הכלה והחמות סיפור שנאה

הכיצד יכולה אם "לשחרר את היקר לה מכל" ולהעבירו הלאה? לטיפוחה של אישה אחרת - שהיא איננה מכירה על בורייה? שהיא איננה יודעת את טיבה האמיתי ואולי אף את כוונותיה "הנסתרות" האמיתיות?

והרי כל אם קשורה בעבותות לבנה, מחמל נפשה, והוא-הוא, אם תרצו, במקרים רבים, "הטעם של חייה", "סיבת אושרה", וכו'.

אשתו של בנה מייצגת - בעל כורחה, ראוי לציין - "רוע" אמיתי לכל דבר ועניין ולו מפני שהיא-היא זו שגזלה מהאם את בנה.

היחסים שבין נשים לעומת היחסים שבין גברים ידועים לכל. אחת מן המרואיינות במחקר זה, כלה השונאת את חמותה בכל ליבה ואיננה מדברת איתה מעל לשש שנים אמרה לי מילים אלו: "אישה לאישה זאב." כאשר שאלתי אותה אם היא מתכוונת ליחסיה עם חמותה, ענתה לי אותה מרואיינת בשלילה והרחיבה כי: "כל אישה - ללא יוצא מן הכלל - מסוכנת יותר לאישה מכל גבר שהוא. נשים לא מפרגנות זו לזו באמת ולא תומכות זו בזו באמת."

היה משהו שלילי עד מאוד בגישתה של אותה אישה, של אותה כלה. אך כחוקר, מן הסתם לא שפטתי את דבריה כי אם כתבתי אותם ואני מציין אותם עתה.

עם זאת, גישה זו מעוררת אותי לתהות: האם נשים - מסוימות, כמובן, ולא כולן - טועות (בדיוק כמו אותה מרואיינת שהזכרתי זה עתה שציינה בפניי כי "אישה לאישה זאב", כדבריה) כאשר הן מכלילות את כל בנות מינן ומגדירות אותן כשליליות, או במקרה ספציפי זה, כ"זאב" זו לזו?

והרי חשוב לציין בהקשר של מסה מחקרית זו, שאותה כלה השונאת את חמותה ואיננה מדברת איתה מעל לשש שנים, תהפוך מן הסתם ביום מן הימים לחמות בעצמה (בעיקר כי יש לה שני בנים בגיל העשרה כיום) ואולי אז "הגלגל יתהפך" עליה, והיא תחווה מערכת יחסים מנוכרת, שנואה, מצד כלתה שלה, מכוח הקארמה שהיא עצמה הביאה על עצמה?

*

אני מחבר את הדברים לכותרת פרק זה, "ליבת הקנאה", ומפתח אותה לכך שאולי הקנאה איננה רק קנאה שבין אמא-חמות לרעיה-כלה, כי אם קנאה שבין, ובכן, כל אישה לכל אישה - לפחות במידה זו או אחרת?

אולי יש מן האמת - ובמידה זו או אחרת מן המציאות - בדבריה של אותה מרואיינת שטענה כי "אישה לאישה זאב", ואולי, אם נשים תעזורנה יותר זו לזו - מכל הלב ובכוונה אמיתית - גם היחס והקשר שבין כלה לחמות יהפוך לקשר בריא יותר, טוב יותר, ומי יודע, אולי במקרים מסוימים אף לקשר מעצים ומפרה עבור השתיים, בידיעה ששתיהן, ובכן, לפני הכל נשים, החוות חוויות של נשים - חוויות הבלעדיות לנשים - עוברות קשיים המיוחדים לנשים, יודעות "מה זה להיות אישה", מה זה לחוות אפליה מן הסוג שרק נשים חוות מתוקף היותן נשים (בין היתר, אפליה על רקע מגדרי, הטרדה מינית ואי-שיוויון בשכר, לשם הדוגמה), וכמובן הדבר ישליך על כל סביבתן, ובפרט על הבעל של הכלה, הבן של החמות - המוצא את עצמו במרבית המקרים, כאמור, עומד בתווך, כמו נקרע בין אמו הורתו לבין אשתו.

