איך לגדל ילדים מצליחים
אסתר ווג'יסקי
₪ 44.00
תקציר
בתה הבכורה היא מנכ”לית יוטיוב. בתה האמצעית היא חוקרת מוערכת בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה. בתה הקטנה היא מייסדת ומנכ”לית של אחת החברות הפרטיות הגדולות בעולם לגנטיקה וביוטכנולוגיה.
כיצד הצליחה אסתר ווג’יסקי, מורה ללימודי עיתונות בבית ספר תיכון בקליפורניה, לגדל שלוש בנות מוצלחות כל כך?
מה היה בשיטת החינוך שלה, שגם בנותיה מעידות עליה בספר זה, שהקנה להן כלים להצליח באופן יוצא דופן, הן מקצועית והן בחייהן האישיים?
איך לגדל ילדים מצליחים? מציע שיעורים חיוניים לגידול, חינוך וטיפוח ילדיכם, כדי שיוכלו לממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בהם.
השיטה של ווג’יסקי כוללת חמישה היבטים מרכזיים: אמון, כבוד, עצמאות, שיתוף פעולה ורוחב לב.
הכלים פשוטים וניתנים ליישום מינקות ועד גיל ההתבגרות. התוצאות מרחיקות לכת.
ספרה של אסתר ווג’יסקי זכה לשבחים מיד עם צאתו לאור בארצות הברית, וזכויות התרגום שלו נמכרו לעשרות מדינות.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 308
יצא לאור ב: 2021
הוצאה לאור: תכלת
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 308
יצא לאור ב: 2021
הוצאה לאור: תכלת
פרק ראשון
כולנו נוטים לגדל את ילדינו כפי שהורינו גידלו אותנו. אבל כשאני נהייתי לאם, הדבר שידעתי בוודאות הוא שלא רציתי לחזור על הטעויות של הורי. כל אחד מאיתנו חי עם טראומות וקשיים מהילדות המשפיעים על יחסו לילדיו, ואם איננו מבינים את הטראומות האלה ואיננו בודקים בקפידה מה השתבש, איננו יכולים שלא לחזור על אותן טעויות. אם איננו בוחנים את הדפוסים הבלתי מודעים שתוכנתו בנו אנחנו מחבלים במיטב מאמצינו לגדל משפחה על בסיס חמישיית הערכים.
כפי שתלמדו מהסיפור שלי, אותי לא גידלו לאור ערכי היסוד האלה. נאלצתי ללמוד אותם בדרך הקשה. אספר לכם על חוויותי כילדה ועל גישתם של הורי לגידול ילדים בתקווה לעודד אתכם להרהר בסיפור האישי שלכם כדי להבין את המודלים לחיקוי שלכם, ולברר אם הדוגמה שקיבלתם נשענה על חמישיית הערכים.
הסיפור על האם שנהייתי מתחיל בבניין דירות מוזנח בלואר איסט סייד בניו יורק, שם גרתי בדירת שני חדרים קטנה עם הורי, מהגרים יהודים מרוסיה שבאו לארצות הברית בחוסר כול. אמי, רבקה, באה מקרסנויארסק שבסיביר, מקום שכילדה נשמע לי קר ונידח במידה שלא תעלה על הדעת. היא סיפרה לי שכמויות השלג שירדו היו כל כך גדולות עד שכל הבית כוסה, והיו צריכים לחפור מנהרות כדי לצאת. אמי היתה יפה להדהים — זה מה שאנשים אומרים בכל פעם שהם רואים את התמונות שלה — והיה לה מבטא שאיש לא הצליח למקם, מין שילוב של יידיש ורוסית שאותו גם אני ספגתי בהתחלה, אבל שאבד לי לאחר שהתחלתי ללמוד בבית ספר. אבי, פיליפ, היה אמן שהתמחה ברישום בצבעי מים ופחם, ואפילו זכה במלגת לימודים ב־Rensselaer Polytechnic Institute בניו יורק, אך נאלץ לדחות אותה מפני שהיה חייב לפרנס את אמי ואותי. הוא ומשפחתו נמלטו מהפוגרומים באזור צ'רנוביץ באוקראינה והלכו ברגל עד לווינה כדי להגיש שם בקשת הגירה לארצות הברית. במשך שנים פקפקתי באמיתות הסיפור על ההליכה הארוכה הזאת. הוא סיפר לי איך הם שמו את כל חפציהם בעגלת עץ וגררו אותה עד שדם זב מכפות ידיהם. זה נשמע לי כמו הגזמה פרועה — עד שקראתי על משבר הפליטים הסורים, וכיצד הם צעדו לאורך מאות קילומטרים כדי להימלט מהמלחמה. אני עדיין מתחרטת על כך שאף פעם לא הודיתי לאבי על מה שעשה.
תמיד חיינו על סף חורבן כלכלי. לאבי כמעט שלא היו מיומנויות מלבד אמנותו. חיינו היו רחוקים מלהגשים את החלום האמריקאי. לכן, כשאבי לא הצליח עוד למצוא עבודות מזדמנות מהסוג שאִפשר לנו להתקיים, הוא נענה לקריאה שנשמעה בתקופה ההיא, "צעיר — לך מערבה", והחליט לחפש את מזלו בקליפורניה. קליפורניה הצטיירה כארץ השמש, הכיף וההזדמנויות, ונראה לו ששם נוכל לבנות לעצמנו חיים חדשים לגמרי. למרבה הצער, מה שקרה שם לא היה בהתאם לתוכניות.
אני עדיין לא יודעת מדוע בחרו הורי לגור דווקא בסאנלנד־טהאנגה, יישוב חקלאי בפינה הצפונית־מזרחית של עמק סן פרננדו. הרי סן גבריאל התנשאו במרחק, והרחובות היו דרכי עפר רחבות. כעבור כמה שנים, אחי ואני הקמנו עסק לשחרור מכוניות ששקעו בחול, דבר שקרה לעתים קרובות, והייתי מאושרת להרוויח דולר בכל פעם. בכל מקום היו גפנים ואבנים אפורות שהידרדרו מההרים. גרנו בבית קטן שנבנה מהאבנים האלה, ומאחורי ביתנו נמצא ערוץ נחל טהאנגה, אחד מיובלי נהר לוס אנג'לס, ובין הסלעים שלאורך הגדה הסתתרו נחשי עכסן.
