המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 5: אם הסערות
רנסום ריגס
₪ 44.00 ₪ 26.00
תקציר
משונה חדשה אותרה זה עתה. שמה נוּר, וכוחות איומים דולקים בעקבותיה. תקוותה היחידה היא להגיע במהירות לאֵם המאמצת וי, ורק ג’ייקוב יוכל לקחת אותה אליה. אבל וי מסתתרת ולא רוצה שימצאו אותה, ונור לא זוכרת דבר מעֲברה ולא יודעת היכן להתחיל לחפש. עם רמזים מועטים ורודפים אכזריים בעקבותיהם, יהיה על ג’ייקוב ונור להסתמך על חושיהם החדים ועל עזרתם של המשונים האחרים כדי לפענח חידה עתיקה וקטלנית. אם יטעו, יהיה זה סופו של עולם המשונים כולו.
סדרת המעון של מיס פֶּרֶגרין מאת רנסום ריגס האמריקני היא מהתופעות הספרותיות המפתיעות בעשור האחרון. ספריה שהו יותר משנה ברשימות רבי–המכר, תורגמו לשפות רבות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם. הספר הראשון בסדרה נבחר לאחד הספרים האהובים על תלמידי התיכון בישראל ועובד לקולנוע.
הביקורת משבחת את ספרי הסדרה:
“מותח, מרגש ונפלא. סיפור בלתי נשכח.” ג’ון גרין, מחבר ‘אשמת הכוכבים’
“הסיפור מסופר היטב. ג’ייקוב כובש לב באנושיות וברגישות.” אתר דףדף
“ספר נוער שזכה להצלחה מפתיעה אצל קהל המבוגרים.” כלכליסט
“ספר חובה לאוהבי ספרות נוער ופנטזיה אפלה.” הספרייה הפנטסטית
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לנוער
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, ספרים לנוער
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
פרק ראשון
עמוק בתוך הקרביים הקורנים־בירוק של שוק פירות ים בצ'יינטאון, בקצה מעבר ללא מוצא שמשני עבריו אקווריומים מלאים סרטנים, השתופפנו בשלולית החושך שיצרה בולעת־האור, ואלף עיני יצורים נועצות בנו מבט. האנשים של ליאו היו קרובים ונשמעו כועסים. שמענו צעקות וקולות התרסקות בעודם הורסים את השוק בחיפוש אחרינו. "בבקשה," שמעתי אישה זקנה בוכה, "לא ראיתי אף אחד..."
רק באיחור הבנו שאין יציאה מהמעבר הזה, ועכשיו היינו לכודים שם, משתופפים ליד פתח ביוב במִרווח צר בין ערימות סרטנים שנגזר גורלם, באקווריומים שנערמו מרצפה ועד תקרה במגדלים עקומים של עשרה. בין כל החבטות והצעקות, ומתחת להתנשפויות המבוהלות שלנו, שרר המקצב המתמיד של צבתות סרטנים שנוקשות על זכוכית, תזמורת של מכונות כתיבה מקולקלות שקדחה לי במוח.
לפחות הרעש יסווה את קולות הנשימה שלנו. אולי זה יספיק, אם החשכה המלאכותית של נוּר תחזיק מעמד, ואם האנשים שצעדיהם הכבדים הלכו והתחזקו לא יסתכלו במבט בוחן מדי אל החלל המבליח ששוליו לא יציבים; משהו חסר באוויר, שיבוש כלשהו שאי אפשר לפספס אם מביטים לעברו. נור עיצבה את כתם החושך בגרירת ידה באוויר סביבנו, ושובל חשכה התפשט בעקבותיה בעוד האור נאסף בקצות אצבעותיה כמו ציפוי עוגה בוהק. היא הכניסה את האור לפיה, והוא זהר מבעד ללחייה ולגרון שלה בעודה בולעת, ולבסוף נעלם.
