פרק 1: מציאות מדומה
"כששעון החול עומד להיגמר, זה הזמן שבו צריך להתחיל לחשוב."
- סטודנט דחיין שאמור להגיש עבודה
השמיים היו ירוקים באותו יום, לא סתם ירוקים - קודרים ומגעילים. עבר הרבה זמן מאז ראתה את ישראל נראית כמו העיר גוטאהם מ"באטמן", וזה בהחלט היה הדבר הכי קרוב לזה.
היא שוב התעוררה עם בחילה אחרי טקילה, אחת יותר מדי, ששתתה אתמול. היא אמרה לליאת כרגיל שתפסיק לתת לה לשתות כשהיא נראית לה לא שפויה. אבל מסתבר שהיא מעדיפה אותה ככה.
נו, טוב, מה היא יכולה לעשות נגד זה?
להחזיר לה. זה הכול.
היא נולדה באנגליה ב-1992. בסך הכול ילדה די גדולה. אבא שלה אהב לשחק שחמט בשעות הפנויות שלו, תוך שהוא צופה ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" וסוקר סוג חדש של כרישים, שעכשיו בדיוק החליטו לעשות עליהם סדרה תיעודית. אליזבת חשבה שתמיד עושים תיעוד על כריש לבן. היא אף פעם לא ראתה תיעוד על שום דבר אחר חוץ מזה. כנראה זהו הכריש הנצפה ביותר, אז שיעשה להם טוב לאנשי הטבע האלו, חשבה לעצמה.
ליאת הייתה החברה הכי טובה שלה. אליזבת הייתה חולה עליה ולפעמים חולה ממנה. תלוי בזמן ובמקום. ליאת הייתה בחורה ליברלית מאוד. היא לא שפטה בחורים לפי הדייט הראשון, ונתנה להם תמיד קצת צ'אנס. היא ריכלה עליהם עם אליזבת. לא בקטע רע, לשם כך הן היו חברות טובות. בכל אופן, בזמן האחרון היא יצאה קבוע עם מישהו - כבר שנה וחצי - אז אליזבת איחלה לה רק טוב.
לאליזבת הייתה כלבה קטנה בשם לוסי, מסוג קוקר ספנייל זהוב ועם שערות קופצות לצדדים. היא לא הייתה ממושמעת, ובדרך כלל עשתה כל מה שבא לה. אליזבת לא ראתה את עצמה כבחורה של כלבים, אך לוסי הייתה משהו אחר. היא הרגישה כאילו היא בן אדם שנלכד בתוך הגוף הזה.
כדי להתנייד ממקום למקום השתמשה אליזבת באוטו אדום. היא לא ממש ידעה מאיזו חברה הוא. נראה לה שפיאט, אבל היא לא הייתה בטוחה. היא קנתה אותו ממישהו בעשרת אלפים שקלים, והוא בסך הכול עשה מאה עשרים אלף קילומטרים על הכביש, כך שהוא לא היה ממש 'חיה חדשה' מהמדף אך עדיין לא 'סוס מת'.
לאבא של אליזבת הייתה בעיה. הוא סבל מעין עצלה מאז נפל קורבן לפיגוע, כשעמד סמוך לקניון בתל אביב. הוא לא היה צמוד לפיצוץ אלא עמד בערך עשרים מטרים מהמחבל. ובכל זאת הוא חטף קצת מההלם, וגם רסיס נכנס לו לתוך הקרנית. כשהרופא הוציא לו את הרסיס, הוא אמר לו שהיה לו מזל גדול, כי הרסיס לא פגע לו באישון. אם זה היה קורה הוא היה מתעוור תוך כמה שעות. כך לדברי הרופא.