אבי ניסה שורה של משרות אמנות מסחריות בקליפורניה, ואפילו ניסה לעבוד בתעשיית הבידור, אבל לא נחל הצלחה באף אחד מהעיסוקים האלה. לבסוף הוא נאלץ לקבל עבודה כסתת מצבות, והמשיך לעבוד בה למשך שארית חייו. בבתי קברות בכל רחבי לוס אנג'לס עדיין אפשר למצוא מאות מצבות שסיתת — המורשת האמנותית היחידה שהשאיר אחריו. העבודה היתה שוחקת והשכר שקיבל עליה היה נמוך. בערב, כשחזר הביתה, הוא היה טורק את הדלת, ומתחיל להתהלך בבית הקטן שלנו בלי לומר מילה. זה תמיד הפחיד אותי. למדתי לשמור מרחק ממנו, מפני שאחרת הייתי נלכדת בסערת אש. "חוסך שבטו שונא בנו" היה משפט ששמעתי מפיו לעתים קרובות, והוא התכוון לדבריו. אמי עשתה כמיטב יכולתה להגן עלי מפני ההתפרצויות שלו, ולפעמים אפילו הגישה לי את המאכלים שהכי אהבתי — ג'לי ירוק ואפרסקים משומרים — מעדנים נדירים שנשארו סוד קטן בינינו. בלילה הייתי יושבת בחדרי ושומעת אותם רבים — תמיד, תמיד על כסף.
החלק הכי קשה בחיי היה ההתמודדות עם המסורת היהודית–אורתודוקסית שהתייחסה לגברים כאל בני המשפחה החשובים ביותר. ולא רק במשפחה: הגברים היו האנשים החשובים ביותר בחברה. כל הקהילה התמקדה בגברים. רק גברים יכולים לומר קדיש על מתים, רק גברים יכולים להחזיק את ספר התורה ולקרוא בו. בעצם, כדי לדבר עם אלוהים צריך להיות גבר. זאת כנראה הסיבה לכך שכאשר גברים יהודים אורתודוקסים מתעוררים בבוקר הם מודים לאלוהים שלא נולדו כנשים.
השבתות היו עוברות עלי בבית כנסת קטן שבו הייתי יושבת בקומה השנייה עם הנשים והילדים. תמיד היה שם חם, אבל למרות זאת, ועל פי כללי הדת, נשים לבשו בגדים עם שרוולים ארוכים וכיסויי ראש; שמרנות לא נוחה. אהבתי להיות שם מפני שיכולתי להתלחש עם ילדים אחרים בשעה שהגברים התפללו מתחתינו, בעולם שנראה לי אחר, כזה שלעולם לא אוכל לבוא בשעריו.
במסורת היהודית האורתודוקסית יש לנשים תפקיד אחד ומוגדר מאוד: אֵם המשפחה. פירוש הדבר הוא שנשים לא צריכות השכלה. הן צריכות לדעת רק איך לטפל בילדים ובבעל שלהן, ואיך לנהל משק בית. כשגדלתי הבנתי שכל הנשים סביבי היו כפופות לגברים. אמי תמיד היתה צריכה לשמוע בקול אבי. הנשים בבית הכנסת צייתו בהכנעה לבעליהן. סבי מצדו של אבי, בנימין, שלט במשפחה כולה. המטרה שיועדה לי היתה להתחתן עם גבר יהודי עשיר כשאגיע לגיל שמונה–עשרה וללדת הרבה ילדים. העובדה שהיו לי מטרות אחרות הובילה לקרע ביחסי עם סבי שנמשך עד מותו.
חשיבותם של הגברים הומחשה לי היטב כאשר נולד אחי, לִי, ב־23 במאי 1945, שלושה ימים לפני יום הולדתי החמישי. הורי הביאו אותו הביתה ביום הולדתי, וכמעט התפוצצתי מהתרגשות כשאבי פתח את הדלת והוביל את אמי פנימה. היא החזיקה סל שבו שכב אחי הקטן. חשבתי עליו כעל מתנה מיוחדת שקיבלתי. רציתי להסתכל עליו מקרוב ורצתי לעברו, אבל אבי תפס אותי בכתף ודחף אותי לאחור. "אל תתקרבי יותר מדי לתינוק," נזף בי. "את עלולה לגרום לו לחלות." קפאתי במקומי. יותר מכפי שנעלבתי הייתי מבולבלת. אמי עמדה בשקט. ואז אבי אמר לי דבר שמזעזע אותי עד עצם היום הזה: "אחיך לִי הוא בן, ובמשפחה שלנו, הבנים חשובים יותר." הוא אמר את הדברים בפשטות וביובש, כאילו כלל לא הבין איך הם עלולים להשפיע עלי. אפילו עכשיו קשה לי לדמיין מישהו אומר דבר כזה לילדה. בהתחלה לא כל כך הבנתי את כוונתו — שעכשיו אני אהיה במקום השני — אבל ידעתי שזה לא יהיה טוב. לפני בואו של לי לעולם אני הייתי יקירת המשפחה, בת יחידה ומרכז תשומת הלב, אפילו אם תשומת הלב הזאת היתה לפעמים שלילית. אבל עד מהרה למדתי את משמעות המצב החדש. צרכיו של לי קדמו לשלי. הוא קיבל עשרות צעצועים ואילו אני לא קיבלתי צעצועים כלל. הוא קיבל בגדים חדשים, לא בגדים משומשים מקרובי המשפחה שלנו בניו יורק. הוא היה רשאי לאכול כמה שרצה בארוחת הערב, ואילו בי נזפו אם לקחתי יותר מדי אוכל.
במבט לאחור נראה לי שזה הטריד אותי פחות מכפי שהייתם מצפים. חלק ממה שעזר לי להתמודד עם המצב היה אהבתה הבלתי פוסקת של אמי. היא היתה סבלנית, היא אף פעם לא היתה ביקורתית כלפי, והיא גרמה לי להרגיש חשובה על אף מה שאמר אבי. וגם אהבתי את לי בכל לבי. הוא היה תינוק חמוד מאוד, והיה כיף לשחק איתו. בעיני הוא היה כמו בובה בגודל מלא, ונהניתי לעזור לאמי ולהרגיש שאני בת משפחה מועילה. כשהייתי קצת יותר גדולה התחילו לצפות ממני לעשות כמעט כל דבר בעצמי, מפני שהמשאבים היו מוגבלים וכל תשומת הלב היתה ממוקדת באחי. אבל אפילו המצב העגום הזה היה בעצם ברכה, מפני שבלי שאיש התכוון לכך, לכל העצמאות הזאת היתה השפעה מעצימה. למדתי לכבס, להדיח את הכלים, לנקות את הבית, לבשל את הארוחות של לי, לעשות קניות ומטלות אחרות מחוץ לבית, להציע את המיטות, לטאטא את הרצפה ולנקות את השטיחים (לא היה לנו שואב אבק). גדלתי בתחושה שאני יכולה לעשות כל דבר, ואילו לי גדל במחשבה שהוא תמיד צריך עזרה ותמיכה. פינקו אותו עד כדי שיתוק — תוצאה בלתי מכוונת של ההתמסרות המלאה לצרכיו.
