מלאך 1: הגיוס

ג’יימס צ’ֹוק שנא מדעים. זה שיעור שאמורים להיות בו מבחנות, סילוני גז וניצוצות שמתעופפים לכל עבר, כמו שדמיין כשהיה בבית־הספר היסודי. במקום זאת הוא קיבל שעה שבמהלכה ישב על ספסל וצפה בגברת וולט כותבת על הלוח. הם היו חייבים להעתיק הכול, אף שמכונת הצילום הומצאה כבר לפני ארבעים שנה. נשאר עוד שיעור אחד אחרי זה. בחוץ ירד גשם והחשיך. ג’יימס התנמנם כי במעבדה היה חם וכי אתמול הלך לישון מאוחר; הוא שיחק Auto Theft .Grand סמנתה ג’נינגס ישבה לידו. המורים חשבו שסמנתה תלמידה מעולה: תמיד מתנדבת לעשות דברים, תמיד לבושה היטב, עם ציפורניים נקיות. כל השרטוטים שלה הופקו בשלושה עטים בצבעים שונים, ואת החוברות שלה עטפה בנייר עטיפה כדי שייראו ממש טוב. אבל כשהמורים לא הסתכלו, סמנתה היתה כלבה אמיתית. ג’יימס שנא אותה. היא תמיד הציקה לו כי אמא שלו שמנה: “אמא של ג’יימס כל כך שמנה שצריך לשמן את האמבטיה כדי שהיא לא תיתקע בה”. החברות של סמנתה צחקו, כמו תמיד. אמא של ג’יימס באמת היתה ענקית. היא היתה צריכה להזמין את הבגדים שלה מקטלוג מיוחד לאנשים שמנים. היה סיוט להסתובב איתה. אנשים הצביעו עליה, בהו בה. ילדים קטנים חיקו את ההליכה שלה. ג’יימס אהב את אמא שלו, אבל בכל פעם שרצתה ללכת איתו לאנשהו, ניסה להמציא תירוצים.

“יצאתי לריצה של שמונה קילומטרים אתמול”, אמרה סמנתה.

“שתי הקפות מסביב לאמא של ג’יימס”.קךך ’יימס הרים את הראש מהחוברת שלו. “מצחיק מאוד, סמנתה. מצחיק יותר משלוש הפעמים הראשונות שסיפרת את זה”. ג’יימס היה אחד הילדים הכי קשוחים בכיתה ז’. כל ילד שלעג לאמא שלו חטף ממנו אגרוף. אבל מה אפשר לעשות מול ילדה? בשיעור הבא הוא יֵשב הכי רחוק ממנה. “אמא שלך כל כך שמנה”... לג’יימס נמאס. הוא קפץ. הכיסא שלו התהפך ונפל לאחור.

“מה הקטע שלך, סמנתה”? ג’יימס צעק. דממה נפלה במעבדה. כל העיניים פנו להביט. “מה קרה, ג’יימס”? סמנתה חייכה. “לא מבין בדיחות”?

“מר צ’וק, תרים את הכיסא שלך וחזור לעבודה”, צעקה גברת וולט. “עוד מילה אחת ממך, סמנתה, ואני”... ג’יימס היה ממש גרוע במשפטי מחץ.

“אני”... סמנתה צחקה. “מה תעשה, ג’יימס? תלך הביתה ותחבק את אמא’לה השמנה”? ג’יימס רצה לראות על הפנים של סמנתה משהו אחר. משהו שלא יהיה חיוך דבילי. הוא העיף אותה מעל כיסא המעבדה שלה, הצמיד אותה לקיר, ואז סובב אותה כך שתראה אותו. הוא קפא, אחוז הלם. דם זלג על הפנים של סמנתה. על הלחי שלה היה חתך ארוך ממסמר שבלט מן הקיר. ג’יימס נסוג לאחור בבהלה. סמנתה כיסתה על הדם בידיה והתחילה לצרוח כמו מטורפת.

“ג’יימס צ’וק, אתה בצרות צרורות”! צעקה גברת וולט.

אף לא תלמיד אחד בכיתה של ג’יימס נשאר שקט. ג’יימס לא היה מסוגל לעמוד מול מה שעשה. אף אחד לא יאמין לו שזאת היתה תאונה. הוא פנה בריצה אל הדלת. גברת וולט תפסה בז’קט של ג’יימס. “לאן אתה חושב שאתה הולך”?

“זוזי ממני”, צעק ג’יימס. הוא ניער מעליו את גברת וולט. היא התנודדה לאחור וזרועותיה התנופפו באין אונים כמו חיפושית שהתהפכה. הוא טרק את דלת הכיתה ורץ לאורך המסדרון. שער בית־הספר היה נעול, אבל הוא קפץ מעל המחסום בחניון של המורים.

