מסה שנייה: תודעה פוליטית חדשה
הם גזרו עליי עשרים שנה של שיעמום על ניסיון לשנות את המערכת מבפנים אני בא עכשיו לשלם להם את המחיר אבל קודם ניקח את מנהטן ואחר כך את ברלין
לאונרד כהן
בספרו של חוקר התרבות סלבוי ז'יז'ק, דרישת הבלתי-אפשרי (2017), טוען ז'יז'ק כי הוא: "לא אוהב את הדרישה הזו שלפיה יש שני קצוות ועלינו למצוא את האיזון, מכיוון שעיקרון מן הסוג הזה הוא מופשט מדי. לדוגמה: אפשר לומר שלחלק מהמדינות יש דמוקרטיה, וכן מנגד לחלק מהמדינות יש יותר מדי דמוקרטיה. תמיד ניתן לטעון שאנו צריכים איזון. אך המהפכה האמיתית בשבילי היא כשמשנים את האיזון עצמו: את המדד של האיזון. [...] אם הדברים לא משתנים הם מתפרקים [...]. כשאתה מדבר על יציבות היום, אתה מדבר על יציבות שהיא דינמית" (ז'יז'ק, 2017, 44-43).
אין ספק כי מגפת הקורונה יצרה אירוע חריג בקנה מידה עולמי, המחייב הפיכה חברתית באופן מיידי. מכיוון שמצב חדש זה טורף באחת לא רק את הסדר החברתי-סימבולי שלנו, אלא גם את מעמדו הכלכלי של האזרח, ובו בזמן את הסטטוס החברתי שהיה לו. גם השלטון חייב להשתנות בה בעת, והוא מחויב להכיר עתה במציאות החדשה. על השלטון להכיר בעובדה שהמגפה כאן לא כדי להיעלם. גם אם יימצא חיסון לקורונה, העולם ככל הנראה לא יישאר כפי שהיה, או לפחות לא במתכונת המוכרת לנו. אבל כדי להבין את המצב החדש על שני השחקנים הראשיים: האזרח והשלטון, לדרוש לקחת את הגלולה האדומה. ללא הגלולה האדומה יהפוך המרחב להיות מרחב כאוטי ומצב מן הסוג הזה עלול להפוך לאנרכיה. האזרח והשלטון מחויבים לדרוש לקחת את הגלולה האדומה.
מדינות שצלחו את הגל הראשון בהצלחה יחסית והיה באפשרותן למנוע את התפשטות קצב התחלואה, היו מדינות שפעלו במהירות וביעילות, כי הן הבינו שהן מחויבות לתת מענה מיידי תוך כדי תנועה. את הצלחתן של מדינות כמו גרמניה, דנמרק, ניו זילנד וישראל - לפחות בשלב הראשון, אפשר לחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה ראשונה: אמון מוחלט של האזרח הדמוקרט בסמכות הריבונית; אמון שנובע מתוך החלטות דינמיות נכונות של הממשל, הן בפן הכלכלי והן בפן הבריאותי. קטגוריה שנייה: שיקוף אמיתי ובזמן אמת של מצב התחלואה, לא רק מבחינה לוקאלית, אלא גם לאומית-גלובלית.
פוליטיקה חדשה החלה להתנסח: פוליטיקה של צמצום ושל התפזרות. התכנסות בתוך הגבול הלאומי ריבוני, ומנגד – שיתוף פעולה מודיעיני רפואי-מדעי בין המדינות השונות. הפוליטיקה החדשה החלה להתנסח אט-אט לפי קצב התקדמות התפשטות הנגיף.
באחת מהסצנות המרכזיות בסרט התפשטות (2011), מתכנסים בכירי הארגון כדי לדון במה שקורה בסין. הישיבה מתחילה כאשר אחד מבכירי הארגון מעביר את הנתונים על התמודדות השלטון המקומי של בייג'ינג עם התפרצות הנגיף: "מה שנמסר לנו מבייג'ינג הוא שההתפרצות מוגבלת למתחם דיור בקאלון שבהונג קונג: שני מקרי מוות ועוד עשרה חשודים כנגועים". על נתון זה מגיב אחד המשתתפים בישיבה: "מה זה אומר 'מוגבל'?" ועל כך עונה לו הבכיר: "הם מיישמים את הנהלים שנקבעו בתקופת הסארס. המתחם בהסגר ותושביו נבדקים בקפידה לגילוי התסמינים". ד"ר ארין מירס (קייט וינסלט) ממשיכה מכאן את דבריו: "קאלון הוא האזור המאוכלס והצפוף ביותר בעולם, והונג קונג היא עיר נמל. זה יתפשט [...] אנחנו בודקים גם דגימות מלונדון. שני מקבצים, אחד ממלון והשני ממכון כושר. חמישה מקרי מוות מדלקת המוח. ובל נשכח את האיש באוטובוס, בטוקיו. שלושה מקרי מוות במקבץ הזה". לאור נתונים אלו שואל אחד הבכירים: "מישהו מיהם ביקר בסין או בלונדון?" על כך משיבה ארין, "אנחנו בודקים" (שמברג, 2011).
