כמיהה שברירית

פרק 1 דנילו

"אני לא יכולה להתחתן איתך."

מילותיה של ארוסתי הדהדו בראשי. השפלתי מבט אל טבעת האירוסים שהיא החזירה לי וניסיתי לזקק את רגשותיי – שילוב עז של זעם ושל הלם. הטבעת לעגה לי ממקומה בכף ידי. סרפינה בקושי הייתה מסוגלת לשאת את קרבתי.

הכרתי את סרפינה מאז ומתמיד. לא מפני שפגשתי אותה, אלא כי שמה נלחש ביראת כבוד בין הנערים והגברים בחוגינו.

נסיכת קרח מלכותית שיופייה כיכב בפנטזיות רבות.

רבים רצו לכבוש אותה, כמו עורבים הנמשכים אל תכשיט מנצנץ. כשיועדה לי בגיל חמש־עשרה, התענגתי על הערצתם ועל קנאתם של חבריי הבכירים במאפיה. זכיתי בפרס הנחשק ויכולתי להכריז שהיא שלי.

במשך שנים ספרתי את הימים עד לחתונתנו.

נראה שהכול פועל לטובתי. עמדתי להפוך לאנדרבוס הצעיר ביותר באאוטפיט עם אחייניתו של הקאפו, נסיכת הקרח, בתור אשתי. הרגשתי בלתי מנוצח.

יוהרה וגאווה נחשבים לחטא בקרב רבים. נענשתי קשות עליהן.

ימים לפני שהייתי אמור לרשת את מקומו של אבי האנדרבוס, אחותי הקטנה אמה עברה תאונת דרכים. מאז היא לכודה בכיסא גלגלים ללא עתיד לפניה. עולם המאפיה לא מגלה אדיבות. נערות ונשים בעלות פגמים בולטים הושלכו הצידה כחסרות ערך ונידונו לחיים בין הצללים בתור רווקות מזדקנות, או שנישאו לחלאה הראשון שהסכים לקבל אותן בתור בעל.

ביום שבו הייתי אמור להתחתן עם סרפינה, היא נגזלה ממני ונחטפה על ידי האויב האכזרי ביותר שיש לנו – הקאמורה מלאס וגאס.

כשהקאפו שלהם החזיר לנו אותה, היא לא הייתה אותה בחורה שהכרתי. היא הייתה אבודה מבחינתי, שבורה ובלתי ניתנת לתיקון.

עכשיו נשארתי עם חורבותיו של העתיד שבניתי בקפידה.

עם אחות נכה ושבורת לב. עם אב גוסס. וללא רעיה.

עצמתי את עיניי לאחר שיחתי עם אבי. הוא התעקש שאנחנו צריכים לדרוש שידוך עם משפחת קבלרו. הוא רצה את הקשר עם הקאפו ואני הסכמתי, אבל נטישת סרפינה – שאובדנה פצע אותי כמו להב סכין משוחה בחומצה – נראתה בלתי אפשרית.

החיים היו מוכרחים להימשך והייתי צריך להצטייר כחזק. הייתי צעיר. רבים ציפו שאיכשל בשליטה על אינדיאנפוליס. הם חיכו לרגע הזה, לנפילה. לכן קפצתי את אצבעותיי לאגרוף סביב הטבעת, והלכתי לחפש את הקאפו שלי ואת אביה של סרפינה.

כעבור עשר דקות, אביה של סרפינה פייטרו מיאונה, אחיה סמואל והקאפו שלנו דנטה קבלרו נפגשו איתי במשרד באחוזת מיאונה וניסו להסדיר את עניין השידוך שהופר. העניין שיחולל גל שמועות ללא קשר להחלטה שתתקבל היום. כבר היה מאוחר מדי לעשות בקרת נזקים.

נאנחתי. "אבא שלי מתעקש שאתחתן עם מישהי מהמשפחה שלכם," אמרתי ללא רגש, אף על פי שקרביי בערו מרוב כעס ואשמה. "קשר בין המשפחות שלנו הוא דבר חיוני, בעיקר בימים אלה."

