1
קלי
אהבת אמת.
הרגע הזה בסרטים רומנטיים שאנו מחכים לו באופן בלתי מודע, רגע שממלא את לִבנו, רגע קט אשר גורם לנו להיאנח ולהשמיע צליל אווו קולני. הפרטים המדויקים של הרגע הזה שונים מאדם לאדם. לעתים מדובר בתהליך איטי והדרגתי שבסופו אתה מבין שהיית מאוהב לאורך כל הדרך, והתחושה שוטפת אותך כמו גל עדין ומרגיע. לעתים אתה מרגיש כאילו קיבלת אגרוף ישר בפרצוף, ואתה מבין שכל הרגעים הקטנים האלה של "חיבה" היו בעצם אהבה בתחפושת לאורך כל הדרך.
לא משנה מה הניצוץ שמדליק את התחושה, מדובר ברגע שבו הכול פשוט נופל למקומו כמו פאזל קסום. מישהו בדרך כלל מקבל נשיקה באותו רגע, אך זו לא סתם נשיקה. זו נשיקה שמשאירה אדים על המשקפיים, כזאת שרק לעתים רחוקות חווים במציאות. הכיתוב "סוף" מכסה את פני המסך, ונשמעת מנגינה קליטה שמזכירה שמש ביום מעונן, ונדמה שהכול הוא כמו לבבות וסוכריות ופרחים.
האם מישהו בחן אי־פעם לעומק את המושג הרעיל הזה שנקרא אהבת אמת? מי לעזאזל יצר אידיאל רומנטי כל־כך, שאיש מאיתנו לא יכול אפילו לקוות להשיג ללא סיוע של מפיק הוליוודי עצבני, צוות מטורף ותאורה מושלמת? הייתי אומר שהיאחזות באמונה כזו היא אפילו מסוכנת, למען האמת.
כל הדיבורים האלו על זיווג משמים ו"מצאתי את החצי השני שלי" ובלה־בלה־בלה. לפני שאתה מספיק להבין מה קורה, אתה מתבונן באופן ביקורתי במערכת היחסים שלך ומבין שהחצי השני שלך הוא בעצם אדם די מעצבן. והחצי השני משאיר את קרטון החלב על השיש די הרבה... למרות שהוא הוזהר לגבי העניין הזה שוב ושוב.
החצי השני גם מבזבז המון כסף על נעליים ומבלה הרבה זמן מול המראה. למען האמת, אם תיאלץ להריח את הגרביים המסריחים של החצי השני שלך עוד פעם אחת, לעזאזל, בגלל שהוא אף פעם לא זוכר לזרוק אותם לסל הכביסה, כנראה שתפרק לחצי השני שלך את הצורה עד שהוא יהפוך לרבעים.
אבל איך אתה יכול לעזוב את החצי השני שלך? הוא הסיכוי היחיד שלך לאושר. אולי אם תהרוג את החצי השני שלך, היקום יעניק לך עוד אחד. אתה מתחיל לבדוק את פוליסת ביטוח החיים של החצי השני ולחפש בגוגל מה הדרך הטובה ביותר לסיים את הסיפור הזה. כך, חברים, תמצאו את עצמכם במהדורה המרכזית של חדשות הערב.
לפני שתחליטו שאני האדם המר ביותר שאי־פעם התהלך על פני כדור הארץ, כדאי שתדעו כמה דברים. לאחרונה עברתי הרבה תהפוכות. עד לפני שנה הייתי מאוהב בחשאי בבחור שהיה החבר הכי טוב שלי מאז שהיינו ילדים, חבר שהזדהה כסטרייט — או שלפחות חשבנו שהוא סטרייט עד שהוא התחיל לפתח כלפיי רגשות שאינם בדיוק אפלטוניים.
התחלנו לצאת, אך בגלל האופי של הקריירה שלו כשחקן ב־NFL, לא סיפרנו לאנשים רבים. קונור, ידידי הטוב ועמיתי לעבודה, יודע. וחברו לקבוצה של בלו — איוונוביץ'. אה, וקרלי, האקסית של בלו, שנכנסה לחדרנו בשעת מעשה. אמרתי לו שצריך תמיד להחליף את קוד הכניסה לדירה אחרי שנפרדים ממישהי. אחרת יתפסו אותך מוצץ לחבר הסודי שלך במטבח, ובואו נודה, אף אחד לא צריך לראות את זה.
