בריגדות הרפאים

 

 

אחת

איש לא הבחין בסלע.

ובצדק גמור. הסלע היה חסר ייחוד, אחד ממיליוני גושים של אבן וקרח שצפו במסלול היקפי של שביט קצר-מועד שחלף זמנו, ונראה כמו כל חתיכה אחרת מאותו שביט. הסלע היה קטן יותר מכמה מהם, גדול יותר מאחרים, אבל לא היה דבר שייחד אותו בכל צורה שהיא. אם בהסתברות קטנה להפליא הוא היה מתגלה על-ידי רשת ביטחון כלשהי, סריקה חפוזה הייתה מעלה כי הסלע היה עשוי מסיליקט ומעפרות כלשהן. במילים אחרות: סלע, לא גדול מספיק כדי לגרום נזק של ממש.

זה היה עניין אקדמי עבור הפלנטה שמסלולה חצה כרגע את זה של הסלע; לא הייתה לה כל רשת ביטחון. עם זאת, הייתה לה כבידה, שלתוכה נפל הסלע עם רבים מאחיו. יחד הם יצרו מטח מטאורים כמו זה שיצרו חתיכות רבות של קרח וסלע בכל פעם שהפלנטה חצתה את מסלול השביט, פעם אחת בכל השלמת מסלול של הפלנטה. אף יצור תבוני לא עמד על פני השטח של פלנטה קרה זו, אך אם מישהו היה עומד עליה ומתבונן מעלה, היה רואה את הניצוצות היפים ואת הכתמים של אותן חתיכות חומר כשהן בוערות באטמוספרה, לוהטות עקב חיכוך האוויר בסלע.

רוב אותם מטאורים בוערים ייעלמו באטמוספרה, החומר שלהם יומר בנפילה הלוהטת מסבך צפוף ומוצק לצביר של חלקיקים מיקרוסקופיים. אלה יישארו באטמוספרה זמן רב, עד שיהפכו לטיפות מים, ומאסת המים תגרור אותם לקרקע כגשם (או מה שסביר יותר בהתחשב בטבעה של הפלנטה, שלג).

אבל המאסה הייתה לצידו של הסלע הזה. חתיכות עפו בזמן שהלחץ האטמוספרי קרע פתחים במבנה הסלע, לחץ שהכה מבעד למרבד עבה של גזים, שחשפו פגמים מבניים וחולשות וניצלו אותם באלימות. חלקים נשברו, נצנצו לרגע ונבלעו על-ידי השמיים. ועם זאת, בסופו של המסע מבעד לאטמוספרה נותר מספיק כדי לפגוע בפני השטח של הפלנטה, והגוש הבוער הכה בחוזקה ובמהירות במישור סלעי שנוקה מקרח ומשלג על-ידי הרוחות החזקות.

עוצמת הפגיעה פוררה את הסלע וחלק קטן מהמישור, יוצרת מכתש קטן באותה מידה. מישור הסלע — שהשתרע על פני שטח גדול של הפלנטה — הדהד מעוצמת הפגיעה כמו פעמון, כאשר ההרמוניות הגיעו לכמה אוקטבות מתחת לטווח השמיעה של רוב המינים התבוניים.

האדמה רעדה.

ובמרחק, מתחת לפני השטח של הפלנטה, מישהו לבסוף שם לב לסלע.

"רעידת אדמה", אמרה שאראן. היא לא הרימה את מבטה מהמסך.

כמה רגעים לאחר מכן הגיע רעד נוסף.

"רעידת אדמה", אמרה שאראן.

קיינן הביט בעוזרת שלו מבעד למסך. "את מתכננת לעשות את זה בכל פעם?" הוא שאל.

"אני רוצה ליידע אותך על האירועים בזמן התרחשותם", אמרה שאראן.

"אני מעריך את המסירות", אמר קיינן, "אבל את באמת לא צריכה לציין את זה בכל פעם. אני מדען. אני מבין שכאשר האדמה נעה, אנו חווים רעידה. הפעם הראשונה שהצהרת על זה הייתה מועילה. בפעם החמישית או השישית זה כבר נהיה חד-גוני".

עוד רעד. "רעידת אדמה", אמרה שאראן. "זו השביעית. בכל מקרה, אתה לא מומחה לפעילות טקטונית. זה מחוץ לתחום ההתמחות שלך". למרות קולה היבש כרגיל של שאראן, היה קשה להחמיץ את הסרקזם שבו.

אם קיינן לא היה שוכב עם העוזרת שלו, ייתכן שהדבר היה מעצבן אותו. אבל במצב הנוכחי הוא הרשה לעצמו מידה של סובלנות משועשעת. "לא זכור לי שאת מומחית מהמעלה הראשונה לפעילות טקטונית", אמר.

"זה תחביב", אמרה שאראן.

קיינן עמד להגיב בדיוק כאשר הקרקע עלתה וזינקה לעברו באלימות. נדרש לקיינן רגע להבין שזו לא הייתה הקרקע שזינקה לעברו, הוא זה שהוטח לפתע בקרקע. הוא היה שרוע בפישוט איברים על הרצפה, עם חצי מהדברים שניצבו קודם בעמדת העבודה שלו. מושב העבודה של קיינן היה מוטל מימין לגופו, עדיין מיטלטל מעוצמת התהפוכות.

הוא התבונן בשאראן, שכבר לא התבוננה במסך שלה, שהיה מוטל על הקרקע, מרוסק, קרוב למקום שבו הוטלה שאראן עצמה.

"מה זה היה?" שאל קיינן.

"רעידת אדמה?" הציעה שאראן בקול שהייתה בו מידה של תקווה, ואז צרחה כשהמעבדה שוב היטלטלה בעוז. לוחות תאורה ושמע נפלו מהתקרה; קיינן ושאראן נאבקו לזחול אל מתחת לספסלים. העולם קרס סביבם בעודם חבויים תחת השולחנות.

הרעידות פסקו. קיינן התבונן סביב באורות המהבהבים עדיין, וראה שרוב המעבדה שלו הייתה על הרצפה, כולל חלק גדול מהתקרה ומהקירות. בדרך כלל המעבדה הייתה מלאה בעובדים ובעוזרים של קיינן, אבל הוא ושאראן הגיעו בשעה מאוחרת כדי לסיים הליך כלשהו. רוב הצוות שלו היה במגורי הבסיס, כנראה ישן. אבל עכשיו הם ודאי התעוררו.

צליל גבוה, צווחני, הדהד באולם שהפריד בינם למעבדה.

"אתה שומע את זה?" שאלה שאראן.

קיינן הנהן. "זו קריאת-אזעקה לעמדות הקרב".

"מתקיפים אותנו?" שאלה שאראן. "חשבתי שהבסיס הזה מוסווה".

"הוא מוסווה", אמר קיינן. "לפחות אמור להיות".

"אז הייתי אומרת שההסוואה מושלמת", אמרה שאראן.

עכשיו קיינן התרגז. "שום דבר אינו מושלם, שאראן", אמר.