נהיר לי הדבר כי אני מדבר כעת על מעין אוטופיה, ואם כך היה הדבר, מחקרי זה היה מאבד מן הרלבנטיות שלו, אך הייתי שמח - באופן אישי, כגבר-חוקר - אם כך אכן היו הדברים, ואני מודה כי אותה מרואיינת ואותם דברים קשים שאמרה אודות נשים ויחסן אלו לאלו, נצרב בתודעתי והעציב אותי - ממש כך - ועל כן אני מציין זאת במחקר זה, וזאת בתקווה לשינוי מחשבתי, עקרוני, ביחס שבין נשים לנשים, אשר ישפיע, לדידי, אף על היחס שבין כלות לחמותיהן - ולהפך.

*

ובכן, מדוע - וליתר דיוק, במה - מקנאות הכלה והחמות זו בזו?

והרי שתיהן נותנות דברים אחרים לגמרי לאהוב ליבם: הבן, הבעל.

האם אמו של הבעל יכולה לתת לו את גופה? האם היא יכולה לספק לו סקס? בוודאי שלא.

והאם אשתו יכולה כעת להניק אותו כפי שעשתה אמו כשהיה תינוק? בוודאי שלא.

האם האמא יכולה לגלם את מה שאשתו כעת מגלמת?

האם יש בכלל הקבלה בתפקידים התפקודיים של השתיים? באיפיונים הקיומיים של השתיים? כמובן שלא.

ואם כך הוא הדבר, מדוע הן מקנאות זו בזו? מדוע הן אויבות זו לזו?

הרי ברגע שהן יבינו - כל אחת בעצמה - כי כל אחת מהן מספקת דבר אחר - ב-180 מעלות אחר, יש להדגיש - הן יבינו את האיוולת הגמורה, את בזבוז האנרגיה ואף את הצער שיש במריבתן הקיומית, זו אשר מעכירה לא רק את הקשר של שתיהן, אלא גם את כל מה - ומי - שמסביבן - בעל כורחו, יש לציין - ובכלל זה בעיקר את הגבר: הבעל והבן, ואת ילדיה של הכלה, נכדיה של החמות, אשר קולטים את אותן אנרגיות שליליות - עד כדי ניתוק של ממש, במקרים מסוימים - שביחסים של האמא והחמות, ואשר משפיעים עליהם השפעה תת-מודעית רבה.

*

ברגע שהכלה תבין שלבעלה יש היסטוריה עם אמו - היסטוריה אשר אין לה שום קשר אליה, הכוללת ומקושרת, בין היתר, לזיכרונות ילדותו ונעוריו, הקשורה לא רק לאמו (כעת חמותה), אלא גם לאביו של בעלה, לאחיו ולאחיותיו, לקרובי משפחתו במעגלים כאלה ואחרים, לשכונת מגוריו בילדותו, לחינוכו ולכל מה שהוא עבר בטרם הוא פגש בה, אולי אז היא תבין שזוהי היסטוריה לגיטימית לחלוטין - כזו שגם אם בעלה יישב איתה ויספר לה את כל קורותיו מרגע שהוא נולד ועד שהוא פגש בה בפירוט מירבי, הוא תמיד ישכח פרטים כאלה או אחרים היות והוא אנושי - והפרטים רבים כל כך עד כדי כמעט אינסופיים בפרטיהם הקטנים, הנשכחים, וחלקם לא ידועים לו במודע (בעיקר הפרטים מרגע לידתו אשר נשכחו על ידו).

ומנגד, ברגע שהחמות תבין שהיסטוריה חדשה נבנית זה עתה בין בנה לבין אשתו אשר הוא-הוא בחר בה במודע ומבחירה חופשית, בתוך המשפחה שהוא עצמו הקים יחד איתה, בחייו, בין חבריו, במקום מגוריו החדש, בתוך ביתו בו הוא מתגורר עתה עם אשתו וילדיו שלו, היא תבין את האיוולת הגמורה בכך שהיא רוצה שהוא יהיה "שלה", פשוט כי הוא לעולם כבר לא יהיה "רק שלה", כי כעת הוא גבר מבוגר אשר חצה את גיל 18 וזכותו הטבעית - אם לא חובתו הטבעית - "לפרוש כנפיים", להקים בית ולבסס חיים משל עצמו.

ויתרה מכך, האם אמו של הבעל של הכלה באמת רוצה לראות את בנה מתחת לסינרה כל ימי חייו - וכל ימי חייה? האם היא רוצה בגילה המבוגר להמשיך ולדאוג לבנה? לבשל עבורו, לנקות אחריו, לכבס בשבילו, לטפל בו?