שנה חלפה. אני בבית, צופה באהוב לבי בטלוויזיה כשהוא משתתף באירוע התרמה לבית חולים. בלו ושניים מחבריו לקבוצה תרמו "יום בחיים" למנהלי כמה מכירות פומביות, מה שהעניק לאוהדים הזדמנות לבלות יום שלם במחיצת שחקן ה־NFL האהוב עליהם. כל ההכנסות הן למען מטרה ראויה — בניית אגף חדש לילדים בבית חולים ללא מטרות רווח.
צפיתי בהם כשהוא ואיוונוביץ' התרועעו עם כתבת והצליחו לענות על שאלותיה ולהחמיא לה בו־זמנית. הם מקצוענים — צוחקים בזמנים הנכונים ומחייכים בדיוק ברמת הכנות הנדרשת. למרות שהם מתראיינים כל הזמן, אפשר לראות שהם אמיתיים. בלו יכול להתראיין בשנתו.
כשקיטרתי על כך שעיתונאים יכולים להיות מרגיזים כל־כך, הוא פשוט שלף את אחד מחיוכיו המשועשעים המפורסמים. הוא חשב שאני מגוחך אך חמוד, והזכיר לי שתמיד ישנם יתרונות וחסרונות הנובעים מהיותו ספורטאי מקצועי. ואם להשתתף בספורט האהוב עליו דורש ממנו להתנהג בנחמדות במחיצת כתבים פולשניים מדי פעם, אז זה מה שהוא יעשה.
ממזר הגיוני בסך הכול.
הוא סקסי להפליא בחליפה שחורה מחויטת. נדמה גם שמישהו סירק את שערו הבלונדיני־כהה לאחור, הרחק מפניו. ידעתי שלא יכול להיות שעשה את זה בעצמו. שכנעתי אותו לגדל את שערו קצת, אבל עדיין לא היה לו שום מושג איך לסדר אותו. בעיניו סטיילינג פירושו להעביר מגבת על ראשו לאחר חפיפה ולהכריז שזה מספיק.
אני בטוח שהוא גם מריח טוב. הוא בטח השתמש בבושם היקר שאחיו קנה לו ליום הולדתו. ועל זרועו תלויה קרלי טיילור החמודה עד מאוד, הדייט שלו לערב זה. השמלה השחורה הנוצצת שלה מתאימה באופן מושלם לעורה השזוף והמושלם, כיאה לילדה־טובה־קליפורניה. אני מאמין שבודקים את העניין הזה בגבול המדינה. ענן של שיער בלונדיני מתולתל הקיף את פניה המקסימות וצף סביב כתפיה החדות כמו סכיני גילוח.
האם בני זוג מזויפים צריכים להיות כל־כך קרובים זה לזה?
חרקתי את שיניי. בלו וקרלי הגיעו להסכמה הדדית שכללה פרסום חינם עבורה ומניעת חשיפה עבורו. אז כולם מאושרים. דחפתי לפי עוד חופן פופקורן. ניסיתי להבין איך הבחור שלפני חצי שנה היה מוכן לשרוף הכול ולצאת מהארון בשבילי, מגיע למצב שבו הוא מזייף דייט כדי להגן על תדמיתו, אבל אני עדיין מאושר. מאושר להחריד.
קונור הציץ לעברי ונאנח. "אל תגרום לי להחרים את הקערה."
"ולהסתכן באובדן היד?" הרמתי גבה. "חשבתי שאתה צריך אותה בשביל ללמד... ולאונן."
"אל תגרום לי להחטיף לך. ממילא אני כבר מת לעשות את זה מאז ששתית את הבירה האחרונה. נדרש רק מעט מאוד בשביל לדחוף אותי מעבר לקצה." הוא נעץ בי מבט והחווה בידיו לעבר הטלוויזיה כשהסתיים החלק הספורטיבי בחדשות, ואישה עם תסרוקת מנופחת דיווחה בשמחה על איזו מסעדה מקומית מלוכלכת. "אתה יודע ששום דבר ממה שקורה עם קרלי לא אמיתי."
"המקקים האלה בווק נראים מאוד אמיתיים." צמצמתי את עיניי. "לא היינו במסעדה הזאת?"
"קלי."
נאנחתי. "אני יודע שבלו לא בוגד בי, למען האל."
"ואתה יודע שהוא חוזר אליך הביתה."
"אני יודע גם את זה."
"אז מה הבעיה?"
הבעיה היא שאני הייתי צריך ללכת איתו לאירוע ההתרמה. לא מכיוון שאני אוהב במיוחד את תשומת הלב או רוצה להיות מספיק מפורסם כך שכתבים ירדפו אחריי. למען האמת, אחרי שישה חודשים של זוגיות עם בלו, הבנתי שמי שרוצה להיות מפורסם לא מבין מה לעזאזל הוא מבקש. הכתבים הם חטטניים, עקשניים ובעלי כישרון לסובב כל מילה של בלו, והאוהדים גרועים כמעט באותה מידה. הם אגרסיביים ואף פעם לא מבינים את המילים די או מספיק.