אולם בבית הספר לא התייחסו בהערכה לעצמאותי. הלמידה נעשתה שם בכפייה ונדרשנו לגלות צייתנות גמורה. תמיד הייתי תלמידה קצת דווקאית, ולפעמים אפילו ספגתי מכות ממנהל בית הספר. אפילו כיום, עונשים גופניים עדיין חוקיים בבתי ספר ציבוריים בתשע–עשרה מדינות בארצות הברית, ובכל בתי הספר הפרטיים למעט בניו ג'רזי ובאיווה (אנשים לא מודעים לכך, אבל זה דבר שצריך לדעת). אני הייתי רק אחת מבין הרבה ילדים שסבלו מהמדיניות הבלתי אנושית הזאת. לעתים קרובות לא היה למורים מושג מה לעשות איתי. כשהייתי בכיתה ב', המורה השליכה אותי אל מתחת לשולחן שלה כשגילתה שבמקום לבהות בחלל לאחר שסיימתי את המטלות שלי, עזרתי לתלמידים אחרים. היא כעסה אפילו יותר כשנופפתי לחברי בכיתה ממקומי מתחת לשולחן. קיבלתי ציון "בלתי מספיק" בהתנהגות — הציון היחיד שהיה חשוב בעיני אבי. כפי שאתם ודאי מנחשים, הוא לא היה מרוצה ממני.
המקום שמצאתי בו מפלט היה הספרייה הציבורית. אהבתי לנעול גלגיליות, לטוס לאורך מדפי הספרייה הקטנטנה של סאנלנד־טהאנגה, ולהתיישב עם ערימה גבוהה של ספרים. הקריאה עזרה לי לחשוב בעצמי ואפשרה לי להציץ לעולמות אחרים ושונים מאוד מעולמי. קיץ אחד אפילו זכיתי בפרס על קריאת יותר ספרים מכל תלמיד אחר בעיר. גם מכרתי יותר עוגיות של בנות הצופים מכל נערה אחרת בסאנלנד־טהאנגה. לא היו לי חוגים, שיעורים אחרי שעות הלימודים או הופעות מיוחדות, אבל בית הספר הציבורי השאיל לי כינור, וכל ערב התאמנתי עליו בשקדנות. מוזיקה היתה ועודנה אהבה גדולה שלי. כשהייתי בכיתה ה' כבר הגעתי לרמה שאפשרה לי להצטרף לתזמורת בית הספר. למזלי, התאפשר לי לנגן במשך כל ארבע שנות התיכון. נראה לי שכבר אז הבנתי שעם מוזיקה העוני נהיה קל יותר.
בשנת 1948 נולד להורי בן נוסף, דיוויד, דבר שהחמיר עוד יותר את מצבה הכלכלי הקשה של משפחתי. הוא היה תינוק יפה, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות שקופות. אני זוכרת שהוא היה סקרן מאוד ושבכה הרבה. אמי כרעה תחת נטל הטיפול בשלושה ילדים ולא תמיד הצליחה לדאוג לצרכיו של דיוויד. עשיתי כמיטב יכולתי לעזור לה. שיחקתי איתו, ונשאתי אותו בבית ובחצר. הראיתי את עץ הפלפלון שאהבתי ליד ערוץ הנחל ואמרתי לו שבעוד כמה שנים אלמד אותו איך לטפס על העץ.
יום אחד, כשדיוויד היה בן שישה–עשר חודשים, הוא שיחק על רצפת המטבח ומצא בקבוק אספירין. הוא חשב שזה צעצוע והתחיל לנער אותו. עשרות טבליות נשפכו מהבקבוק (בימים ההם לא היו לבאייר, יצרנית התרופה, פקקי בטיחות), והוא בלע את כולם לפני שאמי הבינה מה קרה. היא התקשרה למרפאה, והאחות הורתה לה להשכיב את דיוויד במיטה ולבדוק מה מצבו כעבור כמה שעות (היתה לנו רק מכונית אחת, ואבי נסע עמה לעבודה). אני חושדת שהאחות לא הציעה לה עצה טובה יותר מפני שידעה שאיננו יכולים לשלם את המחיר המלא במרפאה. אמי עשתה כדבריה. כעבור כמה שעות דיוויד התעורר והקיא.
לקחנו אותו לבית החולים של המחוז, ושם שאבו את תוכן קיבתו ושחררו אותו. מצבו החמיר. החזרנו אותו לבית החולים, ושם אמרו לנו ש"אין מיטות פנויות" (או במילים אחרות, "לא הוּכְחָה יכולת לשלם"). לקחנו אותו לבית החולים על שם הנטינגטון, וגם שם טענו שאין מיטות, ומשם נסענו לבית חולים אחר, סיינט לוק, ובינתיים מצבו הורע עד כדי כך שהרופאים הסכימו לטפל בו. אבל אז כבר היה מאוחר מדי: דיוויד מת באותו הלילה. כשאני חושבת על ילדותי, הרגש החזק ביותר שמתעורר בי הוא כאב על האובדן הזה, אשר ירד על ביתנו כעננה שחורה. הורי אף פעם לא התאוששו ממנו, במיוחד אמי. שום אירוע בילדותי לא השפיע עלי כמו מותו של דיוויד. למעט אירוע אחד.
כמה חודשים לאחר מותו של דיוויד, אחי לי, שהיה אז בן חמש, התעלף והתמוטט על הרצפה בסלון. אמי הרימה אותו וטלטלה אותו, אבל הוא לא התעורר. כעבור דקות התחלתי גם אני להרגיש שאני קרובה להתעלף. בשלב זה אמי הבינה שצריך למהר אל מחוץ לבית, אבל הורתה לי להישאר במקומי. "שכבי על המיטה ואני אחזור לקחת אותך," אמרה אמי ומיהרה להוציא את לי מהבית. הייתי מטושטשת ומבולבלת, אבל סירבתי לשמוע בקולה. הספקנות שלי באה לידי ביטוי כבר אז. התקדמתי תוך כדי הישענות על הקירות, ולאחר שמצאתי את דרכי החוצה נשכבתי מטושטשת על החצץ שבחזית הבית והתחלתי להתאושש. ראיתי את אמי יושבת עם לי על שביל הבטון שבכניסה לחניה שלנו. לי כבר התעורר, אבל עדיין לא היה לנו מושג מה קרה. אמי קראה לשכן, ולאחר כמה שעות נוספות התברר שיחידת החימום שעל הקיר שלנו התקלקלה ומילאה את החדר בפחמן חד־חמצני. לי היה הקטן והפגיע מכולנו, ולכן הוא התעלף ראשון. אני יכולתי להיות הבאה בתור. ואם הייתי שומעת בקול אמי ונשארת על המיטה לא הייתי נשארת בחיים.
