער הכניסה ליחידה. כשעצרנו טפחתי על שכמו של גנאדי, הערתי את אחד מלוחמי הצוות והוריתי לו להעיר את השאר ולפרוק את הציוד מהאוטובוס ומרכב המנהלה שנסע אחרינו.

"כשתסיימו גשו לחדר האוכל, מחכה לכם שם ארוחה חמה. אעדכן בהמשך," אמרתי ליוחאי, החייל הדתי היחיד בצוות שלי, ילד חזק וצנוע, בן למשפחת לוחמים, שהתגורר עם הוריו ושמונת אחיו ואחיותיו בהתנחלות למרגלות הר חברון. הוא היה החייל האהוב עלי בצוות, האדם שסמכתי עליו שיהיה לצדי אם הכאוס ישתלט והמציאות תהפוך לגיהינום.

יוחאי הנהן ופנה לעדכן את שאר חברי הצוות. הרמתי את הנשק שהיה מונח מתחת לרגלי ובצעד קל קפצתי החוצה. בדרך החוויתי בראשי לשלום לצוות אחר שהתקדם לכיוון חדר האוכל.

ברגע שנכנסתי לחדרו של יניב בלשכת מפקד היחידה, הוא נעמד וחיבק אותי. "אני לא אשאל אותך איך היה כי ברור לי שהשאלה תרגיז אותך," אמר.

"לא נורא, אנחנו כבר כאן. אז מה הולכים לעשות?" שאלתי כשהתיישבנו משני עברי השולחן במשרדו.

"חוליית מחבלים מסתובבת בטולכרם. חבר'ה רעים באמת. הם מבוקשים, ויודעים שהם מבוקשים. הם מתכננים ומוציאים אל הפועל פיגועי ירי בדרכים המובילות להתנחלויות, מניחים מטענים, עושים צרות. חבורת נבלות, ואנחנו רוצים לגמור איתם את הסיפור." יניב פתח את מגירת השולחן ושלף ממנה תצלום אווירי. "החבורה הזאת מתחבאת בבתים במשך היום, בידיעה שקשה לנו להגיע אליהם ולפגוע בהם, ומסתובבת ברחובות בלילות. בעיקר בנקודה אחת מסוימת." הוא הצביע על סמטה צרה בלב השכונה.

"וואו..." מלמלתי. לא הייתי צריך יותר מעשר שניות כדי להבין שהדרך אל הסמטה הזאת בעייתית ביותר ועוברת בין בתי מגורים רבים. נוסף על כך, זאת היתה סמטה ללא מוצא. לא היתה שום אפשרות להפעיל שני כוחות שיגיעו מכיוונים שונים במקביל ויבצעו פעולת מלקחיים. דרך ההגעה תהיה גם דרך המילוט. רע מאוד, חשבתי.

"אז זהו, שלא..." קרא יניב את מחשבותי. "ישבתי עם קציני המודיעין לא מעט. ציר ההגעה מלא תצפיתנים שנשארים ערים בלילות ומתצפתים מתוך בתים סמוכים. אם נלך בדרך הזאת, ניכנס ישר אל תוך מלכודת אש, ויקרה לנו בדיוק מה שקרה לחבר'ה מהשייטת. אני לא מתכוון לשבת כמו ברווז באמצע הרחוב ולנהל חילופי אש עם מחבלים שיורים עלי מבתים סמוכים," המשיך יניב בנחרצות.

"אתה הרי לא מתכוון שנצנח עליהם, ואם החזרתם אותי מהאימון, זה אומר שכבר חשבתם על איזה פתרון." תוך כדי דיבור הרמתי שתי רצועות ארוכות של תצלום אווירי, הצמדתי אותן בחפיפה קלה, הנחתי עליהן את משקפי הסטראוסקופ וצללתי אל רחובות טולכרם. בתוך שניות עלתה לנגד עיני תמונה תלת-ממדית. הבתים, החומות והגדרות ממש יצאו מתוך התצלום והעניקו תחושת עומק מרהיבה.

"מתחמם..." אמר יניב בסיפוק.

"פאק, יניב!" צעקתי אחרי שתי דקות של התעמקות ברחובות ובבתים. חיוך מריר עלה על פני. בהיתי בגג בית שנמצא במרחק של שבעים מטר מהסמטה המדוברת. הבנתי שאפשר לראות ממנו אל תוך הסמטה, ומובן שאפשר גם לצלוף ממנו לתוכה. שיחת הבוקר עם יניב הדהדה בזיכרוני: "אתה הולך לסבול..." נזכרתי בדבריו.