אבל אני רוצה לתמוך בבן־זוגי בדברים החשובים לו. הוא גאה בעבודת הצדקה שלו, מה שגורם לי להיות גאה בו באופן בלתי נסבל. רציתי להיות איתו באירוע, לחגוג את השלמתו של משהו שעבד עליו קשה כל־כך.
אני צריך להיות גם זה שבתמונות שהעוזרת האישית שלו — מערבולת של כישרון, זריזות ויעילות בשם פֶּני — תפרסם בחשבון האינסטגרם שלו. שוב, לא בגלל שאני רוצה במיוחד. אני יכול להסתדר בלי שזרים יעבירו ביקורת על כל דבר אצלי, אבל אני צריך להיות זה שצמוד אליו בתמונות, כי הוא שלי ואני שלו, וזה משהו שראוי להתגאות בו.
לא להסתיר.
"רגע." קונור כיווץ מעט את אפו בזמן שחשב, וחיכיתי בסבלנות להארה שלו. לבסוף הניד בראשו. "אני חושב שבאמת אכלנו במסעדה הזאת."
נעצתי בו מבט. אולי אני רוצה יותר מדי — מערכת יחסים מושלמת וגם מסעדה שאין בה גללי חולדות. אולי אני צריך פשוט לשמוח על כך שבלו שלי. הוא שלי כפי שמעולם לא חשבתי שיהיה, ואנחנו מאושרים יחד. אולי אני צריך להפסיק לשאוף לזוגיות כמו באגדות וליהנות ממה שיש לי בפועל... ולמקרה שלא הבהרתי את עצמי כמו שצריך, מה שיש לי הוא נהדר ויוצא מן הכלל.
העניין של אהבת אמת שיבש את מחשבתי. בסרטים אהבת אמת מנצחת הכול, אפילו את הסתייגותם הפוטנציאלית של אביו של בלו, ה־NFL, וכל השונאים. כולם היו רוקדים בחתונה שלנו בליווי שירים קצביים המתנגנים ברקע. אבל זו לא המציאות. אהבת אמת מושלמת נועדה לפתיים מאמינים.
בסדר. זה הכול. נמשיך הלאה.
אני מבין למה הוא לא מוכן לצאת מהארון. אני מבין. לא, באמת, אני מבין את זה, אבל לפעמים זה ממש מעצבן אותי. הוא עדיין אותו שחקן שתמיד היה, והעובדה הזאת לא תשתנה בין שהוא אוהב לשכב עם גברים ובין שלא. כלומר... גבר אחד, יחיד ומיוחד. כדאי שזה יהיה רק גבר אחד, יחיד ומיוחד. אבל זה פשוט גרם לי לחשוב על בלו בנסיעה עם קרלי, וככל שאחשוב על זה פחות, כך ייטב.
זה לא כאילו שנתַנו לחברי הקבוצה הזדמנות להוכיח את עצמם, אבל אני יודע איך הם מתייחסים אליי, כחבר הכי טוב שלו. חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, רוב חברי הקבוצה של בלו לכל היותר מוכנים לסבול אותי, לא משהו מעבר.
לדעתי, העובדה שאני מייצג את התגלמות הסטריאוטיפ הגאה ביותר ממובן אחד סייעה להם בעניין הזה. אני לא יודע כלום על ספורט, ובטח שלא משחק. פיזית, אני לא גלדיאטור. הם גבוהים ועצומים ביחס אליי. אני מתלבש באופן מסודר ומוקפד ואני מעריץ בגלוי את ליידי גאגא — אני אמנם לא גרופי שלה, אבל קרוב לכך. ובפעם האחרונה שקונור ואני הלכנו להופעה שלה, היו לנו נצנצים על העפעפיים, והמכנסיים שלנו היו צמודים עד כדי כך שלא יכולנו לשבת כמו שצריך. גם שרוול הקעקועים שלי והפירסינג — בגבות, בלשון וכמה במורד האוזן — עוד הסתדרו איכשהו עם התדמית ההומוסקסואלית בדעתם, כך שלא נגרם להם קצר במוח.
אך בלו אמור להיות אחד מהם — ענק מגודל, בחור קשוח שיכול לפרק לך את הצורה. הוא הבחור שמוזמן למסיבות שלהם, והוא אחיהם לנשק על המגרש. הוא מסוגל לספוג מכת מחץ ולהדוף בחוזקה רבה אף יותר. אם הוא ביסקסואל, מה זה אומר? האם גייז וביסקסואלים הם בעצם בדיוק כמונו? האם הם בסך הכול בני אדם? הו, האימה.
