אובססיה 1: אובססיה מתוקה

פרק 1

"אין דבר כזה כסף טוב או כסף רע. יש רק כסף."

לאקי לוצ'יאנו

לונג־איילנד, ניו־יורק אלנה

הבית שלי היה מקום ציורי. דלת כניסה אדומה עם מרתוק מזהב. ריצוף משבצות בשחור־לבן. גרם מדרגות מעץ עם לכה בוהקת ונברשת נוצצת. אבל תמיד שאלתי את עצמי, אם אקלף פינה מהטפט... האם זה ידמם בצבע אדום? אם העולם הזה היה שקוף כמו זכוכית, נתזים שקטים היו יוצרים שלולית על מרצפות השיש.

הבטתי בטלוויזיה שבפינת המטבח ובקושי עיכלתי את קולה של הקריינית, אבל כשהמילה רצח עברה בשפתיה האדומות כארגמן, היא הדהדה בראשי. גרוני התכווץ, כשסובבתי את הטבעת על אצבעי האמצעית.

על אף שביתי, חיי, נבנו על ערמות של כסף מלוכלך, תמיד יכולתי לומר שאני אישית לא תרמתי למאזן. לא עד ראשית השנה, זאת אומרת. עכשיו היה לי דם על הידיים והאשמה השגיחה עליי בשנתי.

קולות מהמבואה ריחפו אל אוזניי בכל פעם שהדלת המתנדנדת נפתחה בעת שהמשרתים שלנו נכנסו ויצאו והתכוננו לארוחת הצהריים.

צחוק נשי, גוון הקול התוסס של בן דודי בניטו וקול נוסף שזיהיתי במעורפל כשיצאתי מהכנסייה באותו בוקר. הוא היה חרישי, עדין ואדיש. השערות על עורפי סמרו. ידעתי שהוא היה שייך לגיסי לעתיד.

וזה היה חלק – כל – הסיבה לכך שהתחבאתי במטבח, אף שלעולם לא אודה בזה.

"את יפהפייה מכדי להזעיף פנים, אבלי המתוקה," אמרה אימא שלי כשנכנסה לחדר מלווה בקקופוניה של שיחות האורחים.

זעתי תחת כובד מילותיה. מסיבות ברורות לא שמעתי את שם החיבה הזה כבר תקופה ארוכה. הכינוי נמאס עליי, בעיקר כשהבנתי שמעריצים אותי מכל הסיבות הלא נכונות: לא היה בלתי נעים להסתכל עליי, הייתי שתקנית כשצריך ומנומסת כשלא שתקתי. הייתי תקועה בציפיותיו של העולם ממני, כמו שמלת ילדות שכבר לא מתאימה למידותיי. נדרשו שנים שבהן הרגשתי כמו ציפור יפה בכלוב עד שהכול נהיה מוגזם... ואני ברחתי.

"אני לא יודעת למה את צופה בזה, אלנה," אמרה אימא וערבבה את הרוטב שעל הכיריים. "כל השטויות האלו מדכאות."

אימא הייתה נשואה לסלבטורה אבלי – בוס בכיר באחד מארגוני הפשע הגדולים ביותר בארצות־הברית. לפעמים תהיתי אם התמימות הייתה הכחשה או אם היא באמת מעדיפה לצפות בימי חיינו מאשר לדאוג לגבי הרומנים של אבא.

"אני לא יודעת למי להצביע בבחירות," עניתי בפיזור דעת.

היא נענעה את ראשה בחוסר אמון ושיערתי שזה משום שמוזר שבתו של בוס במאפיה מתעניינת בהרכב הממשלה.

"אבא שלך לא מרוצה ממך," היא אמרה והביטה בי מבעד לריסים כהים בהבעת "את בצרות" שכולה שפתיים מכווצות.

"מתי אבא כן מרוצה ממני בתקופה האחרונה?"

"למה ציפית אחרי מה שעשית?"