אחיה הקטן של אליזבת, יובל, בן חמש עשרה, היה מלא באנרגיות. הוא בדיוק עלה לכיתה יו"ד. הוא למד חמש יחידות במתמטיקה ואמר שממש קשה לו, ומשום כך הוא שוקל לרדת לארבע יחידות. הוא התייעץ עם אליזבת אם כדאי לו לעשות את המהלך הזה. היא אמרה לו שילך אחרי הלב שלו, האינטואיציות שלו, הקול הפנימי שלו, שאומר לו בדרך כלל מה לעשות. הוא ענה לה שהאינטואיציה שלו אומרת לו לעבור ללמוד ארבע יחידות, ועם זאת הלב שלו אומר לו להישאר בחמש יחידות, אז הוא שרוי בפרדוקס.
חיים קשים. היא חשבה לעצמה.
בשעות הצוהריים, באותו היום שבו אליזבת התעוררה עם כאב ראש, קראה לה אימה לרדת לסלון. האורחים הגיעו. אליזבת ענתה לה שהיא מגיעה. דודיה מאנגליה הגיעו.
מייד כשהגיעה לתחתית המדרגות אמר לה הדוד ג'ורג' שלום. היא אמרה לו שלום בחזרה ושאלה אותו לשלומו. הוא אמר לה ששלומו בסדר, אך עכשיו, כאשר הברקזיט מתרחש באנגליה, לא כזה פשוט לו. אליזבת אמרה לו שהיא שמעה על כך והביעה אמפתיה כלפיו. היא לא חשבה שזה הגיוני שהם יעזבו את האיחוד האירופי. הדוד ג'ורג' אמר שייקח לזה קצת זמן כנראה. היא קיוותה עבורם שיהיה בסדר.
היא ראתה את דודה מייטֵֵל מתקרבת לעברה וקוראת לה עם לחיים סמוקות. "אליזבת, דארלינג, מה שלומך?" שאלה.
"הו, מעולה, דודה מייטֵל. מה שלומך? איך את מחזיקה מעמד?" ענתה בחיוך מעושה.
"אני בסדר גמור, הדוד שלך קצת עייף לאחרונה. בקושי יוצא מהבית. רק עובד, חוזר הביתה, אוכל והולך לישון. אני מרגישה שאני גרה לבד," סיכמה בפרצוף מודאג.
"אני בטוחה שהוא יהיה בסדר, דודה. תני לו להתאושש. יכול להיות שהוא צריך קצת מנוחה," אליזבת חייכה אליה.
"יכול להיות שאת צודקת, יקירה. אז מה את מספרת?"
"לא הרבה, דודה. לא הרבה. עוד מעט משתחררת מהצבא."
"הו, מזל טוב, מותק. אני חושבת שהגיע הזמן."
"בהחלט הגיע הזמן, דודה. בהחלט הגיע הזמן." אליזבת חייכה לעצמה. היא לא האמינה שבעוד שבועיים היא יוצאת לחופשת שחרור. נדמה כאילו זה יום שלא הולך להגיע אף פעם. היא חיכתה ליום הזה הרבה זמן, וכעת הרגישה שהיא מוכנה אליו יותר מתמיד.
"אתם מחזיקים מעמד, דודה?"
"בטח, מותק. בטח."
"יופי. אני שמחה, דודה."
אליזבת לא הייתה משוכנעת כמה דודתה דוברת אמת או כמה היא מנסה לשכנע את עצמה. בכל מקרה היא הבינה שמדובר בנקודה חלשה כרגע, אז לא שווה לה ללחוץ שם. היא תבלה איתם את המשך היום ותראה איך השיחה תתפתח.
הן ישבו בסלון ואליזבת העיפה מבט בעצים. היה נראה לה שכמה מהם זקוקים לטיפול דחוף. היא לא הייתה בטוחה שהגנן עשה עבודה מעולה. הגינה שלהם תמיד נראתה לה קצת צהובה ולא לגמרי ירוקת־עד, כפי שהיא הייתה רוצה לראות אותה.
"מה דעתך שאני אבוא אליכם לביקור אחרי חופשת השחרור שלי?" שאלה את דודתה.
