שרדתי כדי לספר

לגרמנים היה דפוס כללי של רצח: הם היו אוספים את היהודים מהגטו, מרכזים אותם במקום נוח כמו כיכר או מבנה גדול, ומשם מוליכים אותם לאזור ההריגה ויורים בהם לתוך בורות מוכנים מראש. בדרך כלל היו יורים בהם כשהם עירומים, כלומר תחילה הכריחו אותם להתפשט והגרמנים או העוזרים המקומיים שלהם מקרב האוכלוסייה המקומית לקחו את הרכוש והבגדים. הרצח בברזנה התחיל ב-25 באוגוסט 1942 ונמשך יומיים. את הבורות הכינו האוקראינים מבעוד מועד בלילה בפקודת הגרמנים. הם חפרו שלושה בורות גדולים. בבוקר אספו את היהודים, הצעידו אותם סמוך לבית העלמין, שם נחפרו הבורות, אמרו להם להתפשט ולשכב בתוך הבור ואז ירו בהם מלמעלה. מי שעשה את זה בפועל בברזנה היו שוטרים וחיילים גרמנים יחד עם אנשי מיליציה אוקראינים בפיקוד האס-אס. את התינוקות והפעוטות הקטנים הם זרקו פנימה לבורות בלי לירות בהם בדרך כלל אפילו... הם מתו מחנק מהגופות שהיו מעליהם, או בסוף כשכיסו את הבור באדמה... גם את זה הגרמנים נהגו לעשות, חבל לבזבז כדורים... כך הרגו את כולם. היו רבים שנורו אבל לא מתו מייד כי רק נפצעו, והם גססו בבור במשך שעות ואפילו ימים עד שמתו, זה היה נורא! ככה הרגו את היהודים והם לא יכלו לברוח, לא היה להם שום סיכוי. לקחו אותם קבוצות, קבוצות וירו בהם. אמרו להם להתפשט כדי להשפיל אותם. ביומיים הרגו 3,680 יהודים, ואני הייתי במרעה עם הפרות... זאת תעודת ההצלה שלי, הזמן שבו שהייתי במרעה. אני חושב כל הזמן איך הרגו את אחותי? במי ירו קודם, באימא או בה...? אם הייתי בעיירה באותו יום לא הייתי נשאר בחיים. לפני כמה שנים נסעתי לברזנה עם ברכה אשתי ועם בניי נתן ויוחאי. היינו בבית של סולטוס, האיכר שאצלו הייתי כשהשמידו את היהודים, וראינו את לידיה בתו – היא כבר מאוד מבוגרת. היא זיהתה אותי ואמרה: "זה סוכה הרועה שהיה הולך עם הפרות". הייתי מאוד נרגש! אהבתי אותה בתור ילד, חיבבתי אותה, אוקראינית יפה, והיא עוד הכירה אותי... העיירה ברזנה של היום מאוד יפה. היינו באנדרטה ליד קבר האחים במקום שבו היהודים נרצחו ואני נתתי שם נאום, דיברתי קצת... יש שם משטח ליד המקום שבו נמצאים שלושת הבורות ועליו יש שתי מצבות - מצבה ששמו השלטונות הרוסים וכתוב עליה ברוסית: "במקום הזה נרצחו 3,680 אזרחי ברית המועצות על ידי הנאצים הפשיסטים", ומצבה ששמו ניצולי ברזנה שכתוב עליה בעברית בין השאר משפט של אלתרמן: "ואתה את דמינו אוסף בכדים כי אין לו אוסף מלבדך".1 שם בבורות האלה כל המשפחה שלי! שלוש פעמים הייתי בברזנה, בפעם השנייה ב-2005 חנכו את האנדרטה היהודית וליוויה בתי שהייתה איתי צילמה את הכול.

לפי מה שאני יודע, מהירי עצמו לא היו שורדים. את הפרטים על היומיים של הרצח אנחנו יודעים מעדים אוקראינים שהיו במקום וסיפרו על כך אחרי המלחמה ליהודים שנשארו בחיים... סיפרו שאיש אחד צעק: "ברחו והצילו את נפשותיכם" ומייד ירו בו, והאחרים לא העזו יותר לצעוק או לברוח... אני תמיד חושב על אבא שלי שהיה בסך הכול בן 37 והיה גבר חסון וחזק! הוא שירת בצבא הפולני והיו לו הרבה קשרים עם גויים באזור. הוא היה יכול לברוח עם המשפחה או להתנגד... קשה לי להשלים עם זה שהם מתו בלי לברוח ובלי להתנגד... שכלית אני מבין את זה אבל רגשית קשה לי מאוד לקבל את זה... כשנודע לי על רצח היהודים הייתי בבית האיכר שהסתיר אותי. הייתי עצוב אבל הייתי רק ילד... לא ממש הייתי מודע לכל המצב והייתי עסוק מדי בהישרדות יום-יומית ובקיום שלי כל רגע... לאחר מכן, ככל שהתבגרתי הפנמתי יותר ויותר את האובדן והרגשתי את העצב והאבל. ההרגשה הזאת הולכת ומתגברת עם הזמן... כשאתה צעיר אתה מגיב כמו צעיר – הגוף מגיב לחיים ואתה עסוק בהמון דברים... כשאתה מזדקן יש לך יותר זמן ואתה חושב יותר וזוכר יותר...

ביום שבו הרגו את היהודים הייתי עם הפרות במרעה. שרתי וקיפצתי כמו אוקראיני קטן. כשחזרתי בערב לבית האיכר שמתי לב שהאיכרים מתלחשים ביניהם כדי שאני לא אשמע... הם ישבו בחזית הבית על ספסלים קטנים שקראו להם "פרוזבה" כהרגלם מדי ערב להתכנס ולשוחח, אבל הפעם כשראו אותי הם התלחשו. על מה הם התלחשו? על זה שהשמידו את היהודים, אבל אני שמעתי. מאוחר יותר, אחרי המלחמה, סיפר לי אחד האיכרים שכאשר אימא שלי ואחותי הלכו עם השיירה של היהודים לבורות, אחותי הייתה צמאה והשומרים האוקראינים לא הסכימו לתת ליהודים לשתות. הוא סיפר שאימא שלי הורידה את הטבעת שלה ונתנה להם בשביל שייתנו להן לשתות. אני לא יודע עד כמה זה נכון אבל כך הוא סיפר. היו מקרים כאלה. אני תמיד ישנתי ליד הבן של האיכר שקראו לו ניקולה. אנחנו ישנו שם על ערמת חציר ובאותו לילה הוא בכה בכי תמרורים על כך שהרגו את היהודים, הוא היה נער רגיש. אחרי כמה ימים הגרמנים הוציאו "מלדונג" (כרזה) ותלו אותה במשרדים של הכפר: "כל יהודי שיימצא, עליכם להביאו לשלטונות, מי שיסתיר יהודי דמו בראשו וכל הבית שלו ייהרס..." סולטוס נבהל מההודעות ואמר לי בוקר אחד: "אני מפחד מהגרמנים ואתה חייב לצאת מכאן". הוא נתן לי לחם ושלח אותי ליער. "שם תסתתר ובלילה תבוא וניתן לך אוכל", כך הוא אמר ושלח אותי לדרכי...

