עורב לבן

וולסטון

1680

 

וולסטון מעולם לא הייתה יפה.

היו לה ימים טובים יותר, אבל זמנם עבר מזמן.

אנשים בוולסטון לא אוהבים אותך, הם יתחברו אליך בשביל לקבל משהו שנוגע לכסף, כוח, או טובות הנאה.

אם אתה רוצה ליהנות מהעיר הזאת, אתה צריך להיות קצת... "פרקטי".

להכניס קצת כסף לכיס, להכיר את האנשים הנכונים.

לגנוב כל חתיכה של הנאה שאתה יכול להשיג, כי אין מספיק לכולם.

אבל אם אתה רוצה להיות בן אדם טוב...

 

היציאה היא דרך הנהר.

"קדימה אלכס, זה הזמן לסיים פה" אדריאן וחברו אלכס התקדמו במסדרון כמו רוח שקטה ומהירה, מתחמקים מאורו הזוהר של הירח שנכנס דרך חלונות המבנה.

אדריאן לפתע סימן לאלכס לעצור במקום.

"הנה עוד שומר. תלך מסביב, אני אסיח את דעתו".

אלכס החל ללכת מסביב לשומר על מנת להיכנס לדלת מאחוריו. אדריאן השליך מטבע אל הרצפה במורד המדרגות, אותן מדרגות שהשומר עמד ממש על ידן, מה שגרם לו לרדת קומה למטה בעקבות הרעש המסקרן. אדריאן נכנס במהרה לחדר ונעל את הדלת. אלכס הוריד את ברדסו מהראש ואדריאן את כיסוי הפה שלו. אלכס סידר את בלורית השיער הבלונדינית שלו, ואדריאן גירד את זקנו השחור והקצר שהקיף בעיקר את קו הלסת שלו.

"בוא נסיים פה לפני שהשומר חוזר" אמר אלכס.

אלכס הלך למגירות השולחן, ואדריאן מיהר לחדר השינה.

"תגיד אדריאן, אתה מהמר שהשמן המפונק הספיק להשיג את הכסף שהוא חייב לגורדו?"

אדריאן, בעודו מחפש את מעטפת הכסף המדוברת, הזיז תמונות ומגירות וענה "אני מהמר על עשרה מטבעות שכן".

"סגור," השיב אלכס. "תכין את הכיס שלך" בעודם ממשיכים לחפש כל אחד בחלקו האחר של החדר אחר המעטפה עם הכסף המיועד לאביהם המאמץ גורדו, לפתע אלכס שבר את השקט ושאל: "תגיד, גורדו אמר לו שיש לו עשרה ימים לדאוג שהמעטפה תהיה מלאה בכסף בשווי של מאה וחמישים מטבעות".

"נו?"

"באיזו מעטפה הוא אמור להחזיר?"

"צהובה אלכס," השיב אדריאן. "היא צהובה".

אדריאן מצא את מה שחיפש, מאחורי תמונה גדולה של עורב: כספת. "אני חייב להודות אדריאן, זה די חכם. מנוול, אבל חכם.

לשלוח אותנו לוודא שהוא מילא את המעטפה בכל הכסף שהוא חייב לגורדו, ושאם לא, לבדוק אם בכלל יש לו כסף או שהוא צריך עוד קצת זמן.״

"הוא חייב לגורדו כסף על עבודה שעשינו עבורו, הוא לא תמים כמו שאתה מציג אותו". אדריאן החל כבר לפרוץ את הכספת.

"אני לא מציג אותו תמים, אני פשוט אומר שזאת חתיכת דרך לוודא שהוא משלם"

"אלכס, גורדו יודע שאי אפשר לסמוך על אנשים בעיר הזאת שפשוט יעמדו במילה שלהם ויחזירו את כל הכסף. וגם אתה כבר אמור לדעת"

קליק עדין נשמע לפתע, ואדריאן פתח את הכספת הפרוצה.

אלכס בדיוק מצא גם הוא את מה שחיפש, המעטפה הצהובה המדוברת. "הא! צדקתי! יש במעטפה רק 90! אמרתי לך שהוא לא הספיק להשיג את כל הכסף".