"מצטערת", אמרה שאראן, היא חשה ברוגז הפתאומי של הממונה עליה. קיינן רטן, זחל אל מחוץ למחסה תחת הספסל ופילס את דרכו לארון אחסון שנפל על צידו. "בואי ותעזרי לי עם זה", אמר לשאראן. הם הזיזו את הארון למקום שבו קיינן היה יכול לפתוח את דלתו. בפנים היו אקדח-קליעים קטן ומחסנית.

"איפה השגת את זה?" שאלה שאראן.

"זה בסיס צבאי, שאראן", אמר קיינן "יש בו כלי נשק. יש לי שניים כאלה. אחד כאן ואחד במגורים. חשבתי שהם יועילו אם משהו כזה יתרחש".

"אנחנו לא אנשי צבא", אמרה שאראן.

"ואני בטוח שזה ישנה הרבה למי שתוקף את הבסיס", אמר קיינן בעודו מושיט את האקדח לשאראן. "קחי את זה".

"אל תיתן לי את הדבר הזה", אמרה שאראן. "מעולם לא השתמשתי באחד. קח אותו אתה".

"את בטוחה?" שאל קיינן.

"אני בטוחה", אמרה שאראן. "כל מה שאני אצליח לעשות עם הדבר הזה הוא לירות לעצמי ברגל".

"בסדר", אמר קיינן. הוא טען את האקדח במחסנית והכניס אותו לכיסו. "אנחנו צריכים לצאת למגורים. האנשים שלנו נמצאים שם. אם משהו קורה, אנחנו צריכים להיות איתם". שאראן הסכימה בשתיקה. אישיותה הסרקסטית נעלמה לחלוטין; היא נראתה חלשה ומבוהלת. קיינן נתן לה חיבוק מהיר.

"בואי, שאראן", אמר. "נהיה בסדר. בואי ננסה רק להגיע למגורים".

השניים החלו לצעוד בין ההריסות באולם, כאשר שמעו את הדלת המובילה לגרם המדרגות נפתחת. קיינן הציץ מבעד לאבק ולאור הקלוש וראה שתי דמויות גדולות נכנסות דרך הדלת. קיינן החל לסגת לעבר המעבדה; שאראן, שחשבה על הרעיון הרבה לפני הממונה עליה, כבר הגיעה אל הכניסה למעבדה. הדרך היחידה לצאת מהקומה הייתה במעלית, שהייתה מעבר למדרגות. הם היו לכודים. קיינן טפח על כיס מעילו בזמן שנסוג; לא היה לו יותר ניסיון עם אקדח מלשאראן, והוא לא היה בטוח שיוכל לפגוע אפילו במטרה אחת ממרחק, וּודאי שלא בשתיים, כאשר כל אחת מהן הייתה כנראה חייל מיומן.

"המנהל קיינן", אמרה אחת הדמויות.

"מה?" שאל קיינן מתוך אינסטינקט, ומייד התחרט על שגילה את מקומו.

"המנהל קיינן", אמרה הדמות שוב. "באנו לחלץ אותך. אתה לא בטוח כאן". הדמות הלכה קדימה לאלומת אור שגילתה את זהותה — אטן רנדט, אחד ממפקדי הבסיס. קיינן זיהה אותו לפי העיצוב השבטי של שריונו ולפי הסמל שהוטבע בו. אטן רנדט היה אנשאני, וקיינן התבייש להודות שאפילו לאחר כל הזמן שבילה במחיצתו בבסיס, כל בני האנשאן נראו לו זהים.

"מי תוקף אותנו?" שאל קיינן. "איך הם גילו את הבסיס?"

"אנחנו לא בטוחים מי תוקף אותנו או למה", אמר אטן רנדט. נקישות פיו תורגמו לדיבור מובן על-ידי מתקן קטן שנתלה על צווארו, אולם אטן רנדט היה יכול להבין את קיינן בלי המתקן. "ההפגזה באה מהחלל, ורק עכשיו איתרנו את רכב הנחיתה שלהם". אטן רנדט התקדם לעבר קיינן; קיינן ניסה שלא להירתע. למרות כל הזמן שבילו כאן ויחסי העבודה הטובים ביניהם, הוא עדיין חש עצבני בנוכחות נציגי הגזע החרקי. "המנהל קיינן, אינך יכול להימצא כאן. אנו צריכים לקחת אותך מכאן לפני החדירה לבסיס".

"בסדר", אמר קיינן. הוא סימן לשאראן לבוא איתו.

"לא היא", אמר אטן רנדט. "רק אתה".

קיינן נעצר. "היא העוזרת שלי. אני זקוק לה", אמר.

הבסיס רעד מהפגזה נוספת. קיינן חש כיצד הוא מוטח בקיר ומתמוטט על הרצפה. בעודו נופל, הוא הבחין שלא אטן רנדט ולא האנשאן האחר הפגינו אפילו שבריר של תזוזה ממקומם.

"זה לא זמן מתאים להתווכח על הנושא, המנהל", אמר אטן רנדט. הטון השטוח של מתקן התרגום נתן לתגובה נימה עוקצנית.

קיינן החל למחות שוב, אך שאראן אחזה בעדינות בזרועו. "קיינן, הוא צודק", אמרה. "אתה צריך לצאת מכאן. זה מספיק רע שמישהו מאיתנו נמצא כאן. אבל אם אתה תיתפס פה, יהיה רע מאוד".

"לא אעזוב אותך כאן", אמר קיינן.

"קיינן", אמרה שאראן והצביעה לעבר אטן רנדט שניצב לצידם בזקיפות מרשימה. "הוא אחד מהקצינים הבכירים כאן. אנחנו נתונים במתקפה. הם לא היו שולחים מישהו בכיר כמוהו למשימה שגרתית. עכשיו לא הזמן לוויכוחים. לֵך. אני אמצא את הדרך למגורים. אנחנו כבר נמצאים פה הרבה זמן, כידוע לך. אני זוכרת איך להגיע לשם".

קיינן בהה בשאראן במשך דקה, ואז הצביע אל חייל האנשאן השני לצד אטן רנדט. "אתה", אמר. "לווה אותה למגורים".

"אני זקוק לו איתי, המנהל", אמר אטן רנדט.

"אתה יכול לטפל בי בעצמך", אמר קיינן. "ואם היא לא מקבלת ממנו ליווי, היא תקבל אותו ממני".

אטן רנדט כיסה את מתקן התרגום ואותת לחייל להתקרב אליו. הם השתופפו קרוב זה לזה והחליפו נקישות בשקט — אף שקיינן ממילא לא הבין את שפת האנשאנים. השניים נפרדו, והחייל התייצב לצד שאראן. "הוא יוביל אותה למגורים", אמר אטן רנדט. "אבל לא יהיו עוד ויכוחים מצידך. כבר בזבזנו יותר מדי זמן. בוא איתי עכשיו, המנהל". הוא הושיט את ידו, אחז בזרועו של קיינן ומשך אותו לדלת גרם המדרגות. קיינן התבונן לאחור וראה את שאראן בוהה בפחד באנשאן הגבוה. מראה העוזרת והמאהבת שלו נעלם כאשר אטן רנדט דחף אותו מבעד לדלת.

