המשרתת של היורש המלכותי

לרגע היא חשבה שהיא לא שמעה אותו היטב. או שדעתה נטרפת עליה. ואולי אכן כך היה הדבר? האם חלומותיה המטופשים על אהבה לא קיבלו עכשיו נוק-אאוט רציני? מהעמדה שלה שמאחורי שולחן הקבלה שאותו איישה בזמן הפסקת הצהריים של פקידת הקבלה, קת'י נעצה במעסיק שלה מבט נדהם וניסתה לא לחשוב על המכתב הקמוט שנמצא בתחתית תיק היד שלה. או על המכה להערכה העצמית שלה שהשאירה אותה בודדה ופגועה.

"סליחה." היא כחכחה בגרונה, ותהתה עם הוא מתבדח על חשבונה. "לרגע חשבתי שאמרת – "

"נסיך? כן, זה מה שאמרתי." חיוכו הזחוח של רופרט היה מתנשא, המבטא האנגלי של המעמד העליון היה מודגש מהרגיל, כשעצר על מנת לאפשר לחשיבות של הצהרתו לחלחל. "נסיך מלכותי עומד לכבד את המלון שלנו בנוכחותו – מה את חושבת על כך, קת'י?"

"נסיך?" קת'י חזרה אחריו בתדהמה.

הזחיחות בחיוכו של רופרט התעצמה. "הנסיך קסווירו מזפירינטוס. אני מניח שלא שמעת עליו."

קת'י כבשה את התשובה המתגוננת שעמדה להיפלט מפיה. רק בגלל שהייתה חדרנית שלא למדה מקצוע זה לא אומר שהיא כלומניקית, נכון? מדבריו השתמע שאישה כמוה בקושי תזהה שם של בן מלוכה בריטי – ובוודאי לא של מדינה זרה כלשהי. אבל רופרט צדק, לרוע המזל, אף על פי שעשתה מה שיכלה כדי להתעדכן במתרחש בעולם בעזרת עיתונים וספרים, זפירינטוס איכשהו לא עלתה בכלל על הרדאר שלה. "ל-לא," היא ענתה באי ביטחון. "לא שמעתי."

"אז תני לי להאיר את עינייך. הוא היורש של ממלכה על אי, שחקן פולו ברמה בינלאומית – ומאהב של נשים יפהפיות," רופרט אמר, בחזה מנופח. "למעשה, הוא האח"מ הכי נוצץ שהגיע אלינו אי פעם."

קת'י נעצה בו את עיניה בבלבול, כי משהו לא נראה הגיוני. שניהם ידעו שאורחים מפורסמים היו מעטים – אף על פי שעל ידם היה אחד ממועדוני הפולו המפורסמים בעולם וגם כמה חוות סוסים מרשימות. אבל היו גם מלונות אחרים, מיוחסים יותר, והיא לא יכלה להבין מדוע נסיך יבחר להתאכסן דווקא אצלם. כן, הבניין היה בניין בעל ערך היסטורי וכן, במקור זה היה בית פרטי אלגנטי מאוד לפני שהוסב למלון. אבל הניהול הכושל של רופרט והצטמצמות כמות האורחים שלהם גרמו לבניין ולשטח המקיף אותו להיות במצב מדורדר, וזה לא היה משהו שמשך אח"מים.

"אבל למה?" היא שאלה. "אני מתכוונת, למה הוא בא לכאן?"

החיוך של רופרט נעלם במהירות. "הסיבה איננה מעניינך," הוא רטן, אבל אז נראה היה שחזר בו – הוא הציץ מסביב כדי לבדוק שאיש לא מאזין להם ולשוות לעצמו מראית עין של דיסקרטיות, אבל היה ברור שהוא מתפוצץ מהצורך לשתף. "טוב, תשמרי על זה לעצמך – אבל הוא עובר לכאן מביתו בניו יורק ועומד להשלים את רכישת גרינהיל פולו קלאב."

עיניה של קת'י התרחבו. היא חשבה על הדונמים של האדמה היקרה שאכלסה את המועדון היוקרתי, שבעונת הפולו הביא לאזור מפורסמים מכל העולם בכל סופשבוע. "מקום כזה עולה הון," היא אמרה לאיטה.

"לשם שינוי, את צודקת, קת'י – אבל זו לא תהיה בעיה, לא במקרה הזה. את מבינה, האיש הזה הוא לא סתם נסיך – עם דם כחול וכל זה – הוא גם עשיר באופן שערורייתי." הוא הצר את עיניו בהרהור. "ובגלל זה אנחנו עומדים לעשות שינויים מסוימים לפני שהוא ופמלייתו יגיעו."

קת'י עבדה עבור רופרט זמן מספיק כדי לחוש שצרות מתקרבות. "שינויים?" היא אמרה, וקיוותה שהיא מסתירה את החרדה האינסטינקטיבית שעלתה בה. "איזה סוג של שינויים?"