"האמת שזה לא מפתיע אותי, אבל זה לא אומר שצדקת" שניהם הביטו בכספת הפתוחה, בה היו שני מדפים ועליהם שעון נוצץ, שתי שרשראות, וטבעת מבריקה מצחצוח קפדני. "יש לו יותר ממספיק לשלם לנו, והוא מתכנן לשמור זאת לעצמו" אמר אדריאן. "והוא שם רק 90?? ממזר שמן!" הוסיף אלכס. "גורדו אמר לנו שאם הוא משקר ולא מתכוון לשלם את הכל למרות שיש לו מספיק, אנחנו צריכים לקחת גם את מה שהשאיר לעצמו".

"אלכס..."

"כן?"

"תפתח את התיק, אין לנו הרבה זמן".

השניים העמיסו את החפצים המנצנצים והשאירו את המעטפה הריקה בתוך הכספת. אדריאן שלף נוצה שחורה של עורב והניח אותה על המעטפה בכספת. אלכס זקף את גבתו בשאלה. "גורדו אמר לי שאם זה מה שיקרה, לשים לו נוצה כזו בכספת". הסביר אדריאן. "נו טוב" השיב אלכס, הוא העדיף לא להתעכב על שאלות.

השניים יצאו מחלון החדר ועלו לגג המבנה, ורצו עליו במהרה אל הגגות הבאים, רצים לכיוון ביתם. תוך כדי ריצתם על הגגות הם חזו לאור ירח בנופה המרהיב והאפלולי של וולסטון. השכונות הצפופות שמורכבות מבניינים שגובהם לא עובר ארבע קומות. מגדל השעון הגבוה שבמרכז העיר, הכרכרות האחדות שבשעה כזו עוד רוכבות ברחובות הרחבים, מסיעות אנשים עשירים חזרה לשכונות היוקרה שלהם, שנמצאות בחלקה הצפוני יותר של העיר. היה ניתן לראות את הרכבת שנוסעת לאורך החומה הגדולה והמפורסמת של העיר, שמקיפה את וולסטון, משאירה נתיב של אדי קיטור מעליה שמתעופף אל העננים שבשמיים. הם הפסיקו את דרכם המהירה על גגות העיר וירדו במהרה למטה באמצעות מרזב צדדי שהיה על קיר המבנה. הם הגיעו במהירות למטה אל סמטאות הרחוב והמשיכו לרוץ לכיוון ביתם, מדלגים כמו איילים מעל כל האשפה, העכברושים, וחסרי הבית המנמנמים.

לאחר מרחק מסוים הם הורידו את כיסויי הראש והפנים שלהם, כדי לא להראות חשודים כמו שני גנבים שזה עתה פרצו לבית של איש עשיר מאוד. היה ניתן לראות את העיר טוב יחסית, תודות לאורו היפיפה של הירח המלא. הם עברו ליד הנהר, ואלכס הטיל אל אדריאן מטבע זהוב בשווי של עשרה מטבעות כסף רגילים.

הוא הביט בו והסתכל איך הירח מאיר ומשתקף דרך מי הנהר, ואורו לפתע חשף לא מעט גוויות שנשלחו לצוף כרגיל במי הנהר. עכברושים, כלבים חולים, ואפילו מחוסרי בית.

אדריאן הסיט את מבטו, מנסה להתכחש למראה הזה.

הוא הבחין איך העורבים יושבים ומביטים על הפגרים, כאילו היה זה מעשה ידם. כאילו הם שומרים שהפגרים לא יברחו לשום מקום, וימשיכו להיסחף 'בבית הקברות' הזה שהיה מוכר בתור החלק הדרומי ביותר של הנהר של וולסטון. אלכס משך את אדריאן בידו, "נו בוא כבר! החבר'ה לא יאמינו!" השניים המשיכו דרומה אל החוף והגיעו למגדלור, נכנסים לסלון הבית. קולות עידוד ושמחה נשמעו מחבורת צעירים שישבה בסלון מסביב לשולחן, שככל הנראה חיכתה לשובם של שני הגנבים הצעירים.

"נו, השמן החזיר מספיק כסף במעטפה?" שאל אֶלדרוֹ. אלכס הבלונדיני חייך וענה "לא! הוא השאיר רק תשעים, והיה לו הרבה יותר מזה בכספת!"

"מה?? ולקחתם?!" שאל אלדרו בחיוך ובמתח.

"מה היה?" שאלה אנה, שישבה לצד אלדרו ושיערה השחור הסתיר את כתפייה. אלכס פתח את התיק ונתן לשלל ליפול החוצה בעדינות על השולחן לצד כוסות הבירה, המאפרות, צלחת הלחם והסיגריה הדלוקה של בִינק. שעון יד יוקרתי, טבעת מנצנצת, ושתי שרשראות מרשימות.