ליד הבית שלו שעמד בקצה הכפר היה יער קטן יחסית של עצי לבנה. אני זוכר שנכנסתי לתוכו וזה היה נורא! רצתי מצד לצד של היער כמו ארנבת מבוהלת וכל הזמן בכיתי וצעקתי... בסוף באופן אינסטינקטיבי השתתקתי כדי שלא ישמעו אותי... באותו רגע חשבתי שאני הילד היהודי האחרון שנשאר בעולם... הייתי שם ימים ולילות. זה היה יער קטן אבל מאוד צפוף ובהתחלה לא מצאתי שום דבר לאכול שם. איך השגתי אוכל? הייתי יוצא מהיער והולך לאיכרים שהכרתי וגם כאלה שלא הכרתי בכפר קורגני, דופק בדלת ואומר: "אנשים טובים, אולי יש לכם משהו לאכול לילד יתום..." היו כאלה שנתנו והיו כאלה שלא נתנו וגם צעקו עליי: "יהודי מלוכלך, תסתלק מפה", או איימו שימסרו אותי לגרמנים. באותם ימים ראשונים ארע המקרה הראשון שבו ניצלתי ממוות. איכר אחד שחטב עצים ראה אותי מסתובב ליד הבית שלו כשבאתי לחפש אוכל. אז עוד לא הייתי מנוסה והסתובבתי באור היום. הוא רדף אחריי עם הגרזן ביד והשיג אותי. עשיתי במכנסיים מרוב פחד! הוא תפס אותי ביד אחת, הניף את הגרזן מעליי ביד השנייה ואמר לי: "יהודי עלוב, תסתלק מכאן ואל תחזור". הוא כנראה רצה רק להשתעשע איתי ולהפחיד אותי, כי בקלות יכול היה להרוג אותי, ואולי הוא פשוט ריחם עליי באותו רגע, אני לא באמת יודע. האיכרים רצחו הרבה יהודים שהסתתרו או שחיפשו אוכל בגרזן, בקלשון או במגל, בחרמש או בסכין, ולפעמים גם ירו ברובים. אבל היו אנשים טובים שנתנו איזו חתיכת לחם או תפוח אדמה ואני הייתי מסתלק כמו בעל חיים... או שהייתי גונב את האוכל כשהם היו הולכים לשדה לקצור את התבואה. הם היו מביאים סל עם אוכל ומניחים בצד, וכשהם עבדו הייתי מתגנב, גונב להם ובורח... עם הזמן למדתי שיש גם מה לאכול ביער. דברים כמו גרגירים, אוכמניות ופטריות שמצאתי. הייתי אוכל גם ביצי דרורים שהיו מאוד קטנות, ובעיקר ביצי עורבים שגנבתי מהקינים. אלה דברים שקשה לתפוס... אחרי שהאיכר סולטוס שלח אותי מהבית שלו לא העזתי לחזור אליו. לא פגשתי ביער אף יהודי והייתי לבד בעצם. ישנתי ביער על האדמה ודמיינתי כל מיני דברים במיוחד בלילה. כילד, הָעֵצים בלילה נראו לי כמו דמויות – עץ גדול כגבר, עץ קטן יותר נראה כאישה, ועץ ממש קטן או שיח נראו כילדים. אחרי כמה ימים או שבועות, אני לא בטוח לגבי הזמן, אזרתי עוז והלכתי לאיכר אחד שהכרתי טוב בכפר קורגני, כיוון שהוא סחר עם אבא שלי והייתי אצלו כמה פעמים בבית לפני השואה. הוא הסכים לתת לי קצת אוכל והלין אותי אצלו באסם על החציר. לכל בית בכפרים היה בדרך כלל אסם והיה בו תמיד חציר. האיכר היה פולני גבוה, הנריק שמו, איש טוב שחי עם אוקראינית והיה מרבה להשתעל... הוא היה מעשן הרבה סיגריות ומגדל טבק מסביב לאסם. כשהגעתי לשם התברר לי שהסתתרה שם עוד יהודייה אחת בשם טוני, יחד עם הרשלה, בנה הקטן. היינו עושים את הצרכים ומנגבים בנייר מחציר וזורקים החוצה... לא יכולנו לצאת כדי שלא יראו אותנו. טוני שרדה את השואה ועלתה לארץ. כעבור שנים ביקרתי אותה עם ברכה אשתי בביתה בקריית חיים ליד חיפה. לפני השואה היו לה חמישה ילדים אבל כשפגשתי אותה באסם של הנריק נשאר לה רק הרשלה, כי את שאר המשפחה חיסלו הגרמנים והאוקראינים. היא אמרה לי: "לולא הרשלה אני הייתי כבר מתה... אני נשארתי בגלל הילד..." יותר מאוחר הרשלה מת ביער והיא נאבקה לשרוד ולא מתה... אני זוכר שפעם אחת באסם אני צחקתי על משהו, צחוק של ילד, והיא שרטה לי את הפנים, שריטה עמוקה עד זוב דם. היא אמרה לי: "הרגו את כל היהודים ואתה צוחק?" היינו שם יחד עד שנאלצנו להמשיך הלאה. אחרי כמה ימים הנריק סיפר לנו שהגרמנים פרסמו הודעה על כך שכל מי שיסתיר יהודי, הבית שלו יישרף והוא ומשפחתו יוצאו להורג. "לכן אתם מוכרחים לצאת מכאן", אמר, ואנחנו יצאנו...