"זה כאב", אמר קיינן.

"שקט", אמר אטן רנדט ודחף את קיינן קדימה במדרגות. הם החלו לעלות, כאשר גפיו התחתונות הקצרות והעדינות של האנשאן הצליחו במפתיע להדביק את דהירתו של קיינן במעלה המדרגות. "נדרש זמן רב מדי למצוא אותך ויותר מדי זמן כדי לגרום לך לזוז. מדוע לא היית במגורים?"

"השלמנו עבודה כלשהי", אמר קיינן. "זה לא שיש הרבה דברים אחרים לעשות כאן. לאן אנחנו הולכים בדיוק?"

"למעלה", אמר אטן רנדט. "יש מערכת מסילות תת-קרקעית שאנו צריכים להגיע אליה".

קיינן נעצר לרגע והתבונן לאחור באטן רנדט, שאף שהיה כמה מדרגות מאחוריו, הגיע כמעט לגובה שלו. "היא מובילה למחלקה ההידרופונית", אמר קיינן. קיינן, שאראן ושאר החברים בצוות היו מגיעים לרציף ההידרופוני העצום מדי פעם כדי לצפות בצמחייה; פני השטח של הכוכב לא ממש הסבירו פנים, אלא אם כן מישהו החשיב קיפאון כחוויה מהנה. המחלקה ההידרופונית הייתה הדבר הקרוב ביותר לשהות בטבע.

"המחלקה ההידרופונית נמצאת במערה טבעית", אמר אטן רנדט, דוחף את קיינן לנוע שוב. "אגם תת-קרקעי. חבויה שם יחידת קיום-חיים שתחזיק אותך".

"מעולם לא סיפרת לי על זה", אמר קיינן.

"לא ציפינו שנצטרך לספר לך", אמר אטן רנדט.

"אני אמור לשחות לשם?" שאל קיינן.

"יש צוללת קטנה", אמר אטן רנדט. "היא תהיה צרה, אפילו בשבילך. אבל כבר תוכנת בה מקום היחידה".

"כמה זמן אישאר שם?"

"נקווה שבכלל לא", אמר אטן רנדט. "או שזה יהיה הרבה מאוד זמן. עוד שני גרמי מדרגות, המנהל".

השניים נעצרו מול הדלת למעלה, כאשר קיינן ניסה להסדיר את נשימתו, ואטן רנדט נעץ את שיניו במכשיר הקשר שלו. קולות הקרב שנערך כמה קומות מעליהם עברו מבעד לרצפת האבן ולקירות הבטון. "הם הגיעו לבסיס, אך אנו מעכבים אותם על פני השטח", אמר אטן רנדט לקיינן. "הם לא הגיעו לקומה הזאת. אנחנו עדיין יכולים להביא אותך למקום בטוח. בוא איתי, המנהל. אל תשתהה. האם אתה מבין אותי?"

"אני מבין", אמר קיינן.

"בוא נצא לדרך", אמר אטן רנדט. הוא הכניס את הנשק המרשים שלו לנדן, פתח את הדלת ודהר לאולם. בזמן שאטן רנדט החל לנוע, קיינן ראה את גפיו התחתונות של האנשאני מתרחבות כאשר רגל נוספת הופיעה מבעד לשריון שלו. זה היה מנגנון האצה שהעניק לאנשאנים מהירות מפחידה וגמישות במצבי קרב והזכיר לקיינן כמה זחלי-אימה מילדותו. הוא הדחיק רעד של דחייה שעבר בו ורץ כדי לעמוד בקצב, מועד יותר מפעם אחת במסדרון המלא שברים, מתקדם באיטיות רבה מדי למסילה בצד השני של הקומה.

קיינן התנשף כאשר אטן רנדט בחן את מנגנון השליטה של מנוע המסילה הקטן, שדלת הנוסעים שלו הייתה פתוחה לרווחה. הוא כבר ניתק את המנוע מהקרונות שמאחוריו. "אמרתי לך לעמוד בקצב", אמר אטן רנדט.

"כמה מאיתנו זקנים, ולא יכולים להכפיל את אורך הרגליים שלנו", אמר קיינן והצביע לעבר קרון על המסילה. "אני עולה על זה?"

"היה עדיף שנלך", אמר אטן רנדט, וקיינן חש התכווצויות ברגליו. "אבל אני חושב שלא תעמוד בקצב כל הדרך, והזמן שלנו הולך ואוזל. ניאלץ להסתכן בשימוש בזה. תעלה". קיינן טיפס בהכרת תודה לאזור הנוסעים, שהיה מרוּוח מאחר שנבנה לשני אנשאנים. אטן רנדט הפעיל את הקרון הקטן במהירות מלאה — בערך כפול מקצב הריצה של אנשאני, מה שנראה מהיר עד חוסר נוחות במערה המחניקה — ואז ביצע סיבוב והרים שוב את נשקו, סורק את המנהרה מאחוריהם ומחפש מטרות.

"מה יקרה לי אם הבסיס ייפול?" שאל קיינן.

"תהיה בטוח בתא", אמר אטן רנדט.

"כן, אבל אם הבסיס ייפול, מי יאסוף אותי?" שאל קיינן. "אני לא יכול להישאר בתא לנצח, ולא אדע איך לצאת ממנו. לא משנה עד כמה התא שלך מאובזר, האספקה בו תיגמר בסופו של דבר. שלא לדבר על חמצן".

"לתא יש את היכולת לינוק חמצן מהמים", אמר אטן רנדט. "אתה לא תיחנק".

"נפלא. אבל עדיין נשארת האפשרות של לגווע ברעב", אמר קיינן.

אטן רנדט החל לומר "באגם יש שקע—" ודבריו נקטעו כאשר הקרון ירד מהמסילה בזינוק פתאומי. שאגת המנהרה המתמוטטת הטביעה את כל הרעשים האחרים; קיינן ואטן רנדט מצאו את עצמם לרגע באוויר כאשר נזרקו מאזור הנוסעים של הקרון לחשכה פתאומית ומאובקת.

קיינן גילה כי אטן רנדט מטלטל אותו כדי להעירו זמן-מה לאחר מכן, אך לא היה בטוח בכמה זמן מדובר. "תתעורר, המנהל", אמר אטן רנדט.

"אני לא יכול לראות כלום", אמר קיינן. אטן רנדט הגיב בהפעלת אלומת אור מהמנורה שהייתה צמודה לנשקו. "תודה", אמר קיינן.

"אתה בסדר?" שאל אטן רנדט.

"אני בסדר גמור", אמר קיינן. "הייתי שמח לעבור את יתר היום בלי לפגוש שוב את הקרקע". אטן רנדט נקש בהסכמה והפנה את אלומת האור הצידה כדי להתבונן במפל הסלעים שחסם את דרכם. קיינן החל לקום, מחליק מעט על האבנים הקטנות.