חצי שנה חלפה, ואני נשבעת שהיא דיברה על זה כל יום. היא הייתה כמו כלב עם עצם, ובאמת חשבתי שהיא נהנתה מהטעות שעשיתי, כי סוף־סוף הייתה לה סיבה לנזוף בי.

"למה לא באת לפגוש את רוסו אחרי הכנסייה היום?" היא הצביעה עליי עם הכף. "אני לא מאמינה להצגה ששכחת וחיכית בתום לב במכונית."

שילבתי את זרועותיי. "פשוט לא התחשק לי. הוא... גס רוח."

"אלנה," נזפה בי. "את בכלל לא מכירה אותו."

"את לא צריכה לפגוש מישהו עם מוניטין כזה כדי להבין את האופי שלו, אימא."

"הו, מדונה, סלבמי1," מלמלה.

"והוא לא יבין את אדריאנה," הוספתי בקוצר רוח.

היא גיחכה. "לא הרבה מבינים את אחותך, פיליה מיה."

הגנן הבין... אבל לא התכוונתי לחלוק את זה עם אימא, אחרת עד סוף היום הוא יוטבע בקרקעית נהר ההדסון.

בתחילת השבוע אבא הודיע שאדריאנה תינשא לניקולס רוסו, הדון של אחת מחמש המשפחות בניו־יורק. חטאי העבר שלי היו עדיין פצעים טריים, אבל כשהחדשות האלו נוספו לרשימה, הרגשתי כאילו מישהו שוב פתח אותם.

הייתי האחות הבכורה. לכן באחריותי היה להתחתן ראשונה. אבל בגלל הטעות שלי, אחותי הוקרבה – ועוד לגבר בעל מוניטין. כולם יודעים שכשיש למישהו מוניטין בעולם הזה, המסר ברור - להתרחק ממנו כמו מאש.

"חוץ מזה, ניקו הוא ג'נטלמן מושלם. אם היית פוגשת אותו הבוקר אחרי הכנסייה כמו שהיית אמורה לעשות, היית יודעת את זה."

יצאתי מדלתות הכנסייה אל המכונית לפני שהספיקו לכפות עליי לפגוש את גיסי לעתיד. הייתי מנודה מבחינת אבא שלי, לכן הופתעתי שהוא בכלל הרגיש בהיעדרותי. מלבד זאת, הייתי בטוחה שההצגה הג'נטלמנית של רוסו הייתה רק תעתוע.

מאז שאביו של ניקולס מת לפני חמש שנים. הדון הצעיר בן העשרים ותשע נודע בכל רחבי העולם התחתון. הוא הלך בדרכי אביו, היה רמאי ועם יותר דם על הידיים מאשר כל האסירים במדינת ניו־יורק. הוא גם לא הרגיש שום חרטה על כך. לפחות חשבתי שהוא לא הרגיש צורך להתנצל. הקריינית לא הייתה מדווחת כל בוקר במשך שנה על קורבן חדש עם השם זאנטי – המשפחה שניקולס הסתכסך איתה כיוון שרצחה את אביו – אם היה מרגיש אשמה כלשהי. הוא היה בדרך ללכת היישר לגיהינום בגלל ההתנהלות הזאת, לדעתי.

"כבר פגשתי אותו, אימא."

היא הרימה גבה. "באמת?"

"האמת שלא."

פניה קדרו.

"אבל החלפתי איתו מבט," התעקשתי. "וזה כל מה שהייתי צריכה כדי לדעת שהוא לא יהיה טוב לאדריאנה."

היא גלגלה את עיניה. "רידוקולו2."

מבט נוקב ומבט רגיל הם אותו הדבר... נכון? זו הייתה טעות, האמת. זה קרה כשירדתי במדרגות הכנסייה. מבטי קלט את הפגישה שהייתי אמורה להשתתף בה. אבא ואימא עמדו משני צדדיה של אדריאנה ומול ניקולס רוסו – וככה בדרך כלל כלה וחתן נפגשו בחיים האלה. נישואי שידוך היו עניין שבשגרה בקוזה־נוסטרה.