"קודם כל – נצטרך לצחצח את החללים הציבוריים כדי שיתאימו לאדם מהקליבר שלו. נצטרך לצבוע אותם מחדש – במיוחד את השירותים בקומה התחתונה. הזמנתי חברת שיפוצים לבוא ולהתחיל לעבוד מחר על הבוקר."

קת'י נעצה בו את מבטה. "כל כך מהר?"

"כן, כל כך מהר. מישהו יגיע מאוחר יותר כדי לקחת מידות – תצטרכי להראות לו את המקום," רופרט אמר בנרגנות מסוימת. "הנסיך יגיע בשבוע הבא ויש הרבה לעשות מעכשיו ועד אז כדי לענות על ציפיותיו המלכותיות. כנראה שהוא ישן רק על סדינים של כותנה מצרית – אז אני אצטרך להזמין כאלו מלונדון. אה, ועוד משהו."

עיניו סקרו אותה בצורה שתמיד נראתה לה מעליבה, אבל קת'י למדה להתעלם מהדרך שבה התבונן בה, בדיוק כפי שלמדה להתעלם מההרגלים המעצבנים האחרים שלו. בגלל ששום עבודה בעולם לא הייתה מושלמת. דבר לא היה מושלם. כולם ידעו את זה.

"מה?" היא שאלה בחשש.

"את תצטרכי לעשות משהו לגבי ההופעה שלך. כל הצוות יצטרך לעבור שיפוץ כללי, אבל את זקוקה לזה יותר מרובם, קת'י."

זו הייתה ביקורת שהוא הטיח בפניה יותר מפעם אחת. אבל לקת'י מעולם לא הייתה נטייה לעשות יותר מלהשתמש במים וסבון ולהעביר מברשת בשערה הבהיר והמרדני. חובותיה כחדרנית גרמו לזה שהיא קמה מוקדם מדי מכדי לטרוח, וחוץ מזה הדודה מדרגה שנייה שגידלה אותה הייתה אישה עניינית שלא דגלה באיפור – וחינכה את האחיינית שלה בהתאם.

קת'י שנאה את העובדה שרופרט גרם לה לפעמים להרגיש כאילו היא רק חצי אישה. למה הוא עשה את זה? בגלל שהוא נהנה מזה. ובגלל שהוא מעולם לא התגבר על זה שדחית אותו פעם. אבל לפעמים חוסר הביטחון יכול להציף אותך, והיא מצאה את עצמה שואלת, "מה לא בסדר עם ההופעה שלי?"

"כמה זמן יש לך?" רופרט החליק לאחור את קווצת השיער שנפלה על מצחו. "העניין הוא שהנסיך הוא מומחה גדול בדברים יפים ובמיוחד בנשים יפות. ואם כי אני לא מחכה לנס, הייתי רוצה שתעשי מאמץ גדול יותר בזמן שהוא יהיה כאן. למשל קצת איפור לא יזיק. ואת תקבלי מדים חדשים לגמרי."

רוב הנשים היו שמחות למחשבה של מדים חדשים, אבל משהו בעיניו של רופרט עורר את חשדותיה. היא הרגישה שהיא מתחילה להסמיק – חום איטי טייל במורד צווארה, אל השדיים הכבדים שהיו תמיד שופעים מדי עבור גופה הנמוך והדק. "אבל – "

"בלי אבלים," רופרט אמר. "אני הבוס, קת'י. ומה שאני אומר קובע."

היא בהחלט לא יכלה להתווכח עם זה. קת'י נשכה שיניים כשהתבוננה ברופרט שעזב בתיאטרליות מוגזמת את אזור הקבלה.

בעצם, היא החזיקה בעבודה הזו זמן ממושך מדי – ולפעמים היא שאלה את עצמה אם אי פעם יהיה לה אומץ לעזוב. אלא שלמוכר הייתה עוצמה רבה, במיוחד עבור מי שאינו בטוח בעצמו מבחינה רגשית, והיא מעולם לא הכירה אלא את המקום הזה.

היא הובאה אל הכפר כיתומה – נמסרה להשגחתה של הדודה – רווקה מטילת אימה שלא היה לה שמץ מושג איך להתמודד עם ילדה מתאבלת. קת'י התגעגעה נורא להוריה – היא דאגה ובכתה בלילות. והדודה, שהיו לה כוונות טובות, הייתה נוקשה מאוד איתה, ודברה בשבחם של חיי פשטות וניקיון, שינה בשעה מוקדמת וחריצות בלימודים.

אבל מתברר שקת'י הייתה מעט מאכזבת. היא לא הייתה ילדה בעלת נטיות אקדמיות במיוחד, והיו לה מעט הישגים לימודיים מלבד בכלכלת בית וציון לשבח על מה שעשתה עם גינת בית הספר.

כשהדודה שלה חלתה, קת'י שמחה לטפל בגברת הקשישה – רצתה לגמול לה על הנדיבות שלה כלפיה. ואחרי מותה, היא חוותה את אותה תחושת בדידות מייסרת שחוותה אחרי מות הוריה.