האנשים האלה חיפשו את נור, אבל בשמחה היו לוקחים גם אותי ולו כדי לירות בי. בשלב הזה הם כבר ללא ספק מצאו את אייץ' מת בדירה שלו, לאחר שהנפחלול שלו עצמו עקר את עיניו. קודם לכן באותו היום אייץ' והחלול שלו חילצו את נור מהלולאה של ליאו. כמה מאנשיו של ליאו נפגעו. על כך אולי היה אפשר לסלוח. אבל לא על זה: הפעולה השפילה את ליאו בֶּרְנְהַם, מנהיג המשונים של שבט חמשת הרבעים. משונה פראית שהוא תבע עליה בעלות נלקחה מביתו שלו, מרכז כוחו שבלב אימפריית המשונים שלו שכללה את רוב מזרח ארצות הברית. אם איתפס עכשיו, עוזר לנור לברוח, זה בעיקר יביא עליי את מותי.
האנשים של ליאו הלכו והתקרבו, וצעקותיהם התחזקו. נור תחזקה את החשכה שלה, מתחה את שוליה בין אגודל לאצבע כשהתחילה להימרח, מילאה את המרכז כשהפך דליל.
הצטערתי שאני לא יכול לראות את פניה. לקרוא את ההבעה שלה. רציתי לדעת מה היא חושבת, איך היא מחזיקה מעמד. היה קשה לדמיין מישהי כל כך חדשה בעולם שלנו, שעומדת בכל זה בלי להישבר. בימים האחרונים רגילים רדפו אחריה עם חִצי הרדמה ומסוקים, משונה בעלת יכולת הפנוט חטפה אותה כדי למכור אותה במכירה פומבית, ורגע לאחר שחולצה היא נפלה בידי הכנופיה של ליאו ברנהם. היא הוחזקה כמה ימים בתא כלא במטה של ליאו, ובמהלך הבריחה הגדולה שלה עם אייץ' חטפה מנה גדולה של אבקת שינה. כשהתעוררה בדירה שלו מצאה אותו מת על הרצפה – הלם נורא ששיגר ממנה טיל של אור מרוכז, שפרץ כמו כדור אש (וכמעט הוריד לי את הראש).
ברגע שנור התאוששה מההלם, סיפרתי לה חלק ממה שאייץ' אמר לי בנשימותיו האחרונות: שציידת חלולים אחת אחרונה נותרה בחיים, אישה ששמה וי, ושעליי לקחת את נור אליה להגנתה. הרמזים היחידים באשר למקום של וי היו קֶרע מפה מהכספת של אייץ' והנחיות משובשות שמסר החלול־לשעבר המזוויע שלו, הוֹרֵיישיוֹ.
אבל עדיין לא סיפרתי לנור למה אייץ' נלחם ככה לעזור לה, מדוע גייס לשם כך אותי ואת החברים שלי, ובסופו של דבר מסר את נפשו על שחרורה מליאו. לא סיפרתי לה על הנבואה. לא היה זמן לזה – נמלטנו על נפשנו מהרגע ששמעתי את האנשים של ליאו במסדרון מחוץ לדירה של אייץ'. אבל יותר מזה, חששתי שאחרי כל הדברים האחרים שעברה, מוקדם מדי לספר לה גם את זה.
אחת מהשבעה שבואם נחזה... משחררי משונזיה... תחילתו של עידן מסוכן מאוד... היא הייתה רואה בזה קשקושים של חבר כת מטורף. אחרי שהמציאות ערערה שוב ושוב את תפיסת עולמה של נור – שלא לומר את שפיותה – חששתי שזה יהיה הקש שישבור את גב הגמל ושהיא תברח בצרחות. כל אדם רגיל היה בורח מזמן.
אבל כמובן, נור פְּרָדֵש לא הייתה רגילה משום בחינה שהיא. נור הייתה משונה. ויותר מזה, היה לה עמוד שדרה מברזל.
בדיוק אז היא השעינה את ראשה עליי ולחשה, "אז כשנצא מכאן... מה התוכנית? לאן נלך?"
"נצא מניו יורק," אמרתי.
הפוגה קצרה, ואז: "איך?"
"אני לא יודע. רכבת? אוטובוס?" לא חשבתי קדימה עד כדי כך.
"אה," היא אמרה בשמץ אכזבה. "אתה לא יכול, כאילו, להוציא אותנו מכאן בקסם איכשהו? באחד משערי הזמן האלה שלך?"
"הם לא באמת פועלים ככה. טוב, כמה מהם אולי כן" – חשבתי על השערים של הלוּלעָל – "אבל נצטרך למצוא שער כזה."
"מה לגבי החברים שלך? אין לך... אנשים?"