התרגזתי על כל המצב. עיניי הצטמצמו קלות לפני שהבטתי בגיסי לעתיד, ואז גיליתי שהוא כבר מביט בי. כך קרו חילופי המבטים – טעות, הבנתם? אבל בקושי יכולתי להסביר את זה לאיש, ואם הייתי מחייכת, זה היה מתפרש כמתנשא, לכן פשוט... המשכתי עם המבט הנוקב וקיוויתי שזה לא יוביל למותי.

מבטו של ניקולס התאבן מעט כדי להביע שזה לא מוצא חן בעיניו, אבל אחרי רגע של קשר עין משמעותי, הוא השיב את תשומת ליבו לאבא, כאילו הייתי עלה נידף ברוח. פלטתי את האוויר שעצרתי בתוכי וניגשתי להתחבא במכונית. לא רציתי לפגוש אותו אחרי הדבר הזה. פשוט אתעלם ממנו עד יומי האחרון.

"תפסיקי לדאוג ותסמכי על אבא שלך."

השמעתי צליל של המהום, כי שמעתי מבן דודי בניטו שהברית נועדה לשיתוף פעולה באיזו עסקת נשק ותו לא. אחותי הייתה כלי משחק בהסכם הברחה בקנה מידה אדיר. כמה רומנטי. ובכל זאת, ידענו שהיום הזה יגיע. לא היו לי ציפיות לנישואי אהבה וגם לא לאדריאנה.

הבעיה הייתה שאחותי כבר האמינה שהיא מאוהבת.

בגנן.

"אלנה, לכי תבדקי אם אדריאנה כבר מוכנה לארוחת צהריים."

"היא אמרה לי אתמול בערב שהיא לא באה."

"היא באה!" התרגזה אימא ולאחר מכן מלמלה באיטלקית.

בעל כורחי התרחקתי מהדלפק ויצאתי מהמטבח. קולה של הקריינית נישא אחריי אל מחוץ לדלת המתנדנדת, וכמו אזהרה, המילה רצח שוב בקעה משפתיים אדומות.

On an Evening in Roma התנגן מפטיפון ישן, כשניגשתי אל גרם המדרגות והתבוננתי באורחים שבמבואה. אחותו של אבא ובעלה, כמה בני דודים ואחי טוני, ששלח מבט נוקב לכיוונו של ניקולס. טוני נשען על הקיר לבדו, וידיו בכיסי חליפתו השחורה. החברה שלו לא הייתה איטלקייה, לכן הוזמנה רק לעיתים רחוקות. אימא שלי סלדה ממנה רק מפני שיצאה עם הבן שלה.

אהבתי את אחי, אבל הוא היה חסר אחריות, אימפולסיבי וחי לפי העיקרון - "אם משהו לא מוצא חן בעיניי, אני יורה בו". היה נדמה שהוא רוצה לירות בניקולס רוסו. הייתה היסטוריה בין השניים, ולא מהסוג החיובי.

מבטי נתפס על אישה מרשימה עם... סגנון מעניין. היא עמדה לצד איש שהנחתי שהוא סבא שלה, אבל הוא החליק את ידו על ישבנה. היא רק כיווצה את שפתיה, כאילו מדובר במטרד קל.

היא לבשה רדיד פרווה ביולי, מעל שמלה דקה בירוק־זית ומגפיים בגובה הירך. שיער כהה וארוך גלש בגלים עדינים, ויחד עם הריסים המלאכותיים ועגילי החישוק הענקיים היא נראתה כמו מודעת פרסומת לשנות השבעים של המאה הקודמת. וכאילו לא השלימה את המלאכה עד הסוף, היא ניפחה מסטיק ורוד ופוצצה את הבועה. עיניה הצטמצמו עליי, כאילו אני זו שהסטייל שלה מפגר בארבעה עשורים. אם היו בחדר ניגודים קוטביים, אלה היו היא ואני, ללא ספק.