העבודה כחדרנית במלון של רופרט הייתה אמורה להיות עבודה זמנית בעודה מחליטה מה היא רוצה לעשות עם חייה. זה סיפק לה מקום מפלט בלתי תובעני מהמכות האכזריות של החיים. אבל הימים הפכו לחודשים, ואז שנים – עד שהיא פגשה את פיטר שלמד להיות כומר. בהתחלה היו ידידים, אחר כך התחילו לצאת והתפתח ביניהם רומן שהתבשל על אש קטנה. פיטר סיפק לה ביטחון ועדינות – וכשהוא הציע לה נישואים, קת'י אמרה כן, וראתה עתיד פשוט ומאושר נפרס בפניה, עם איש הוגן שאהב אותה.

או שזה מה שהוא אמר. הוא מצא עבודה בצפון והתוכנית הייתה שהיא תצטרף אליו בסוף השנה. ואז, אתמול, המכתב הגיע. זה שהרס את כל תקוותיה וחלומותיה וזלזל בכל מה שהיא. המכתב שאמר: אני מצטער, קת'י – אבל פגשתי מישהי אחרת והיא עומדת ללדת את ילדי.

היא הייתה כל כך אבודה בתוך מחשבותיה המוטרדות עד שבהתחלה לא ראתה שמישהו נכנס לקבלה. לא עד שתנועה קלה העירה את תשומת לבה למישהו שהתקרב אל הדלפק. גבר. קת'י הזדקפה בכיסאה, והצמידה חיוך מקצועי ומאיר פנים על שפתיה.

וקפאה.

זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שקרו פעם בחיים, וגם זה אם היה לך מזל. היא הרגישה שהיא נשאבת לתוך מבט מהפנט.

המומה, היא בהתה לתוך זוג העיניים המדהימות ביותר שראתה אי פעם. עיניים זהובות כמו שמש אחר צהריים – עמוקות ובוהקות – אבל בתוכן ניצוץ מתכתי.

מתחת לשולחן הקבלה, אצבעותיה של קת'י התאגרפו בהיחבא. היא לא יכלה להימנע מלנעוץ עיניים בפניו – תווים שחצניים ומחוטבים שנראו כאילו פוסלו מאיזו מתכת נדירה. שפתיים מלאות –

שמבען מלגלג וחושני. הן גם היו שפתיים קשות ועקשניות, היא קלטה, וצמרמורת אינסטינקטיבית הקפיאה את עורה.

שערו היה כהה ופרוע, ועורו השחום היה סמוק מעט, וקורן מבריאות וחיוניות כאילו עסק בספורט נמרץ. גבוה ורחב כתפיים, מבנה גופו חזק אך רזה – עובדה שהודגשה על ידי חולצת הטריקו שלבש, שנצמדה באהבה לכל שריר קשה. מותניו היו צרים ורגליו היו הארוכות ביותר שראתה אי פעם. רגליים שהיו נתונות במכנסי ג'ינס מוכתמים בבוץ, שהיו כה דהויים וישנים עד שנדמה שליטפו את בשרו כעור שני. קת'י בלעה. הדופק שלה עלה והגרון שלה התכווץ, כאילו מישהו הפעיל עליו כוח.

"אני... אני חוששת שאתה לא יכול להיכנס לכאן כשאתה נראה ככה, אדוני," היא אמרה, מכריחה את המילים לצאת מגרונה.

קסווירו בחן אותה – אם כי לא באותה אינטנסיביות שהיא התבוננה בו. הוא הבחין בצורה שבה אישוניה כהו ושפתיה נפסקו בכמיהה לא מודעת. אבל הוא היה רגיל להשפעה שהייתה לו על נשים – אפילו אחרי שהגיע מרכיבה ארוכה וקשה, כמו עכשיו. הגמגום שלה גם הוא לא היה חריג – אם כי בדרך כלל זה קרה כשהוא מילא חובות רשמיים, שאז אנשים רבים כל כך סונוורו על ידי האירוע וכללי הטקס שהקיפו אותו עד שלא היו מסוגלים לחשוב כמו שצריך.

הדבר החשוב ביותר היה שהיא לא זיהתה אותו – הוא היה משוכנע בכך. אחרי חיים שלמים שבהם היה חשוף להערצה וחנופה, הוא היה מומחה באלמוניות ובאנשים שהעמידו פנים שלא זיהו אותו.

עיניו עברו על פניה בהערכה זריזה, וקלטו שהיא הייתה קטנטונת ובהירה. והיו לה זוג השדיים הנפלאים ביותר שראה מזה זמן רב – ההזדקרות החצופה שלהם גלויה לעין למרות הסרבל הלבן והלא מחמיא שלבשה. גדולים מדי בוודאי עבור אישה קטנה כל כך? עיניו הוצרו בהערכה של מומחה. ובכל זאת, טבעיים לגמרי, לפי איך שנראו.

"נראה איך?" הוא שאל בשקט.