"זה נשמע לי כמו רעיון מצוין, אליזבת, יקירתי."
"יופי. אז קבענו. עוד חודשיים אני אצלכם," אליזבת חייכה.
"קבענו," דודתה חייכה אליה חזרה.
בבוקר, לאחר שדודיה עזבו, חוותה אליזבת שוב כאב ראש. היא הלכה בלילה למסיבה עם ליאת והן שתו די הרבה. בנים הזמינו להן כוסיות והן לא יכלו לסרב. היא הרגישה שהיא חייבת מעט להימלט מהבית. לא משום שלא אהבה את דודיה, אלא משום שרצתה קצת חופש.
כשהן רקדו במסיבה ליאת אמרה לאליזבת שהיא רוקדת ממש יפה. אליזבת הודתה לה. אליזבת חשבה שליאת בחורה ממש מגניבה ותמיד קצת קנאה בה. מבחינת השירות הצבאי שלה ליאת הסתדרה, כי היו לה יציאות יומיות. היא באה לבסיס בשעה תשע בבוקר ויצאה הביתה בשעה שתיים בצוהריים. שעות נוחות.
אליזבת לעיתים לעגה לה, שיש לה שירות כזה קל ושהיא בכלל לא מבינה מה זה צבא. ברגעים אלו ליאת הייתה מסתכלת עליה במבט רציני ומעט נפגעת. היא הייתה עונה לה, שאין לה בכלל מושג מה היא עושה שם ושהיא לא יכולה פשוט לבקר אותה על זה. כשליאת התחילה לעשות את הפרצוף הפגוע, אליזבת בדרך כלל שתקה, היא אמרה לעצמה שכדאי שתשתדל לא לרדת על ליאת כל כך הרבה, אם זה מפריע לה.
אחרי שקמה באותו בוקר עם ראש קודח, התקשרה אליזבת לליאת לבדוק שהכול בסדר. ליאת ענתה לה בקול אפוף ערפל. אליזבת אמרה לה שהיא רצתה לבדוק שהכול בסדר איתה. ליאת השיבה שהכול בסדר. כואב לה מעט הראש אבל היא תחיה. אליזבת ענתה שהיא מרגישה אותו דבר, ושאלה אותה אם בא לה לבוא אליה לאכול ארוחת צוהריים. ליאת ענתה שהיא לא בטוחה שתספיק, משום שאימה רוצה שהיא תבוא איתה לקנות תרופות.
אליזבת לא הבינה למה ליאת צריכה תרופות. לאחר מכן היא נזכרה שליאת דיברה איתה על סוג של תרופות שאימה רוצה שהיא תתחיל לקחת, תרופות שיעזרו לה למערכת העיכול. איזה סוג של ויטמינים. היא לא הבינה למה ליאת צריכה תוספי מזון למערכת העיכול. היא ידעה שלליאת יש אימא תזונאית, כזאת שתדחוף לה כל דבר שהיא שמעה שעוזר, וזה די הכעיס אותה, אבל היא החליטה לא לעשות עניין מהסיפור. אליזבת חשבה לעצמה שאחרי הכול אימא שלה כנראה היא לא האימא הכי משוגעת.
ליאת אמרה לה שאם היא תוכל להגיע לאחר מכן היא תתקשר אליה. היא הסכימה וניתקה את הטלפון.
כעת היא הייתה צריכה למלא את אחר הצוהריים בעצמה. היא הרגישה שהיא חייבת לחשוב על כמה דברים לעשות אך לא היה לה מושג מאיפה להתחיל. ברגע אחד היא השתעממה ורצתה לבדוק מה קורה עם אחיה.
היא שמעה קולות מהמטבח אז הניחה שהוא שם. כשירדה למטבח ראתה אותו מחטט במקרר ומחפש משהו.
"היי, יובי, מה קורה?" שאלה אותו בחיוך.