אחרי שיצאנו מבית האיכר הנריק, טוני והרשלה נפרדו ממני ואני המשכתי לנדוד לבדי. מסיבה שאינה ברורה לי החלטתי להתרחק מקורגני וללכת צפונה לכיוון הכפרים פוֹליאני ובְּרוֹנֵה. לברזנה לא העזתי לחזור כי חשבתי שבמקום גדול בטח יש גרמנים ושם הרי הרגו את כל היהודים. רוב הזמן הסתתרתי ביער והייתי בעצם כבול ליער, כי להסתובב מחוצה לו באור היום היה מסוכן מאוד. אבל בגלל שלא היה לי מספיק מה לאכול הייתי חייב ללכת לחפש אוכל בכפרים. הייתי מתדפק על דלתות של כל מיני איכרים בכפרים והייתי אומר: "אנשים טובים, תעזרו לי, אני רעב, תנו לי חתיכת לחם, אולי תפוח אדמה, אני יתום ורעב". חלק היו נותנים לי, והאוקראינים הרעים היו אומרים לי: "יהודי ארור, תברח או שאני הורג אותך, או מוסר אותך לגרמנים". רוב האוקראינים היו מאוד אנטישמיים עוד לפני המלחמה ולא רק הם, גם הפולנים. הם תמיד היו אומרים: "תראו את היהודים האלה, אוכלים חלה לבנה והולכים עם חליפה ואנחנו אוכלים לחם שחור והולכים עם בגדים עלובים..." או "תראו את היהודים האלה, הם מוצצים לנו את הדם". אני זוכר שהיה פעם ילד פולני שאמר לי: "תלך לפלשתינה", כל הזמן הייתה אווירה אנטישמית. הרגשתי שאני כמו חיה – חיה דו-רגלית שצדים אותה. היו רגעים שהייתי מתייאש, במיוחד כשהייתי לבד בלילה בחושך. לא היה לי עם מי לדבר, וכדי שלא אשתגע הייתי מדבר אל העצים והשיחים, ואל האבנים ובעלי החיים. שוב חשבתי שאני כנראה הילד היהודי האחרון שנשאר בעולם... התפללתי לאלוהים אבל הוא כמובן לא עזר... בסוף החלטתי שאני חייב לעזור לעצמי ולנסות למצוא עוד יהודים.

אני לא בטוח כמה זמן הסתתרתי לבד, אולי כמה שבועות ואולי פחות, אבל כל הזמן חיפשתי יהודים, ובאמת היו יהודים שברחו בדרך זו או אחרת והסתתרו ביערות או בכפרים, והם התחילו להתקבץ יחד. יום אחד סיפר לי איכר טוב לב על קבוצת יהודים המסתתרת לא רחוק, ואחרי כל מיני חיפושים מצאתי את הקבוצה הזאת שהסתתרה ביער "בְּרוֹנֵה" על שם הכפר שלידו, בערך 17 ק"מ מצפון-מערב לברזנה. כשביקרתי בברזנה עם ברכה אשתי ועם והילדים והנכדים הראיתי להם את היער אבל לא נכנסנו פנימה... באוקראינה יש הרבה יערות, וביער הזה גרו יהודים, אולי ארבעים-חמישים יהודים שכבר ברחו. הצטרפתי אליהם והייתי איתם מספר חודשים. בחורף 1943 כשהיה כבר הרבה שלג וקור נורא, הגרמנים ערכו עלינו התקפה בעזרת האוקראינים. האוקראינים היו הכי מסוכנים כי הם הכירו את היערות ולא פחדו להיכנס אליהם, בניגוד לגרמנים שפחדו להיכנס ליער. הם לא היו גיבורים כל כך גדולים, הגרמנים... אבל מדי פעם הם ריכזו כוחות ונכנסו ליערות יחד עם מורי דרך אוקראינים כדי לצוד את היהודים. הם קראו לזה "אוֹבלאבה" – "ציד ארנבות" ברוסית.

בשביל להתקיים היינו עושים כל מיני דברים שהיום קשה לעלות על הדעת. להוריד בגדים של הכפריים שמתייבשים על החבל, לגנוב תרנגולות מחצרות הבתים שלהם או לגנוב את האוכל שהאיכרים היו מביאים לשדה להפסקת האוכל... אחד הדברים שמאוד חסרו לנו היה מלח. יום אחד הלכתי לחפש אוכל בשדות. ראיתי בית של פולני, והיה שם בצד שק מלח. אני נותן ליקוק וזה מלוח, אבל זה לא היה מלח אלא זבל כימי מלוח. גנבתי את השק ומזה בישלנו תפוחי אדמה, בזבל הכימי שגנבתי מהפולני. אני זוכר את זה היטב, זה היה איכר מתקדם, מודרני יותר, שזיבל את השדה בחומר כימי, כי בדרך כלל היו מזבלים את השדה בזבל האורגני של הפרות. צריך לדעת שמאחר שלא היה מלח, הגרמנים הציעו פרס – כל גוי שיתפוס יהודי וימסור אותו לגרמנים יקבל מהם שלושה קילוגרמים של מלח. הפרס הזה גרם לכך שהאיכרה האוקראינית הממוצעת האנטישמית שהייתה צריכה להמליח מלפפונים או כרוב, הייתה אומרת לבעלה האנטישמי: "לא נשאר לנו מלח, לך תתפוס איזה יהודון ותקבל מלח מהגרמנים".

היה לי סיפור שכמעט נגמר בסוף שלי, כי בימים ההם הייתי עדיין חסר ניסיון ועשיתי טעויות. פעם אחת דפקתי בדלת של בית איכרים בלילה, מפני שבלילה היה הרבה יותר בטוח להסתובב מאשר באור היום. האיכר ואשתו קיבלו אותי ממש יפה, בייחוד האישה, שהייתה חצי עירומה והניקה תינוק. כשנכנסתי, האיכר ישב ואכל כל הזמן וזה גירה אותי מאוד, הייתי מורעב ממש. הוא חתך עגבנייה ושם עליה מלח, למדתי מהדבר הזה ועד היום אני אוכל כך... הם נתנו לי לאכול ואמרו: "תישאר לישון הלילה אצלנו במזווה, יש שם רצפת חמר, ובבוקר תאכל איתנו ארוחת בוקר ואז תלך". הייתי עייף נורא ושבע, לכן כנראה לא הייתי מספיק ערני לסכנה... השכיבו אותי על הקש וישנתי. בבוקר הוא אמר: "בוא תאכל ארוחת בוקר". כשאכלתי הוא תפס אותי פתאום, קשר לי את הידיים בחבל, שם אותי על העגלה שלו והוביל אותי לכיוון ברזנה כדי למסור אותי לגרמנים ולקבל את השלושה קילוגרמים של מלח שהם הבטיחו כפרס... באמצע הדרך התחלתי לבכות. אני הכרתי את הדרך ואמרתי לעצמי שכל ק"מ שאני מתקרב לעיירה, אני מתקרב למוות שלי. בכיתי בכי תמרורים והוא אמר: "מה אתה בוכה?" אמרתי לו שאני צריך להשתין ועוד מעט יוצא לי במכנסיים וזה דוקר לי... נשבעתי לו שאני רק משתין וזהו. הוא לא ידע מה לעשות עם התחנונים החוזרים שלי ובסוף הוריד אותי ואמר לי: "תעשה פה מתחת לעץ". הוא שחרר לי את הידיים ואני ניצלתי את ההזדמנות וברחתי. הוא קצת רדף אחריי אבל למזלי הייתי מהיר וזריז והוא היה כבד ואיטי ולא השיג אותי. אחרי המלחמה התקשרתי עם האן-קווה-דה, המשטרה החשאית הרוסית, ומסרתי אותו. אמרתי להם: "הוא הרג יהודים וכמעט הרג אותי". ככה זה היה בתקופה ההיא. בגלל מקרים חוזרים כאלה שבהם ניצלתי ממוות אמרתי לעצמי שאני אחיה לנצח...