התקרית הזאת, יחד עם טרגדיית מותו של דיוויד, העלתה אותי על מסלול אשר השפיע עמוקות על המשך חיי. היא חיזקה את החלטתי להתמיד בחשיבה עצמאית בכל מקרה. תמיד הייתי שואלת מה הגיוני לעשות, אפילו כשזה נשמע לא נכון, ואפילו אם הייתי צריכה להתעמת עם הורי או עם מורים. הרגשתי שאני חייבת לעשות זאת, מפני שאחרת יכולתי להיפגע או אפילו להיהרג; עד כדי כך זה היה רציני בעיני. לא האשמתי את אמי על צייתנותה וכניעותה. זאת לא היתה אשמתה שדיוויד מת, או שלא עלה בדעתה לחלץ את כולנו מהבית ברגע של סכנה ברורה. אבל במובן מסוים זאת בכל זאת היתה אשמתה או לפחות כך זה נראה לי כילדה. היא היתה קורבן של עוני והיתה מהגרת מעוטת השכלה. מעולם לא חינכו אותה לחשיבה עצמאית, והיא בטחה בסמכות באורח עיוור, בגלל המסורת שגדלה בה, כמו הרבה אנשים בתקופה ההיא. אבל הקשבה וציות וחוסר חשיבה ביקורתית הובילו לאובדן הגדול ביותר שיכול לפקוד הורה. החלטתי שאני רוצה לחיות חיים אחרים. רציתי חיים שבהם בנות ובנים מקבלים יחס שווה. רציתי חיים שבהם אוכל לקבל החלטות נבונות ולא לדאוג כל הזמן בגלל כסף. רציתי לצאת מהעולם שלתוכו נולדתי, וגמרתי בלבי לעשות זאת על ידי כך שאחשוב בעצמי.
שמונה שנים מאוחר יותר אכן הצלחתי להיחלץ מהעולם בו גדלתי. זכיתי במלגת לימודים מלאה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי — אחרת לא הייתי יכולה להרשות לעצמי ללמוד בקולג', מפני שאבי שלל ממני כל תמיכה פיננסית. הייתי אמורה להתחתן עם גבר יהודי עשיר, לא ללמוד באוניברסיטה. באוגוסט 1959 עליתי על אוטובוס לברקלי עם שתי מזוודות והשארתי מאחורי לעד את העולם של ילדותי. בשנת הלימודים השנייה שלי באוניברסיטה פגשתי את בעלי לעתיד, סטן, שהיה פיזיקאי. היה זה כאשר החלקתי במורד גרם מדרגות בתוך קופסת קרטון ענקית — עוד יום שני רגיל במגורי הסטודנטים על שם שרמן — ונחתתי במקרה בדיוק על כפות הרגליים שלו. התאהבנו. הבנתי שגם הוא התייחס לעולם בספקנות מסוימת. הוא גדל בקרקוב בשנות מלחמת העולם השנייה, ממש ליד פסי הרכבת שעליהם נשלחו יהודים לאושוויץ. הנאצים השתלטו על חלק מהדירה של משפחתו ודחקו אותם לשני חדרים קטנים. הוא, אחיו ואמו שרדו רק בגלל שהיו קתולים. אביו עבד בממשלה הפולנית הגולה בלונדון. לאחר המלחמה נמלט סטן לשוודיה יחד עם אמו ואחיו. כדי להגיע לשם הם התחבאו מתחת למכלי אחסון הפחם באוניית משא. לאביו אמרו שאין מספיק מקום באונייה ושעליו לבוא באונייה הבאה. אבל ההזדמנות הבאה כבר לא באה. השלטונות הקומוניסטיים החדשים עצרו אותו על המזח והוא הוחזק כאסיר פוליטי עד מותו של סטלין בשנת 1955. לא פלא שסטן מאוד לא בטח בסמכות ובשלטון וגם התייחס בספקנות עמוקה למסמכים היסטוריים — דבר שאני כלל לא חשבתי עליו עד אז. הוא ידע מניסיונו איך ממשלות משנות את סיפור ההיסטוריה כדי שתעלה בקנה אחד עם השקפתם של המנצחים. הגיוני שהוא הקדיש את חייו לחקר הנייטרינו, החלקיק היסודי הקטן ביותר, וקרא תיגר על התאוריות של איינשטיין. הוא חיפש את מקורות היקום, מתוך ניסיון למצוא איכשהו היגיון בעולם.
לאחר שהתחתנו, סטן קיבל מענק מחקר מקרן המדע הלאומית, ובמשך כמה שנים חיינו בז'נבה ובפריז. נרשמתי ללימודים תחילה בבית הספר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ז'נבה ולאחר מכן בסורבון בפריז. נהניתי לחיות בז'נבה ופריז, ונהניתי ללמוד ולדבר צרפתית. אחר כך חזרנו לברקלי, ושנה לאחר מכן עברנו לפאלו אלטו, כאשר הוצעה לסטן משרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת סטנפורד. לא ציפינו להישאר שם זמן רב, מפני שהמשרה של סטן לא היתה עם קביעות, אבל בשנת 1967 הוצע לו מסלול קביעות. היינו מאושרים.
בשנת 1968 נהיינו הורים. אף אחד מאיתנו לא ממש ידע מה צפוי לנו. חוויית האמהות היתה מדהימה, כמובן, אבל היתה קשה הרבה יותר מכפי שציפיתי. סטן התמקד בתפקידו כמפרנס כדי להעניק למשפחה מסגרת יציבה ובטוחה. עבודתו כפרופסור בסטנפורד היתה תובענית ביותר. הוא תמיד היה בלחץ לפרסם מפני שפרסומים היו תנאי להישרדותו במשרתו. הוא עבד ללא הרף. הוא גם נסע בכל רחבי העולם לוועידות ולפרזנטציות אקדמיות. התחום שהוא אהב היה פיזיקה של חלקיקים באנרגיות גבוהות, ובמסגרת עבודתו הוא נסע לביקורים במעבדות מחקר בברוקהייבן שבניו יורק, בפרמילאב בשיקגו, וב־CERN, הארגון האירופי לחקר חלקיקים בז'נבה. עדיין יש לנו על קיר הסלון מפה של העולם עם סיכה בכל מקום שסטן ביקר בו. יש עליה מאות סיכות. כשהוא היה בבית, הוא היה אב טוב — אבל הוא היה בבית רק לעתים נדירות. זה אמנם היה מתסכל, ולפעמים רציתי יותר תמיכה מצדו, אבל למדתי לקבל את זה.
