האליטה של ריידוויל 3: נקמה מתוקה

פרק 1 אבי

"אני צריכה ללכת לשירותים," אני פולטת וקוטעת את הכומר, ממש לפני שהוא מגיע לקטע שבו אנחנו אומרים את הנדרים. ידי מיוזעת בכף ידו הגדולה של צ'ארלי בשעה שאנחנו אוחזים ידיים, ואני מתכוננת לעשות את זה. אבל פרץ עצבים פתאומי גורם לי להתחרט על האסטרטגיה שלי, ואני צריכה פסק זמן כדי לוודא שאני עושה את הדבר הנכון.

"זה יחכה," מתעצבן אבא שלי ומצמצם את עיניו אליי.

"אבי." צ'ארלי מביט אליי. "מה את עושה?" הוא לוחש.

אני מצמידה את שפתיי לאוזנו. "אני מרגישה שאני עומדת להקיא," אני משקרת, לופתת את הבטן ומעווה את פניי. אני מכסה את פי בידי, מזייפת קול הקאה ומפצירה בו בעיניי.

"אל תגרמי לי להתחרט על זה," הוא ממלמל בשקט, "ואל תנסי לעשות שום דבר, כי אבא שלך באמת יהרוג אותו." הוא מניד בראשו לעברו של קיי.

"אני יודעת את זה, ולא אסכן את חייו."

שריר נדרך בלסתו, והוא מהנהן בקוצר רוח. אני מתרחקת, אבל אבא שלי תופס בזרועי בגסות. "את לא יוצאת מהחדר הזה עד שאת נשואה."

"אבא, יש לי בחילה, ואני עוד שנייה מקיאה על עצמי. אני בטוחה שאף אחד לא רוצה לראות את זה."

פניו עוטות גוון אדום לא מחמיא. "את חושבת שאני מטומטם?"

"מר הרסט." צ'ארלי ניגש מאחוריי ומניח את ידו על מותני. "אבי יכולה לצאת לחמש דקות לשירותים." הוא בכוונה מביט אל קיי. "סמוך עליי, היא לא הולכת לשום מקום."

הבן זונה מציץ בשעונו, והגרגרת שלו בולטת בצווארו. הייתי כבר בדרך לשירותים אם הוא לא היה מתנהג כמו חמור בעניין הזה. הוא שולח אליי מבט שהשטן בכבודו ובעצמו היה מתגאה בו.

אל דאגה, אבא'לה יקר, הרגש הדדי.

אבל אני שומרת על פנים חתומות ומסתירה את רגשותיי האמיתיים מפני המפלצת שסייעה להביא אותי לעולם.

"מאוריו," נובח אבא. "לווה את בתי לשירותים." ידו של צ'ארלי נשמטת ממותני, ואבא תופס בזרועי שוב. "אל תתעכבי, אחרת אבוא לגרור אותך לכאן בעצמי."

אני מביטה בבן זונה בעיניים חלולות. "אם תפגע בו, הכול מבוטל." אני שולחת מבט מהיר אל התאום שלי ומוודאת שהוא יודע שעליו לשמור על האיש שלי. "אסור לאף אחד לגעת בקיי." דרו מזהיר אותי בעיניו, ואני ניגשת לדלת ומהנהנת בעדינות. אני לא טיפשה. לא אעשה שום דבר שיסכן את חייו של קיי, אבל אני צריכה לאסוף את מחשבותיי. לוודא שזו התוכנית הנכונה. חוץ מזה, אבא צריך שאחזור ואגיד את הנדרים, לכן הוא לא יסתכן ויעשה משהו לאהוב ליבי בהיעדרי.

אני טורקת את הדלת לשירותים בפרצופו של מאוריו ונועלת אותה במהירות, למקרה שיעלה לו הרעיון לשמור בפנים. אני נאנחת בכבדות ומניחה את ידיי על שולי הכיור, מביטה בבבואתי במראה.

הלב שלי בעוצר, ואני מחזקת את סורגי הברזל סביבו, לא מסוגלת להתמודד עם הגילוי האחרון של אבי. אני עוצמת את עיניי בשעה שפרץ רגשות מאיים לפרוץ את המחסום הבלתי נראה שהקמתי. אני לא מסוגלת לחשוב על זה עכשיו. אחרת אצא מכאן בסערה ואנסה לרצוח את הבן זונה בעצמי, וזה יוביל למותו הוודאי של קיי ולמאסר עולם עבורי.