הלב שלי שקע למשמע השאלה. "הם אפילו לא יודעים שאני כאן."
ואז חשבתי, וגם אילו ידעו...
הרגשתי בכתפיים שלה נשמטות.
"אל תדאגי," אמרתי לה. "אני כבר אחשוב על משהו."
בכל מקרה אחר התוכנית שלי הייתה פשוטה: ללכת למצוא את החברים שלי. הלוואי שיכולתי לעשות את זה עכשיו. הם היו יודעים מה לעשות. הם היו העוגן שלי מאז שנכנסתי לעולם המשונים, ובלעדיהם הרגשתי שאני נסחף ללא שליטה. אבל אייץ' הזהיר אותי במפורש שלא אקח את נור בחזרה אל העיתיות, ובכל מקרה, לא הייתי בטוח שנשארו לי חברים בכלל – לפחות לא כמו קודם. מה שאייץ' עשה, ומה שאני עשיתי עכשיו, כנראה החריבו כל סיכוי שהיה לעיתיות לכונן שלום בין השבטים. וכמעט בוודאות פגעו באופן בלתי הפיך באמון של חבריי בי.
אז היינו לבדנו כאן. וזה הוביל אותנו לתוכנית פשוטה אבל אידיוטית: לברוח מהר מאוד. לחשוב טוב טוב. לקוות להרבה מזל.
ואם לא נברח מהר מספיק? ואם לא יהיה לנו מספיק מזל? אז אולי לעולם לא תהיה לי הזדמנות לספר לנור על הנבואה – ובמשך שארית חייה, ארוכים או קצרים ככל שיהיו, היא לא תדע מדוע צדים אותה.
קול התרסקות מהדהד נשמע לא רחוק מאיתנו, והאנשים של ליאו התחילו לצעוק שוב. הם עמדו להגיע אלינו בקרוב.
"אני צריך לספר לך משהו," לחשתי.
"זה לא יכול לחכות?"
זה היה עיתוי נורא. אבל אולי גם היחיד.
"את צריכה לדעת את זה. למקרה שניפרד, או... שמשהו אחר יקרה."
"בסדר." היא נאנחה. "אני מקשיבה."
"זה בטח יישמע לך מגוחך, אז לפני שאספר לך, תדעי שאני מודע לזה. בכל אופן, לפני שאייץ' מת הוא סיפר לי על נבואה."
במקום קרוב כלשהו מישהו התווכח בצעקות עם האנשים של ליאו – הוא צעק בקנטונזית, הם באנגלית. שמענו קול סטירה רם, צעקה, איום מעומעם. נור ואני נדרכנו שנינו.
"מאחור!" האיש של ליאו צעק.
"היא קשורה בך," המשכתי, והשפתיים שלי כמעט נוגעות באוזן שלה.
עכשיו היא רעדה ממש. גם שולי החשכה שלה רטטו סביבנו.
"תגיד לי," היא התנשמה.
האנשים של ליאו פנו אל המעבר שלנו. זמננו אזל.
הם התחילו להתקדם במעבר בכיווננו, גוררים מאחוריהם איזה פועל מסכן מהשוק. אלומות האור של הפנסים שלהם ריצדו על הקירות והוחזרו מזגוגיות האקווריומים. לא העזתי לזקוף ראש מחשש שהוא יחרוג ממבטחי החשכה של נור. דרוך כולי, התכוננתי נפשית לקרב מאוד לא שקול.
ואז, בערך באמצע המעבר הם עצרו.
"אין פה שום דבר, רק אקווריומים," רטן אחד מהם.
"מי היה איתה?" שאל אדם שני.
"ילד, איזה ילד, לא יודע –"
קול חבטה נוסף נשמע, והאיש שהם החזיקו נאנק מכאב.
"עזוב אותו, בּאוֶורְס. הוא לא יודע שום דבר."
הם דחפו את הפועל בגסות. הוא מעד לארץ ואז קם וברח.
"בזבזנו כאן יותר מדי זמן," אמר האיש הראשון. "הילדה בטח הסתלקה מזמן. עם החלאות שלקחו אותה."
"אתה חושב שהם מצאו את הכניסה ללולאה של פאנְג וָאה?" שאל שלישי.
"יכול להיות," אמר האיש הראשון. "אני אקח את מֶלְניץ וג'ייקוֹבּס לבדוק. באוורס, תעשה כאן סריקה מלאה."