הרי אם היא תחשוב על כך לעומק, אזי הן קנאתה, הן איבתה לכלתה, יפחתו פלאים. והרי מי רוצה בגיל מבוגר להתרוצץ אחרי בנה אשר הוא עצמו כבר מבוגר?

לא עדיף שאישה אחרת תעשה את זה כעת? אישה אחרת, צעירה ממנה ובעלת אנרגיות, כוח ובריאות התואמים לאישה צעירה?

*

לחמות, אמו של הבעל הבוגר כעת, ישנו בכל זאת "ידע ראשון" - אם תרצו, "ידע ראשוני" מוקדם - אודות בנה (הרבה לפני שאשתו "נכנסה לתמונה", אל תוך חייו). היא בטוחה, במקרים רבים, שהיות והיא ילדה אותו, גידלה אותו ומכירה את בנה הרבה לפני אשתו, אזי היא יודעת טוב יותר מה טוב בשבילו, מה נכון בשבילו, מה יאה לו ולתפקודו הבריא ביותר. היא בטוחה שאשתו איננה מבינה אותו, איננה יודעת אותו על בוריו וטועה טעות אחר טעות ב"גידולו". אין האמא של הבעל, החמות, מבינה כי כעת בנה גדל "אחרת" מכפי שגדל כשהיה תחת פיקוחה, כשהיה תינוק, ילד, נער ואף גבר - טרום חתונתו.

לעומת החמות, הכלה בדרך כלל מסרבת לקבל את עצותיה של חמותה ומבטלת אותן לעתים במעין ביטול גס, כמו אומרת "החמות לא יודעת כלום מהחיים שלה" ולא באמת יודעת "מיהו הבן שלה" - האמיתי, זאת אומרת - כפי שהכלה בטוחה שהיא יודעת.

באותה מידה - גם אם באופן אחר - הכלה מאשימה את חמותה בכל הרעות החולות אשר בבנה. בכל, אם תרצו, "המינוסים" הגלומים באישיותו. הכלה מאמינה שבכל הרע שבבעלה - או לכל הפחות, ברוב הרע שבבעלה - אשמה אמו של בעלה - חמותה - על חינוכה, על שיטותיה ועל דרכיה הקלוקלות.

במילים אחרות - האחת מאשימה את השנייה, ולעתים אף - בעקבות אותן האשמות - האחת מבטלת לחלוטין את השנייה, ולדידי, חבל שכך קורה הדבר.

לעניות דעתי, כל אחת מהן דווקא יכולה ללמוד מרעותה - וללמד את רעותה. לא להיות "זאב זו לזו", כי אם מורה-מדריכה חומלת זו לזו.

עם זאת, שתיהן צריכות לזכור שלכל אחת מהן יש ידע שונה לחלוטין לגבי אותו הבן/הבעל ועל כן לכבד זו את דעותיה של השנייה ללא כל צורך לכפות דעה, מחשבה או רצון זו על זו. רק כך יוכל להיות איזשהו מרווח בין השתיים, איזשהו חופש, להיות כל אחת מה שהיא צריכה להיות עבור היקר לה מכל, ללא כל כפייה על השנייה או נתינת תחושה ש"אני יודעת טוב יותר ממך מה טוב בשבילו".

כמו כן, הן צריכות להבין שכל אחת מהן היא בסך הכל ולפני הכל, אדם אנושי, וככל אדם, גם הן טועות. החמות לא נולדה אמא אלא נולדה נקבה: תינוקת שעם הזמן גדלה והפכה לילדה שעם הזמן גדלה והפכה לנערה ואז לאישה. היא לא נולדה עם איזשהו ידע מוקדם כיצד לגדל את בנה אלא למדה את הדברים עם הזמן, עם החיים. אף טעויותיה בגידול בנה הינן טעויות אנושיות לחלוטין הקורות אצל כל אם באשר היא.

הכלה, אף היא, לא נולדה כלה אלא גם היא נולדה נקבה: תינוקת שעם הזמן גדלה והפכה לילדה שעם הזמן - בדיוק כמו חמותה - גדלה והפכה לנערה ואז לאישה ולמדה את "תפקידה" כאישה וכרעיה עם הזמן. גם טעויותיה שלה הן טעויות אנושיות, מובנות לחלוטין.

כאשר שתי הנשים הללו - ללא כל הקשר של קרבה ביניהן ואל מושא אהבתן - הבן, הבעל - יבינו זאת, יוקל עליהן, והלחץ האחת כלפי השנייה יופחת בהדרגה.