האיכרים האוקראינים סייעו לגרמנים מהרבה סיבות: ראשית היינו גונבים מהם אוכל ולפעמים חפצים שונים שהיו הכרחיים לקיום שלנו, כמו בגדים, למשל. חוץ מזה רובם הגדול של האוקראינים היו אנטישמים מטבעם ורצו להיפטר מהיהודים. נוסף לכך הגרמנים תגמלו אותם על כל יהודי שהרגו או שהסגירו, בכסף או באוכל ובמיוחד במלח שהיה קשה מאוד להשיג. צריך גם לזכור שלכל מי שעזר ליהודים נשקפה לו ולמשפחתו סכנת מוות מהגרמנים. בגלל כל הסיבות האלה הייתה לאוקראינים מוטיבציה לחסל אותנו. בתוך הקבוצה שלנו של היהודים המסתתרים היו עשרה יהודים חמושים שהיו לוקחים מהאוקראינים באיומי נשק פרות וכבשים ודברים כאלה. קראו להם ה"גיסטָקה" – "העשרה". האוקראינים החליטו להיפרע מהם ולנקום, לכן הם סיפרו לגרמנים איפה אנחנו מסתתרים. יום אחד הגרמנים יחד עם שוטרי מיליציה אוקראינים וחיילים הונגרים (שהיו בעלי בריתם של הגרמנים), הקיפו את היער ועשו עלינו התקפה, "אובלאבה" – ציד ארנבות. הם הפתיעו אותנו, התנפלו וירו מכל הכיוונים. כולם ניסו לברוח וגם אני ברחתי משם... תמיד ברחתי וכך נשארתי בחיים, אבל הפעם היינו מוקפים. קשה להעלות על הדעת איך ניצלתי, עד היום אני לא יודע בדיוק איך... צריך להבין שהיערות הם לא סתם יערות, יש מעברים בין העצים; היער מחולק לאזורים שנקראים "קווָרְטלים" עם מעברים ביניהם שדרכם היו נוסעים בתוך היער כדי לעבור מצד לצד או כדי לחטוב עצים או לצוד. הגרמנים וההונגרים הגיעו דרך המעברים, התחילו לירות מכל הצדדים והרגו יהודים. אני ראיתי שזה הסוף שלי אם אני אמשיך לרוץ ולכן נפלתי לתוך השלג והתחזיתי למת. הגרמנים באו עם כלבים גדולים שהלכו לפי הריח. גרמני אחד הלך עם כלב והכלב תפס אותי בישבן והתחיל לסחוב אותי עם המכנסיים... הכלב הרגיש שאני חי... וגם הגרמני שם לב שאני חי אבל הוא לא ירה בי, אני לא יודע למה... אולי לא התחשק לו לראות דם... הוא לקח את הכלב והסתלק וכך ניצלתי. אחרי ההתקפה הקבוצה שלנו התפזרה ואלה ששרדו ברחו לכל מיני כיוונים. חלק ברחו צפון מערבה לכיוון יער קָרָצ'וּן, שנקרא על שמו של הכפר הפולני קרצ'ון הסמוך אליו, ונמצא בערך 28 ק"מ מצפון-מערב לברזנה. הפרטיזנים האוקראינים הלאומנים גירשו והשמידו את הפולנים שחיו בו. הם שנאו את הפולנים מפני שראו בהם יסוד זר ששלט עליהם במשך שנים בדיוק כפי ששנאו את הרוסים מאותה סיבה. אני הלכתי עם עוד כמה יהודים שנשארו בחיים אחרי ההתקפה שבחרו לברוח לכיוון קרצ'ון. ליד הכפר נתקלנו פתאום בקבוצה של פרטיזנים אוקראינים לאומנים שקראו להם ה"בָּנְדֵרוֹת", כי סטפן בנדרה היה המנהיג שלהם. הם רצו אוקראינה עצמאית ולכן נלחמו נגד הרוסים בצד של הגרמנים וגם השתתפו בשמחה ברצח היהודים באותה הזדמנות. הם צעקו לנו "סטוֹי!" (עצור! ברוסית) והתחילו לירות. הכדורים שרקו מסביב... בחור בשם חיים שהיה ממש לידי צעק "מאמא" ביידיש, נפל ומת. אני זוכר את הפנים שלו עד היום... אנחנו קפצנו הצידה, שכבנו בשיחים ושמענו כל הזמן את הרכבות של הגרמנים שנסעו לא רחוק משם. אמרנו, נשכב עד הערב ובערב נכנס ליער קרצ'ון ונחפש יהודים. בחסות החשֵכה ברחנו, ובסוף באמת מצאנו קבוצה של יהודים שהסתתרו ביער והתחברנו אליהם.