כשכבר כמעט השתחררתי והייתי עם יד אחת על המעקה, קולו של אבי נשמע מאחוריי. "אלנה, בואי לכאן."

בטני צנחה, ועצמתי את עיניי בתבוסה, אבל היססתי רק לרגע, כי הקול לא פתח את הנושא למשא ומתן.

ידיי החלו להזיע, כשהגעתי למקום שבו עמד אבא ליד ניקולס. כשהגעתי לצידו של אבא, הוא נטל את זרועי וחייך אליי, אבל החיוך לא הגיע לעיניו. אבא נראה צעיר בעשור מחמישים וחמש שנותיו עם פסים דקים של כסף שזרקו בשערו השחור.

הוא תמיד לבש חליפה, ואף פעם לא הייתם מוצאים בה ולו קמט אחד, אבל המראה הג'נטלמני היה רק כלפי חוץ. כבר בגיל שבע קיבלתי הצצה לדרך שבה צבר את המוניטין שלו, מבעד לפתח בדלת המשרד.

"אלנה, זה ניקולס רוסו. ניקו, זאת אלנה, בתי הבכורה."

עשיתי את הקטע הזה מאה פעמים, רק ביום אחר, עם איש אחר. אבל הפעם נשימתי נקטעה כאילו עמדתי להידחף מקורה אל תוך מים שורצי כרישים אם אביט אליו. הוא בסך הכול גבר, הזכרתי לעצמי. גבר עם המוניטין הכי גרוע במדינת ניו־יורק, ללא ספק.

למה הבטתי בו בזעם?

שאפתי אוויר כדי לאזור אומץ, הטיתי את ראשי ולא הצלחתי לראות אותו מבעד לשולי כובעי. פרץ חמים של זיהוי עבר בגווי, כשהבטתי בעיניו הנוקבות. עיניים חומות בהירות, צבע של ויסקי עם קרח וריסים עבים וכהים. הן שיוו לו הבעה מהורהרת, כמעט כאילו הוא מביט אל תוך השמש, אבל הוא הביט כאילו הציגו בפניו את אחת המשרתות ולא מישהי שהוא עתיד לכנות "גיסתי".

הייתי גבוהה בכמה סנטימטרים מאדריאנה וגם בנעלי העקב ראשי לא הגיע לסנטרו. הרגשתי דחף עז להסב את המבט ולהתמקד בעניבה השחורה שהייתה בגובה העיניים, אבל הרגשתי שהוא יזכה במשהו אם אסיט את המבט, לכן הסתכלתי עליו. נימת קולי הייתה מנומסת כתמיד בחברה. "נעים לי מאוד..."

"כבר נפגשנו."

מה?

קולו האדיש עבר בגווי והותיר אחריו ריגוש משונה. הוא בקושי אמר משהו, אבל הרגשתי שאני עומדת בשטח של רוסו ולא של אבלי. כאילו קוטר של מאה ושמונים סנטימטרים נוצר סביבו והוכרז כשטח של רוסו, לא משנה היכן עמד.

אבא הזדעף. "מתי הייתה לשניכם הזדמנות להיפגש?"

בלעתי את הרוק.

משהו משועשע ומסוכן ריצד במבטו של ניקולס. "מקודם, בכנסייה. זוכרת, אלנה?"

פעימות ליבי הלמו כתוף. למה שמי התגלגל על לשונו כאילו הוא מכיר אותו היטב?

אבא התאבן לצידי, וידעתי למה. הוא חשב שעשיתי משהו לא ראוי עם האיש הזה, כפי שרמזה נימת קולו. חום עלה בלחיי. בגלל טעות אחת שעשיתי לפני חצי שנה, אבא שלי חשב שהתחלתי עם הארוס של אחותי?