איסוף המידע שמתבצע במשרד הבריאות העולמי דן בהתפרצות של הנגיף בסין. נציגי האו"ם ונציגי משרד הבריאות העולמי בוחנים את מודל הפעולה האקטיבי שנקטו הסינים כדי להתמודד עם התפרצות זאת. מודל הפעולה האקטיבי הוא סגר. בכירי המשרד מבינים היטב שני דברים: הראשון - כדי להטיל סגר על רובע, או על שכונה, או על עיר - ובמקרה קיצון על מדינה שלמה בהכרח מחייב אמון מוחלט בין הסמכות השלטונית לבין האזרח. השני - ההחלטה על הטלת סגר היא החלטה קיצונית אשר פוגעת בהכרח בזכויותיו הבסיסיות של האזרח הדמוקרט, ובכך מעמדו נפגע.
האו"ם ומשרד הבריאות העולמי נוקטים פעולה כפולה. מצד אחד אלו אוספים את המידע הרלוונטי מכל המדינות בעולם שבהן התפרץ הנגיף, וכך גם בוחנים את הפעולות השונות שנקטו מדינות שונות בהתמודדות עם הנגיף. ברגע שחלה עלייה דרמטית בתחלואה במדינה מסוימת נציג משרד הבריאות העולמי מכנס את נציגי המשרד הבריאות הלאומי-לוקאלי של האזור שנפגע, ומציע להם את דרכי הפעולה המומלצות למדינה שלו עקב התחלואה שעולה במינאפוליס. ארין, כנציגת משרד הבריאות, נשלחת מטעם האו"ם לאזור זה כדי להעביר אינפורמציה עדכנית על מצב החירום האפשרי שעלול להתפתח שם. "יש לנו 47 מקרים, מתוכם שמונה מקרי מוות, נכון לשעה חמש. עכשיו סוף שבוע, אולי הנתונים נמוכים. אנשים נשארים בבית. נראה אם המצב ישתפר". לנתונים יבשים אלו מוסיפה ארין את האינפורמציה המדאיגה הבאה: "נראה לי שהנגיף מתפשט באוויר, או דרך משטחי הדבקה פוטנציאליים". אחד הבכירים דורש הבהרה על נתון זה. "משטחי הדבקה פוטנציאליים, מה זה אומר?" ועל כך ארין עונה: "זה מונח שמתאר העברה של נגיף דרך חפצים. כל אחד נוגע בפניו 2,000 או 3,000 פעמים ביום בממוצע". הבכיר מבקש להבהיר: "2,000, 3,000 פעמים ביום?" ועל כך עונה ארין: "שלוש עד חמש פעמים בכל דקה שאנחנו ערים. בין לבין אנחנו נוגעים בידיות של דלתות, בברזים, בכפתורי מעליות. כל אלה הם משטחי הדבקה פוטנציאליים".
לאור הנתונים שאספה ארין ממקומות שונים בעולם, היא מזהירה את בכירי המשרד הבריאות-לוקאלי של מניפואליס שיש לשים לב למה שקורה בארצות אחרות, ולראות בהם מקרה בוחן למה שעלול לקרות אצלם. המקרה הפרטי הלוקאלי-לאומי אינו מקרה לאומי, אלא מקרה גלובלי מייצג המצריך שיתוף פעולה מיידי.
אחד מבכירי המשרד שואל את ארין, "יש לנו איזושהי הודעה לעיתונות? איזו הצהרה להבהיר על משטחי הדבקה?" ואל תוך דבריו נכנסת בכירה אחרת: "ואיך הציבור יגיב?" על כך משיבה לה ארין: "קשה לדעת. אנשים רואים כריש מפלסטיק בסרט ומפחדים להיכנס לים, אבל אזהרה על חפיסת סיגריות" - קוטעת אחת מהבכירות במשרד: "נצטרך לערב את המושל לפני שנתחיל להבהיל את כולם" (שמברג, 2011).
לשתי סצנות אלו קיימת חשיבות בהתארגנות הפוליטית חדשה, הנעה תוך כדי תנועה דינמית בתוך דינמיקה פוליטית סבוכה של צמצום והתפזרות. אבל כדי להצדיק דינמיקה דיאלקטית זו, על ארין לנסח את המצב הפוליטי המיוחד שנוצר בהגדרה משפטית מובנית, המחייבת נקיטת צעדים מהירים ומיידיים.