אטן רנדט הפנה את אלומת האור בחזרה לקיינן. "הישאר שם, המנהל", אמר. "תהיה בטוח יותר". אלומת האור שקעה במסילה. "יכול להיות שהזרם עדיין עובר באלה". אלומת האור נדדה לקירות הסלע של תא הכלא החדש שלהם. ההפגזה שפגעה במסילה סגרה על קיינן ואטן רנדט מכל הכיוונים; לא היה כל פתח יציאה בקיר הסלע. קיינן ציין לעצמו שחנק הפך שוב לאפשרות ממשית. אטן רנדט המשיך לבחון את סביבתם החדשה, ומדי פעם ניסה את מכשיר הקשר שלו, שכנראה התקלקל. קיינן התיישב וניסה לא לנשום עמוק מדי.

זמן-מה לאחר מכן אטן רנדט, שחדל לבחון את המקום והותיר את שניהם באפלה בזמן שנח, הדליק שוב את האור והפנה אותו לקיר הסלע הקרוב לבסיס.

"מה קורה?" שאל קיינן.

"תהיה בשקט", אמר אטן רנדט ונע קרוב יותר לקיר הסלע, כאילו הוא מנסה לשמוע משהו. כמה רגעים לאחר מכן גם קיינן שמע את זה: רעש שיכול להיות קולות דיבור, אבל לא של מישהו מקומי או ידידותי. כעבור זמן קצר הגיעו קולות הפיצוץ. מי שהיו בצד השני של קיר הסלע החליטו שהם נכנסים פנימה.

אטן רנדט התרחק מקיר הסלע במהירות והתייצב מול קיינן בנשק שלוף, מעוור אותו באלומת האור. "אני מצטער, המנהל", אמר אטן רנדט, ובדיוק אז הבין קיינן שלפקודותיו של אטן רנדט להביא אותו למקום מבטחים היה כנראה סייג מסוים. יותר מתוך דחף מאשר מתוך מחשבה חמק קיינן מאלומת האור; הקליע שנועד למרכז המאסה שלו פגע בזרועו, מעיף אותו באוויר ומטיח אותו בקרקע. קיינן נאבק לקום על ברכיו והספיק לראות את צילו מוטל לפניו, בזמן שאלומת האור של אטן רנדט נפלה על גבו.

"חכה", אמר קיינן לצילו. "לא בגב. אני יודע מה אתה חייב לעשות. רק לא בגב. בבקשה".

היה רגע אחד של דממה, שנקטעה על-ידי הסלע המתפוצץ. "תסתובב, המנהל", אמר אטן רנדט.

קיינן הסתובב באיטיות, כשהוא משפשף את ברכיו באבנים ומכניס את ידיו לכיסי מעילו כאילו היו אזיקים. אטן רנדט כיוון את נשקו; בהינתן המותרות של בחירת מטרתו, הוא כיוון את הנשק למוחו של קיינן.

"אתה מוכן, המנהל?" שאל אטן רנדט.

"אני מוכן", אמר קיינן וירה באטן רנדט באקדח שבכיסו, מכוון לאלומת האור.

הירייה של קיינן באה ברגע הפיצוץ מהצד השני של קיר הסלע. לא נראה שאטן רנדט הבין שהוא נורה, עד שהדם החל לזרום מפצעו, שבקושי נראה לעיניו של קיינן. קיינן ראה כיצד אטן רנדט משפיל את מבטו אל הפצע, בוהה בו לרגע ואז שוב בקיינן, מבולבל. בנקודה זו קיינן הוציא את האקדח מכיסו. הוא ירה באטן רנדט שלוש פעמים נוספות, מרוקן את המחסנית באנשאני. אטן רנדט נרכן מעט קדימה על רגליו הקדמיות ואז נפל לאחור, כאשר רוב גופו הגדול פוגע בקרקע עם כל רגל שקרסה.

"מצטער", אמר קיינן לגופה.

המקום נמלא אבק ואורות כאשר קיר הסלע נפרץ, ויצורים שנשאו פנסים על כלי נשקם זרמו פנימה. אחד מהם זיהה את קיינן ונבח; לפתע כמה אלומות אור נחו עליו. קיינן השליך את אקדחו, הרים את זרועו הבריאה והתרחק מגופתו של אטן רנדט. ההחלטה להרוג את אטן רנדט כדי להישאר בחיים לא תועיל לו אם הפולשים יחליטו לנקב בו חורים. מבעד לאלומות האור צעד אחד הפולשים קדימה, אומר משהו בשפתו, וקיינן זכה סוף-סוף להביט בגזע שמולו.

לימודי הקסנוביולוגיה סייעו לו לזהות את תכונות אותו הגזע: סימטריים משני הצדדים ודו-רגליים, ולפיכך בעלי גפיים שונות לידיים ולרגליים; ברכיהם היו כפופות בכיוון הלא נכון. בערך בעלי אותו גודל ותכנון גופני, מה שהיה לא מפתיע מאחר שמספר מוגזם של מינים תבוניים לכאורה היו דו-רגליים, סימטריים משני הצדדים ובערך בעלי אותם גודל ומאסה. זה היה אחד הדברים שהפכו יחסים בין-גזעיים בחלק זה של היקום לעניין מסובך כל-כך. מינים רבים כל-כך היו דומים, כל-כך מעט נדל"ן שימושי לצרכים של כולם.

אבל עכשיו מגיעים ההבדלים, חשב קיינן, בזמן שהיצור נבח שוב: פלג גוף עליון רחב יותר ובטן שטוחה, ומבנה שלדי ושרירי מוזר. רגליים דמויות גזעי עץ; ידיים דמויות אלות. הבדלים חיצוניים ניכרים לעין בין המינים (זו שלפניו הייתה נקבה, אם זיכרונו לא הטעה אותו). קלט חושי מוגבל הודות לשני זוגות קטנים של חיישני ראייה ושמיעה, בניגוד לחיישנים שהיו ממוקמים סביב כל ראשו של קיינן. סיבים נאים על הראש במקום על קפלי העור המקרינים חום.

לא בפעם הראשונה הגיע קיינן למסקנה שהאבולוציה לא עשתה יותר מדי טובות לגזע הזה מבחינה גופנית.

היא רק עשתה אותו אלים, מסוכן וקשה מאוד להעלמה מפני השטח של הפלנטות. וזו הייתה בעיה.

היצור שמול קיינן צעקה עליו שוב ושלפה חפץ קטן בעל מראה מאיים. קיינן התבונן ישירות לתוך חיישני הראייה של היצור.

"בני אנוש מזוינים", אמר.

הנקבה הכתה אותו עם החפץ; קיינן חש טלטלה, ואור בשלל צבעים ריצד מול עיניו בעת שהוא צנח על הקרקע בפעם האחרונה באותו היום.

 

"אתה זוכר מי אני?" אמרה בת האנוש בצידו השני של השולחן, בזמן שקיינן הובל לחדר. שוביו סיפקו לו שרפרף שהותאם לברכיו ההפוכות (מנקודת מבטם). בת האנוש דיברה, והתרגום נשמע מבעד למגבר שעל השולחן. העצם הנוסף היחיד בחדר היה מזרק, מלא בנוזל שקוף.