ספרתי את הקולות. הם היו ארבעה עכשיו, אולי חמישה. זה שנקרא באוורס חלף היישר על פנינו, נרתיק האקדח שלו בדיוק בגובה העיניים שלנו. הסתכלתי למעלה בלי להזיז את הראש. הוא היה גבר מוצק לבוש חליפה כהה.
"ליאו ירצח אותנו אם לא נמצא אותה," רטן באוורס.
"אנחנו מחזירים איתנו את הרשף המת," אמר האיש השני. "לפחות זה."
נדרכתי בהפתעה, והאוזניים שלי הזדקרו. הרשף המת?
"הוא כבר היה מת כשמצאנו אותו," אמר באוורס.
"ליאו לא צריך לדעת את זה," אמר האיש הראשון וצחק.
"מה לא הייתי נותן כדי להרוג אותו בעצמי," אמר באוורס.
הוא הגיע למבוי הסתום שמימיננו ופנה שוב בכיווננו. הפנס שלו האיר מעלינו ואל תוך האקווריום שליד הראש שלי.
"אתה יכול לבעוט בגופה אם זה ישפר את ההרגשה שלך," אמר האיש השלישי.
"לא, אבל לא הייתי מתנגד לבעוט בילדה," נהם באוורס. "ויותר מזה." הוא התחיל לחזור בכיוון האחרים. "ראיתם איך היא עזרה לרשף?"
האיש הראשון אמר, "היא בסך הכול פראית. היא עדיין לא מבינה."
"בסך הכול פראית – בדיוק!" אמר האיש השני. "אני לא מבין למה אנחנו מבזבזים עליה כל כך הרבה זמן. רק כדי להוסיף עוד משונה אחת לשבט שלנו?"
"כי ליאו לא סולח ולא שוכח," אמר האיש הראשון.
הרגשתי בנור מתפתלת לצדי ואז נושמת נשימה עמוקה ומייצבת.
"תכניסו אותי לחדר לבד איתה," נהם באוורס. "אני כבר אראה לכם כמה היא מיוחדת."
הוא עמד עכשיו ממש ליד מקום המחבוא שלנו והסתובב במעגל איטי, מאיר בפנס על הקירות והרצפה. העיניים שלי היו נעוצות בנרתיק האקדח. אור הפנס עבר לרוחב האקווריום משמאלנו ופנה ישירות אלינו. קרן האור עצרה כמה סנטימטרים מהאפים שלנו, מבלי שתוכל לחדור את החשכה של נור.
עצרתי את הנשימה והתפללתי שאנחנו מוסתרים לחלוטין, אפילו השיער שלנו. ההבעה של באוורס החמיצה כאילו משהו טורד את מנוחתו.
"באוורס!" צעק מישהו מהמשך המעבר.
באוורס הסתובב אבל הפנס שלו נותר מכוון אלינו.
"ניפגש בחוץ כשתסיים כאן. אחרי פאנג נתחיל סריקה ברדיוס שלושה רחובות."
"תביא לנו שני סרטנים שמנים!" אמר האיש הראשון. "לפחות נחזור עם ארוחת ערב. אולי זה ישפר את מצב הרוח של ליאו."
אלומת הפנס חזרה אל האקווריום. "אני לא מבין איך אנשים מסוגלים לאכול את הדברים האלה," רטן באוורס לעצמו. "עכבישי ים."
האחרים הסתלקו. נשארנו לבדנו עם החייל הזוטר. הוא עמד מטר וחצי מאיתנו והעווה פנים מול אקווריום הסרטנים. הוא קילף מעליו את ז'קט החליפה והתחיל לגלגל את שרוולי החולצה. כל מה שהיה עלינו לעשות עכשיו זה לחכות, ובעוד כמה דקות...
היד של נור תפסה בכוח בזרוע שלי. היא רעדה כולה.
ברגע הראשון חשבתי שהיא מתפרקת מהלחץ, אבל אז היא שאפה שלוש שאיפות קטנות ברצף מהיר, ואני הבנתי: היא מתאמצת לא להתעטש.
בבקשה, ביטאתי בלי קול, למרות שידעתי שהיא לא מסוגלת לראות אותי. לא.