גידול שלוש בנותינו היה מוטל על כתפי. קיבלתי הרבה עצות בנושאי רפואה מהרופאים בחברת שירותי הבריאות קייזר ברֶדְווּד סיטיף קליפורניה, אבל לא היו להם עצות בנושאי הורות, והעצות שקיבלתי מידידים וידידות לא כל כך התאימו לצרכי. אף אחד מהספרים שקראתי לא נראה לי מתקבל על הדעת עד שגיליתי את ד"ר ספוק, גורו ההורות של שנות השישים, ואת ספרו האיקוני Dr. Spock’s Baby and Child Care. המסר שלו נשמע לי נכון מהרגע הראשון. הוא כתב עבורי ועבור אלפי אמהות אחרות: "את יודעת יותר מכפי שאת חושבת שאת יודעת… את רוצה להיות האם הכי טובה שאפשר להיות, אבל לא תמיד ברור מה הכי טוב. בכל מקום יש מומחים שאומרים לך מה לעשות. הבעיה היא שלא תמיד הם מסכימים זה עם זה. העולם שונה מכפי שהיה לפני עשרים שנה, והתשובות הישנות כבר עשויות שלא לעבוד יותר." קראתי את הקטע הזה והרגשתי שהוא מדבר אלי ישירות. התשובות הישנות לא התאימו לי. הדת והתרבות שגדלתי בהן המעיטו בערכי כבת אנוש. מומחים ודמויות סמכותיות לא ייחסו חשיבות מספקת לטובתי שלי. רק אני ידעתי מה נכון לבנותי ומה נכון לי.
אמהות רבות קוראות את ד"ר ספוק, אבל מעטות האמהות שגידלו את ילדיהן כפי שאני גידלתי את בנותי. מצאתי לעצמי דרך משלי, בעיקר על ידי התמרדות נגד ילדוּתי. פחדתי להידרדר לדפוסים מהעבר. ידעתי שאם לא אהיה זהירה אני עלולה לחשוף את בנותי להתנהגויות ולערכים שגרמו לי כל כך הרבה סבל בילדותי. אמנם רציתי לשחזר עם בנותי את הקשר הרגשי והגופני העמוק שהיה לי עם אמי, אבל בכך תמו נקודות הדמיון. הבנתי איכשהו שאם אני רוצה לעשות דברים אחרת, עלי לשקול באופן מודע את ילדותי שלי. את זה לא קראתי, ולא למדתי על כך מד"ר ספוק, ולא מאף אחד אחר. זה פשוט מה שנראה לי מתקבל על הדעת. כדי לשנות את התנהגותי לא יכולתי לפעול על טייס אוטומטי ולתפקד כאם בהתאם לדוגמה שהראו לי אחרים. הייתי חייבת לפעול באופן מושכל במקום רק להגיב בלי מחשבה. היו נחוצות לי הרבה סבלנות והרבה נחישות.
מתברר שמחקרים בתחום ההיקשרות מסבירים את ההבנה האינטואיטיבית שהיתה לי. את ההיקשרות תיאר לראשונה ג'ון בולבי, מדען בריטי שעבודתו בשנות החמישים של המאה העשרים הובילה להבנה חדשה של הקשרים בין בני אדם. לפי תאוריית ההיקשרות של בולבי, אופי האינטראקציות שלנו עם הורינו בצעירותנו משפיע על אופי היחסים הבין־אישיים שאנחנו מפתחים כבוגרים, ולאינטראקציות המוקדמות האלה יש השפעה דרמטית על יחסנו לאחרים בהמשך חיינו, בראש ובראשונה על יחסנו לבני הזוג שלנו ולילדינו.
בשנות השבעים של המאה העשרים, אלן סְרוּף, פסיכולוג וחוקר באוניברסיטת מינסוטה, התחיל לאסוף נתונים למחקר ארוך־טווח על הורים וילדים (ה־Minnesota Longitudinal Study of Parents and Children). סרוף מצא השראה בעבודתו של בולבי ורצה לברר אם דפוסי היקשרות מוקדמים יכולים לחזות התנהגויות בחיים הבוגרים. מהתוצאות של המחקר הממושך הזה עולה שהיקשרות מוקדמת אכן משפיעה על התנהגותנו כבוגרים, במיוחד בקטגוריות של עצמאות וביטחון עצמי, ויסות של רגשות וכישורים חברתיים. סרוף ועמיתיו מצאו ש"חוויות היקשרות מספקות מרכיבי ליבה מסוימים — גישתיים, מוטיבציוניים ורגשיים" שבאמצעותם אנחנו נכנסים לעולם החברתי של הדומים לנו ולומדים להתמודד עם האתגרים הכרוכים בכך.2 במילים אחרות, חוויות ההיקשרות המוקדמות נותנות לנו מעין מצפן שבאמצעותו אנחנו מוצאים את דרכנו בחיים.
חשבו, לדוגמה, על עצמאות וביטחון עצמי. המחקר של סרוף הראה שילדים קטנים עם דפוסי היקשרות חרדתיים והימנעותיים תלויים יותר יותר בגננות ובמורים. ניתוח אחר של נתוני אותו מחקר ארוך־טווח מצא שילדים עם ביטחון בקשריהם תוארו כחברותיים יותר על ידי מוריהם בבית הספר היסודי, היו להם יותר חברים בגיל שש–עשרה, ובבגרותם היתה להם יכולת טובה יותר לפתור סכסוכים ביחסיהם הרומנטיים.3
ממצאים אלה מאששים אמת שידועה לכולנו: חוויות הילדות משפיעות עלינו עמוקות כמבוגרים. אבל הנה החלק המעניין. פסיכולוגית אחרת, מרי מיין, תהתה אם הדפוסים האלה יכולים להשתנות במהלך חיינו, ואם כן, כיצד. כדי לברר זאת היא ועמיתיה פיתחו שאלון שנקרא "ריאיון היקשרות לבוגרים". במהלך הריאיון המחקרי הזה משתתפים בוגרים מדברים עם חוקרים על חוויות מילדותם ועונים לשאלות כמו "לאיזה מההורים הרגשת קרוב/ה יותר ומדוע?" "כשהיית כעוס/ה או מוטרד/ת בילדותך, מה עשית ומה היה קורה?" ו"איך לדעתך השפיעו חוויותיך המוקדמות על אישיותך הבוגרת?" תוצאות הסקרים האלה היו מהפכניות. מיין מצאה שמבוגרים מסוגלים לשנות ולעדכן את דפוסי ההיקשרות שלהם במהלך חייהם. אנחנו יכולים לעבור מהיקשרות חסרת ביטחון להיקשרות בוטחת. אבל כיצד? התברר שיחסים חיוביים עם אנשים שאינם הורינו (הפותחים בפנינו צורות אחרות של היקשרות) יכולים לעזור, אבל שחשובה לא פחות חשיבה מודעת של האדם על ילדותו. הניתוח של מיין הראה שאצל משתתפים שהיו להם נרטיבים קוהרנטיים על מה שקרה להם כילדים, ושדבריהם שיקפו מחשבה על הוריהם ועל הקשיים שהם עצמם התמודדו עמם, נמצאו היקשרויות בוטחות — אפילו אם בילדותם הם התמודדו עם קשיים, טראומות או אובדן. המשתתפים שהנרטיבים שלהם היו פחות קוהרנטיים, שביטאו יחס מבטל או כללו סתירות, התאפיינו בהיקשרויות חרֵדות או חסרות ביטחון שהמשיכו להיות כאלה גם בחייהם הבוגרים.