"את החיילת שגרמה לי לאבד את הכרתי", אמר קיינן. המגבר לא סיפק תרגום של דבריו, מה שרמז על כך שהחיילת החזיקה מכשיר תרגום נוסף במקום כלשהו.

"זה נכון", אמרה בת האנוש. "אני סגן ג'יין סייגן". היא הצביעה לעבר השרפרף. "שב בבקשה".

קיינן התיישב. "זה לא היה הכרחי להכות אותי", אמר. "הייתי בא מרצוני".

"היו לנו סיבות משלנו לרצות שתהיה חסר הכרה", אמרה סייגן. היא הצביעה לעבר זרועו הפצועה, במקום שבו הקליע של אטן רנדט פגע. "איך הזרוע שלך?" היא שאלה.

"היא בסדר", אמר קיינן.

"לא הצלחנו לרפא אותה לחלוטין", אמרה סייגן. "הטכנולוגיה הרפואית שלנו יכולה לרפא במהירות את רוב הפציעות, אבל אתה ראיי, לא אנושי. הטכנולוגיות שלנו אינן לגמרי מתאימות. אבל עשינו מה שיכולנו".

"תודה", אמר קיינן.

"אני מניחה שנורית על-ידי האנשאני שמצאנו איתך", אמרה סייגן. "זה שירית בו".

"כן", אמר קיינן.

"מעניין אותי מה הביא את שניכם לקרב יריות", אמרה סייגן.

"הוא עמד להרוג אותי, ואני לא רציתי למות", אמר קיינן.

"זה מעלה את השאלה מדוע האנשאני רצה שתמות", אמרה סייגן.

"הייתי השבוי שלו", אמר קיינן. "אני מניח שהפקודות שלו היו להרוג אותי, ובלבד שלא אפול בשבי בחיים".

"היית השבוי שלו", חזרה סייגן על דבריו. "אבל היה לך נשק".

"מצאתי אותו", אמר קיינן.

"באמת", אמרה סייגן. "זו רשלנות ביטחונית גדולה מצד הָאַנְשָה. לא מתאים להם".

"כולנו עושים טעויות", אמר קיינן.

"וכל הראיי שמצאנו בבסיס?" שאלה סייגן. "גם הם היו אסירים?"

"כן", אמר קיינן וחש גל של דאגה לשאראן וליתר הצוות שלו.

"איך קרה שכולכם הפכתם לאסירים של האנשאנים?" שאלה סייגן.

"היינו בספינת ראיי שלקחה אותנו לאחת המושבות לצורך תורנות רפואית", אמר קיינן. "האנשאנים תקפו את הספינה שלנו. הם עלו על הסיפון, לקחו את הצוות בשבי ושלחו אותנו לכאן".

"לפני כמה זמן זה קרה?" שאלה סייגן.

"לפני זמן-מה", אמר קיינן. "אני לא יודע כמה בדיוק. אנו פועלים כאן על-פי שעון אנשאני צבאי, ואני לא מכיר את יחידות הזמן שלהם. וישנו גם מחזור היום-לילה של הפלנטה, שהוא מאוד מהיר והופך את המצב לעוד יותר מבלבל. ואני גם לא מכיר את החלוקה אצל בני האנוש, כך שאיני יכול לתאר זאת בדיוק".

"למודיעין שלנו אין כל רישום על אנשאנים שתקפו ספינת ראיי בשנה האחרונה — כלומר, בשני שלישים חקד מבחינתך", אמרה סייגן, משתמשת במונח של הראיי שתיאר הקפת מסלול מלאה של עולם הבית סביב השמש.

"אולי המודיעין שלכם אינו טוב כפי שאתם סבורים", אמר קיינן.

"יכול להיות", אמרה סייגן. "אבל בהתחשב בעובדה שהאנשאנים והראיי עדיין נמצאים טכנית במצב מלחמה, היינו מבחינים בספינה מותקפת. שני הגזעים שלכם כבר נלחמו על פחות מזה".

"איני יכול לומר לך יותר על הנושא מכפי שידוע לי", אמר קיינן. "נלקחנו מהספינה ואל הבסיס. מה שקרה או לא קרה מחוץ לבסיס בכל הזמן הזה הוא נושא שלא ידוע לי עליו הרבה".

"אתה הוחזקת כשבוי בבסיס", אמרה סייגן.

"כן", אמר קיינן.

"בדקנו את הבסיס, ויש רק אזור כליאה קטן", אמרה סייגן. "אין שום דבר שמעיד על כך שהיית כלוא".

קיינן השמיע את המקבילה של הראיי לצקצוק מריר. "אם ראית את הבסיס, ללא ספק ראית את פני השטח של הפלנטה", אמר. "אם מישהו מאיתנו היה מנסה לברוח, היינו קופאים לפני שהיינו מגיעים רחוק. שלא להזכיר את העובדה שלא היה לנו לאן ללכת".

"איך אתה יודע את זה?" אמרה סייגן.

"האנשאנים אמרו לנו", אמר קיינן. "ואיש מהצוות שלי לא תכנן בריחה כדי לבחון את הסיכון".

"אם כן, אתה לא יודע דבר על הפלנטה", אמרה סייגן.

"לפעמים קר כאן, לפעמים קר כאן מאוד", אמר קיינן. "בזה מסתכמות ידיעותיי על הפלנטה".

"אתה דוקטור", אמרה סייגן.

"אני לא מכיר את המונח", אמר קיינן והצביע על המגבר. "המכונה שלך אינה חכמה מספיק כדי למצוא מקבילה בשפתי".

"אתה עוסק ברפואה כמקצוע. אתה מרפא אנשים", אמרה סייגן.

"אכן", אמר קיינן. "אני מתמחה בגנטיקה. זו הסיבה שאני והצוות שלי היינו בספינה ההיא. אחת מהמושבות שלנו חוותה מגפה שהשפיעה על הרצף הגנטי והתחלקות התאים. נשלחנו לחקור ולמצוא תרופה. אני בטוח שאם בחנתם את הבסיס, ראיתם את הציוד שלנו. שובינו היו נדיבים מספיק לתת לנו מרחב למעבדה".

"מדוע הם עשו זאת?" שאלה סייגן.

"אולי הם חשבו שאם נעסיק את עצמנו בפרויקטים, יהיה קל יותר לשלוט בנו", אמר קיינן. "אם זה מה שהם חשבו, זה עבד, שכן שמרנו על שקט וניסינו לא לגרום בעיות".

"מלבד הרגע שבו גנבת נשק, כמובן", אמרה סייגן.

"החזקתי אותו במשך זמן-מה, כך שלא נראה שזה עורר חשד", אמר קיינן.

"הנשק שהשתמשת בו נועד לראיי", אמרה סייגן. "קצת יוצא דופן בבסיס צבאי של האנשאן".

"הם ודאי לקחו אותו מהספינה שלנו כאשר עלו עליה", אמר קיינן. "אני בטוח שכאשר תחפשו בבסיס, תמצאו עוד כמה פריטים תוצרת הראיי".