האיש הכניס יד בזהירות לאקווריום הקרוב ביותר אליו. ידו הגדולה גיששה אחר סרטן בעודו משמיע קולות גועל קלים.
נור נדרכה. שמעתי את השיניים שלה חורקות במאמץ לכבוש את העיטוש.
האיש פלט צווחה ומשך את ידו מהאקווריום. הוא קילל ונופף בידו בפראות כשסרטן כחול גדול נצמד לאצבע אחת.
ואז נור נעמדה.
"היי," היא אמרה, "חתיכת חרא."
האיש הסתובב לעברנו. לפני שהוא הספיק להוציא מילה, נור התעטשה.
זה היה פיצוץ רועם: כל האור שהיא בלעה נוֹרה עכשיו החוצה וניתז על הקיר שמנגד, על הרצפה ועל פניו של האיש ברסס ירוק זוהר, עוטף אותו בכדור של אור בוהק. הוא לא היה עז מספיק לפגוע בו – ובטח שלא לשרוף – ורק המם אותו לרפיון קצר, פיו פעור באליפסה מושלמת של תדהמה.
החלל הקטן והחשוך שעטף אותנו נעלם בבת אחת. האיש צעק, ולרגע קפאנו כמו בהשפעת לחש: אני משתופף על הרצפה; נור עומדת לצדי, וידה מכסה על אפה ופיה; האיש ביד אחת מורמת, הסרטן המתפתל עדיין משתלשל ממנה. ואז מיהרתי לקום, והלחש הופר. האיש זז לחסום את דרכנו, ואת ידו הפנויה הושיט לאקדח שלו.
התקלתי אותו לפני שהוא הספיק להשתמש בו. הוא נפל לאחור ואני קרסתי מעליו. נאבקנו על האקדח. אני חטפתי מרפק במצח, וכאב חד ניתז בתוכי. נור הסתערה מאחור וחבטה בזרועו במוט מתכת שמצאה על הרצפה. האיש בקושי נרתע. הוא השעין את שתי ידיו על החזה שלי ודחף אותי הצידה.
רצתי לעבר נור כדי להרחיק אותה ממנו. כשהגעתי אליה, האיש ירה פעמיים. הקול היה מזעזע, ממש בום על־קולי. את הירייה הראשונה שמעתי נהדפת מהקיר. השנייה ניפצה את האקווריום הקרוב אליו. רגע אחד הוא היה שלם, ורגע אחר כך נשבר לרסיסים, סרטנים ומים ושברי זכוכית גולשים לכל עבר, והאקווריומים הרבים שנערמו מעליו קרסו לצדדים וקדימה אל המעבר. האקווריום העליון התנפץ כשפגע בערימה שעמדה מולו; האחרים התרסקו כולם על באוורס. נראה שכל אחד מכיל מאות ליטרים של מים, והמשקל המשותף שלהם טונה לפחות, מכיוון שבתוך שלוש שניות האיש נמחץ וחצי טבע. בינתיים המשיכה תגובת השרשרת, וכמעט כל האקווריומים במעבר התרסקו על הרצפה בסדרה של פיצוצים והתנפצות זכוכית. הסרטנים הכלואים השתחררו בגל של מים מצחינים ששצף לאורך המעבר והפיל את שנינו.
התחלנו להשתנק ולהשתעל; המים היו דוחים. הסתכלתי על באוורס ונרתעתי. הפנים שלו היו משוספות וקרנו באור ירקרק. כל גופו רחש סרטנים מתרוצצים, אבל הוא היה מת לחלוטין. הסתובבתי במהירות ופילסתי דרך בין ההריסות לעבר נור, שהמים סחפו אותה לאורך המעבר.
"את בסדר?" שאלתי. עזרתי לה לקום ובדקתי אם היא נחתכה.
היא בדקה את עצמה באור העמום. "כל הגפיים עדיין מחוברות. אתה?"
"כנ"ל," אמרתי. "אנחנו חייבים לזוז. האחרים תכף יגיעו."
"כן, בטח שמעו את זה עד ניו ג'רזי."
שילבנו זרועות לשם היציבות והתקדמנו מהר ככל יכולתנו לעבר היציאה מהמעבר, שבה זמזם והבהב שלט ניאון בצורת סרטן.
בקושי עברנו שלושה מטרים, וכבר שמענו צעדים כבדים רועמים בכיווננו.