ג’יימס התרחק מבית־הספר, נסער וממלמל לעצמו. הכעס שלו התפוגג ואילו הבהלה הלכה וגברה ככל שהבין שהוא בצרות הכי צרורות שהיה בהן אי־פעם. בעוד כמה שבועות הוא יהיה בן שתים־עשרה. הוא התחיל לתהות אם יחיה עד אז. אמא שלו תהרוג אותו. בטוח ישעו אותו מבית־ הספר. זה כנראה היה מספיק גרוע כדי שיסלקו אותו לגמרי. כשג’יימס הגיע למגרש המשחקים הקטן ליד דירת השיכון שלו כבר היתה לו בחילה. הוא הציץ בשעון. אם יחזור הביתה כל כך מוקדם, אמא שלו בטח תדע שמשהו קרה. לא היה לו כסף אפילו לכוס תה במסעדה הקטנה. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה להיכנס למגרש המשחקים ולהסתתר מפני הגשם במנהרת הבטון. המנהרה היתה קטנה מכפי שזכר. היא היתה מכוסה כולה בכתובות גרפיטי והסריחה משתן של כלבים. לג’יימס לא היה אכפת. הוא הרגיש שמגיע לו להיות במקום קר עם ריח של כלבים. הוא שיפשף את הידיים שלו כדי לחמם אותן ונזכר בעצמו כשהיה קטן. אמא שלו בכלל לא היתה שמנה בימים ההם. הפנים שלה היו מופיעות בקצה המנהרה, ועליהן חיוך משוגע. אני באה לאכול אותך, ג’יימס, היא היתה אומרת בקול עמוק. זה היה מעולה, כי המנהרה יצרה הד מטורף בפנים. ג’יימס ניסה את ההד: “אני פשוט אידיוט”. ההד הסכים איתו. הוא כיסה את הראש בקפוצ’ון והידק אותו עד שכיסה חצי מפניו.

מקץ חצי שעה של רחמים עצמיים, ג’יימס ידע שיש לו שתי אפשרויות: להישאר במנהרה עד קץ כל הדורות או ללכת הביתה ולתת לאמא שלו להרוג אותו. ג’יימס נכנס לדירה שלו ובדק את הטלפון הנייד שנח על השולחן מתחת למתלה המעילים:

נראה שבית־הספר ממש ניסה להשיג את אמא שלו, אבל היא לא ענתה. ג’יימס הודה בלב לאלוהים, אבל תהה למה לא ענתה. אז הבחין במעיל של דוד רון תלוי על הקיר. דוד רון הופיע כשג’יימס היה פעוט. זה היה כאילו יש להם בבית שטיח קולני ומסריח. רון עישן, שתה, ויצא החוצה רק כדי ללכת לפאב. פעם היתה לו עבודה, אבל הוא החזיק בה מעמד רק שבועיים. ג’יימס תמיד חשב שרון אידיוט, ובסופו של דבר אמא שלו הסכימה איתו וגירשה אותו. אבל רק אחרי שהיא התחתנה איתו וילדה לו בת. אפילו עכשיו עדיין יש לאמא של ג’יימס חולשה לרון. הם לא התגרשו. לכאורה, רון הופיע כל כמה שבועות כדי לראות את הבת שלו, לורן. אבל הוא בדרך כלל הגיע כשלורן היתה בבית־ ספר והוא סבל ממחסור בכסף.

ג’יימס נכנס לסלון. אמא שלו, גוון, שכבה על הספה. כפות רגליה נחו על הדום ורגל שמאל שלה היתה חבושה. רון ישב בכורסה, רגליו על שולחן הקפה ואצבעותיו מציצות מהגרביים. שניהם היו שתויים.

“אמא, אסור לך לשתות עם התרופות שלך”, אמר ג’יימס, שהתעצבן כל כך עד ששכח מהבעיות שלו. רון הזדקף ושאף מהסיגריה שלו.

“היי ג’יימי, אבא בבית”, אמר רון בחיוך. ג’יימס ורון בחנו זה את זה.

“אתה לא אבא שלי, רון”, אמר ג’יימס. “לא”, השיב רון. “אבא שלך לקח את הרגליים וברח ביום שהוא ראה את הפרצוף המכוער שלך”. ג’יימס לא רצה לומר דבר על בית־הספר בנוכחות רון, אבל האמת אכלה אותו מבפנים. “אמא, משהו קרה בבית־ספר. זאת היתה תאונה”.

“עוד פעם הרטבת במכנסיים”? ציחקק רון. ג’יימס לא רצה לענות לו. “תקשיב, ג’יימס, אהוב שלי”, אמרה גוון. המילים התלעלעו בפיה. “אני לא יודעת באיזה צרות הסתבכת הפעם, אבל נדבר על זה אחר כך. לך תביא את אחותך מבית־ספר. שתיתי קצת יותר מדי, עדיף שאני לא אנהג”. “אני מצטער, אמא, זה באמת חשוב. אני חייב לספר לך”...

“לך תביא את אחותך”, אמרה אמא שלו בקול חמור. “כואב לי הראש”.

“לורן גדולה מספיק להגיע הביתה לבד”, אמר ג’יימס. “היא לא”, התערב רון. “תעשה מה שאומרים לך. בעיטה טובה בתחת, זה מה שהוא צריך, אם תשאלי אותי”.

“כמה כסף הוא רוצה הפעם”? שאל ג’יימס בלעג. גוון נופפה בידה מול הפנים שלה. נמאס לה משניהם.

“אתם לא יכולים להיות באותו חדר שתי דקות בלי לריב?

ג’יימס, לך לארנק שלי, תקנה משהו לאכול בדרך הביתה. אני לא מבשלת היום”. “אבל”...

“החוצה, ג’יימס. לפני שאני מתרגזת”. ג’יימס כבר רצה להיות גדול מספיק להרביץ לדוד רון. אמא שלו היתה בסדר כשרון לא היה בסביבה. ג’יימס מצא את הארנק של אמא שלו במטבח. עשרה פאונד יספיקו לארוחת הערב שלו, אבל הוא לקח שני שטרות של עשרים. רון יגנוב כל מה שיש בארנק לפני שהוא ילך, אז היא לא תאשים את ג’יימס. הוא שמח לתחוב ארבעים פאונד למכנסי התלבושת האחידה שלו. גוון לא השאירה בחוץ שום דבר שהיא לא ציפתה מרון או ג’יימס לגנוב ממנה. את הכסף הגדול היא שמרה למעלה, בכספת.