מצמצתי בחשש. הכול בגלל מבט קצר, ואפילו לא עוין במיוחד? האיש הזה מצא את נקודת התורפה שלי, ועכשיו הוא משחק בי.

תסכול שרט בחזי. לא יכולתי להחמיר את המצב ולחלוק על דון, שללא ספק, אבא שלי יאמין לדבריו יותר מאשר לי. וכך הכרחתי את קולי לצאת בנימה הקלילה ביותר שהצלחתי לגייס. "כן, אבא, נפגשנו. שכחתי את הז'קט שלי בכנסייה ונתקלתי בו שם."

הבנתי באיחור את הטעות שלי. היה זה חודש יולי. לא לבשתי ז'קט. וניקולס ידע את זה. הוא הוציא יד מכיסו וליטף באגודלו את שפתו התחתונה, נענע קלות בראשו. הוא התרשם מכך ששיתפתי פעולה, אך התאכזב מהביצוע הלקוי.

לא אהבתי את האיש הזה – בכלל לא.

לחישה קרה זרמה בדמי, כשאבי החליף בינינו מבטים מהוססים.

"טוב, הכול בסדר," ענה אבא לבסוף וטפח על זרועי. "יופי. אני בטוח שלניקו יש שאלות אלייך לגבי אדריאנה. את מכירה אותה טוב יותר מכולם."

ריאותיי התרחבו ונשמתי עמוק. "כן, כמובן, אבא."

הייתי מעדיפה לאכול ערמת בוץ.

דלת הכניסה נפתחה, ואחיה של אימא והיועץ של אבא, מרקו, נכנס עם אשתו. אבא נפרד ממני והלך לקדם את פניהם. הוא השאיר אותי עם האיש הזה, שנוכחותו החלה לצרוב.

הוא נעץ בי מבט.

נעצתי בו מבט בתגובה.

כשזווית שפתיו התרוממה, הבנתי שאני משעשעת אותו. לחיי הסמיקו ברוגז. בעבר הייתי ממלמלת משהו נעים ונפרדת ממנו, אבל זה היה בעבר. עכשיו לא יכולתי לשמור על הבעה מנומסת כשראיתי את פניו של ניקולס – ניקו, איך שלא קראו לו.

"לא נפגשנו," אמרתי בנחרצות.

הוא זקר גבה באבירות. "את בטוחה? התרשמתי שאת כבר יודעת עליי הכול."

ליבי רפרף במהירות לא בריאה. לא היה לי מושג מה להגיד, כי הוא צדק. אבל האינטראקציה בינינו לא תרמה לשינוי דעתי הראשונית עליו.

הוא סידר את העניבה שלו בפיזור נפש. "את יודעת מה קורה למי שמניח הנחות?"

"הוא נהרג?" התנשמתי.

עיניו נחו על שפתיי. "בחורה חכמה." מילותיו היו עמוקות ועדינות, ומשהו מוזר בי עורר את התחושה שפעלתי נכון.

נשימותיי נעשו רדודות, כשהוא בא לחלוף על פניי אבל עצר לצידי. זרועו נגעה בזרועי והותירה בי כוויה, כאילו הייתה אש להבה. קולו ליחך את צד צווארי. "נעים לפגוש אותך, אלנה," הוא אמר את שמי, כפי שהיה אמור להגיד קודם לכן - ללא רמיזות כלשהן. כאילו הייתי משהו ברשימה שלו שהיה צריך לעשות עליו וי לפני שהסתלק.

עמדתי שם והבטתי קדימה, משיבה חיוכים לכמה מבני המשפחה.

אז זה היה גיסי לעתיד. הגבר שאחותי עתידה להינשא לו.

אולי הייתי אדם איום ונורא, אבל האשמה הסתלקה דרך הדלת שבה נכנס אדם נוסף.

כי פתאום שמחתי שזאת היא ולא אני.

1. מאיטלקית: תצילי אותי

2. באיטלקית – מגוחך.