פייטרו נאנח ושקע בכיסאו. סמואל נענע את ראשו במבט זועם. "סרפינה לא תתחתן. היא צריכה זמן להחלים."

הייתי נותן לה את הזמן שהיא זקוקה לו, כפי שהבטחתי לה, אבל היא כבר לא רצתה להתחתן איתי.

"יש אפשרויות אחרות," אמר דנטה.

כעס התעורר בי. "אילו אפשרויות? לא אסכים לבתו של אף אנדרבוס אחר. העיר שלי חשובה. לא אתפשר על פחות ממה שהובטח לי!"

ומעבר לכך, לא רציתי לשוב לאבי הגוסס ולאימי האבלה ולספר להם על עוד מהלומה שנחתה על משפחתנו. עברנו מספיק. כולנו עברנו מספיק. עכשיו הגיע תורי להגן עליהם.

דנטה הזדעף. "תיזהר, דנילו. אני מבין שהמצב קשה אבל בכל זאת מצופה ממך לדבר בכבוד."

סמואל נראה כאילו הוא רוצה לתקוף אותי. "לא תוכל לקבל את פינה!"

"גם לא תוכל לקבל את אנה," אמר דנטה.

מעולם לא חשבתי על בתו בתור אפשרות. אם אתחתן איתה, זה רק יגרום לי בעיות. הייתי בטוח שדנטה ידחוף את אפו לענייניי אם בתו תהיה מעורבת בסיפור. "אתה צריך את התמיכה שלי במלחמה הזאת. אתה צריך משפחה חזקה שתעמוד מאחוריך."

"זה איום?"

"זו עובדה, דנטה. אני חושב שאתה קאפו טוב, אבל אני מתעקש לקבל את המגיע למשפחה שלי. לא אתפשר על פחות."

"לא אכפה על פינה להתחתן, לא אחרי מה שעברה," אמר פייטרו.

דנטה הנהן. "אני מסכים."

גם אם עדיין רציתי את סרפינה, הבנתי את הנימוקים שלהם. היא לא רצתה להתחתן איתי, ולא התכוונתי לכפות עליה שידוך לאחר שכבר איבדה שליטה על חייה לא מזמן. "אנחנו במבוי סתום."

נשארה רק אפשרות אחת. אפשרות שרציתי להימנע ממנה, אבל לא יכולתי. אבא מייד הציע את אחותה הקטנה של ארוסתי לשעבר בתור חלופה. הרעיון היה מגוחך, אבל זו הייתה האפשרות הרלוונטית היחידה.

דנטה ופייטרו החליפו מבטים וכנראה שקלו דווקא את האפשרות הזאת. "זה מה שאתה מבקש ממני, דנטה?"

"פייטרו, אם נלך לפי הכללים, דנילו יכול לדרוש להתחתן עם סרפינה. הם התארסו."

חיכיתי שיסכמו ביניהם. הייתה רק דרך אחת לפתור את הבעיה שלנו.

פייטרו פקח את עיניו. הן היו נוקבות ומזהירות. "אתן לך את סופיה."

אבי צדק.

סופיה. היא הייתה ילדה. צעירה ממני בעשור. מעולם לא העפתי לעברה מבט. "בת כמה היא? אחת־עשרה?" גם אם זו הייתה האפשרות היחידה, גל חדש של כעס עלה בי. כעס על המצב וזעם מוחלט כלפי רמו פלקון.

"באפריל היא תהיה בת שתים־עשרה," תיקן סמואל והזעיף את פניו אליי. ידיו נקפצו לאגרופים אבל הרגשתי שכעסו אינו מופנה אך ורק אליי.

"אני מבוגר ממנה בעשור. הבטיחו לי אישה עכשיו."

"תהיה עסוק במלחמה הזאת ובביסוס השלטון שלך באינדיאנפוליס. חתונה מאוחרת תועיל לך," אמר דנטה.