אני חושבת שכולנו יודעים זאת באופן אינסטינקטיבי. אנחנו נוטים לגדל את ילדינו כפי שהורינו גידלו אותנו — בעיקר מפני שזה הדגם היחיד שיש לנו. השפעתם של ערכי המשפחה שאנחנו לומדים כילדים יכולה להיות עמוקה עד כדי כך שלא תמיד אנחנו יכולים להרגיש או להבין עד כמה אנחנו מושפעים מהם. לעתים קרובות אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים או עושים דברים שהורינו עשו ואמרו, ותוהים איך הורינו נכנסו לנו לראש. במשפחות מסוימות יש אלימות מחזורית והתעללות שנמשכת מדור לדור, ונראה שבמשפחות כאלה אנשים נלכדים למשך דורות באותם דפוסים לקויים. מחקר אחד מצא ששליש מהילדים שעוברים התעללות הופכים בעצמם להורים מזניחים או מתעללים.
הדבר הראשון שכל הורה צריך לעשות אפוא הוא לחשוב על חוויותיו. זה נשמע פשוט, אבל לעתים קרובות איננו עושים זאת. כפי שכותב דניאל ג' סיגל, פסיכיאטר וחוקר באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, בספרו Mindsight, "הגורם הטוב ביותר לחיזוי ביטחון ההיקשרות של ילד אינו מה שקרה להוריו כילדים, אלא כיצד הבינו הוריו את חוויות הילדות האלה." סיגל, מיין ואחרים דנו בשאלה כיצד הפרשנות שנותן אדם לחייו מובילה ל"היקשרות בוטחת נרכשת". כולנו יכולים "לרכוש" ביטחון, דרך חשיבה מודעת על חוויותינו, ואחר כך להעביר אותו הלאה לילדינו.
אני מצטערת שלא ידעתי את כל זה מוקדם יותר. חבל שאף אחד לא הסביר לי כיצד לחשוב על חוויותי, אילו שאלות לשאול ואילו תשובות לחפש. איכשהו מצאתי את הדרך בעצמי, בין השאר הודות לכך שהניסיון היה לי כמעבדה. בנותי היו מאושרות, הן פרחו, והפגינו כישורים ויכולות. אבל היו כל כך הרבה אתגרים שלא יכולתי לחזות.
אחד הדברים שהבנתי בעקבות הרבה מאמץ מודע הוא שהורות היא אולי ההזדמנות העמוקה ביותר שיש לנו לצמוח כבני אדם. כפי שמזהיר ד"ר סיגל ב־Parenting from the Inside Out: "כאשר הורים לא לוקחים אחריות על הבעיות הבלתי פתורות שלהם, הם מחמיצים הזדמנות לא רק להפוך להורים טובים יותר אלא גם להמשיך להתפתח בעצמם." במילים אחרות, הורה שאינו מתפקד כמטפל נפשי של עצמו ואינו חוקר את ילדותו שלו, אינו נהיה ההורה הטוב ביותר שהוא יכול להיות. הפרספקטיבה ההורית מאפשרת להורה להבין את האתגרים שבפניהם ניצבו הוריו שלו, ושייתכן שלא הבין אותם כילד. כילדים אנחנו קצרי רואי ואיננו יכולים להבין את כל הגורמים המשפיעים על התנהגותם של הורינו.
זיכרונות הילדות שלנו גם עלולים להתעוות. בבגרותי חזרתי לבית האבן של ילדותי בסאנלנד. זכרתי אותו כבית גדול עם חצר אחורית רחבת ידיים שהגיעה עד לרגלי ההרים. אבל כשראיתי אותו שוב נדהמתי לגלות כמה הוא קטן. לא יכולתי להאמין שחמשתנו גרנו בתוכו. החצר האחורית היתה חלקה צרה שהגיעה רק עד לשורת הבתים הבאה, בתים קטנים בני קומה אחת. לאירועים הטרגיים שהתרחשו שם היתה השפעה עמוקה על חיי ועל הבנתי את עצמי, והם גרמו לי לזכור את בית ילדותי כבית עצום ממדים, בשעה שלאמיתו של דבר זה היה בית אבן צנוע של משפחה דלת אמצעים. למראה הבית הבנתי טוב יותר עד כמה ודאי היה קשה להורי. ראיתי את אבי כמי שהיה, חלקית, קורבן של נסיבות חייו, כמו הרבה מאוד הורים בלתי מושלמים אחרים. חייו היו חיי עמל גופני מעורב בזעם על העולם שמעולם לא תמך בו. הוא ויתר למעננו על חלומותיו להיות אמן. הוא בא מתרבות שהנחילה לו את התנהגותו הסמכותנית. ההבנה של כל הדברים האלה אפשרה לי לסלוח לו. הצלחתי בחיי, למרות תוכניותיו השמרניות עבורי, ועמוק בתוכי ידעתי שהסליחה לאבי תאפשר לי להמשיך הלאה בחיי שלי.
הורות היא הדרך שבה עוברת התרבות לדור הבא. זאת ההזדמנות שלנו להעביר הלאה את העקרונות וערכי הליבה שלנו, ולהשתמש בכל החוכמה והתובנות שצברנו לשיפור חייו של מישהו אחר. זאת גם הזדמנות להשפיע על הנצח. אני חושבת על אחד הציטוטים האהובים עלי על אמנות ההוראה: "מורים משפיעים על הנצח; הם אף פעם לא יכולים לדעת היכן השפעתם תיעצר." אותו הדבר נכון לגבי הורות. לעולם איננו יודעים איך התנהגותנו כהורים תשפיע על דורות העתיד.
