פיסת חיים

היא נראית נהדר ויוצאת לכבוש את העולם. עוד שוט, עוד כוס של יין, "יאלללההה לחיים", צועקת לשמיים. מספרי הטלפון זורמים ללא הפסקה. איזה כיף להרגיש כל כך יפה!

אבל היה אחד שלכד את ליבך טיפה יותר. הוא עשה לך עיניים ואת חיוכך מפה לאוזן קיבל.

"אהלן מהממת, מה שלומך?" לחש באוזנייך.

לגמת טיפה מהיין וגם בחושך בלט סומק פנייך.

לא חלפו דקות אחדות, ושניכם כבר יצאתם מהבר לכיוון ביתך. הכיוון ידוע ושניכם ידעתם מה יהיה, ובכל זאת המשכת וסירבת להתייחס לרחשי ליבך.

הוא נשאר לישון איכשהו בלי ששמת לב, ונרדמת מיד, כמו בול עץ.

בבוקר למחרת שפשפת את עינייך וקמת עם ראש מנופח. הסטת את ראשך ומולך הוא נעמד, לבוש מכנסיים ונעול נעליים. הוא הביט בך במבט קר ולחש: "בוקר טוב, אני כבר זז".

הנפש הרגישה כל כך ריקה. זאת לא האהבה שלה היית כמהה. זאת פיקציה ואשליה חותכת. נפשך כבר לייאוש מתרגלת.

לפתע נהיה לך קר, קפאת ורעדת ללא הפסק. הרגשת שגופך שרוי בקור של אפס מעלות, אף על פי שבחוץ היה בכלל שלושים מעלות.

אנטרטיקה הייתה משחק ילדים לעומת הקיפאון שהרגשת בנפשך. גם המקום הכי קר בעולם לא יוכל לשקף את הרגשתך.

הוא הלך וטרק אחריו את הדלת, והותיר אותך שעות מביטה אל הדלת.

תמיד רצית אהבה גדולה כזאת, שמחזקת, מלטפת, מעצימה ומרתקת!

אבל האמון שבך שבק חיים, והתמכרת לריגושים רגעיים. את האהבה השארת הרחק באנטרטיקה הקרה, ואת ליבך הקשחת ללא הפסקה.

עוד לגימה מהיין הקר. לשכוח זה הדבר שאת הכי רוצה עכשיו בעולם.