ביער קרצ'ון היו כל מיני יהודים, ביניהם משפחת ברייאר שאליהם הייתי צמוד עד השחרור. המשפחה חיה כיום בארץ. הם הסתתרו יחד איתי ביערות ויחד איתם יצאתי מהיער בעת השחרור. רובם שרדו. כעבור שנים ביקרתי אותם עם ברכה אשתי בביתם שבבת ים. היו האחים שלום ברייאר ויוסל'ה ברייאר, והאחות הניה ברייאר והאבא אברהם ברייאר, שאחר כך הרגו אותו כשהלך להביא אוכל... הרבה יהודים נרצחו כשהלכו להביא אוכל אבל אני נשארתי בחיים, האמנתי שנבחרתי על ידי אלוהים כדי להישאר בחיים ולספר. חשבתי שאני לא יכול למות, כאילו נועדתי לחיות. היו כל מיני סכנות ורציחות ואני תמיד יצאתי מזה. לא היה קל להינצל מהגרמנים ומהאוקראינים. בתור יהודי היית צריך לשרוד שנה וחצי ביער מאוגוסט 1942 עד ינואר 1944 כשכל הזמן מנסים לצוד אותך, עד שהאזור שוחרר על ידי הארמיה ה-13 הרוסית בינואר 1944. ברוב הזמן שבו הייתי ביער קרצ'ון, בערך מינואר 1943 עד ינואר 1944, הייתי עם חבר טוב שלי, בן גילי בערך, בשם ברוך קוֹפיט מהכפר זדולבונוב ליד רובנו. הוא שרד את המלחמה והגיע לארץ. שנים ניסיתי למצוא אותו אבל עד היום לא הצלחתי. יש לי רק תמונה יחידה שלו כשהוא מרכיב את יוסל'ה ברייאר (אחד מהאחים בראייר) על אופניים במחנה העקורים פרנבלד בגרמניה לאחר המלחמה. כשהצבא הרוסי שחרר את האזור ויצאנו מהיער בינואר 1944 הוא אמר: "אני נוסע לזדולבונוב (הכפר שלו) כדי לראות אם מישהו נשאר לי בחיים". אני חזרתי לברזנה ואחר כך נסעתי לפנימייה הצבאית בקוּרסק וכך נפרדנו. לאחר מכן סיפרו לי שהוא היה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" והגיע לארץ, אבל עד היום אני לא מוצא אותו. ברוך ואני היינו שדים משחת! היינו מוצאים אוכל וגונבים אוכל יחד מהאיכרים. שלום ברייאר כתב ספר על זיכרונותיו בשם "המרד בקוֹסטוֹפוֹל", ושם הזכיר אותנו וכתב: "שמוליק וברוך קופיט, הילדים המאומצים של גדליה ארליך". גדליה היה מין אב מאמץ שלנו ביער. הוא היה יהודי מבוגר ללא משפחה שטיפל בנו והיינו בחסותו. קוסטופול היא עיירה שנמצאת בערך 30 ק"מ מדרום-מערב לברזנה, אבל יותר גדולה ממנה. כלאו שם כ-400 יהודים שעבדו בעבודות כפייה בכריית הכבוּל בשביל הגרמנים. כשהגרמנים רצו להרוג אותם, באותו יום שבו רצחו את יהודי ברזנה, הם מרדו וברחו. חלק מהם הגיעו ליערות ונשארו בחיים. ביניהם היה גם הדוד שלי פסח שנרצח על ידי אוקראינים לאחר השחרור.

האיכרים האוקראינים וגם הפולנים היו בדרך כלל אנטישמים ותמיד אמרו ליהודים: "אתם הרגתם את ישו", "זו לא הארץ שלכם, תלכו לפלשתינה", וכל הסיפורים האלה... הגרמנים לא רק רצחו בעצמם בכל מקום אלא גם השתמשו בעוזרים מקרב האוכלוסייה המקומית. הם הדליקו בערה של רצח על מצע של שדה קוצים יבש. השדה הזה היה האנטישמיות והכעס והקנאה של הגויים כלפי היהודים מצד אחד, ומצד שני הרצון להרוויח מבחינה כלכלית מהיעלמות היהודים, מתפיסת משרותיהם ותפקידיהם ומהשתלטות על רכושם. הבערה הזאת כילתה יהודים רבים שנרצחו על ידי האוכלוסייה המקומית בצורה מאורגנת ולא מאורגנת. בתקופה הזאת חיי היהודי היו שווים פחות מחיי כלב. בשל כך קינאתי תמיד בכלבים... הם היו קשורים ונבחו קצת, אבל היו להם אוכל, בית, ביטחון ושמרו עליהם. לי לא היה כלום וכל רגע יכלו להרוג אותי...

חבורת היהודים הזאת שחייתה ביער הייתה מעין "מחנה משפחות" מאולתר. רוב האנשים כמו משפחת קסלר ומשפחת בראייר, וגם גדליה ארליך – האבא המאמץ שלי, היו מברזנה. את חלקם הכרתי לפני המלחמה. אבל היו גם יהודים ממקומות סמוכים לברזנה וגם מהסביבה היותר רחוקה. אותי ואת חברי הטוב ברוך קופיט אימץ למעשה גדליה ארליך. גרנו איתו ביער ב"זיבּלַנקָה" (מחילה ברוסית) והיינו צמודים אליו. אני זוכר שהיה לו רובה רוסי אבל הוא לא היה פרטיזן. גם לאחרים בקבוצה היו רובים. הוא היה מאזור קַרפָּטוֹס, כלומר הרי הקרפטים – זהו אזור הררי בדרום אוקראינה שגובל עם רומניה. הרבה יהודים הגיעו משם כיוון שהרוסים שכבשו את האזור מהרומנים ב-1940 עשו החלפת תושבים*. הם שלחו אוכלוסייה גרמנית שהייתה שם לגרמניה והביאו במקומה פולנים ואוקראינים, אבל היו גם יהודים שהועברו והגיעו לאזור שלנו, וכך גם גדליה הגיע לברזנה.

*בשנות מלחמת העולם השנייה וגם לאחריה, נהגה ברית המועצות לשנות גבולות בין מדינות שכבשה ולהעביר תושבים ממקום למקום בהיקפים של מיליונים, כדי "להתאים" את האוכלוסייה לגבולות החדשים שנועדו להגדיל את שטח ברית המועצות {הערת המחבר}.

אנחנו לא היינו פרטיזנים, ובקבוצה שלנו לא היו אנשים שנלחמו בגרמנים. זאת אומרת שזו לא הייתה קבוצה של פרטיזנים לוחמים, אלא קבוצה של מסתתרים שחלקם חמושים להגנה עצמית כנגד הגרמנים והאוקראינים העוינים. חלק מהאנשים השיגו נשק, בעיקר חצי אוטומטי, שנתן ביטחון מסוים. כשיצאנו מהיער עם בוא הרוסים ששחררו אותנו, הסתירו האנשים את הנשק מתחת לשיחים בשלג ועזבו אותו שם. הם לא רצו שהרוסים יראו יהודים עם נשק ויחשבו בטעות שאנחנו פרטיזנים לאומנים תומכי הגרמנים או משהו כזה. אני זוכר שבתור ילד היה לי רובה ישן ומקולקל. הייתי שם את הרובה על הכתף ומסתובב איתו בגאווה במחנה. אבל זה לא היה רובה ממש והוא כבר לא ירה... זה היה רק משחק. הצבא הרוסי, בנסיגתו ביולי 1941, השאיר הרבה נשק בסביבה, והאיכרים אספו חלק ממנו, כך שאת רוב הנשק קנו היהודים מהאוקראינים בכסף או בסחר חליפין.