אני חושבת שהשאלה החשובה ביותר שעלינו לשאול את עצמנו היא אם העקרונות והערכים שאנו מעבירים לילדינו הם מוסריים, ואם אלה אמונות שהיינו רוצים להנציח בחברה. כולנו חלק מקהילה, חלק ממדינה וחלק מהעולם. האם אתם מלמדים את ילדיכם את מה שהייתם רוצים לראות אותם מלמדים את ילדיהם? האם הדברים האלה ישפרו את חייהם, את התרבות, את העולם?
גם אחרי שעזבתי את המסורת האורתודוקסית נתקלתי באפליה מגדרית. כשעבדתי ככתבת לא יכולתי להתקבל למועדון העיתונאים של סן פרנסיסקו מפני שהמועדון קיבל רק גברים. בשנות השבעים לא יכולתי להוציא כרטיס אשראי על שמי. היה לי קל לרצות שלבנותי יהיו חיים אחרים — חיים שיאפשרו להן להיות מי שהן רוצות להיות, חיים שלא יאלצו אותו לחיות בכפיפות לבני זוגן, חיים שבהם יהיו להן קול, רצונות ותשוקות משלהן. רציתי שתהיה לבנותי שליטה מסוימת על חייהן כבר בגיל מוקדם, וגמרתי בלבי לפתח את כושר קבלת ההחלטות שלהן. תמיד שאלתי, "אתן רוצות ענבים או תפוחים?" "אתן רוצות לעשות מלאכת יד או לשחק בחוץ?" עזרתי להן לרכוש את מיומנות קבלת ההחלטות מגיל צעיר מאוד, וכיום, בערך ארבעים שנה מאוחר יותר, אני נפעמת לראות אותן מקבלות החלטות מסובכות וחשובות ביותר בתחומי הבריאות והמדיה.
אז איך זה נוגע לכם, הקוראים? הספר הזה מציג אסטרטגיות הורות שישפיעו לטובה עליכם, על ילדיכם, על משפחתכם, על החברה ועל הדורות הבאים, והוא נועד לעזור לכם להבין אותן, לחשוב עליהן וליישם אותן.
ידעתי שלא יהיה לי קל להשיג את מטרותי — לפעמים קשה לשנות או לעדכן תרבות משפחתית — אבל רציתי לנסות. ילד או ילדה עצמאיים, שמודעים ליכולותיהם ושפועלים מתוך תודעת תכלית, ישפיעו לטובה עליכם, על משפחתכם, על הקהילה ועל העולם. זאת השפעה עצומה שמתפשטת כמו אדוות במים, וזה מתחיל בבית.
שאלון חמישיית הערכיםאמנם למדתי הרבה בכוחות עצמי, אבל אני הראשונה להודות שההורות היתה יכולה להיות לי קלה הרבה יותר אם הייתי מקבלת הכוונה כלשהי. לכן זה מה שאני רוצה להציע לכם כאן — הכוונה. להלן תמצאו מערך שאלות שיעזרו לכם לחשוב על חוויותיכם, וכיצד הן מתיישבות עם הערכים שמובילים להצלחה הנמשכת כל החיים. השאלות יפנו את תשומת לבכם גם לערכים של בן או בת הזוג שלכם, ולערכים הרווחים בקהילה שבה אתם חיים. לשני אלה יש השפעה עמוקה על האופן שבו אתם מגדלים את ילדיכם. חשיבה מסוג זה תוכל לעזור לכם בכל שלב של ההורות — בין שאתם מצפים לילד ראשון, מתמודדים עם בעיות המרדנות של נער או נערה מתבגרים או מנסים לתקן את היחסים עם ילד בוגר. היא יכולה לעזור גם למורים, לסבים ולסבתות, ולאנשים אחרים האחראים בצורה כלשהי לרווחתם של ילדים. כולנו זקוקים לאמון, לכבוד, לעצמאות, לשיתוף פעולה עם אחרים ולרוחב לב, וכולנו צריכים להיות מודעים לערכים החשובים האלה כדי להביא אותם לידי ביטוי במעשינו.
אנא השתמשו בשאלות האלה במהלך התקדמותכם בפרקים הבאים. אני מקווה שהתשובות לשאלות יגרמו לכם לגלות אילו היבטים של ילדותכם כדאי לכם לשמר ואילו מהם לזנוח. אולי תרצו להרהר בהם, לכתוב אותם ביומן או לדון בהם עם בן או בת הזוג או עם חבר או חברה קרובים שיש לכם עמם יחסי אמון.
1. המשפחה. כיצד משפחתכם תמכה בחמישיית הערכים או שללה אותם? מה ניתן לשפר או לעדכן?
אמון — האם ביתכם היה סביבה בוטחת? האם כילדים היה לכם אמון בהוריכם? האם להוריכם היה אמון בכם? כיצד הופגן או התבטא האמון במשפחתכם? האם היו גילויי חוסר אמון? אם כן, כיצד נפתרה הבעיה? מה אתם יכולים לעשות טוב יותר לעומת מה שלמדתם על אמון כילדים? איזה סוג של סביבה בוטחת אתם רוצים ליצור לילדכם? האם יש דברים קטנים שאתם יכולים לעשות שיעזרו לפתח אמון ביניכם לבין ילדיכם? הכינו רשימה.
כבוד — האם הרגשתם בילדותכם שמכבדים אתכם? האם לקחו בחשבון את הרעיונות או הדעות שלכם? האם הרגשתם שאתם חשובים כבני משפחה? האם חשתם אי־פעם שלא מכבדים אתכם? אם כן, האם הצלחתם לשקם את הכבוד כלפיכם? כיצד? מה אתם יכולים לעשות טוב יותר לעומת מה שלמדתם בילדותכם על כבוד לזולת? האם יש דברים קטנים שאתם יכולים לעשות כדי לאפשר לילדיכם להיווכח ביתר בירור שאתם מכבדים אותם? אלה יכולים להיות דברים פשוטים כמו לאפשר להם להחליט בעצמם מה ללבוש לאירוע מיוחד או לאפשר להם לעזור להרכיב את התפריט לארוחת ערב חגיגית. הכינו רשימה של דברים שניתן לעשות.
עצמאות — האם כילדים היתה לכם תחושת עצמאות חזקה או שהייתם תלויים בהוריכם בפעילויות יומיומיות כמו ארוחות, ניקיון ושיעורי בית? אילו צעדים נקטו הוריכם לעידוד עצמאותכם? מה תוכלו לעשות טוב יותר לעומת מה שלמדתם על עצמאות כילדים? מה אתם יכולים לעשות כדי לתרום לקידום העצמאות של ילדיכם?