צעירה ממני בעשור. לא יכולתי לחשוב עליה בתור אישה, בתור רעיה. עצם הניסיון לדמיין אותה בתור אישה בוגרת גרם לי להרגיש כמו סוטה. סרפינה לא הייתה מבוגרת בהרבה כשיועדה לי, אבל גילי היה קרוב לגילה. רציתי אותה כבר אז כי היא הייתה נסיכת הקרח, כי הייתה יפהפייה כל כך שכולם רצו אותה.

לא יכולתי לדמיין שארצה את סופיה באותו האופן, לא יכולתי לדמיין שארצה אותה בכלל. היא הייתה ילדה. היא לא הייתה אחותה.

התכוונתי לחסל את רמו פלקון על שחטף את ארוסתי, על ששבר אותה באופן שמנע ממנה להינשא לי. התכוונתי להרוג כל דבר יקר לליבו. לא אנוח ולא אשקוט עד שאהרוס את חייו כשם שהרס את חיי.

"דנילו?" דנטה שאל בזהירות והבנתי שאיבדתי ריכוז.

רצוני היה חסר משמעות. השידוך יציל את אמה. זה הדבר היחיד שיכולתי לקוות לו בשלב זה.

"יש לי תנאי אחד."

"איזה תנאי?" שאל דנטה בקוצר רוח. הוא עמד לאבד את סבלנותו. החודשים האחרונים העמידו את כולנו במבחן.

עיניי נדדו אל סמואל שצפה בי במבט צר. האם סמכתי עליו שינהג כראוי באחותי? כן, יותר מכל האפשרויות האחרות שנותרו. אבא ישיא את אמה בשלב מסוים ואף אדם הגון לא ירצה בה. היא תימסר למישהו שירצה לשפר את מעמדו, מישהו שלא יהיה ראוי לה.

"הוא יתחתן עם אחותי אמה," אמרתי.

פניו של סמואל התעוותו מרוב הלם. "היא ב..."

הוא לא השלים את המשפט, וטוב שכך כי רציתי להרוג אותו.

"כן, היא בכיסא גלגלים. לכן אף אחד ראוי לא רוצה אותה. אחותי ראויה לטוב ביותר ואתה היורש של מיניאפוליס. אם אתם רוצים את השידוך הזה, סמואל יתחתן עם אחותי ואז אני אתחתן עם סופיה."

"פאק," מלמל סמואל, "איזו מין עסקה מעוותת עשית פה?"

"למה? אבא שלך כבר מחפש כלות אפשריות ואחותי היא בת מנסיני. היא שידוך הולם."

סמואל נשם עמוק והנהן. "אתחתן עם אחותך."

חשפתי את שיניי לעברו, נימת קולו לא מצאה חן בעיניי.

"אז קבענו?" שאל פייטרו. "אתה תתחתן עם סופיה ותסכים לביטול האירוסים עם פינה?"

הנהנתי בחדות. "זה לא מה שאני רוצה אבל אצטרך להתפשר."

"תצטרך להתפשר?" נהם סמואל וצעד קדימה בעיניים מוצרות. "אתה מדבר פה על אחותי הקטנה. היא לא צעצוע שנותנים לך בתור פרס ניחומים."

אבל היא כן הייתה פרס ניחומים. כולנו ידענו את זה. צחקתי במרירות. "כדאי שתזכור את זה כשתפגוש את אחותי."

"מספיק," נהם דנטה.

"החתונה תצטרך לחכות עד שסופיה תגיע לגיל בגרות," אמר פייטרו במבט עייף.

האם הוא חשב שאני רוצה כלה־ילדה? "כמובן. גם אחותי לא תתחתן לפני שימלאו לה שמונה־עשרה."