פיה של קת'י התייבש. אפילו הקול שלו היה קטלני. עמוק, כמו דבשה חמה, ועם ניגון זר ומושך. מבטא שהיא מעולם לא שמעה קודם וכזה שלא יכלה למקם בכלל. אבל למי היה אכפת כשהצליח להפוך כל הברה לשירה צרופה?

אוף, למען השם, היא חשבה. תחזרי לעצמך. רק בגלל שננטשת על ידי ארוסך, אין שום סיבה שתתנהגי כמו רווקה זקנה – ותזילי ריר על גבר שלא יסתכל עליך פעם שנייה.

ובכל זאת היא לא יכלה לעשות דבר כדי לעצור את פעימות הלב הרועמות שלה. "נראה כמו... כמו..." כמו מה?

הוא נראה כמו סכנה, זה העניין. עם מראה לא ממש מכובד של רודף נשים שכנראה השאיר את האופנוע שלו בחוץ – והיא ידעה מה הייתה דעתו של רופרט על אופנוענים המתאכסנים במלון. אז תיפטרי ממנו. תכווני אותו לאכסניה הכפרית הסמוכה. ותעשי את זה מהר, לפני שתשתטי עוד יותר.

"אני חוששת שכל אורחינו חייבים להיות לבושים היטב בבגדי ספורט אלגנטיים," היא אמרה במהירות, חוזרת על אחת ההנחיות הסנוביות של רופרט ומודעת מאוד לעיקול המלגלג של שפתי האורח. "זה... זה אחד הכללים."

קסווירו כמעט צחק בקול לשמע המגבלה הסנובית – אבל למה לבטל משהו שיכול לשעשע אותו? "אחד מהכללים?" הוא חזר בלגלוג. "כללים מאוד מיושנים, אני חייב לומר."

קת'י הסתכנה בהוצאת ידיה מהמסתור של הדלפק, והרימה אותן במחווה של חוסר אונים. היא הסכימה איתו לחלוטין – אבל מה היא יכולה לעשות? רופרט היה עדיין תקוע בעבר. הוא רצה רשמיות וסמלים מיושנים של עושר – הוא בהחלט לא רצה שאנשים ייכנסו אל המלון שלו כשהם לבושים בגדים מוכתמים בבוץ. אבל קת'י חשבה על המספרים המצטמצמים של האורחים וחשבה שהבוס שלה היה יכול ליהנות מכל אורח נוסף.

"אני מאוד מצטערת," היא חזרה בשקט. "אבל אני לא יכולה לעשות דבר. המדיניות שלנו מאוד ברורה."

"באמת?" הוא אמר ונעץ את מבטו בעיניים התכולות-ירוקות והגדולות שלה. "ואין שום מקום ליוצאים מן הכלל?"

איך הוא יכול לגרום לשאלה פשוטה כל כך להישמע כל כך... כל כך? פיה התייבש, והיא הנידה ראש וניסתה לאסוף את מחשבותיה וחשבה שהרבה אנשים היו שמחים לחרוג מהכללים עבורו. "אני חוששת שלא. אפילו... אפילו לא עבור האורחים במלון."

כשמשכה בכתפיה בהתנצלות התנועה משכה את תשומת לבו אל השדיים הנפלאים שלה ובאופן בלתי צפוי לגמרי הוא הרגיש תשוקה עולה בחלציו. כי לא היה פיתוי מתוק יותר מאישה שהגיבה אליו כגבר ולא כנסיך.

הוא הניח יד עצלה אחת על הדלפק שהפריד ביניהם, והעניק לה חיוך זומם. "ומה תעשי," הוא שאל בשקט, "אם אגיד לך שאני לא נמצא כאן כאורח?"

לבה של קת'י התהפך. מקרוב, הוא שידר גבריות חזקה שעשתה לה קצרים במוח וגרמה לה להתנשם נשימות רדודות. מה הייתה הבעיה שלה? נאבקת להשתחרר מהמחשבות המסנוורות שלה, היא קלטה שהשאלה שלו לא ממש הפתיעה אותה. אחרי הכול, הוא לא באמת נראה כמו אורח, נכון? "אתה... אתה לא?"

"לא." הוא השתהה וחשב מי היה רוצה להיות. לעורו של מי היה רוצה להיכנס כדי לזכות בחופש מוחלט. זה היה משחק שתמיד אהב לשחק בו כשהיה צעיר – כשהלך לאוניברסיטה באירופה – וזה תמיד הטריף את דעתם של אנשי האבטחה שלו.

כי קסווירו – או יותר נכון, הנסיך קסווירו וינסנטה קאיוס די צ'זארה זפירינטוס – אהב להישאר אנונימי בכל מקום וזמן אפשרי.

אנונימיות הייתה הנכס הנדיר ביותר והיקר ביותר שלו. הוא אהב לשחק בחיים שלעולם לא יוכלו להיות לו ליותר מכמה דקות. לדמות עולם שבו הוא נשפט כמו כל אדם אחר – על פי ההופעה וההתנהגות שלו, ועל פי מה שאמר. היכן שכימייה הייתה חשובה יותר מזכויות יתר וממעמד.