את האסטרטגיה המשפטית-רפואית מגדירה ארין באמצעות רעיון מקדם ההדבקה: "זה מה שאנו צריכים לקבוע; כמה אנשים עלולים להידבק מכל חולה. בשפעת עונתית מדובר בדרך כלל בהדבקה אחת. באבעבועות רוח, לעומת זאת, החולה מדביק יותר משלושה, ולפני שהיה לנו חיסון של פוליו הוא התפשט ברמה של ארבעה עד שישה חולים. המספר הזה הוא מקדם הדבקה. מקדם ההדבקה תלוי בקצב התרבות של הנגיף". אחד הבכירים שואל: "יש לך מושג מה קצב ההתרבות במקרה זה?" ועל כך עונה ארין: "קצב ההתרבות תלוי במגוון של גורמים: בתקופת הדגירה של הנגיף, בתקופה שבה המחלה מידבקת, ולפעמים המחלה מידבקת גם בהיעדר של תסמינים. צריך לבדוק גם את זה. וצריך לברר מה גודל האוכלוסייה הרגישה לנגיף. [...] ברגע שנדע את מקדם ההדבקה נוכל להגדיר את ממדי המגפה".
הפעולה המשפטית שארין מבצעת היא להוציא ולהתיק את האזרח מהקשרו הדמוקרטי להקשר ביו-רפואי-משפטי. האזרח הדמוקרט נהפך לאזרח ביו-רפואי כאשר השלטון אינו רואה בו עוד אדון של המרחב אלא כאזרח ביו-רפואי שנמדד ונערך על פי פרמטרים משפטיים ורפואיים של חולים סימפטומטים, א-סימפטומטים, מאומתים, חולים קשה ומונשמים. זהו מהלך משפטי מסוכן, שהרי אם הוא אינו מפוקח מספיק על ידי הרשות השופטת והמבצעת, ייתכן שמצב זה יוביל מדינה דמוקרטית למדינה דיקטטורית. ההגדרה המשפטית של האירוע המקומי כמגפה בידי ארין נועד להשלים מהלך שבו מתבצעת הפרטה של מעמדו של האזרח הדמוקרט לאזרח ביו-רפואי, ובאמצעות כך ניסוח של "הטוב המשותף" החדש.
בספרו של קרל שמיט תיאולוגיה פוליטית (1922) טוען שמיט כי: "בעיית העידן החדש של המדינה [...] שהמדינה זקוקה למשפט והמשפט זקוק למדינה, אבל המשפט, בעיקרון העמוק ביותר, אוסר בסופו של דבר את המדינה בעבותות. המדינה במקורה היא כוחם של השליטים, אבל היא כזאת ככוח הסדר, כצורת חיי העם, לא ככפייה שרירותית באמצעות כוח כלשהו. הכוח הזה נדרש להתערב רק כשכושל המעשה החופשי, האינדיווידואלי או הקואופרטיבי. הוא צריך להישאר ברקע. אין לקשור בין הסדר לבין אינטרסים כלליים, חברתיים או תרבותיים, כי אותם צריך להשאיר לתחום המנהל העצמי" (שמיט, 2005, 47-46).
הפוליטיקה החדשה מתחילה להתנסח אפוא בהמרתו של האזרח הדמוקרט לאזרח ביו-רפואי. ארין מציעה לממשל המקומי שני מהלכים משפטיים דרמטיים: הראשון - הגדרת האירוע הרפואי המתרחש בארצם לא כמקרה פרטי, אלא כמקרה משפטי של מגפה עולמית; מהלך שבו ניתן להלביש על האזרח מעמד של ביו-רפואי. השני - נתינת לגיטימציה לסמכות הריבונית להטיל סנקציות משפטיות בזכות המרתו של האזרח הדמוקרט לאזרח ביו-רפואי. למעשה ארין מגדירה מחדש את מושג ה"טוב" החדש כ"טוב המשותף", ואת ה"טוב המשותף" כ"שלום בריאות הציבור". מסיבה זו מומר מעמדו של האזרח הדמוקרט. האויב נתפס עתה לא עוד כישות מוגדרת ומובחנת, או של אויב פוליטי קונקרטי, כמו במצב של מלחמה, אלא כאויב שעשוי להיות כל אחד מאיתנו. על כן הוא בו-בזמן אויב נראה ואויב בלתי נראה. מושג הטוב החדש מומר מטוב פרטי לטוב משותף, והטוב המשותף הוא הטוב הבריאותי ולא הטוב האישי הפרטי.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.