שש שנים ארוכות. לא הייתי עצוב שיהיה לי יותר זמן לבסס את שלטוני באינדיאנפוליס, זה הדבר היחיד שהפריע לי בחתונה עם סרפינה, אבל רציתי אותה והיא לא יכלה לחכות לאורך זמן. אבל עכשיו היה בידי מספיק זמן כדי לבסס את שלטוני וליהנות עוד קצת – כפי שאבא ניסח זאת. שש שנים הן תקופה ארוכה. המון דברים עשויים לקרות עד אז. לא אאבד בחורה נוספת. אוודא שסופיה מוגנת, מוגנת יותר מכפי שהייתה סרפינה.

פייטרו הנהן.

"הוסכם," אמרתי.

"אני צריך לחזור הביתה בקרוב. נוכל לסכם את הפרטים בשלב מאוחר יותר." הנהן דנטה. "רק עוד דבר אחד. אני לא רוצה לשמוע מילה על השידוך של סמואל עם אחותי מחוץ לחדר הזה. היא לא צריכה לדעת שזו הייתה עסקת חליפין תמורת סופיה."

נעתי לעבר הדלת ורציתי להתרחק מהבית הזה, מהעיר הזאת, אבל בעיקר להתרחק מסרפינה. שמעתי צעדים מאחוריי אבל לא הסתובבתי. לא נותר עוד מה לומר, לא היום.

"דנילו, חכה," ביקש סמואל.

צמצמתי את עיניי והסתובבתי. "מה אתה רוצה?" הגענו להבנה מהוססת בזמן שעוד ניסינו להציל את סרפינה ממלתעותיו של רמו פלקון, אבל הרגשתי שהיא לא תחזיק מעמד. שנינו היינו זכרי אלפא שלא ראו בעין יפה התנגדות למילוי מבוקשם.

"לסופיה מגיע הרבה יותר מלהיות סוג ב'."

הוא כנראה צדק. זה היה נכון גם לגבי אחותי. הגורל חילק לאמה קלפים גרועים בהרבה. הגיע לה הטוב ביותר ותו לא. האם תזכה לו? נראה שלא. "אנהג בסופיה בכבוד כמו שתמיד נהגתי בסרפינה." קולי התעוות כשהגיתי את שמה. "תזכור לנהוג באותו האופן גם עם אמה."

סמואל נענע את ראשו. "עין תחת עין?"

לא אמרתי מילה. זה היה דפוק. שנינו קיבלנו נשים שלא רצינו כדי להשיג שידוך שישמר את כוחנו. סמואל ואני היינו גברים גאים מאוד. רמו פלקון רמס את גאוותנו. שנינו רצינו לשקם אותה.

התחלתי לחשוב שאולי זו תהיה המפלה שלנו.

סופיה

עדיין זכרתי את הפעם הראשונה שבה ראיתי את דנילו, שנה לפני שהוא היה אמור להתחתן עם אחותי. הוא הגיע לדון בפרטים עם אבא. מרוב סקרנות, העמדתי פנים שאני ניגשת למטבח כדי שאוכל להציץ בו. הוא עמד במבואה ודיבר עם אבא, וברגע שראיתי אותו ליבי עשה סלטה משונה כפי שלא עשה קודם לכן. הוא חייך אליי ושוב ליבי הלם בפראות, להט משונה התפשט בקרבי. הוא הזכיר לי את הנסיכים שעליהם חולמות ילדות. גבוה ויפה תואר ואבירי. שערו החום כהה היה מסורק לאחור באגביות, וגומה קטנה הופיעה בלחיו הימנית כשחייך.

חשבתי שהוא יישאר בגדר פנטזיה לעד, ובכל פעם שפנטזתי עליו, חשתי אשמה – עד שפתאום הוא היה שלי. לפחות מבחינה רשמית, כי ליבו היה עדיין שייך לאחותי.

ביום שבו גיליתי, ישבתי ליד השולחן בחדרי כשדפיקה נשמעה בדלת ואבא נכנס פנימה. הוא שלח אותי לחדר כמה שעות קודם לכן, כפי שעשה פעמים רבות בחודשים שעברו מאז חטיפתה של פינה ואפילו עכשיו לאחר שובה. כולם חשבו שאני צעירה מכדי להבין מה קורה, מכדי להתמודד עם חומרת המצב.