נאנחתי. כשנתתי לבלו את לִבי, לא הצבתי תנאים או דרישות, ונכון לעכשיו גם אין לי כוונות לעשות זאת בעתיד. אני אוהב את הבחור הזה מאז שהיינו בכיתה ב', אהבתי אותו גם כשהוא לא אהב אותי — לפחות לא באותו האופן — וזה לעולם לא ישתנה, גם אם לפעמים מתחשק לי לחנוק אותו ואת בת־זוגו המזויפת ויקירת התקשורת, קרלי. הזכרתי כבר שהם במקרה גם אקסים? לא? בטח פרח מזיכרוני. רק המחשבה על כך גרמה לעלייה בלחץ הדם שלי.
כיביתי את הטלוויזיה והחדר החשיך, למעט תאורה עמומה שחדרה מפנסי הרחוב בחוץ. "בוא נצא."
שמעתי רעש של התנגשות ולאחריו קללה נמרצת מכל הלב. ואז הפציע רחש קלוש, ונורת שולחן נדלקה. כשהסתכלתי לכיוון, ראיתי שקונור ליד השולחן הצדדי, משפשף את רגלו ומעיף בי מבט מלוכלך. "לאן?"
"לא אכפת לי. תבחר אתה." קמתי מהספה ויישרתי את כל הקמטים שנוצרו בה מהישיבה הממושכת. ברכיי השמיעו צלילים שאמורים להישמע רק בזמן אכילת דגני בוקר. "הדבר היחיד שמעניין אותי זה לרקוד ולשתות, לאו דווקא בסדר הזה."
"ערוך ומוכן לפקודתך, המפקד," הקניט.
"אלוהים, אהבתי." פניתי למדרגות. "כשהוא יחזור, אני רוצה שתקדיש זמן ללמד את בלו להשתמש בביטוי הזה."
"אין בעיה."
"עכשיו בוא הנה ועזור לי לדחוס את החבילה שלי למשהו צמוד וקטן מדי."
"לא, תודה," הוא קרא לעברי. "אני בוחר בחיים."
עצרתי על המדרגה האחרונה. זה לא כאילו שלא ראינו זה את זה עירומים לפני כן. לעזאזל, עשינו הרבה יותר מזה. לא הגענו רחוק יותר מאוננות הדדית, אבל בכל זאת. זה לא שקונור ביישן או משהו. "מה זה אמור להביע?"
"בלי להעליב, אבל בלו מאבד את הנינוחות הכללית שלו בכל מה שקשור אליך. למעשה, הוא הופך לאיזה טיפוס ערפדי כזה. שלי, שלי, שלי, וכל השטויות האלה. עד כמה שהייתי רוצה לראות שוב את התחת שלך, אני איאלץ לוותר."
גלגלתי את עיניי. זה היה כל־כך דרמטי וכל־כך מתאים לקונור. "הוא יודע שאנחנו רק חברים."
"ובכל זאת." הוא משך בכתפיו. "אני אוהב שתוקעים לי הרבה דברים בתחת, אבל נעלי נייקי במידה ארבעים ושמונה לא כלולות ברשימה הזאת."
*
חמש דקות אחרי שהגענו כבר הייתי מוכן ללכת.
המוזיקה הייתה מחרישת אוזניים, ובכל מקום שאליו הלכתי הרגשתי כאילו מישהו נצמד אליי. לגמתי משקה במחיר מופקע על הבר במשך זמן־מה ותהיתי מתי היה היום המדויק שבו הפכתי לקשיש ומדוע אף אחד מחבריי הבלתי מתחשבים לא טרח לערוך הלוויה לשנות נעוריי.
לעתים יצאתי לשתות עם כמה חברים בבר מקומי בשם שמיטי, ובהחלט נהניתי, אבל כאן... סצנת המועדונים הזאת היא משהו אחר לגמרי. אורות מהבהבים פילחו את הגולגולת שלי כמו סכין, ואם מישהו ישרוק עוד פעם אחת אני עלול לאבד את זה לחלוטין. ואז, כאילו כדי לבחון אותי, איזה בחור כחול שיער במכנסונים ומגפיים שרק בקולניות, וכמה חבר'ה ברחבת הריקודים הריעו לו.
"היי, חמוד." העפתי מבט לאחור וראיתי בחור שמחייך אליי במיומנות מוגזמת מדי לטעמי. הוא היה אטרקטיבי בסגנון חלקלק של נער־מועדונים, אך זה ממש לא עניין אותי.