אני לא זוכר שפגשתי אי פעם פרטיזנים, על אף ששמעתי עליהם הרבה. ליד רובנו היה גדוד הפרטיזנים של קולונל מדביידייב שבו היו גם קצת יהודים מברזנה. היו עוד כל מיני גדודים וחטיבות של פרטיזנים בכל האזורים הכבושים בברית המועצות. מפקד הפרטיזנים המפורסם ביותר היה סידוֹר קוֹפאק שבחטיבה שלו הייתה פלוגה יהודית, הפלוגה השביעית. החטיבה שלו נלחמה בגרמנים בעיקר בהרים הגבוהים של אזור קרפטורוס, רחוק מהמקומות שאני הייתי בהם. הפרטיזנים היו קשורים לצבא האדום הרוסי ולמעשה היו חלק ממנו. הם קיבלו ממנו את הנשק ואת ההנחיות והיו מאורגנים כצבא לכל דבר, אבל בניגוד לצבא שנלחם בחזית, הם נלחמו מאחורי הקווים של הגרמנים ועשו להם המון נזקים. הגנרלים של הצבא הגרמני אמרו שהפרטיזנים היו אחת הסיבות העיקריות שבגינה הם הפסידו במלחמה במזרח אירופה. הם 'עשו את המוות' לגרמנים, תרתי משמע... עשו פעולות חבלה בפסי הרכבת, התקיפו כל מיני יחידות, פרצו למחנות שבויים ושחררו אותם, ומה לא... הם הרגו הרבה מאוד גרמנים ופגעו להם קשה במורל. מבחינת הגרמנים זה היה דבר נורא ומבחינה צבאית כמה שניסו, הם לא הצליחו להתגבר על זה.

במחנה שלנו לא הייתה מנהיגות של ממש. האנשים המבוגרים יותר התוו את הדרך אבל לא הייתה מנהיגות מאורגנת. האנשים הסתדרו ביניהם במשפחות או שהתחברו בדרך זו או אחרת, ולכל מספר אנשים הייתה את ה"זיבלנקבה" – ה"מחילה" שלה. כאמור, אני חייתי בזיבלנקה עם חברי ברוך קופיט ועם גדליה ארליך. היינו כמו חבורת זאבים שחיים יחד. כל אחד לחוד וכולם יחד... זאת הייתה בעצם קבוצת משפחות שהתחברה יחד עם יהודים בודדים שנאספו מכל מיני מקומות, כמוני... לא היה סדר יום ממש, לא היינו צריכים לקום בשעה מסוימת. קמנו בבוקר והלכנו לחפש מזון ביער ולבקש מזון מהכפריים או לגנוב אותו מהם... הלכנו ביחידים או בקבוצות קטנות. הדבר דומה במקצת לסדר היום של בעל חיים. הוא קם בבוקר ומחפש אוכל, וזה בערך סדר היום שלו. אף פעם לא הגענו ממש לשובע אמיתי. גם אם היה מעט אוכל היית צריך לשים בצד בשביל שיהיה מה לאכול אחר כך, זה היה המצב. אני לא זוכר כמה ילדים היו בקבוצה... היו ילדי משפחת בראייר ומשפחת קסלר, אני וברוך קופיט ועוד כמה ילדים... בסך הכול אולי עשרה. במחנה שלנו לא היו למעשה אנשים זקנים או תינוקות. המבוגרים ביותר היו בני 40 אולי. לאנשים ממש מבוגרים ולזקנים היה הרבה פחות סיכוי לשרוד ביער וגם לפעוטות ולתינוקות כמובן. בסך הכול היו 40-35 אנשים בקבוצה, אולי קצת יותר. הילדים הצעירים היו סביב גילאי 12-10.

לא היה כל ניסיון ללמד את הילדים או לקיים מעין בית ספר, כי הילדים תרמו לחיפוש המזון ולהישרדות. בערבי הקיץ כשהיינו יושבים יחד סביב המדורה, היו מבוגרים שסיפרו קצת סיפורים לילדים אבל לא יותר מזה. היינו יושבים מסביב למדורה יחד, מדברים ושרים, וצולים תפוחי אדמה, ואנשים סיפרו בדיחות והרפתקאות מהיום שלהם, כמו איך השיגו אוכל, ובעיקר איך ניצלו מסכנות. אנשים פשוט חיו. הם לא יכלו כל הזמן להיות עצובים ולבכות. כל יום היינו אוספים פטריות ביער וכל מיני דברים מהשדות של האיכרים כמו אפונה למשל, והיינו מבשלים אותה, אבל זה לא הספיק והיינו צריכים לחפש אוכל גם בתוך הכפרים, ולבוא במגע ישיר עם האוכלוסייה המקומית, שברוב המקרים הייתה עוינת. האיכרים בכפרים הפולנים היו נותנים בדרך כלל אוכל, לרוב חתיכות לחם או תפוחי אדמה. האוקראינים היו נותנים פחות אוכל מהפולנים, ותמיד היו אוקראינים אבל גם פולנים, שניסו לתפוס או להסגיר יהודים לגרמנים או שניסו להרוג אותם בעצמם. לכן חלק מהאנשים נרצחו כשיצאו לחפש מזון. הייתה סכנת מוות תמידית והמון קשיי יום-יום של הישרדות, ולכן לא חשבו על דברים כמו לימודים. אבל לאנשים היה צורך בחברה, בתרבות ובצחוק... היינו מעין קהילה קטנה שחיה יחד וחוץ מלשרוד ניסתה ליצור גם סוג של תרבות. אבל מלבד הישיבה יחד סביב המדורה וציון מסוים של חגים ומועדים לא היה הרבה. בחגים היו מתפללים קצת יחד וביום כיפור אני זוכר שהיו כאלה שצמו, אבל לא מעבר לזה.

הבעיות העיקריות שלנו בנוסף לסכנת המוות התמידית מהגרמנים ומהאוכלוסייה המקומית, היו הרעב, הקור והכינים. אני זוכר שכל הזמן לבשתי בגד מפלנל דק שקראו לו "לֶייְבֶּל" שאימא נתנה לי עוד כשהלכתי לגור אצל האיכר. שנתיים הסתובבתי עם הבגד הזה עד שיצאנו מהיער, והוא תמיד היה מלא בכינים... כל הבגדים שלי היו מלאים בכינים וכל הזמן גירד לי. אי אפשר היה להיפטר מהכינים! הן מצצו לי כל הזמן את הדם והייתי מתגרד נורא! כל הזמן התגרדתי, זה היה זוועה! הן הטילו ביצים בקפלים שבין התפרים והתרבו כל הזמן. היינו יושבים ומועכים אותן עם הציפורניים. הן היו צהובות וקטנות עם רגליים קטנות. גם לרחוץ את הבגדים בקיץ כשהיה חם לא ממש עזר. אברהם בראייר סיפר שבצבא האוסטרי, שבו שירת במלחמת העולם הראשונה, היו שמים את הבגדים ליד האש וככה הכינים היו נופלות. גם אנחנו עשינו את זה וזה עזר, אבל הכינים תמיד חזרו. זו הייתה מלחמה תמידית והכינים תמיד ניצחו, כי בלי תנאי היגיינה אי אפשר לנצח את הכינים, ולנו לא היה סבון ולא שום חומר אחר נגדן. כולם סבלו מהכינים ביער. אני זוכר שהיו לי נעליים, גם הן עוד מהבית, אבל הן נקרעו עם הזמן וכבר היו קטנות כי אני הרי גדלתי כל הזמן... ביער עטפנו את הרגליים עם סמרטוטים, ומהקליפות של עצי הלבנה היינו שוזרים מעין נעליים שקראו להם "פּוֹסטַלס". האוקראינים הכפריים היו קולעים את הנעליים האלה מהקליפות ועוטפים בצמר, אבל לנו לא היה צמר ולכן השתמשנו בסמרטוטים ועטפנו בהם את הנעליים כדי לא לקפוא מקור בשלג...