קפאנו במקומנו. נשמע ששני אנשים, אולי יותר, רצים בשיא המהירות לעברנו. כן, הם שמעו אותנו, ברור.
"קדימה!" נור אמרה והתחילה לגרור אותי אחריה.
"לא –" עצרתי במקומי ונטעתי רגליים. "הם קרובים מדי." הם עמדו להגיע בכל שנייה, והמעבר היה ארוך מדי וחסום בשברי אקווריומים; לא היה סיכוי שנגיע לקצה שלו. "אנחנו חייבים להסתתר שוב."
"אנחנו חייבים להילחם," היא אמרה ואספה את האור המועט לידיה. אבל לא נשאר הרבה.
להילחם היה גם הדחף הראשוני שלי – אבל ידעתי שזאת טעות.
"אם נילחם הם יתחילו לירות, ואני לא מוכן שתחטפי כדור. אני אסגיר את עצמי ואומר להם שאת ברחת –"
היא נענעה בראשה בלהט. "אין מצב." אפילו בחשכה ראיתי שעיניה יוקדות. היא הניחה לכדור האור הזעיר שאספה להתפוגג והרימה מהרצפה שני שברי זכוכית ארוכים. "אנחנו נילחם יחד או שלא נילחם בכלל."
השמעתי אנחה של תסכול. "אז נילחם." השתופפנו שם כשאנחנו מניפים את שברי הזכוכית שלנו כמו סכינים. הצעדים היו רמים וכה קרובים, שכבר יכולתי לשמוע את הנשימות הכבדות של הרצים.
ואז הם הגיעו.
דמות הופיעה בקצה המעבר, צללית על רקע אור הניאון. דמות מוצקה ורחבת־כתפיים... ומוּכּרת משום־מה, למרות שלא הצלחתי לזהות מהיכן בדיוק.
"מר ג'ייקוב?" שאל קול שזיהיתי. "זה אתה?"
הבהוב אור האיר את פניה. את הלסת הרבועה החזקה שלה, את עיניה הטובות. לרגע חשבתי שאני חולם.
"ברונווין?" שאלתי – כמעט בצעקה.
"זה באמת אתה!" היא הצטעקה, וחיוך רחב עלה על פניה. היא רצה לעברי, עוקפת את ערימות הזכוכית השבורה, ואני שמטתי את שבר הזכוכית שלי רגע לפני שברונווין הניפה אותי בחיבוק מוחץ שכמעט חנק אותי. "וזאת מיס נור?" היא שאלה מעבר לכתף שלי.
"היי," אמרה נור. היא נשמעה מעט המומה.
"אז הצלחת!" אמרה ברונווין. "אני כל כך שמחה!"
"מה את עושה כאן?" הצלחתי לצפצף.
"גם אנחנו יכולים לשאול את השאלה הזאת!" אמר קול מוכר אחר – וכשברונווין הרפתה ממני, ראיתי את יו צועד לעברנו. "שככה יהיה לי טוב, מה קרה כאן?"
קודם ברונווין ועכשיו יו. הראש שלי הסתחרר.
ברונווין הניחה אותי על הרצפה. "לא חשוב. יו, הוא בסדר! והנה מיס נור."
"היי," אמרה נור שוב. ואז הוסיפה במהירות, "אז יש, כאילו, ארבעה אנשים עם אקדחים בדרך לכאן –"
"החטפתי לשניים בראש," אמרה ברונווין והרימה שתי אצבעות.
"אני הברחתי אחד נוסף עם הדבורים שלי," אמר יו.
"יגיעו עוד," אמרתי.
ברונווין הרימה מהרצפה מוט מתכת שנראה כבד מאוד. "אז מוטב שלא נתמהמה, נכון?"
שוק פירות הים התת־קרקעי היה מבוך מבלבל, אבל ניווטנו כמיטב יכולתנו בין הכוכים והמעברים המתפתלים. כל זוג התאמץ להיזכר מהיכן בדיוק ירד לכאן, ואיזה מהשלטים בשפה הסינית משמעותו "יציאה". זה היה מבוך גדול וצפוף מחולק ביריעות ברזנט תלויות, מלא ארגזים ושולחנות, סבך חוטי חשמל ונורות חשופות שהתנדנדו מעלינו. עד לפני זמן קצר השוק היה מלא מפה לפה, אבל האנשים של ליאו הבריחו פחות או יותר את כולם.