אני צריכה למשול ברגשותיי כדי לחשוב על זה בצורה מעשית. לנעול אותם על סורג ובריח ולהחליט החלטות שמבוססות אך ורק על היגיון ועובדות. אני לופתת את שולי הכיור בכוח, ועיניי קופאות כשאני חושבת על כל מה שאני צריכה.

צ'ארלי רשמית יצא מדעתו.

זה ברור.

הוא לא מסוגל לראות מעבר לאובססיה המטופשת שלו כלפיי. ואני באמת חושבת שזה כל הסיפור. אני לא יודעת מתי הוא התחיל להאמין שהוא מאוהב בי, אבל לא ככה מתייחסים לאישה שאתה אוהב. אולי המוח שלו מעוות בגלל כל הדברים שעשו לו בפרקהרסט או שאבא שלי שטף לו את המוח, אבל לא נראה לי שצ'ארלי מאוהב בי, ואם הוא היה חושב בראש צלול, הוא היה מבין את זה.

אבל אני צריכה לשחק על העניין הזה. כדי שקיי יישאר בחיים.

אין דבר שלא אעשה כדי להציל את אהבת חיי.

כי קיידן אנדרסון הוא כל עולמי.

ואני אגן עליו עד נשימתי האחרונה.

גם אם זה אומר שאעשה את הדבר הכי מופרך בעולם – להפוך לאשתו של צ'ארלי ולחלוק איתו מיטה בתור זוג נשוי.

הבטן שלי מתהפכת בגלל המחשבה, אבל אין עוד אפשרות. אם אסרב להמשיך בטקס, אבא ירצח את קיי.

אבל נוכל לנצל זאת לטובתנו.

המוח שלי לא מפסיק לעבוד מאז שהבן זונה הפיל את פצצת כריתת הרחם, ותוכנית ברורה נרקמת בראשי. תמיד עולים אצלי רעיונות מעולים, כשאני נמנעת מלחשוב על משהו ומשתמשת בהסחת דעת כדי לעזור לכוון את מחשבותיי. הדרך קדימה ברורה עכשיו, ואני מתה כבר להתניע את התוכנית שלי.

אבל נלך לפי הסדר.

אני צריכה לחזור לשם ולהתחתן עם האויב הטרי.

לשכנע אותו ואת אבא שלי שאני לגמרי בעניין.

שקיי הוא חלק מהעבר.

ושצ'ארלי והאליטה הם העתיד.

כי רק אם אחדור לעולם שלהם, התוכנית הזאת תצליח.

אני מורידה את המים באסלה – רק בשביל מאוריו – ושוטפת ידיים בזהירות, מחייכת למראה בבואתי כשאני מדמיינת איך הכול יתרחש.

עד שאסיים איתו, אבא שלי יצטער על היום שבו נולד.

*

קולות המולה מגיעים למסדרון מאולם הבורגונדי כשאנחנו הולכים לעברו. שפתיי מתעקלות בקצוות, ואני תוהה אם האבירים על הסוס הלבן הגיעו.

אני לא יודעת כמה זמן אבא שלי מחזיק בקיי, אבל לפי מה ששמעתי, הוא נסע לניו־יורק עם ג'קסון וסוייר, לכן לא מופרך לחשוב שהם היו שם כשטמן להם מארב.

אין סיכוי שהם לא יבואו להציל אותו, כי שלושת הבחורים האלה מתנהלים כמו אחים. אם משהו קורה, אני מוכנה לחתום שסוייר וג'קסון עושים ככל יכולתם לחלץ אותו.

החיוך נשמט מפניי כשאני חושבת על תרחיש שונה. תרחיש שבו אבא שלי פגע או הרג את שני חבריו הטובים של קיי, ופחד עצום מציף את חזי, כשליבי פועם בפראות מאחורי קשת צלעותיי.

אם הוא פגע בהם, אני...

"תעצרי, מיז אביגייל," אומר מאוריו וקוטע את מחשבותיי. הוא שולף את אקדחו והודף אותי בעזרת ידו השנייה. "תישארי כאן וחכי עד שאחזור." הוא רץ אל הדלת בלי לחכות לתגובתי ושועט פנימה.