לא משנה שבחוץ, במכונית חסינת כדורים, ישבו שני שומרי ראש עם אקדחים בנרתיקי החזה שלהם – או שעוד שניים ארבו במקום אחר בסביבה. כל עוד האישה הזו לא תדע על זהותו האמיתית, הוא יוכל להעמיד פנים שהוא היה כמו כל גבר אחר.

"לא, אני לא אורח," הוא הוסיף בכנות.

לפתע זה נראה הגיוני לגמרי וקת'י תהתה איך יכלה להיות סתומה כל כך. "כמובן! אתה הצבעי, השיפוצניק," היא אמרה לאיטה, שפתיה נפסקות בחיוך רחב. "ובאת לקחת מידות של חדרי השירותים."

עיניו של קסווירו הוצרו בגלל ההשערה השערורייתית שלה – אבל הוא לא יכול היה לגעור בה כשלא היה לה שמץ מושג מי היה! הוא עמד בדיוק להכחיש את הקביעה הנלעגת שלה, אבל עכשיו היא קמה על רגליה ובמקום זה הוא מצא את עצמו מוקסם מגופה הקטן והחושני – ומהחיוך המאיר שלה. מתי מישהו חייך אליו בכזו מתיקות? או התנהג אליו כאל סתם גבר, במקום אחד מבני משפחות המלוכה העשירות והמכובדות באירופה?

בדרך ממועדון הפולו לשדה התעופה שאחסן את המטוס הפרטי שלו, הוא קפץ לכאן מתוך גחמה. הזיעה מרכיבה חמה וקשה עדיין מתייבשת על עורו, הוא הסתקרן לראות איך נראה המקום לפני שיכינו אותו לביקורו המלכותי. אבל עכשיו הוא תהה האם הייתה כאן התערבות של יד הגורל. האם הוא הובל לכאן על ידי יד נסתרת ומיטיבה רק כדי שתתעורר בו שוב תשוקה מינית בזכות אישה פשוטה שהייתה לגמרי לא מודעת לזהותו האמיתית?

"נכון," הוא אמר לאיטו, מנסה להסתיר עוד התעוררות של תשוקה. "באתי לקחת מידות."

"בסדר, במקרה זה – רופרט הורה לי להראות לך את המקום."

קסווירו חייך. אז הוא לא יצטרך להתמודד עם האנגלי הסנובי והמעצבן. זה השתפר מרגע לרגע. "מושלם."

קת'י הרגישה את הריחוף של לבה כשעיניו עברו על פניה. היא זכרה את המכתב הנשכח בתיקה ובעקבות הזיכרון באה ההכרה ששום גבר לא גרם לה להרגיש כך קודם. אפילו לא פיטר – הגבר שחשבה שאהבה מספיק כדי להינשא לו!

האם זו הייתה האהבה? המחשבה עפה לראשה מעצמה, לפני שביטלה אותה.

למען השם, קת'י – איבדת לגמרי שליטה בחושיך? זה עתה פגשת בו. את לא מכירה אותו. הוא זר שמודע מאוד למשיכה המינית הקטלנית שלו. ואם הוא עומד לעבוד במקום, היא לא יכולה להרשות לעצמה להפוך לשלולית כל פעם שהוא ינעץ בה מבט.

היא העניקה לו חיוך יעיל. "אז אם אתה רוצה לבוא אחרי."

קסווירו ניסה לדמיין איך שיפוצניק אמור להגיב במצב כזה. במיוחד מי שהוקסם על ידי יופייה של האישה הקטנטונת. האם הוא לא היה מפלרטט מעט? במיוחד בהתחשב בצורה שנעצה בו את עיניה – כמו חתולה מורעבת שעמדה לפני צלחת מזון. האם היא רעבה לסקס כפי שהיה הוא?

"אני לא יכול לחשוב על משהו שהייתי מעדיף לעשות," הוא מלמל.

המילים הפרובוקטיביות שלו היו מפתות – אבל גם מרתיעות. קת'י יצאה מאחורי דלפק הקבלה ואז הצטערה למחצה שלא נשארה מאחורי המחיצה המגוננת. בגלל שכשעמדה כל כך קרוב אליו, היא הרגישה כל כך... חשופה... כל כך מודעת לגובהו המיתמר ולשריריו המרשימים. הידע שלה בגברים היה קטן להפליא, אבל אפילו היא הכירה בעובדה שהגבר הזה הקרין הילה חושנית שמשמעותה סכנה. אז מה את עושה כשאת פוגשת בסכנה? היא שאלה את עצמה. את דואגת למרחק מסוים ביניכם, זה מה שאת אמורה לעשות.

"בוא, נלך," היא אמרה במהירות.