"לסיכום", אמרה סייגן. "אתה והצוות שלך, המורכב מאנשי רפואה, נפלתם בשבי האנשאנים, לא ברור לפני כמה זמן, והובאתם לכאן, למקום שבו הייתם אסירים ללא כל קשר עם מי מאנשיכם. אתה אינך יודע היכן אתה או מה היו התוכניות של האנשה בנוגע אליכם".

"נכון", אמר קיינן. "מלבד כל זה אני מניח שהם לא רצו שמישהו ידע שאני שם כאשר פלשתם לבסיס, שכן אחד מהם ניסה להרוג אותי".

"זה נכון", אמרה סייגן. "מזלך שפר עליך יותר מזה של הצוות שלך, חוששני".

"איני יודע למה את מתכוונת", אמר קיינן.

"אתה הראיי היחיד שמצאנו בחיים", אמרה סייגן. "כל האחרים נהרגו על-ידי האנשאנים. רובם היו במה שנראה כמו מגורים. מצאנו אחת ליד מה שאני מניחה שהיה המעבדה שלך, מאחר שהייתה במקום לא מעט טכנולוגיית ראיי".

קיינן חש שקרביו מתהפכים. "את משקרת", אמר.

"אני חוששת שלא", אמרה סייגן.

"אתם בני האנוש הרגתם אותם", אמר קיינן בכעס.

"האנשאנים ניסו להרוג אותך", אמרה סייגן. "מדוע שלא ינסו להרוג את יתר חברי הצוות שלך?"

"אני לא מאמין לך", אמר קיינן.

"אני מבינה למה לא", אמרה סייגן. "אבל זה נכון".

קיינן ישב שם, אפוף אבֶל. סייגן לא הטרידה אותו.

"בסדר", אמר קיינן לבסוף. "אמרי לי מה את רוצה ממני".

"ראשית, המנהל קיינן", אמרה סייגן, "אנו רוצים את האמת".

נדרש לקיינן רגע להבין שזו הפעם הראשונה שבת-האנוש פנתה אליו בשמו. ובתוארו. "סיפרתי את האמת", אמר.

"זיבולי שכל", אמרה סייגן.

קיינן הצביע שוב לעבר המגבר. "קיבלתי רק תרגום חלקי של זה", אמר.

"אתה המנהל קיינן סואן סו", אמרה סייגן. "יש לך הכשרה רפואית חלקית, ושני תחומי ההתמחות העיקריים שלך הם קסנוביולוגיה ומערכות הגנה רשתיות-עצביות סמי-אורגניות — שני תחומי לימוד שאני מתארת לעצמי שמשתלבים היטב זה בזה".

קיינן שתק. סייגן המשיכה. "עכשיו, המנהל קיינן, תן לי לספר לך את המעט שידוע לנו. לפני 15 חודשים הראיי והאנשאנים נלחמו באותה מלחמה-לסירוגין שהם מנהלים כבר 30 שנה, מלחמה שאנו עודדנו מפני שהשאירה את שניכם מחוץ לעניינים שלנו".

"לא בדיוק", אמר קיינן. "היה הקרב באלמוגית".

"כן, היה", אמרה סייגן. "הייתי שם. כמעט מַתִּי".

"אני איבדתי שם אח", אמר קיינן. "הצעיר שבהם. אולי פגשת אותו".

"אולי", אמרה סייגן. "לפני 15 חודשים הראיי והאנשה היו אויבים. ולפתע הם לא היו כאלה, והמודיעין שלנו לא הצליח לגלות למה".

"כבר דיברנו על חסרונות המודיעין שלכם", אמר קיינן. "גזעים מפסיקים להילחם כל הזמן. אחרי אלמוגית אנחנו ואתם הפסקנו להילחם".

"הפסקנו להילחם מפני שניצחנו אתכם. אתם נסוגותם ואנחנו בנינו מחדש את אלמוגית", אמרה סייגן. "וזה העניין — יש סיבה שבגללה הפסקנו להילחם, לפחות לעת עתה. לכם ולאנשה אין סיבה. זה מה שמדאיג אותנו.

"לפני שלושה חודשים לוויין הריגול ששלחנו אל הפלנטה הזאת הבחין שיחסית לעולם לא מיושב, היא קיבלה הרבה מאוד תשדורות, גם מהאנשה וגם מהראיי. מה שהופך את זה למעניין הוא העובדה שבפלנטה הזאת אין תביעת בעלות לא מצד האנשה או הראיי, אלא מצד האובין. האובין אינם נוהגים לכרות בריתות, המנהל, והם חזקים דיים כך שלא אתם ולא האנשה תהיו פזיזים בכל הנוגע לפתיחת עסק בטריטוריה שלהם.

"אז שלחנו לוויין ריגול מתקדם יותר לפלנטה כדי לבדוק סימני חיים. לא גילינו שום דבר. כמומחה לענייני הגנה, המנהל, אתה מוכן להסתכן בניחוש באשר לסיבה?"

"אני מתאר לעצמי שהבסיס היה מוסווה", אמר קיינן.

"אכן", אמרה סייגן. "ולגמרי במקרה על-ידי מערכת הגנה מהסוג שאתה מתמחה בו. לא ידענו את זה בשעתו, כמובן, אבל אנחנו יודעים זאת עכשיו".

"איך מצאתם את הבסיס אם הוא היה מוסווה?" שאל קיינן. "זו סקרנות מקצועית".

"השלכנו סלעים", אמרה סייגן.

"סליחה?" שאל קיינן.

"סלעים", אמרה סייגן. "לפני חודש פיזרנו על הפלנטה עשרות חיישנים סיסמיים, שתוכנתו לחפש חתימות סיסמיות המעידות על מבנים תת-קרקעיים בתכנון תבוני. מניסיון, קל יותר להגן על בסיסים סודיים כאשר הם מתחת לפני האדמה. סמכנו על הפעילות הסיסמית הטבעית של הפלנטה כדי לצמצם את האזורים שצריך לחקור. השלכנו סלעים באזורים המעניינים. והיום השלכנו עוד כמה ממש לפני המתקפה שלנו כדי לקבל תמונת-סונאר מדויקת של הבסיס. הסלעים שימושיים כי הם נראים כמו מטאורים טבעיים. הם לא מפחידים אף אחד, ואף אחד לא מתגונן מפני תמונה סיסמית. רוב הגזעים עסוקים בהגנה מפני סריקות אופטיות וסריקות קרינה אלקטרומגנטית מכדי לחשוב על גלי קול כמקור לסכנה. זה החיסרון של הטכנולוגיה המתקדמת: היא מתעלמת מטכנולוגיה נחותה יותר, כמו השלכת סלעים".

"מתאים לבני האנוש לעסוק בזריקת אבנים", אמר קיינן.