"נסו לעמוד בקצב!" קראה ברונווין מעבר לכתפה.
זחלנו בעקבותיה מתחת לשולחן עמוס תמנונים חיים ורצנו אחריה במעבר שמצידיו נערמו ארגזים של דגים ארוזים בקרח יבש מעלה אדים. כשפנינו שמאלה בצומת אל מעבר אחר, ראינו שניים מהאנשים של ליאו – אחד היה שרוע על הרצפה, והאחר השתופף לצדו וניסה לעורר אותו בסטירות קטנות. ברונווין לא האטה כלל, והאיש הרים מבט מופתע רגע לפני שבעטה לו בראש תוך כדי ריצה והעיפה אותו לרצפה לצד האיש האחר.
"מצטערת!" היא קראה מעבר לכתף, ובתגובה נשמעו שתי צעקות הרחק מהמשך השוק – שני אנשים נוספים של ליאו שהבחינו בנו פתחו בריצה לעברנו. פנינו בחדות ורצנו במעלה גרם מדרגות צר, שבראשו פרצנו מבעד לדלת אל אור היום, עיוורים לרגע לאחר זמן ממושך כל כך באפלולית. פתאום מצאנו את עצמנו על מדרכה הומה אדם בהווה, באמצע שעת השיא. מכוניות והולכי רגל ורוכלים נראו מכל עבר, ממהרים סביבנו במערבולת מסחררת.
מנוּסה אגבית היא אומנות של ממש. לא קל לברוח ממשהו שעלול להרוג, אבל בלי למשוך תשומת לב. היינו צריכים ליצור רושם שאנחנו עסוקים במשהו שגרתי, ריצה קלה של אחר צהריים אולי, למרות ששניים מאיתנו היו ספוגים מים ושניים לבושים בבגדים מהמאה התשע־עשרה, וכולנו העפנו מבטים לחוצים אל כל סמטה ומעבר לכתף. נראה שלא בדיוק הצטיינו בזה, מכיוון שאנשים לטשו בנו מבטים יותר משהצדיקו נער ונערה בתלבושת תקופתית ונער ונערה רטובים, בעיקר בניו יורק, שבה כמעט על כל מדרכה תיתקלו באנשים משונים.
חצינו את הכביש תוך התעלמות מאורות אדומים, פשוט ירדנו לכביש ברגע שהייתה הפוגה בתנועה, ולפעמים חצינו בריצה חפוזה למרות מכוניות שצפרו בקול וסטו מדרכן, מכיוון שהעדפנו להידרס ולא להיגרר בחזרה אל הלולאה של ליאו. הבריונים שלו נדבקו אלינו כמו נזלת עיקשת, עקבו אחרינו בלב צ'יינטאון ולאורך הרחובות של שכונה איטלקית תיירותית, וכמעט הדביקו אותנו כשנתקענו על אי התנועה שבאמצע רחוב האוסטון העמוס. היה קל לזהות אותם בחליפות המיושנות שלהם. בסופו של דבר, כשכבר התחלתי לתהות כמה זמן אוכל להמשיך לרוץ, נור הצליחה להאיץ והדביקה את ברונווין, וגררה אותה אל מעבר לפינה. יו ואני פנינו לשם בעקבותיהן, וכעבור זמן קצר נור גררה את ברונווין הצידה שוב, הפעם מבעד לדלת של חנות אקראית לכאורה. זאת הייתה חנות מכולת קטנה וצפופה, שמדפיה עמוסים בקבוקי בירה ומצרכי מזון.
הבעלים צעק עלינו משהו, אבל ראינו שניים מהבריונים של ליאו חולפים בריצה על פני הדלת בלי לעצור. נור דחפה אותנו לאורך מעבר צר ודרך המחסן, על פני עובד מופתע שיצא להפסקת עישון, והחוצה מבעד לדלת מתכת מתנדנדת אל סמטה מלאה מכולות אשפה.
נראה שהצלחנו להיפטר מהם – לפחות לרגע, בכל אופן – כך שהרשינו לעצמנו לעצור קצת ולהשיב את הנשימה. ברונווין בקושי הזיעה, אבל נור, יו ואני התנשפנו כולנו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.