"סופיה, אני יכול להחליף איתך מילה?" שאל אבא. הרמתי את מבטי משיעורי הבית בזעף קל. קולו נשמע משונה.

"עשיתי משהו רע?" זה היה ההסבר היחיד לכך שאבא או אימא יחפשו אותי. הם היו עסוקים מדי מאז החטיפה, לכן הייתי רגילה להיות לבדי או עם בת דודי אנה. לא כעסתי עליהם. כאב להם כל כך. פשוט רציתי שהמצב ישוב לקדמותו. רציתי שנהיה מאושרים.

אבא ניגש אליי וליטף את ראשי, עיניו נראו עצובות. "ברור שלא, חיפושית."

חייכתי לשמע כינוי החיבה שלי. הוא תמיד הזכיר לי כמה אבא אוהב אותי, גם אם לא תמיד היה יכול להפגין זאת בגלל המצב הקשה.

"בואי נשב שם, בסדר?" הוא החווה בידו אל הספה הוורודה שלי, ניגש אליה והתיישב במבט עייף. הלכתי אחריו והתיישבתי לידו. במשך שעה ארוכה הוא לא אמר דבר, רק הביט בי באופן שגרם למחנק בגרוני.

"אבא?" לחשתי. "פינה בסדר?"

"כן..." הוא בלע את רוקו ונטל את ידי. "את יודעת שיש לנו כללים בעולם הזה. כללים שכולנו צריכים לציית להם. דנילו לא יכול להתחתן עם סרפינה, לכן החלטנו לייעד לו אותך."

מצמצתי בהלם. כעבור רגע קרביי פרפרו בטירוף. "באמת?" התכווצתי בגלל ההתרגשות שבקולי.

עיניו של אבא התרככו עוד יותר. הוא לחץ את ידי בעדינות. "בעוד שנים רבות תתחתני איתו. כשימלאו לך שמונה־עשרה. אז אין לך סיבה לדאוג מזה עכשיו."

שש שנים ושישה חודשים. "פינה עצובה?"

אבא חייך. "לא, היא יודעת שצריך לציית לכללים."

הנהנתי לאיטי. "דנילו באמת רוצה להתחתן איתי כשאגדל?"

לא האמנתי. הוא היה יפה תואר וחכם. סרפינה והוא נראו כמו מלכים זה לצד זה, כמו זוג חלומי מסרט של דיסני.

אבא נשק למצחי. "כמובן. כל גבר יהיה אסיר תודה לקבל אותך בתור אשתו. הוא בחר בך."

קרנתי מאושר.

הוא אימץ אותי אליו באנחה עמוקה. "אוי, חיפושית." הוא נשמע עצוב, לא נלהב, ולא ידעתי למה.

*

חלמתי על דנילו כל הלילה. חיכיתי כבר לדבר עליו עם אנה. היא תבוא היום לפני שהיא ומשפחתה יחזרו לשיקגו.

התעוררתי לפני הזריחה, מאושרת וחסרת מנוחה.

שכבתי במיטה על הבטן ולא הצלחתי להפסיק לשרבט את השמות של דנילו ושלי שוב ושוב, לא משנה כמה ילדותי זה היה. סופיה מנסיני נשמע מושלם באוזניי.

דפיקה נשמעה.

"כן!" קראתי ומיהרתי להסתיר את השרבוטים המגוחכים שלי.

פינה נכנסה ושערה הבלונדיני גלש בצורה יפהפייה על כתפה. היא הייתה לבושה במכנסי ג'ינס פשוטים ובחולצת טריקו ולא הייתה מאופרת, אבל עדיין הייתה הבחורה הכי יפה שהכרתי. למה שדנילו יבחר בי על פניה? היא כבר בוגרת. היא הייתה הנסיכה המושלמת לגבר כמוהו.

הסטתי את מבטי ממנה, מתביישת בקטנוניות שלי. פינה נחטפה. היא נפגעה אנושות.