שתייה לא הייתה בעיה כלל כי אוקראינה שופעת מים. יש גשם כל הזמן, גם בקיץ, והאדמה רוויה במים. השדות מושקים רק במי גשמים, לא כמו בישראל. בכל מקום מספיק שתחפור בור בעומק של חצי מטר ויצאו מים מהאדמה. בהתחלה יוצאים מים עם בוץ וכעבור זמן קצר יש כבר מים צלולים וטובים לשתייה. חוץ מזה, ביער יש המון יובלים ופלגים עם מים זורמים וטובים, כך שאין כל קושי להשיג מים. היינו גם שותים את המיץ המתוק של קליפת עצי הלבנה הרבים שביערות. היינו חותכים חריץ בעץ ושותים את הנוזל המתוק שלו... היינו אוספים אוכמניות ופטריות שמפיניון ואוכלים...היינו אוספים תפוחי אדמה ואפונה מהשדות של האיכרים, כלומר גונבים מהם, או מבקשים שיתנו לנו אוכל ולפעמים נתנו לנו. אני זוכר שבמחנה היה סיר גדול והיו מבשלים שם תפוחי אדמה וכל מיני דברים. את האש הדליקו עם גפרורים שהשיגו מהאיכרים. לא היו הרבה גפרורים ולכן תמיד השאירו אש על גחלים במחנה ושמרו עליה שלא תיכבה. הרגשנו פחות או יותר בטוחים בעובי היער, כך שלא חששנו להדליק אש למרות העשן ביום והאור בלילה. אצלנו לא הציבו שומרים ביום ובלילה, כנראה חשבו שהגרמנים לא יכולים להגיע אלינו כי היינו בעומק היער, אבל הייתי אז רק ילד ואני לא בטוח שזו הייתה הסיבה. בעלי החיים ביער לא הפחידו אותנו. היו דובים וזאבים אבל אני לא זוכר שממש נתקלנו בהם. הזאבים היו מייללים בלילה והיו אולי מסוכנים, אבל אני לא זוכר אף מקרה שזאב או דב טרף יהודי... הסכנה הייתה בני האדם לא החיות, ובמיוחד כשהיינו יוצאים מהיער להביא אוכל. בדרך כלל לא הלכנו לחפש אוכל לבד אלא היינו הולכים בשניים או בשלושה. לא היה ארגון מרכזי של היציאה לחיפוש האוכל, אנשים התארגנו לבד ויצאו. את המסעות האלה היו עושים בעיקר בלילה כי ביום היה מסוכן מאוד לצאת מהיער ולהסתובב בין הכפרים. הרבה יהודים נתפסו וחוסלו בגלל שהסתובבו וחיפשו אוכל ביום... בהתחלה היינו מסתובבים קצת גם ביום, אבל אחר כך עם הניסיון הפסקנו ויצאנו רק בלילה. אלו היו החיים, לא נורמליים. קשה לתפוס את זה. אלו דברים שקשה לתאר אותם היום, דברים שבאו אלינו ממציאות אחרת, לא חזויה. אלו חיים הזויים, לא מציאותיים, אבל הם היו... חיי היהודי לא היו שווים פרוטה. החיים היו כמו עלה נידף, מתנדנד באוויר. כל החיים ביער היו חיים של בריחה מתמדת מרדיפה. למרות שלא היה ארגון מרכזי של ממש, הקבוצה שלנו הייתה מגובשת והתנהלה על פי קודים מסוימים. אני לא זוכר מקרים של גנבת אוכל אחד מהשני או דברים כאלה.

אחת הבעיות הגדולות אחרי עניין האוכל הייתה שמירה על היגיינה. לא היה דבר כזה מקלחות... לא העזנו ללכת להתרחץ בנהר כי זה היה מסוכן מדי. למעשה שנה וחצי לא התקלחתי בכלל... בקיץ אפשר היה להישטף קצת במי הגשם שיורד באוקראינה גם בקיץ או במי הפלגים ביער. כשהיה חם השתמשנו לפעמים באפר של עצי הלבנה השרופים מהמדורות ושפשפנו אותו עם קצת מים על הגוף. באפר של עץ הלבנה יש קצת סודה קאוסטית, והשילוב עם המים יוצר מעין סבון טבעי. אבל רוב הזמן הייתה עלינו שכבת לכלוך קבועה שבחורף הגנה מהקור... לשירותים הלכנו פשוט בטבע, כל אחד מצא מקום לעשות בו את הצרכים ביער, לא היו שירותים חפורים או משהו כזה. ברור שלא שטפנו ידיים אחרי עשיית הצרכים כי לא היה עם מה... ניגבנו עם עלים ודברים כאלה מהטבע. הבנות היו מתרחקות יותר מהבנים ולפעמים היינו מסתכלים עליהן מרחוק... צריך לזכור שלא היו לנו תרופות ובטח שלא בית חולים... היו קצת "דייסות סבתא" ודברים טבעיים שהשתמשנו בהם כתרופות, אבל מי שחלה פשוט היה צריך להבריא איכשהו באופן טבעי. היה לנו רופא אחד בקבוצה בשם בורנשטיין, אבל לא היו לו תרופות או כל אמצעי רפואי אחר. היו מתייעצים איתו מה לעשות, לא הרבה יותר מזה. למרות זאת האנשים היו חזקים וכמעט אף אחד לא מת ביער ממחלה. אני זוכר רק מקרה אחד שבו בערב יום כיפור התפללנו ביער, ופתאום יהודי אחד נפל ומת בזמן התפילה, כנראה מהתקף לב. איש צעיר הוא היה. מהלכלוך וחוסר ההיגיינה הייתה בעיה של גרדת נוראית שגורמת כל הזמן להתגרד ואז נוצרים פצעונים עם מוגלה. קוראים לזה "קֶרְץ" ביידיש... כל מיני פצעים על הגוף. אני זוכר שהילד יוסל'ה בראייר סבל מזה קשות, ואבא שלו אברהם הלך והשיג לו משחת "פוֹספוֹ" מאיכר פולני ומרח אותו בה. למזלי לי לא הייתה גרדת, ולמרות שהייתי קרוב אליו לא נדבקתי. לי לא היו שום מחלות בתקופת היער. כל האנשים לא החליפו בגדים כי לא היו בגדים להחלפה, הגברים לא התגלחו כל תקופת המלחמה כי לא היו תנאים לכך, והנשים לא התאפרו ולא צבעו את השיער... אלה היו חיים בסיסיים ביותר של הישרדות.