"וואו!" אמרה אֶנגֵ'ל. שיערה היה שחור כמו הלילה, ועורה לבן כמו הירח עצמו.

אחותו של אדריאן שלא נהגה לדבר יותר מדי. כולם נדהמו גם הם מהשלל המנצנץ והיוקרתי. "השרשרת הזו ממש מוצאת חן בעיניי" אמרה יסמין המנומשת.

"איך השגתם את זה? הוא השאיר את הכספת פתוחה?" שאל אֶלדרוֹ בלגלוג קל, מלטף את הזקן הצרפתי שלו, מסתכל עליהם במבט בוחן עם עיניו המעט מלוכסנות.

אלכס חייך שוב, והניח את ידו על כתפו של אדריאן.

"האמת היא שהבחור כאן לידי הצליח לפרוץ אותה לפני שהשומר הספיק בכלל ללכת לשירותים" אדריאן הנבוך לחש לאלכס "אבל אלכס, הוא לא הלך לשירו-"

-"שקט אד', הם הבינו את המסר" לחש בחזרה.

חיוכו המזלזל של אלדרו ירד, ואנה העבירה את מבטה אל אדריאן, די מורשמת. "באמת?" שאלה בחיוך עדין. אדריאן הנבוך הוריד את מבטו ממנה בעוד אלכס סיפר לכולם על כל מה שעברו הלילה. אדריאן הסתכל על השולחן, ולא הקשיב לאלכס.

משהו בתגובתה של אנה תפס את תשומת ליבו.

"אדריאן, אלכס!״ נשמע לפתע, מכיוון דלת המשרד הראשי, מה שפיצץ לאדריאן את הבועה. היה זה אביהם המאמץ, גוֹרדוֹ.

מעט גבוה ורזה, שערו אפור ותווי פניו חדים.

"גורדו! אתה לא תאמין!" אמר אלכס בשמחה, בעוד שניהם הלכו אל אביהם וחיבקו אותו.

"תראה מה הבאנו!" גורדו גיחך וחייך. "טוב שחזרתם" אמר.

גורדו לקח את אדריאן לצד ואמר לו ביניהם.

"הנחתם נוצה הערב?"

"כן, גורדו"

"אני מבין, הייתה לי הרגשה. בכל מקרה, שמרו את השלל לעצמכם, אתה ואלכס" אמר גורדו כשגבו מופנה אל אדריאן והוא מתקדם חזרה לחדרו, הוא מבוגר מדי מכדי להיות ער בשעות כאלו. אדריאן המופתע חייך והשיב "תודה גורדו!" וגורדו הרים את ידו במעין אות הסכמה.

אדריאן ישב על מעקה המרפסת של חדרו שבגג המגדלור. נוף המרפסת משקיף בחציו על העיר, ובחציו על הים. מסדר את שיערו השחור טיפה למעלה, מלטף את זקנו לכיוון הסנטר. הוא הביט ובהה בירח הכמעט מלא אשר האיר בשמיים והשתקף על הים הכחול כהה.

"היי" נשמע לפתע מכניסת החדר בקול עדין ונשי, ובעודו מסתובב לכיוון הקריאה, הוא ראה את אנה נכנסת.

"אה.. היי" השיב מופתע. אנה התקדמה לכיוונו בחדר והחלה להסתכל סביב על חפצים אקזוטיים ומשונים שקישטו את החדר והיו מפוזרים בו, מהשולחן ועד לארון. חפצים שאסף בגניבות שונות בחייו, או שקיבל כמתנה מלקוחות מרוצים וחברים. חפיסת קלפי טארוט, ביצה מזהב ואבני חן, גולגולת של בעל חיים אשר לא הצליחה לזההות.

היא סובבה את מבטה, והבחינה בציורים שתלויים מאחורי דלת הכניסה. "וואו" התפלאה אנה. "אתה ציירת את כל זה?"

"כן" השיב אדריאן, והחזיר את מבטו לים.

אנה התקרבה לאט אל אדריאן. "לא ידעתי שאתה מצייר".

"טוב, עוד לא יצא לך לבוא לחדר שלי אף פעם. את גם ככה די חדשה אצלנו במגדלור"

"היי, אני כאן כבר חודשיים!"

"וואו.. את צודקת". לאחר כמה שניות של שקט, אדריאן הוסיף:

"זה ממש קצת זמן". אדריאן ואנה צחקו, והמשיכו בשיחה.

"תגיד אדריאן, אז כמה זמן אתם כאן?"