סייגן משכה בכתפיה. "לא אכפת לנו כאשר המתמודד מולנו מביא אקדח לקרב סכינים", אמרה. "זה רק מקל עלינו לדקור אותו בלב. או במה שהוא לא משתמש בו לשאיבת דם. הביטחון המופרז שלכם עבד לטובתנו. אבל מה שאנחנו באמת רוצים לדעת הוא למה אתה כאן. אנשאנים וראיי שעובדים יחד הם דבר מוזר מספיק. אבל אנשאנים וראיי שעובדים עם האובין? זה לא רק מוזר. זה מעניין".

"אני לא יודע שום דבר על מי שהפלנטה הזאת נמצאת בבעלותו", אמר קיינן.

"ומה שעוד יותר מעניין זה אתה, המנהל קיינן", אמרה סייגן, מתעלמת מהערתו של קיינן. "בזמן שישנת ביצענו בך סריקת גנים כדי לגלות מי אתה, וניגשנו למאגרי המידע של הספינה כדי ללמוד קצת על ההיסטוריה שלך. אנחנו יודעים שאחד מתחומי ההתעניינות העיקריים שלך בקסנוביולוגיה הוא בני אנוש. אתה כנראה המומחה המוביל בקרב הראיי לגנטיקה אנושית. ואנחנו יודעים שיש לך עניין מיוחד בפעילות המוח האנושי".

"זה חלק מעניין ברשתות עצביות", אמר קיינן. "אני לא מתעניין במיוחד במוחות אנושיים, כפי שטענת. כל מוח מעניין בדרך אחרת".

"שיהיה", אמרה סייגן. "אבל מה שלא עשית שם למטה, זה היה חשוב מספיק כדי לגרום לאנשאנים להעדיף להרוג אותך ואת הצוות שלך, ובלבד שלא תיפלו בשבי שלנו".

"אמרתי לך", אמר קיינן, "היינו השבויים שלהם".

סייגן גלגלה את עיניה. "בוא נעמיד פנים לרגע ששנינו לא טיפשים, המנהל קיינן", אמרה.

קיינן התכופף קדימה, נשען קרוב יותר לסייגן מצידו השני של השולחן. "איזו מין בת אנוש את?" הוא שאל.

"למה אתה מתכוון?" אמרה סייגן.

"אנחנו יודעים שיש שלושה סוגים של בני אנוש", אמר קיינן, מחווה באצבעותיו, ארוכות ומטופחות מאצבעות אנושיות, כדי לספור את הסוגים השונים. "יש את בני האנוש הלא משופצים, אלה שמיישבים כוכבים. אלה מגיעים בצורות, בגדלים ובגוונים שונים — יש כאן גיוון גנטי טוב. הקבוצה השנייה היא החלק הגדול ביותר של כת החיילים שלכם. גם הם מגוונים במונחי גודל וצורה, אבל הרבה פחות, וכולם בעלי אותו צבע: ירוק. אנחנו יודעים שחיילים אלה אינם בגופיהם המקוריים — תודעתם מועברת מגופי חברים זקנים יותר בגזע שלכם אל הגופים החזקים והבריאים יותר. גופים אלה עוברים שינוי גנטי משמעותי, כך שהם אינם יכולים להתרבות בין עצמם או עם בני אנוש לא משופצים. אך הם עדיין אנושיים במידה מובהקת, במיוחד בכל הקשור להרכב המוח.

"אבל הקבוצה השלישית", אמר קיינן בעודו נשען לאחור. "שמענו סיפורים, סגן סייגן".

"מה שמעתם?" שאלה סייגן.

"שהם נוצרים מהמתים", אמר קיינן. "שתרבית החיידקים של המתים מעורבבת שוב ושוב עם הגנים של גזעים אחרים כדי לראות מה יצא. שקצתם אפילו לא נראים כמו בני אנוש כפי שהם-עצמם יכולים לזהות. שהם נולדים מבוגרים, עם מיומנויות ויכולות, אך בלי זיכרון. ולא רק בלי זיכרון. בלי תחושת עצמיות. בלי מוסר. בלי הגבלות. בלי—" הוא השתתק לרגע, כאילו מחפש את המילה הנכונה. "בלי אנושיות", אמר לבסוף. "כפי שאת היית מנסחת זאת. ילדים-לוחמים בגופים בוגרים. תועבות. מפלצות. כלים שאיחוד המושבות שלכם משתמש בהם למשימות שהוא לא יכול לבצע ולא יציע לחיילים בעלי ניסיון חיים ומוסר פנימי, או כאלה שעשויים לחשוש לגורל נשמתם בעולם הזה או הבא".

"מדען שמודאג בנוגע לנשמות", אמרה סייגן. "זה לא מעשי מדי".

"אני מדען, אך גם ראיי", אמר קיינן. "אני יודע שיש לי נשמה, ואני דואג לה. האם יש לך נשמה, סגן סייגן?"

"לא כזו שידוע לי עליה, המנהל קיינן", אמרה סייגן. "קשה לכמת אותן".

"אז את אכן בת אנוש מהסוג השלישי", אמר קיינן.

"נכון", אמרה סייגן.

"שנבנתה מבשר המתים", אמר קיינן.

"מהגנים שלה", אמרה סייגן. "לא מהבשר שלה".

"גנים בונים בשר, סגן. גנים חולמים את הבשר שבו נחה הנשמה", אמר קיינן.

"עכשיו אתה גם משורר", אמרה סייגן.

"אני מצטט", אמר קיינן. "אחת מהפילוסופיות שלנו. שהייתה גם מדענית. לא תכירי את שמה. מותר לי לשאול בת כמה את?"

"בת שבע, כמעט שמונה", אמרה סייגן. "ארבע יחידות וחצי חקד שלכם בערך".

"כה צעירה", אמר קיינן. "ראיי בגילך בקושי מתחילים את חינוכם. גילי הוא יותר מפי ארבעה מגילך, סגן".

"ולמרות זאת אנחנו כאן", אמרה סייגן.

"אנחנו כאן", הסכים קיינן. "הלוואי שהיינו נפגשים בנסיבות אחרות, סגן. הייתי רוצה מאוד לבדוק אותך".

"אני לא יודעת איך להגיב על זה", אמרה סייגן. "'תודה' לא נראה לי מתאים, בהתחשב במשמעות הסבירה של בדיקה על-ידיך".

"היה ניתן להשאיר אותך בחיים", אמר קיינן.

"איזה יופי", אמרה סייגן. "אבל ייתכן שתזכה להגשים את משאלתך בבוא הזמן. אתה ודאי כבר יודע שאתה אסיר — הפעם באמת, ותמשיך להיות כזה בשארית חייך".

"הבנתי את זה כשהתחלת לספר לי דברים שאוכל לדווח לממשלה שלי", אמר קיינן. "כמו התעלול עם הסלעים. אף שהנחתי שאת עומדת להרוג אותי".

"בני אנוש הם גזע מעשי, המנהל קיינן", אמרה סייגן. "יש לך ידע שאנו יכולים להשתמש בו, ואם תסכים לשתף פעולה, אין כל סיבה שלא תוכל להמשיך במחקר שלך על גנטיקה ומוחות אנושיים. רק שתעשה זאת בשבילנו במקום בשביל הראיי".