הוא חייך.

"אני שונא גבהים, אתה יודע את זה. ואני בטוח שהתוכנית המבצעית כוללת טיפוס על סולם לגובה של שלוש קומות." הרמתי את עיני מהסטראוסקופ.

"ארבע, למען האמת," תיקן יניב.

"ואני כמובן עולה ראשון, אה?" שאלתי, אף שהתשובה היתה ברורה מאליה.

"חיובי. אתה תעלה עם עוד ארבעה צלפים עם רובים מושתקים, תחסלו את החבר'ה ותרדו למטה. אני אהיה עם כוח האבטחה לרגלי הסולם."

"רוצה להתחלף?" שאלתי.

"כן, אבל ברור לי שאתה לא רוצה. החבר'ה מהאמל"ח מחכים לכם כדי שתבחרו סולם מתאים לביצוע."

"אני חייב לדעת, יניב," חייכתי אליו, "יש דבר אחד שאני שונא וזה גבהים. שונא סולמות, שונא לקפוץ מגגות כשאני קשור בחבל, שונא לגלוש ממסוק, שונא לצנוח... אז איך זה שתמיד אני זה שעושה את התפקידים האלה במבצעים?"

"זה כי אני עושה לך דווקא, דרלינג," קרץ יניב.

שנינו צחקנו.

"אני הולך לעבוד על פקודת המבצע. אני אשלח את גידי מהמודיעין שייתן לצוות תדריך קצר. אנחנו רוצים לבצע בליל שבת. בשבועות האחרונים החבורה הזאת מתקבצת בסמטה בהרכב מלא כל שישי בלילה. תודיע לחבר'ה שלך שהלכה להם השבת," הורה יניב.

"אני מקווה שנסיים עם זה בלילה. נעשה תחקיר מהיר, ואני אשלח את כולם הביתה, חוץ מיוחאי המסכן, כבר בשבת בבוקר. הם לא ראו בית כבר שלושה שבועות ולי יש בר-מצווה של בן דוד. אמא שלי לא תשמח אם לא אגיע," אמרתי.

"בעזרת השם," השיב יניב ונעמד על רגליו.

"בעזרתו," טפחתי על רובה ה-M16 שהיה תלוי על צווארי.

"דבר אחרון, דניאל," הוסיף יניב. "אני מודאג מאוד ממצב שבו תיפתח עלינו אש בזמן שאתם מטפסים על הסולם בלי יכולת להשיב ירי. אם אכן יקרה דבר כזה, אני מבקש ממך פשוט לקפוץ למטה."

"אתה צוחק עלי, נכון? אתה מבקש ממני לקפוץ למטה מסולם בגובה שנים-עשר מטר?" שאלתי, משוכנע שהוא מתלוצץ.

"אתה תגלוש עליו למטה ותקפוץ מגובה סביר. אנחנו נהיה למטה ונתפוס אותך, ובמקרה הכי גרוע תשבור רגל. עדיף מלמצוא את עצמך לבד על גג בניין בלב טולכרם." פניו של יניב היו רציניות לגמרי.

"אני מקווה שבמקרה כזה האינסטינקט שלי לא יהיה לטפס אל הגג. לקפוץ ארבע קומות זו החלטה לא פשוטה, יניב," מלמלתי.

"זאת לא המלצה, דניאל, זאת פקודה. אני לא מתכוון להסביר לאמא שלך, וגרוע מכך, לאבא שלך, מה עשית לבדך על גג באמצע שכונת מחבלים."

צחקתי והצדעתי לעברו בהיתוליות, לא מתעלם מכך שיניב חושש מאבא שלי יותר משהוא חושש מכל האמהות של החיילים שלו גם יחד.

"וחוץ מזה, אני צריך אותך בשביל 'סופת חול', חבל שיקרה לך משהו," הוסיף.

"הבנתי," עניתי, "אבל לא נראה לי שעם רגל שבורה וקביים אני אצליח לבצע את 'סופת חול'."

"אחותי הקטנה יכולה לעשות את התפקיד שלך ב'סופת חול'. גם ככה הטייסים של היסעור הם אלה שבאמת עובדים במבצע הזה." יניב צחק וטפח על שכמי לשלום.