"בסדר, ליזי, מה המצב?" שאל בפה מלא.
"בסדר. מה אתה אוכל?"
"קורנפלקס."
"זה מה שאתה אוכל לצוהריים?"
"זה מה שיש."
"לא נכון, יובי, אני מתערבת איתך שאפילו לא בדקת."
"מה זה משנה? בא לי קורנפלקס," ענה בביטול.
"זה לא בריא, אתה יודע, כל הזמן לאכול קורנפלקס," הטיפה לו.
"אני לא אוכל כל הזמן קורנפלקס."
"לא כל הזמן, אבל בערך שלושה ימים בשבוע," ענתה תוך שהרימה את גבותיה.
"לא נכון, אני לפעמים גם אוכל שוקולד... וקוסקוס."
אחיה אמר את הדברים הללו בביטחון מלא. אליזבת לא הבינה איך הוא לא חושב לפני שיוצאות לו שטויות מהפה. היא הייתה בטוחה שהיא לא הייתה ככה בגילו. שיעשה מה שהוא רוצה. אם הוא לא רוצה לאכול בריא, שלא יאכל בריא. זאת הבעיה שלו, אחרי הכול.
הדלת נפתחה. אימה חזרה מהעבודה. היא נראתה חמת מזג, כנראה מישהו הרתיח אותה קצת. אליזבת החליטה שהיא לא תעיר לה על כך, הרי זה אף פעם לא הוביל לטוב. היא לקחה את העיתון וקראה את כותרות הבוקר. היה שוב ניסיון דקירה בירושלים. אין הרוגים, פצוע קל אחד, המחבל נתפס. זה קורה הרבה לאחרונה. מחבלים פרימיטיביים, לא מתפתחים, מוציאים במעשי אלימות את השטויות והתסכולים שלהם, חשבה. מספיק שמתסיסים אחד מהם באינטרנט, שילך ויעשה משהו שיגרום לו לכבוד למשפחה שלו, והוא הולך על זה. היא פשוט התבאסה מהמצב.
היא הדליקה טלוויזיה וחיפשה כל מיני סרטים תיעודיים לראות. היא מצאה סרט תיעודי על אדם שעזב את ישראל והחליט לפתוח חנות באחד האיים הקריביים. לדבריו, הוא מבסוט והולך לו לא רע בכלל. הוא מוכר כפכפים לתיירים. הוא המשיך לספר למראיינת שהוא גידל שם את הילדים שלו, הם עכשיו הולכים לבית הספר, ואחרי שהם חוזרים הם עוזרים לו בחנות. לדבריו, הם פיתחו יכולות מכירה לא רעות בכלל. הם ישראלים, ומשום כך אף אחד לא יכול לתחמן אותם. מי שמנסה להוריד אותם במחיר, הם גורמים לו לשלם יותר מהמחיר המקורי שהם ביקשו, בלי שהוא ישים לב לכך בכלל.
אליזבת הרהרה בדבריו ותהתה, זה מדהים איך אפשר להנחיל את הישראליות בכל מקום. היא חטפה מזה בחילה. היא החליטה לראות מה קורה בחוץ.
היא יצאה לגינה וראתה את לוסי קורעת לגזרים את הצעצוע החדש שאביה קנה לה. "כלבה רעה. מה את עושה?" צווחה תוך כדי שהנחיתה לה מכה על מצחה. "את רוצה שלא יקנו לך יותר צעצועים?" שאלה בצעקה.
אליזבת לקחה לה את הצעצוע בהבזק של שנייה. לוסי הביטה בה במבט נוגה ואליזבת לא יכלה לעמוד בפניה, אז פשוט זרקה לה את הצעצוע שוב ואמרה לעצמה, שתקרע אותו, לא באמת אכפת לה. בפנים ידעה שהיא פשוט נכנעה לה, אך היא לא הייתה יכולה להתמודד עם כלבים. זאת הייתה החולשה שלה. הם פשוט מתוקים מדי, חשבה.