"כל שעליי לעשות הוא לבגוד באנשיי", אמר קיינן.

"זה נכון", הסכימה סייגן.

"אני סבור שאעדיף למות קודם", אמר קיינן.

"עם כל הכבוד המנהל, אם באמת היית מאמין בזה, כנראה לא היית יורה באנשאני שעמד להרוג אותך היום", אמרה סייגן. "אני חושבת שאתה רוצה לחיות".

"ייתכן שאת צודקת", אמר קיינן. "אך בכל מקרה ילדה, סיימתי לדבר איתך כעת. סיפרתי לך את כל שבכוונתי לספר לך מרצוני החופשי".

סייגן חייכה אל קיינן. "המנהל, אתה יודע מה משותף לבני האנוש ולראיי?"

"יש לנו כמה דברים במשותף", אמר קיינן. "תבחרי אחד".

"גנטיקה", אמרה סייגן. "אני לא צריכה לספר לך שהרצף הגנטי האנושי וזה של הראיי שונה מהותית בפרטים רבים. אבל ברמת המקרו אנו חולקים קווי דמיון מסוימים, כולל העובדה שאנו מקבלים מאגר גנטי אחד מהורה אחד, ומאגר גנטי שני מההורה השני. רבייה דו-הורית".

"רבייה מינית סטנדרטית בין מינים מזדווגים מינית", אמר קיינן. "יש גזעים הזקוקים לשלושה או אפילו לארבעה הורים, אבל לא הרבה כאלה. זה לא יעיל במיוחד".

"ללא ספק", אמרה סייגן. "המנהל, האם שמעת על תסמונת פרוניג?"

"זו מחלה גנטית בקרב הראיי", אמר קיינן. "נדירה מאוד".

"למיטב הבנתי, המחלה נגרמת בגלל פגמים בשני מערכים גנטיים שאינם קשורים זה לזה", אמרה סייגן. "גן אחד מסדיר את התפתחות התאים העצביים, במיוחד את זה של המעטפת החשמלית המפרידה ביניהם. מערך הגנים השני מסדיר את האיבר שמפיק את המקבילה של הראיי למה שבני האנוש מכנים לימפה. הוא עושה כמה מאותם הדברים, ועושה כמה דברים באופן שונה. בבני האנוש הלימפה מוליכה חשמל במידה כזו או אחרת, אך בקרב הראיי הנוזל הזה מבודד מפני חשמל. ממה שידוע לנו על מבנה הגוף של הראיי, תכונת הבידוד הזאת של הלימפה שלכם בדרך כלל לא משרתת יתרון או פגם כלשהם, כפי שמוליכות הלימפה האנושית אינה יתרון או פגם — היא פשוט נמצאת שם".

"נכון", אמר קיינן.

"אך בראיי, שלרוע מזלם נולדו עם זוג גנים התפתחותיים פגומים, הבידוד החשמלי הזה מביא תועלת", אמרה סייגן. "הנוזל הזה שוטף את האזור הבין-רקמתי שמקיף את תאי הראיי, לרבות תאי העצב. זה מונע מהאותות החשמליים של העצב מללכת לאיבוד. מה שיותר מעניין בנוגע ללימפה של הראיי הוא העובדה שההרכב שלה נשלט על-ידי הורמונים, וששינוי קל באותות ההורמונליים ישנה אותה ממבודדת למוליכת חשמל. שוב, לרוב הראיי זה לא ישנה כך או אחרת. אך לאלה שמקודדים לתאים עצביים חשופים—"

"—זה יגרום התקפים, עוויתות ומוות כאשר האותות העצביים שלהם ידלפו מהגוף", אמר קיינן. "התמותה שהפגם גורם היא הסיבה שבגללה הוא נדיר כל-כך. פרטים שמקודדים ללימפה עם מוליכות חשמלית ועצבים חשופים מתים במהלך ההיווצרות, בדרך כלל לאחר שהתאים מתחילים להתחלק והתסמונת מתממשת".

"אבל הפרוניג תוקף גם מבוגרים", אמרה סייגן. "הקוד הגנטי לשינוי האות ההורמונלי נוצר מאוחר יותר, בבגרות המאוחרת. שלב מבוגר מספיק בשביל התרבות והעברת הגנים הלאה. אך גם כאן נדרשים שני גנים פגומים כדי לגרום לתסמונת להתקיים".

"כן, כמובן", אמר קיינן. "זו עוד סיבה שבגללה הפרוניג כה נדיר; לעיתים רחוקות מקבל פרט בודד שני מערכי גנים פגומים ושני מערכי גנים שגורמים שינויים הורמונליים באיבר הלימפה. אבל מה את מנסה לומר בזה?"

"המנהל, הדגימה הגנטית שנלקחה ממך כאשר הועלית לסיפון מעידה על כך שאתה מקודד לעצבים פגומים", אמרה סייגן.

"אבל אני לא מקודד לשינויים הורמונליים", אמר קיינן. "אחרת כבר הייתי מת. פרוניג מופיע בבגרות המוקדמת".

"זה נכון", אמרה סייגן. "אבל אפשר לגרום לשינויים הורמונליים גם על-ידי קטל של קבוצות תאים מסוימים באיבר הלימפה של הראיי. קטל של די קבוצות שיוצרות את ההורמון הנכון יכול להפיק לימפה. פשוט יהיו לה תכונות שונות. קטלניות, במקרה שלך. אפשר לבצע את זה כימית".

תשומת ליבו של קיינן נמשכה למזרק שהיה מונח על השולחן במהלך השיחה. "וזה הכימיקל שיכול לעשות את זה, אני מניח".

"זה הנוגדן", אמרה סייגן.

 

ג'יין סייגן חשבה שהמנהל קיינן סואן סו היה ראוי להערצה בדרכו; הוא לא נשבר בקלות. הוא סבל במשך כמה שעות בזמן שאיבר הלימפה שלו החליף בהדרגה את הלימפה שבגופו בנוזל חדש, שונה, מתעוות ונתון להתקפים, בזמן שריכוזים של הלימפה מוליכת החשמל גרמו לאותות עצביים שגויים באופן אקראי בכל גופו, וסך כל המוליכות של כלל המערכת שלו התגברה בכל דקה חולפת. אם הוא לא היה נשבר ברגע האחרון, סביר מאוד שלא היה יכול לומר להם שהוא רוצה לדבר.

אבל הוא נשבר והתחנן לקבל את הנוגדן. הוא רצה לחיות. סייגן הזריקה את הנוגדן בעצמה (לא ממש נוגדן, מאחר שכל אותן קבוצות מתות של תאים יישארו מתות לנצח; הוא ייאלץ לקבל זריקות יומיות של הדבר הזה בכל שארית חייו). בזמן שהנוגדן זרם בגופו של קיינן, גילתה סייגן מידע על המלחמה המתגבשת נגד האנושות ועל תוכנית לשעבד ולהכחיד את כל הגזע שלה. רצח המוני שתוכנן לפרטי-פרטים בהתבסס על שיתוף פעולה חסר תקדים של שלושה גזעים.

ובן אנוש אחד.