בעיה גדולה מאוד בחורף הייתה כמובן הקור. בחורף האוקראיני הטמפרטורה יורדת עד 25 מעלות מתחת לאפס, וכך ביליתי שני חורפים מ-1942 עד 1944. בטמפרטורה הזאת, הרוק שאתה יורק הופך לקרח לפני שהוא פוגע בקרקע, וכשאתה משתין השתן הופך מייד לקרח על האדמה. בנינו מה שנקרא "מחילת עפר" (זיבלנקה). זו לא מחילה מתחת לאדמה אלא מבנה נמוך וקטן שרק באמצע שלו בן אדם יכול לעמוד, אבל בצדדים הוא צריך להתכופף. בונים אותה עם ענפי עצים כמשולש שווה שוקיים שחפור בחלקו באדמה. את העצים מכסים באדמה ובאזוב ירוק ויש רק פתח כניסה אחד. בפנים היינו מדליקים אש כדי להתחמם. בערה שם אש תמיד עם גחלים. המחילה הייתה מלאה עשן אבל כך התחממנו, בלי אש לא היינו נשארים בחיים... ישנו בתוך הזיבלנקה על מצע של קש או על שקים ישנים שמצאנו, וגם התכסינו בשקים כי שמיכות לא היו... גם מעיל לא היה לי כל התקופה הזאת! הצלחתי לסחוב קצת בגדים מחבלי הכביסה בכפרים האוקראינים והשתמשתי בהם כבגדים עליונים, אבל מעיל הגון לא היה לי. כך עברתי כמעט שני חורפים שלמים!

חיינו בתוך יער קרצ'ון ברוב הזמן שבין השמדת היהודים עד השחרור. הוא היה יער גדול ועמוק, הרגשנו בו בטוחים יחסית ולכן לא עברנו ממקום למקום אלא נשארנו בו. למעשה כל היערות שהייתי בהם לא רחוקים מברזנה. התחלתי את הנדודים מהיער ליד בית האיכר סולטוס בקורגני, בערך 9 ק"מ ממערב לברזנה, משם עברתי ליער ברונה בערך 17 ק"מ מצפון מערב לברזנה, ומשם ליער קרצ'ון שהיה הרחוק ביותר, בערך 30 ק"מ מצפון-מערב לברזנה.

במבט לאחור קשה לומר שהיו דברים שאהבתי כילד ביער... החיים היו קשים מאוד ומסוכנים. אומנם חשתי ביטחון מסוים והיה לי קצת אוכל... אבל בדיעבד נשארה בי אהבה לטבע וליער. היער נתן לנו ביטחון מהגרמנים מפני שהם כמעט לא נכנסו אליו למעט במבצעי החיפוש הגדולים שעשו מדי פעם, ה"אובלאבות" – "ציד הארנבות". אבל האוקראינים כן נכנסו ליערות ומהם היה צריך להיזהר.

אני זוכר שבמחנה ביער קרצ'ון היו בחורים צעירים רווקים והיו גם כמה בחורות צעירות יפות, אבל אני לא יודע אם נוצרו חברויות רומנטיות של ממש בין גברים לנשים... בתור ילד פחות שמתי לב לדברים האלה ואני לא יודע בדיוק מה היה שם. אני זוכר שהיו כאלה שחיזרו אחרי בנות והיו בנות שלא רצו. היו גם סיפורים על בחורים מהקבוצה שהיו להם כל מיני חברות אוקראיניות בכפרים מסביב ליער, בחורות שלא היו להן גברים כי הם הלכו לצבא או נהרגו או משהו כזה, אבל אני לא יודע עד כמה זה נכון. אני גם חושב שמישהו מהקבוצה התחתן אחרי המלחמה עם אוקראינית. בכל אופן בקבוצה שלנו לא נולדו תינוקות במהלך הזמן שהיינו ביער. המיניות הייתה קיימת, היא לא דעכה, אבל אני פחות הבחנתי בה כילד. כשהאדם בסכנת מוות הוא בכלל לא פנוי לדברים כאלה. קודם כול הוא צריך לשרוד, אחר כך הוא מתפנה לאכול, ואחר כך אם הוא מרגיש בטוח ושבע, הוא חושב על אישה ואז המיניות צפה ועולה.

במשך כל הזמן קיבלנו ידיעות מהאיכרים על המצב בחזית וזה עזר לנו לשמור על אופטימיות. תמיד שמרנו על תקווה כי בלי תקווה אין חיים. כשהגרמנים התחילו לסגת התעודדנו וחשבנו שהנה, שווה להמשיך להתאמץ ולהישאר בחיים, ובאמת המשכנו על אף שלפעמים התגנב הייאוש. הרצון העז לחיים שומר על האדם חי. זהו מעין מצפן שמכוון אותו ושומר עליו לכוון כל הזמן לחיים. בקבוצה שלנו לא היה אף אחד שהתאבד במהלך המלחמה על אף הכאב והייאוש! היינו עסוקים בלשרוד. דברים כאלה כמו התאבדויות קרו אחרי המלחמה... שני דברים עיקריים עזרו לי באופן אישי לשמור על התקווה: שהרוסים יבואו ושאנחנו נינצל, ושאולי אמצא מישהו מבני משפחתי בחיים. תמיד קיוויתי לזה וגם שאר היהודים קיוו. גם הרצון לספר על מה שקרה ושאיפת הנקמה היו דברים שחשבתי עליהם אבל פחות בתקופת היער, זה בא אחרי שהשתחררנו. אבל הדבר שבאמת עזר לי לשרוד יותר מכל הוא פשוט יצר הקיום הבסיסי של האדם. היצר הזה גורם לאדם לעשות כל הזמן מאמצי על במטרה לשרוד. הגוף שואף להמשיך לחיות וכך גם הנפש, ושניהם יחד מרכיבים את הישות הזאת שנקראת אדם, שרוצה מאוד להמשיך ולהתקיים גם מול קשיים עצומים וסבל בלתי פוסק כמו שחווינו בשואה כל יום.

1. מתוך השיר "מכל העמים" מאת נתן אלתרמן.