"אמממ, אלכס כאן כבר מלפני כמעט חמש שנים, למען האמת.

יסמין ורוזי הגיעו לפניו, משהו כמו-"

-"אדריאן" קטעה אותו אנה בדבריו.

"כן?"

"כמה זמן אתה כאן?"

אדריאן נאנח. "אני ואנג'ל.. אנחנו כאן קצת יותר זמן"

"מה זאת אומרת?"

"אנחנו כאן מלפני כמעט.. שמונה שנים?"

"באמת?"

"כן... שמונה שנים למעשה". שקט קצר שרר באוויר, אנה הופתעה מתשובתו של אדריאן.

"איך... איך הגעתם לכאן? מה, כשהייתם בני עשר?"

"אני הייתי בן עשר, כן. היא הייתה בת תשע. הסיפור שלי ושל אנג'ל... טוב הוא לא שונה כל כך משל כולם, אבל אין לי חשק לדבר עליו עכשיו... אני לא אוהב להיזכר בו".

"אדריאן... אתה מבין שאתה אומר לי שאתה כאן עוד מלפני ש... לא יודעת, הלכת ללמוד בבית ספר".

"מעולם לא למדתי בבית ספר. נו אז?"

אנה נהייתה המומה. היא לא ידעה מה להגיב.

"ועוד חשבתי שאני כאן הרבה זמן" אמרה אנה, והשניים צחקו יחדיו, שוברים את השקט העצוב בטיפה ששרר באוויר.

"אספר לך בקצרה שגורדו לקח אותנו תחת חסותו, ולימד אותנו מה שאת לומדת היום".

"מה, פריצת מנעולים?"

"הווו, האמת התכוונתי לכיוס והתגנבות. אני רואה שאת מתקדמת".

ענה אדריאן, ואנה חייכה והסמיקה.

"לא חשבתי לעצמי שאתה מגיל כה צעיר חי כגנב. שלמעשה זה מה שאתה מכיר יותר טוב מהכל. לא היה לי מושג".

"לא היית אמורה לדעת".

"אה, אתה מתחרט אז שסיפרת לי?"

"מה? לא. לא במובן הזה, התכוונ-"

אנה קטעה אותו בצחוקה וענתה "אדריאן, תירגע. צחקתי".

אדריאן חייך ונאנח לרווחה, וצחק יחד איתה.

"אתה יודע אדריאן, אני לא יודעת מה אתה חווית, ומה זה אומר על ההורים שלך, אז אני לא אשאל. אבל סתם שתדע, אני לא ממש מכירה את אבי. אז אני ממש שמחה שהצלחת מגיל צעיר לשרוד בדרך הלא פשוטה הזו, בלי משפחה".

"אנה, גורדו הוא אבי, ואנג'ל היא אחותי. הם המשפחה שלי". אנה חייכה חיוך גדול לפתע. זה נגע לליבה.

״אז אני יותר משמחה לשמוע שאתה רואה בהם כמשפחה. אני לא יודעת איך אני הייתי שורדת כגנבת מגיל עשר.. ועוד בלי חבר'ה אחרים שיעזרו לי ויסבירו לי".

"טוב, לא ממש בחרתי את זה, זה קרה מעצמו". השניים הביטו אל נוף הים המואר באורו הלבן של הירח. שקט נעים ריחף באוויר יחד עם האוויר המלוח שהגיע עם רוחות הים.

"אתה יודע, אדריאן.." החלה להגיד אנה. "אתה בחור מאוד שמח בהשוואה לאחד שגדל בעיר הזאת כמעט כל חייו...בצללים. בעסקי גניבה. בהישרדות מסוימת כבר מגיל צעיר..." היא הרימה את מבטה אליו ואמרה: "זה לא מובן מאליו... וזה מוצא חן בעיניי". היא ירדה ממעקה המרפסת והחלה ללכת אל מחוץ לחדר, כשאדריאן מביט בה.

"לילה טוב, אד' "

"לילה טוב, אנה.״

אדריאן הביט בה הולכת אל מחוץ לחדר. הוא לא הוריד את מבטו ממנה.

ובכן אדריאן, נראה שהיא לא שונה ממה שחשבת אחרי הכל, הא?

אבל תזהר אדריאן, אולי כרגע היא רק לומדת איך להיות גנבת, מה שאתה למדת מלפני שנים. אבל שים לב שהיא כאן רק חודשיים...

והיא כבר מתחילה לגנוב את הלב שלך.