אני מקמטת את מצחי כשאני מקשיבה לקולות החנק והשיעול שזורמים אל המסדרון. יריית אקדח נשמעת ולאחריה חבטה רמה. קצב פעימות ליבי נוסק בהתמדה. אני רצה אל הדלת ומתנגשת במישהו שיוצא מהחדר בדיוק כשאני מגיעה אליו. עוצמת המכה מפילה אותי ארצה, ואחת מנעלי העקב שלי עפה לאורך רצפת העץ הממורקת. לפני שהדלת נסגרת, אני מביטה אל החדר ורואה את מאוריו שוכב על הרצפה.

צרחה בוקעת מפי כשאדם שעוטה מסכה מפחידה מתנשא מעליי. המסכה עשויה גומי שחור ומכסה את פניו לחלוטין. עדשות הזכוכית המכסות את עיניו צבועות בשחור, לכן אני לא מצליחה לראות במי מדובר. גופו מוצק והוא לובש חולצה שחורה צמודה ומכנסי דגמ"ח שחורים וגם נעליו שחורות. רצועת אקדח מחוברת למותניו הצרות, ואקדח מונח בבטחה בנרתיק.

אני פוסעת לאחור לאורך הקיר בשעה שהוא מושיט את זרועו אליי.

הוא מסיר את המסכה בתנועה מהירה אחת ומרים אותה מעל ראשו.

צרור קללות יוצא מפי, כשג'קסון שולח אליי חיוך זחוח ואופייני. "סליחה, יפהפייה. שכחתי שאני עוטה מסכה." חבורה סגולה גדולה מכסה את לחיו הימנית, ופצע בשפתו נפוח ונראה כואב.

אני חולצת את נעל העקב שנשארה עליי וקמה על רגליי היחפות. "אם לא היית כאן במשימת חילוץ, הייתי מכניסה לך ברכייה בביצים על כך שהפחדת אותי בטירוף."

הוא מאמץ אותי אל זרועותיו, והחיוך היהיר נעלם מפניו. "את בסדר?"

אני נחלצת מאחיזתו. "אני בסדר, אבל קיי לא."

עיניו של ג'קסון בוערות באדום. "שמתי לב." הוא פוקק את מפרקי ידיו. "חשבתי שתהיה לנו הזדמנות לחסל היום את אבא שלך, אבל הוא ברח לפני שגז השינה התחיל להשפיע."

עיניי יוצאות מראשי, כשאני מביטה מבעד לכתפו אל הדלת הסגורה ותוהה מה לעזאזל קרה. "גז שינה?"

ג'קסון מהנהן. "לא רצינו להסתכן שאת, דרו או קיי תיפצעו בקרב היריות, לכן השתמשנו במנהרה כדי להיכנס לתוך הבית והזרמנו גז שינה דרך פתחי האוורור בחדר," הוא מסביר.

"שמעתי ירייה. מישהו מת?"

"השומר המניאק נכנס פנימה עם האקדח שלו, ירה בנו, אבל הכדור נתקע בקיר. לא היה לו זמן לפגוע באף אחד אחר, כי גז השינה התחיל להשפיע וגרם לו לאבד הכרה."

הדלת נפתחת בפעם השנייה, ומישהו יוצא. גם הוא עוטה מסכה ולובש בגדים שחורים. אני מציצה אל תוך החדר ומכסה בידי את פי בעודי סופרת את האנשים השרועים על הרצפה. עוד כמה בחורים עם מסכות נכנסים לחדר באקדחים שלופים בעודם סוקרים את הדמויות מחוסרות ההכרה ובועטים בהן ברגליהם.

האיש החדש דוחף אליי מסכה. "תשימי אותה," אומר סוייר ומרים את המסכה מעל ראשו. אפו נפוח, ויש חבורה גדולה על צד הלסת שלו. "אנחנו צריכים לצאת מכאן כמה שיותר מהר. אבא שלך ברח, ולמרות שזה היה מאורגן מראש עם אטיקוס אנדרסון, זה לא אומר שהוא לא יחזור עם תגבורת."

"רגע? מה?" אני אומרת ולוקחת את המסכה, אבל לא מתכוונת לעטות אותה. "אבא שלי ידע על זה? הסכים לזה? למה שהוא יעשה דבר כזה אם הוא צריך שאתחתן עם צ'ארלי?" אני מבולבלת לחלוטין.