"קדימה." כמו נחש שמהופנט על ידי קוסם הנחשים, הוא התבונן בתנועה המפתה של גופה כשהובילה את הדרך. היא באמת הייתה דבר קטן – כמו מהדורת כיס של ונוס – עם החמוקיים המיושנים שגרמו לישבן שלה להיראות מזמין במיוחד. הוא ידע מחברות לשעבר שצעדו על מסלולי הדוגמנות הבינלאומיים שבגדים ישבו הכי טוב על נשים גבעוליות ללא חזה או ישבן – אבל קלט מיד שזו הייתה אישה שתיראה במיטבה ללא בגדים בכלל...

קת'י ניסתה ללכת בצורה רגילה – אם כי איך היא יכולה לעשות זאת כשהרגישה את מבטו על גבה, מבעיר אותה כמו להבות זהובות ממבער ריתוך? היא החליטה להשאיר את חדרי השירותים אחרונים – כי כמה מביך זה יהיה לעמוד ולהצביע על הצבע המתקלף מאחורי אחד ממכלי ההדחה? במקום זה, היא נעצרה לפני דלתות כפולות, דחפה אותן פנימה, ונכנסה אל חדר גדול עם תקרה גבוהה.

"זה הסלון הרשמי שלנו, שאליו האורחים מביאים לפעמים את ספלי הקפה שלהם אחרי הארוחה," היא אמרה במאור פנים. "לא השתמשו בו הרבה לאחרונה."

קסווירו התבונן באווירת ההזנחה הכללית. "כך אני רואה," הוא אמר ביובש.

הריהוט היה דהוי מדי ולא ענה להגדרה של "שיק בלוי" והנברשת נראתה כאילו לא ניקו אותה מזה עידנים. קת'י ראתה אותו מתבונן בנברשת בהבעה משתאה במקצת, ולחרדתה, ראתה קורי עכביש מקשטים את בסיסה.

"זה, נו... קצת קשה להגיע לשם – אפילו עם מגב," היא אמרה בהתנצלות. "הייתי מנסה לנקות אותה בעצמי, אבל אני קצת קטנה מדי."

עיניים זהובות אמדו אותה מכף רגל ועד ראש, והתענגו על גזרתה הקטנה. "בהחלט. ואני מניח שאת לא המנקה," הוא שאל ביובש.

"אה, לא – אני לא," היא אמרה במהירות. "אני" – היא התבוננה בו ותהתה אם ההצהרה הבאה שלה תפוגג את עניינו – "אני החדרנית... בעצם."

חדרנית? אלוהים אדירים! קסווירו כמעט גנח בקול – כי התמונה שעלתה במוחו הייתה של מיטה. מיטה גדולה ורכה. והיא בתוכה, במקום שתציע אותה. הגזרה הרכה והשופעת הזו תשקע בין סדינים נקיים והוא יצנח ישר עליה. זה היה הדימוי הארוטי ביותר שחווה מזה שנים והוא העביר משקל מרגל לרגל בניסיון להקל על הכאב במפשעתו.

"באמת?" הוא מלמל. "זו חייבת להיות... עבודה מעניינת מאוד."

עיניה של קת'י הוצרו בחשד. האם הוא צוחק עליה – מבטל במהירות עבודה הכרחית אך נטולת מעמד לחלוטין? ובכל זאת הוא נראה מתעניין. היא תיתן לו ליהנות מהספק. "יש לה את הרגעים שלה," היא אמרה בכנות ואז חייכה שוב. "באמת, לא תאמין איזה דברים האורחים שוכחים בחדר!"

"למשל?"

היא נעלה את שפתיה בצדקנות. "אני לא יכולה לומר."

הוא צחק. "חדרנית נאמנה," הוא מלמל.

"דיסקרטיות מקצועית," היא הסכימה. "וזו לפחות עבודה שמשאירה לי הרבה זמן פנוי."

"אני מניח שזה יתרון משמעותי," הוא ענה בהרהור, וחשב שהיא לא הייתה מעזה לדבר איתו בצורה כל כך טבעית ופשוטה לו הייתה מודעת לזהותו.

"כן." היא פתחה את פיה כדי להתחיל לספר לו על הגנים הנפלאים שהקיפו את המלון ועל כל המקומות הנסתרים שאפשר למצוא כדי לחלום בהם בהקיץ. על גן העדן הריחני שיצרה בגן הקטן שלה, אבל אז שינתה את דעתה וסגרה אותו מחדש. פשוט תעזבי, היא אמרה לעצמה. תעופי מכאן, לפני שתעשי מעצמך טיפשה. והאם לא בילית כבר מספיק במחלקת הטיפשות לאחרונה? הרגע נעזבת על ידי גבר אחד – אז מוטב לא להבריח גבר אחר.

"תראה, בזבזתי מספיק זמן בדיבורים. מוטב שאשאיר אותך לעשות את העבודה שלך," היא אמרה באי רצון, אם כי הבחינה שלא היה לו סרט מידה. ונדמה שגם לא היו לו כלל כלי כתיבה.