היא לקחה את הרצועה של לוסי והחליטה לקחת אותה לטיול קצר. עם כל הכבוד לכך שהכלבה רוצה לפרוק את היצר החייתי שלה, החליטה שהיא מפסיקה לחזות במופע האימים הזה עכשיו. מה הבובה אשמה? הן התחילו ללכת בשביל הקבוע שלהן, וכרגיל, ברגע שלוסי יצאה מהבית היא רכנה והטילה את מימיה. הן המשיכו ללכת עוד קצת, ולא עבר הרבה זמן לפני שלוסי כרעה לאחור והטילה את שאר צרכיה. פניה של אליזבת התכרכמו למראה כל אחת מתנועות 'הנוחיות' של לוסי. הן המשיכו ללכת עד שהגיעו למגרש השעשועים. שם נתנה ללוסי לשתות קצת מהמים של הברזייה, ובמקום לשתות מים שנזלו אל הרצפה היא החליטה לקפץ על הברזייה ולשתות ישר מהפיה, כמו שבני אדם שותים. אליזבת קיוותה שאף אחד לא ראה את פעולתה, כי היא לא הייתה בטוחה שזה הדבר הכי היגייני שבעולם.
בהמשכו של הגן, היכן שניצב בית הכנסת הגדול, עצרה לוסי ועל פניה עלה מבט מרוכז וקשוב, כאילו חיכתה שהתפילה תסתיים ושהמתפללים יצאו ויוכלו לבוא ללטף אותה. אחרי שהן עשו סיבוב קטן סביב הפינה שבה מתעקלים הרחובות, החליטה אליזבת לחזור הביתה. היא לא לקחה איתה את הנייד לטיול הקצר והיא רצתה לראות אם ליאת הרימה אליה צלצול. הן נכנסו לחצר. לוסי ניגשה אל הבובה הזרוקה שלה ולאחר מכן אל קערת האוכל, אליזבת בדיוק מילאה אותה עבורה לפני שהיא נכנסה הביתה.
כמו תמיד, הבית היה מלא אורות ויחסית ריק מאנשים, אז אליזבת החליטה לעשות סיבוב קטן, כדי לכבות את כל האורות שדלקו בחדרים שאף אחד לא נכח בהם. היא בדקה את הנייד שלה ובדקה שיחות נכנסות. שום שיחה מליאת. היא החליטה לארגן את התיק הצבאי שלה, למחרת, כדי שלא תצטרך לעשות זאת ברגע האחרון. היא הכניסה לתיק את כל הדברים החשובים: מברשת שיניים, שמפו וסבון, צריך כדי שתהיה נקייה ומצוחצחת, וספר טוב שיעביר לה את השעות המתות בבסיס, כשאין לה מה לעשות שם. היא גם לקחה את הנייד והכניסה אליו כמה שירים, כדי שהיא תוכל להקשיב להם בדרכה הנכספת אל הבסיס, בחזרה ממנו ובשהייה בו.
אליזבת חשבה על כך שבאותו רגע לסדר את התיק לצבא, היה הדבר המעצבן ביותר. צריך לדאוג שכל תא יהיה מלא, כי אם לא הצלחת למלא את הכול - נכשלת במשימה. ככה לימדו את אליזבת בטירונות. לפני שהייתה חוזרת לצבא, תמיד היו מציפות אותה מחשבות מטרידות. היא הייתה מביטה אל האופק ומתפללת שהמחשבות הללו יניחו לה.
לאחר שסיימה לארגן את התיק, רגע לפני שנגמר סוף השבוע, היא התניעה את הפיאט האדומה שלה ונסעה לחוף הים. ערב אחרון לפני שהיא חוזרת לבסיס. אליזבת חיפשה שם מזור לנפש שלה, מתגוננת בתוך הרחבה העמוקה של המזח.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.