סוייר מנענע את הראש. "אטיקוס סגר עסקה כדי להוציא את קיי, אבל..."

"איזו עסקה? חשבתי שהם שונאים זה את זה?" אני שואלת ונאחזת בזרועו של סוייר.

סוייר סוקר במבטו את המסדרון. "אבא שלך צריך לסלק את העימות עם אטיקוס, כי זה פוגע לו במוניטין. ההצבעה בפרקהרסט תיערך בעוד כמה חודשים, והוא לא יכול לסכן אותה, לכן הוא אמר לו שיחזיר לידיו את החברה, את הנכסים, את הכסף שלקח ממנו ויאפשר לו לחזור לאליטה ולפרקהרסט, בתנאי שאטיקוס יבטל את התביעות, יחזור בו מהצהרותיו וירחיק ממך את קיי."

אני מוציאה את ידי מזרועו של סוייר ומשפשפת את מצחי. "אז אתה אומר שאבא שלי ידע שתופיעו כאן? למה שיסכים לעשות דבר כזה?"

"אטיקוס גרם לו להבטיח שלא יהרוג את קיי. הוא לא היה מרוצה שמייקל משתמש בו כדי לשדל אותך לשתף פעולה עם התוכנית שלו, אבל זה היה מחיר זעום כדי לקבל את מבוקשו." שפתיי נעשות צרות, ומיצי מרה עולים בגרוני. אטיקוס אנדרסון אוהב מאוד לזרוק אותי לכרישים. קיי יתחרפן אם יגלה שהוא שוב הקריב אותי. ברור שההסכם נועד רק כדי לחלץ את בנו ושלא מעניין אותו מה יקרה לי.

"מייקל לא רוצה להצטייר כחלש בפני המסדר, ואין סיכוי שהוא ירצה שהם יגלו על העסקה הזאת. העובדה שאנחנו פורצים לכאן כדי לחלץ את קיי מפיגה את החשש הזה," מאשר ג'קסון. "והסיבה היחידה שאנחנו חופשיים היא, כי אטיקוס היה צריך את עזרתנו."

"אבא שלי תפס גם אתכם?" אני מסיקה.

"הם ארבו לנו בשדה התעופה הפרטי," מסביר סוייר. "נאבקנו בהם, אבל הם היו רבים מאיתנו, ותוך זמן קצר הם הכניעו אותנו. הם לקחו את קיי, קשרו אותו ונעלו אותנו במכולת שילוח. אטיקוס הופיע כעבור כמה שעות וסיפר לנו מה עשה וביקש עזרה. הוא גם שכנע את מווריק, חואקין והארלי לעזור לו נוסף על כמה משומרי הראש שלו.

זה מסביר את שאר הבחורים בפנים.

קיי ירתח מזעם כשיגלה שאבא שלו עירב את אחיו הקטנים. ריק וקיי עשו כמיטב יכולתם לגונן עליהם מהעולם הזה, אבל אטיקוס נראה נחוש לגרור אותם לתוכו.

"אבל יש לנו תוכנית משלנו," ג'קסון אומר כשסוייר מעיף עוד מבט במסדרון. "בחיים לא נשאיר אותך מאחור, כדי שיכריחו אותך להתחתן עם המניאק הזה."

"איך ידעתם על זה?" אני שואלת ושומטת את המסכה ארצה, תוך כדי שאני מנגבת את ידיי בשמלה.

"אטיקוס הסביר. היינו אמורים לחכות עד לאחר הטקס כדי לפרוץ, והוא לא יהיה מרוצה שהרגזנו את אבא שלך." ג'קסון מחייך. "מניעת החתונה והחטיפה שלך ממש יביאו לו את הסעיף."

"איחרנו?" שואל סוייר וזוקר גבה בעודו מביט במסכה המושלכת על הרצפה.

אני מנענעת את הראש. "לא. היינו באמצע הטקס וביקשתי לצאת לשירותים." אני זוקפת את כתפיי, כי זה לא ימצא חן בעיניהם, אבל אף אחד לא יחלק לי פקודות.

אני מנהלת את העניינים.

בין אם זה מוצא חן בעיניהם או לא.

"אבל אני לא הולכת איתכם," אני נועצת בשניהם מבט קטלני. "אסור לי. אני נשארת כאן ומתחתנת עם צ'ארלי בארון."