"אני שונא גבהים..." מלמלתי כשסגרתי מאחורי את דלת חדרו.

•••

נבואתו של יניב התגשמה. האש נפתחה לעברי כשהייתי בקצה קצהו של הסולם, שתי ידי נשענות על החומה שהקיפה את גג הבית. לא הצלחתי לדמיין את עצמי קופץ מרצוני הטוב אל הרחוב למטה, אל חוליית הלוחמים שאחזה בתחתית הסולם וריסנה את תנודותיו.

שכבתי על הגג לבדי, שרוע על גבי, והקליעים חלפו מעלי בשריקה. חומת הבלוקים שהקיפה את הגג החלה להתפורר. שאר הכוח תפס מחסה ברחוב, ארבע קומות מתחתי. תיארתי לעצמי כיצד נושאים את גופתי המדממת בחזרה לשטח האוגדה ומשם לקבורה הרואית כתוצאה ממוות שהיה יכול להימנע אם הייתי קופץ מהגג כפי שהורו לי.

הקליעים המשיכו לשרוק באוויר, וכל פגיעה נוספת בחומת הבלוקים הגבירה את הפחד שכרסם בי. הריקושטים עפו אל פני ואל גופי וחתכו אותי כמו סכינים קטנות, צרבו בעור והותירו אחריהם שובל אדום של חתכים שטחיים. הרמתי את הנשק מעל לחומה בלי להביט בכוונת ויריתי כמה כדורים אל עבר מקור הירי. לא פגעתי בכלום. הירי לעברי התחזק. השלכתי את שני הרימונים האחרונים שנותרו לי באפוד ושמעתי בסיפוק עצוב את קולות הנפץ שלהם.

נשכבתי שוב על הגב. טולכרם הארורה, חשבתי. כאן הכול ייגמר. הבטתי אל הכוכבים ואל הירח, שנהפך כעת גם הוא לאויב בתור פנס שמאיר את מקום המחבוא שלי.

נותרו לי תשעה כדורים אחרונים במחסנית. היה לי ברור שכל החלטה שאקבל באותו רגע, כל תנועה, תכריע בין חיים למוות. החלטה לא נכונה תביא לכך שאחד הקליעים השורקים מעלי יפגע בלבי ויהרוג אותי בו במקום, או יקרע את פני מלחי אל לחי וישאיר אותי מצולק עד יומי האחרון. הרמתי את ראשי מעל החומה וזיהיתי את שני המחבלים שירו לעברי. יריתי לעברם שני כדורים מדויקים, והם נפלו כמו מטרות קופצות במטווחים. החיים נזילים, חשבתי. לרגע קצר כעסתי על כך שנשארו לי אפשרויות כה מעטות להציל את נפשי, על כך שעלי לבחור בין אפשרויות גרועות לגרועות יותר.

קולות מאוזניית הקשר חדרו אל תודעתי. שמעתי את יניב מחלק פקודות לצוות ואת יוחאי משיב לו בקור רוח. דיווחתי שפגעתי בשני המחבלים ושמעתי את אנחת הרווחה שבקעה מגרונו של יניב כשאמר לי שהוא בדרכו אלי, מטפס בגרם המדרגות הפנימי של הבניין.

נשכבתי על הגב והמתנתי. גל צחוק בלתי-נשלט החל לעשות את דרכו מבטני אל שפתי. המשכתי לצחוק גם כשיניב פתח את דלת הגג והתקדם לעברי בהליכה שפופה והבעה דאוגה.

בשעות הראשונות של בוקר שבת, כששאר תושבי מדינת ישראל התעוררו אל היום השקט ביותר בשבוע שלהם, התכנסנו בבסיס לתחקיר קצר. שעות ספורות לאחר מכן עמדתי לצד בן דודי שחגג בר-מצווה, מתקשה לעכל את המעבר החד מסיכון החיים לחגיגתם.

שלושה שבועות לאחר מכן קיבלתי אות על הפעולה. בתעודת ההערכה נכתב משהו על "חתירה למגע", "הימנעות מפגיעה בחפים מפשע" ועוד סיסמאות צבאיות מלאות הילה. לא הייתי מת וגם לא מצולק, אבל את גל הצחוק שאחז בי ברגעי האימה על הגג בטולכרם לא שכחתי מעולם.