קסווירו התבונן בה. הדבר ההגיוני ביותר יהיה להתוודות – להודות בזהותו האמיתית ולומר לה שהוא בכלל לא שיפוצניק. אבל הוא כלל לא הרגיש הגיוני. למען האמת הוא הרגיש חסר אחריות ופראי – תחושה שרק התעצמה בגלל ההתרחשויות האחרונות על האי שלו.

פיו התקשח. אלא שזה כבר לא היה האי שלו, נכון? הוא היה עכשיו תחת שליטת אחיו הבוגר – זו הייתה הממלכה שלו. ברגע שהכתר הונח על ראשו של קזימירו, קסווירו הרגיש שכבר לא היה לו שם תפקיד אמיתי.

שנת האבל הרשמית על מות אביו השאירה אותו בתחושה חלולה ומרוקנת – והאם לא הייתה זו אחת הסיבות להיותו כאן? לשנות את חיי ניו יורק הקדחתניים שלו ולבנות לעצמו חיים חדשים – על ידי כך שירכוש את אחד ממועדוני הפולו המפורסמים ביותר בעולם, ויממש חלום ישן ואהוב להקים בית ספר לרכיבה ולאילוף?

הוא התבונן בפניה של הבלונדינית, מרותק ליופייה החיוור. היא הייתה כל כך קטנה, כל כך מעודנת, שהוא חשב שהוא מסוגל להרים אותה ביד אחת ולהחזיק בה כמו פרס קטן. הוא דמיין את גופו הגדול והכהה בהשוואה לשבריריות החיוורת שלה. האם יכולה להיות התאמה גופנית בינו ובין אישה קטנה כל כך?

הוא הרגיש איך הפזיזות שלו מתחלפת בתשוקה – ועוצמת התשוקה, אחרי זמן כה רב שבה נעדרה מחייו, הפתיעה אותו. מבטו נסחף אל שפתיה והורוד הבהיר והרך שלהן רק העצים את הכמיהה הפתאומית שלו. שפתיים חושניות כמו עלי כותרת בגשם, ופעורות קמעה כשהתבוננה בו. שפתיים שנולדו לנשיקות, שהתחננו לנשיקות. האם היא תניח לו לנשק אותה? שום אישה לא התנגדה לו אי פעם – בגלל שלא הייתה אישה בעולם שהייתה מסוגלת לסרב לעניין שגילה בה נסיך. אבל הוא מעולם קודם לא נשק לאישה תחת תחפושת האלמוניות...

איך הוא היה עושה את זה בתור פועל? האם בחורות מעיירות קטנות הניחו לשיפוצניקים להתנהג בחירות יתרה כשחשו תשוקה? הוא ראה את עיניה מאפילות. ראה את הצורה המתוקה, החששנית כמעט שבה הסתכלה בו. נדמה שהן נותנות.

"לא," הוא אמר לפתע. "אל תלכי."

עיניה של קת'י התרחבו. לרגע חשבה שהיא לא שמעה אותו. "סליחה?"

"אני לא רוצה שתלכי לשום מקום," הוא אמר בחספוס, והחיוך שלו היה שובב. "לא יותר מכפי שאת רוצה."

היה שבריר שנייה לפני שהפנטזיה שהתחילה לרקום ברגע שנכנס אל המלון התחילה להתממש. כשהוא התחיל לנוע לעברה, קת'י הרגישה שהיא אמורה למחות – אבל המילים לא באו – אף על פי שזו לא הייתה התנהגות הולמת.

אבל האגו של קת'י נפגע – הדחייה של פיטר פגעה בה קשות. העתיד שהיא תכננה לעצמה כבר לא היה אפשרי והיא הרגישה חלולה ולא נחשקת. כשקיבלה מכתבו של ארוסה, האם לא דמיינה ששום גבר לא יחשוק בה שוב? ובכל זאת, עכשיו – לגמרי במפתיע – זה הגיע.

"את לא רוצה ללכת לשום מקום, נכון?" הוא התעקש במלמול.

"אני... אני לא בטוחה."

"אני חושב שאת בטוחה, יקירתי. בדיוק כפי שאני בטוח."

הוא נשען קדימה, הבריש את פיה בפיו והרגיש את הרעד של שפתיה.

"זה מוצא חן בעיניך?" הוא שאל.

"כן," היא לחשה בחזרה כששפתיו חזרו והפעם השתהו על שפתיה – וקת'י ידעה שהיא אבודה ברגע שמשך אותה אל בין זרועותיו והתחיל לנשק אותה ברצינות. בגלל שהרגישה שכל חייה עברו בהמתנה עד לרגע הזה. המכתב של פיטר השאיר אותה עם תחושה של ריקנות וכאב וחוסר ערך. אבל כל הפחדים וחוסר הביטחון שלה – כל הכאב ותחושת העלבון – נמחקו על ידי הכוח של הנשיקה המדהימה של הגבר הזה.