הוא כנראה הבין משהו אחר מההבעה על פניי וניסה לגרום לי לרקוד בעזרת הצמדת התחת שלו לגופי. החלטתי שכבר הספיק לי. ברור שלא איהפך צעיר יותר או מגניב יותר כשאני עומד שם ומייחל לחזור הביתה למיטתי.
"סליחה, לא הערב," אמרתי וניסיתי לחייך, למקרה שהוא משוגע.
"מה?" הוא צעק מבעד לקצב של המוזיקה.
"אמרתי, סליחה, אבל לא הערב."
"כן, באמת הייתי רוצה להתקרב." הוא גיחך. "אני אריק. ואתה?"
הגבה השנייה שלי הצטרפה לראשונה. "לא נראה לי."
"אתה אוסטרלי? מדהים, גם השותף שלי אוסטרלי!"
הוא התקרב אליי עוד ונאנחתי. הוא נראָה צעיר ממני לפחות בעשור, וברור שכל המסיבות שהשתתף בהן גרמו לו לאבד את שמיעתו. אחזתי בכתפיו הדקות וסובבתי אותו אל בחור אחר שישב על שרפרף לצדי. אריק מצמץ לרגע ואז החל להיצמד לבחור ההוא, שנראה מרוצה לפתע מתשומת הלב.
הבחנתי בקונור בתא פינתי וחשוך, וראשו הכהה היה קרוב לזה של בחור אחר בזמן שדיברו. נראה שתקופת היובש שלו עמדה להסתיים, והחלטתי שלא להרוס לו. שלחתי לו סמס מהיר על מנת לעדכן אותו שאני עוזב ולבקש ממנו שישלח לי את הפרטים של אותו בחור לפני שיחזור איתו הביתה. הוא שלח לי צמד אימוג'ים שלא יכולתי להבין את משמעותם, ונדתי בראשי. החלטתי להתקדם לעבר היציאה.
כשיצאתי סוף־סוף החוצה, חשתי שהאוויר הצח קריר על גופי החם יתר על המידה. עוד שמעתי צלצולים באוזניי מכל הרעש הנוראי בתוך המועדון והעפתי מבט אל דלתות המקום. היו שם יותר מדי אנשים, יותר מדי ריחות וצלילים — יותר מדי מהכול.
פניתי לתחנת הרכבת התחתית בידיים קבורות בכיסים. מעולם לא הייתי מודע כל־כך לעובדה שאני במצב אחר בחיי. במועדון אין שום דבר עבורי. אני אוהב ספות רכות וטלוויזיה ומקומות שבהם ממש אפשר לשמוע את האדם שמדבר איתי. תקראו לי משוגע. ומעכשיו נראה לי שלא ארצה יותר סטוצים אי־פעם. עכשיו אני עם הבחור היחיד שאי־פעם אהבתי. לא הרגשתי עצוב במיוחד לגבי זה. כולם שם בפנים חיפשו את מה שאני כבר מצאתי.
לאחר נסיעה קצרה ברכבת התחתית וחציית ארבעה צמתים ברגל, נכנסתי לביתי וזרקתי את המפתחות על השולחן הצדדי. התקלחתי במהירות על מנת להוריד ממני את ריח הערב — זיעה, אלכוהול מעופש ואז הרכבת התחתית — ולבשתי תחתוני בוקסר. פניתי לחדר השינה בליווי צליל רך של ציפורניים על פרקט. הכלבה שלי, יפהפייה בשם ואפל, נגררה מאחור.
בלו ואני אימצנו את הכלבלבה החומה־שחורה הזאת חצי שנה קודם לכן. אין לנו מושג מאיזה גזע היא, אבל הווטרינר די בטוח שהיא רועה מעורב במשהו כזה או אחר. חשבנו שלבלו תהיה בת לוויה שתצטרף לריצותיו ושהיא תתכרבל איתי כשתחזור. אבל ואפל אוהבת להתבטל — המון — מבוקר ועד לילה. היא גם מלכת השינה הבלתי מעורערת. בלו נאלץ כמעט לגרור אותה מהדלת לפני ריצותיו. כמה טיפוסי לי לאמץ כלבה שאוהבת לישון יותר ממני.
כאילו כדי להוכיח את הדברים שבראשי, היא קפצה על קצה המיטה עוד לפני שהספקתי להיכנס אליה. נענעתי את ראשי וחייכתי קלות. בלו בדרך כלל מקפיד שתישן במיטה שלה, אבל מה שהוא לא יודע לא יכול לפגוע בו. צנחתי למיטה בעוד ואפל מתמקמת אי־שם סביב רגליי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.