"רציתי לדבר איתך על דנילו. אני מניחה שאבא כבר דיבר איתך?"

"את כועסת עליי?" שאלתי וחששתי שפינה מרגישה רע כי עכשיו אין לה בעל עתידי.

"כועסת?" היא נראתה מבולבלת כשניגשה אליי.

"כי דנילו רוצה להתחתן איתי ולא איתך."

"לא. אני לא. אני רוצה שתהיי מאושרת. את בסדר?"

למרות המבוכה שחשתי, הראיתי לה את השרבוטים שלי כי רציתי לחלוק אותם עם עוד מישהו.

עיניה של פינה נפערו. "הוא מוצא חן בעינייך?"

"סליחה. הוא מצא חן בעיניי עוד כשהיית מיועדת לו. הוא חמוד ואבירי."

הפחד מתגובתה התפשט בי, אבל היא הפתיעה אותי כשרכנה ונשקה לראשי. הקלה הציפה אותי.

פינה הביטה בי באזהרה. "הוא גבר בוגר, סופיה. הרבה שנים יעברו לפני שתתחתני איתו. הוא לא יתקרב אלייך עד אז."

"אני יודעת. אבא אמר לי." לא היה אכפת לי לחכות, והייתי גאה שדנילו הסכים לחכות לי הרבה שנים. זה אומר שהוא באמת רוצה אותי.

"אז אנחנו בסדר?" שאלתי ועדיין לא האמנתי שפינה לא כועסת עליי על שלקחתי לה את הארוס.

"הרבה יותר מבסדר," אמרה פינה ויצאה. היססתי ואז החלטתי ללכת אחריה כדי לברר איתה עוד מידע לגבי דנילו. לא ידעתי הרבה עליו. כשהגעתי לגלריה והצצתי אל המבואה, הבחנתי בפינה ובדנילו.

"סופיה ילדה. איך יכולת להסכים לשידוך הזה, דנילו?"

עיניי נפערו בגלל התעוזה שבקולה. חשבתי שלא מפריע לה שאתחתן עם דנילו? זה לא נשמע ככה.

דנילו נראה זועם. "היא באמת ילדה. צעירה מדי בשבילי. היא בגיל של אחותי, למען השם. אבל את יודעת למה מצפים ממני, ולא נתחתן עד שהיא תהיה בת שמונה־עשרה. אף פעם לא נגעתי בך ואני לא מתכוון לגעת בה."

"היית צריך לבחור מישהי אחרת. לא את סופיה."

"לא בחרתי בה. בחרתי בך. אבל נלקחת ממני ועכשיו אין לי ברירה אלא להתחתן עם אחותך אף על פי שאת זו שאני רוצה!"

הוא לא רצה אותי? נשמתי בכבדות וחזי התכווץ מרוב כאב. דמעות צרבו את עיניי.

דנילו ופינה הרימו את מבטם.

הסתובבתי וחזרתי בסערה לחדר שלי, שם נפלתי על המיטה והתחלתי לבכות. אבא שיקר לי. דנילו לא בחר בי. הוא עדיין רצה את פינה. כמובן. היא הייתה יפה ובלונדינית. אנשים התלחשו לעיתים קרובות על העובדה שלא ירשתי מאימא את שערה הבלונדיני.

דפיקה נשמעה בדלת.

"לכו מפה!" טמנתי את פניי עמוק בכרית.

"סופיה, אני יכול לדבר איתך?" שאל דנילו.

קפאתי. דנילו מעולם לא פנה אליי. התיישבתי לאיטי וניגבתי את עיניי. ירדתי מהמיטה ובדקתי את פניי במראה. עיניי היו נפוחות ואפי אדום. פינה ידעה לבכות ולהישאר יפה. אני לא.

פסעתי לעבר הדלת, קרביי התפתלו מרוב מתח כשפתחתי אותה. דנילו ופינה חיכו במסדרון.