קסווירו הרגיש את הכניעה המיידית שלה. היא התנשפה כשהעמיק עוד את הנשיקה. הוא הרגיש את התגובה המיידית והנפלאה של גופו, והמוח שלו התחיל לעסוק בחישובים מהירים. כמה זמן עד שאנשי הביטחון שלו יחפשו אחריו? האם הגיע הזמן לנעול את הדלתות הללו, לדחוף אותה אל ברכיה ולוודא שתענג אותו בשפתיים הנהדרות שלה? היא הייתה קלה מדי להשגה, הוא חשב בייאוש, והתשוקה התערבבה עכשיו בגועל – כי קסווירו היה בעל סטנדרטים כפולים לגבי ההבדל בהתנהגותם של גברים ונשים. אבל זה לא מנע ממנו מלהוביל את ידה אל הזקפה הקשה שלו.

כמה דברים התרחשו בבת אחת. קודם כל, הטלפון הנייד התחיל לרטוט בכיס הג'ינס שלו – תנועה שבאה בו בזמן עם הבלונדינית שהחזירה ידה לאחור ביבבה. והיכן שהוא במרחק, טלפון התחיל לצלצל.

קת'י שחוותה השפלה ביחד עם תחושות כואבות ובלתי מוכרות בשדיה, עשתה צעד לאחור והתבוננה באיש בזעזוע, לחייה בוערות כשזכר התפיחה החמה שלו כמו הוטבעה על אצבעותיה.

"מה – מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" היא שאלה ברעד, אם כי היא ידעה שהיה עליה לשאול את עצמה את אותה שאלה. מדוע היא הניחה לזר הזה לקחת חירויות מפליגות איתה?

קסווירו השמיע צחוק מלגלג כשמבטו סייר על פני שדיה התפוחים – הפטמות עכשיו בולטות מאוד כנגד הסרבל שלה, פשוט זועקות למגע ידיו ופיו. תשוקה מתוסכלת הפכה במהירות לסלידה עצמית. האם הוא היה כל כך רעב לאישה שהרשה לעצמו להתנהג בצורה כזו? כמו נער שעדיין לא חווה מין?

"חשבתי שזה ברור," הוא אמר. "נתתי לך את מה שגופך רצה כל כך, ועדיין רוצה, לפי איך שאת נראית. לצערי, אין לי זמן לרצות אותך, לפחות לא כרגע – אם כי למען האמת, אני מעדיף שהנשים שלי יתנגדו קצת יותר." פיו התקשה בתערובת של זלזול ותסכול כשנלחם בתשוקה לנשק אותה שוב. "האם איש לא לימד אותך שמה שניתן יותר מדי בקלות מאבד את כוח המשיכה שלו?"

קת'י הרגישה את חוסר הצדק שבדבריו אליה. הוא כנראה לא יאמין לה אם תספר לו שמעולם לא התנהגה כך עם גבר, ועם זאת מדוע שתיקח עליה את כל האשמה על מה שקרה זה עתה? הוא היה מי שהתחיל בזה – שהתחיל לנשק אותה בכזו מומחיות עד שהתמוססה בזרועותיו.

"אני מבינה שאתה חושב שאתה לא אשם בדבר," היא תבעה, ורצתה לסטור לפניו היהירות.

אבל הוא כנראה ראה את הפיתוי המעקצץ באצבעותיה הרועדות, בגלל שהוא הניד בראשו הכהה, עיניו הזהובות כמעט נבלעות על ידי שני מעגלים תאומים של כעס אפל.

"אל תחשבי על זה אפילו, קארה," הוא הזהיר.

האיום החזיר אותה אל חושיה ובושה חריפה ופתאומית הציפה אותה. אבל היה מאוחר מדי לתקן את העוולה, בגלל שעם מבט אחד אחרון של בוז ותסכול, הגבר זהוב העיניים פנה ויצא מהחדר ללא מילה נוספת.

במשך כמה דקות נדהמות היא פשוט עמדה שם, עד ששמעה ממרחק גלגלי מכונית על שביל החצץ ומיהרה אל החלון כדי לראות שתי מכוניות שחורות ויקרות למראה נוסעות משם במהירות גבוהה. היא הבחינה אוטומטית בקולם של המנועים החזקים וקימטה את מצחה. מהיכן הן הגיעו ולאן הן נעלמו? היא תהתה בערפול.

היא ניסתה נואשות להתעשת, החליקה את שערה והלכה בחזרה אל אזור הקבלה – כדי למצוא איש שמנמן בגיל העמידה שעמד על יד הדלפק, לבוש בסרבל מוכתם בצבע ואוחז במחברת גדולה בידו. הוא הרים את מבטו וחייך אליה.

"האם אני יכולה לעזור לך?" קת'י שאלה, אם כי חוש שישי מצמרר התחיל להשמיע בראשה אזהרה.

"אני בהחלט מקווה שכן," אמר האיש, במבטא אירי עליז. "אני הצבע, בעצם מנהל העבודה – למען הדיוק. ובאתי לעשות מדידות. אז איפה את רוצה שאתחיל?"