פינה חייכה אליי אבל עיניי נדדו אל דנילו. נאלצתי להטות את צווארי מרוב שהיה גבוה. לחיי בערו אבל לא יכולתי לעשות דבר לגבי תגובת גופי לדנילו.

"אני יכול לדבר איתך רגע?" שאל.

ניסיתי להסוות את ההלם שאחז בי ומיהרתי להביט אל פינה כדי לבדוק אם זה בסדר.

"ברור," היא אמרה.

ניגשתי אל הספה שלי והרגשתי פתאום מבוכה בגלל כל הגוונים הוורודים בחדרי. לא נראה לי שדנילו אהב את הצבע הזה במיוחד. התיישבתי, קפצתי את כפות ידיי לאגרופים בחיקי כדי להסתיר את הרעידות. דנילו השאיר את הדלת פתוחה וניגש אליי. עיניו סקרו את החדר, ואני התכווצתי כשהתעכבו על שורת הבובות שעל המיטה. כבר לא התכרבלתי יותר עם אף אחת מהן. פשוט התקשיתי להשליך אותן לפח. עכשיו הצטערתי שלא עשיתי זאת. דנילו בטח חשב שאני ילדה קטנה ומטופשת. הוא התיישב לידי אבל שמר על מרווח ניכר. פינה חיכתה במסדרון וחייכה אליי חיוך קטן לפני שהסתלקה, אבל ידעתי שהיא קרובה.

העזתי להביט בדנילו. שערו הכהה היה משוך לאחור אבל מעט הזדקר, והוא היה לבוש שחורים. הצבע השחור לא מצא חן בעיניי בדרך כלל אבל הוא הלם את דנילו מאוד.

הוא פנה אליי ועיניו הכהות ננעצו בי. עורי התלהט עוד יותר ונאלצתי להשפיל מבט אל חיקי. הוא כחכח בגרונו לפני שאמר, "לא היית אמורה לשמוע את מה שנאמר במבואה."

הנהנתי. "זה בסדר. ידעתי שרצית את סרפינה." קולי רעד.

"סופיה," אמר דנילו בנחישות שגרמה לי להרים את המבט. לא ידעתי מה משמעות הבעת פניו. הוא בהחלט לא נראה מרוצה. "בחרתי בך. סרפינה ואני לא נוכל להיות יחד אחרי מה שקרה. לא רציתי לפגוע ברגשותיה, לכן אמרתי את מה שאמרתי."

התבוננתי בפניו בקצרה אבל אז הסטתי את מבטי. הוא נראה כן, אבל שמץ של ספק נשאר בי. מה שראיתי למטה לא נראה כמו הצגה בפני פינה. דנילו נראה מאוכזב מאוד על שאיבד אותה. ובכל זאת, רציתי להאמין שהוא באמת בחר בי בתור כלתו העתידית, ושאבא לא היה צריך לשכנע אותו.

"הכול בסדר?" שאל.

הכרחתי את עצמי לחייך. "כן."

"יופי." הוא קם ולרגע עינינו נפגשו שוב. פיו התכווץ בצורה לא ברורה ואז הוא הסתובב ויצא.

הבטתי בידיי והתנודדתי בין התלהבות לאכזבה. הנעתי את אצבעותיי ותהיתי אם אקבל טבעת אירוסים. פינה קיבלה את שלה מייד לאחר שהורינו החליטו על השידוך.

אולי הפעם הם יחכו. הודעה על אירוסים זמן קצר לאחר הצלתה של פינה לא תתקבל בעין יפה.

קמתי מהספה וניגשתי אל מיטתי. לקחתי את הבובות והשלכתי אותן ארצה, ואז הסרתי מהקירות כמה כרזות מביכות של סוסים. אחרי שהוצאתי מהארון כמה שמלות מצועצעות מדי והנחתי אותן על ערמת הבובות, מיהרתי לרדת כדי להביא שקית אשפה. דנילו רצה מישהי מלוטשת כמו אחותי. לא אוכל להתנהג כמו ילדה קטנה אם ארצה שיחשוק בי.