שיתוף פעולה — האם התקיימה בביתכם סביבה של שיתוף פעולה? כיצד עודדו הוריכם שיתוף פעולה? האם הרגשתם שהמשפחה מתפקדת כצוות, או שבדרך כלל הטיפול בדברים היה בידי אדם אחד? מה אתם יכולים לעשות טוב יותר מכפי שלמדתם על שיתוף פעולה כילדים? האם יש דברים קטנים שתוכלו לעשות כדי לעודד שיתוף פעולה? אולי לגרום לילדיכם לבחור פרויקט משותף ולעבוד עליו יחד?
רוחב לב — אילו ביטויי נדיבות וחביבות היו בביתכם? האם לימדו אתכם להעריך את מה שיש לכם ולחוש תודה על הדברים האלה? האם התחנכתם לחשוב כיצד לשרת אנשים אחרים בקהילה ולעזור להם? מה אתם יכולים לעשות טוב יותר לעומת מה שלמדתם בילדותכם על רוחב לב?
2. רקע תרבותי
לקהילה, לתרבות ולדת שלכם יכולה להיות השפעה עמוקה על הדרך שבה אתם מגדלים את ילדיכם.
מהן הנחות המוצא לגבי גידול ילדים בקהילה או בדת שלכם (אם זה רלוונטי)?
עם מה אתם מסכימים? עם מה אינכם מסכימים?
מהם המנהגים וההתנהגויות שעוברים שינויים, או שראוי לקרוא עליהם תיגר? לדוגמה, בסגנון ההורות המכונה "הורות מפלסת שלג" ההורים מסלקים כל מכשול מדרכם של ילדיהם ולעולם לא חושפים אותם לסיכונים משום סוג. איך תוכלו לאפשר לילדיכם לחוות חוויות שיפתחו בהם עצמאות והתמדה במאמצים להשגת המטרות שחשובות להם? מה בתרבות שלכם עלול להפריע להם לפתח את התכונות האלה?
אילו אמונות והתנהגויות עולות בקנה אחד עם חמישיית הערכים ואילו אינן עולות איתם בקנה אחד?
3. התרבות של בן או בת הזוג שלכם ושל משפחתכם
אם אתם חולקים את ההורות עם בן או בת זוג, ענו על השאלות הבאות יחד כדי להחליט כיצד תתפקדו כצוות הורים. אני מציעה שתערכו דיון (לא ויכוח) על היתרונות והחסרונות של גישות שונות להורות — ויפה שעה אחת קודם. מהם ההיבטים הטובים ביותר בדרך שבה גידלו אתכם? אילו רעיונות והתנהגויות של בן או בת הזוג שלכם יכולים לעזור לילדיכם להצליח? האם אתם יכולים לפתח פילוסופיה שתשלב את היתרונות שבכל אחת מהגישות?
לסטן ולי לא היה מושג איזה מין הורים נהיה. התברר שהיו לנו סגנונות הורות שונים מאוד, וזה לא מפתיע: סטן הרי גדל בתרבות שונה מאוד, אביו היה גולה בלונדון, בזמן שסטן, אמו ואחִיו חיו באזור כפרי בפולין בתקווה להימלט מההפצצות. לכן, כשהתחלנו להיות הורים, לסטן היו דעות פולניות וקצת מחמירות בשאלה כיצד לגרום לבנותינו להתנהג כיאות. מכות היו התנהגות מקובלת בתרבות הפולנית. אבל אני, שהוכיתי בילדותי, לא חשבתי שזאת התנהגות שיש לקבל, וגם לא שהיא מועילה. אני יודעת שלפעמים קשה שלא להכות ילדים או לסטור להם, מפני שאפילו עם הגישה החיובית שלי, לפעמים התקשיתי לעמוד בדחף לעשות זאת. אבל רציתי לבנות קשר רגשי עם בנותי, ורציתי להתייחס אליהן בחביבות וברוחב לב (אני ניצחתי בוויכוח הזה בלי הרבה מאמץ — בין השאר פשוט מפני שסטן הרבה להיעדר מהבית). הבדלים בין סגנונות הורות הם אחד הגורמים העיקריים לעקה במערכות יחסים, והם עלולים אפילו להוביל לגירושים. יחד עם בן או בת הזוג שלכם, נסו להבין זה את ערכיו של זה ואת מקורותיהם בילדות ובתרבות של כל אחד מכם. גישת ההורות המבוססת על חמישיית הערכים אינה תלויה בתרבות. אלה ערכים אוניברסליים הקיימים בכל התרבויות ונתפסים במידה הולכת וגוברת כבסיס לבריאות, לאושר ולהצלחה בעולם של היום — ושל המחר.
לסיכום: קבלו את עצמכם — אף אחד לא יכול להיות מושלםהורים הם בני אדם: לא משנה כמה חשיבה ותכנון תקדישו להורות, בלתי נמנע שבכל זאת תטעו לפעמים. אני עשיתי המון טעויות. הענשתי את הילדה הלא נכונה על משהו שעשתה ילדה אחרת, או התרגזתי בלי הצדקה, או השתמשתי בשמפו הלא נכון והוא נכנס להן לעיניים. כשנסענו פעם ב"בית על גלגלים" מפאלו אלטו לשיקגו הופיעו נקודות שנראו כמו עקיצות על רגליה וגופה של אן, ואני ריססתי אותה ללא הרף, מתוך מחשבה שאלה עקיצות יתושים. רק כעבור כמה ימים של ריסוס התברר לי שהיא חלתה באבעבועות רוח!
עברנו כמשפחה לז'נבה, שווייץ, כאשר בתי אן היתה תינוקת וג'אנט היתה רק בת שלוש. ג'אנט התקשתה מאוד להסתגל לאחותה הקטנה — היא היתה שואלת אותי אם אנחנו מתכוונים להחזיר את אן לבית החולים. "גמרתי לשחק איתה, אמא," היא היתה אומרת. באותה תקופה היא גם התמודדה עם תרבות חדשה (שוויצרית) ועם שפה חדשה (צרפתית). ביטחון היה הדבר הנחוץ לה ביותר, אבל עולמה השתנה כהרף עין. לא הערכתי את גודל האתגר שיהיה כרוך במעבר, עבורה ועבור כולנו. אבל כמו כל המשפחות, בחרנו את מה שנראה בשעתו כאפשרות הטובה ביותר, ומי יכול לומר שהחוויה הזאת לא עזרה לה לפתח עצמאות והתמדה בחתירתה למטרותיה?
בבגרותן, בנותי ממשיכות להתלוצץ על הטעויות שעשינו סטן ואני כהורים. אן היתה צריכה לקבל יותר שיעורי טניס, סוזן היתה צריכה לקבל יותר שיעורי אמנות, וג'אנט היתה צריכה לקבל יותר שיעורי פסנתר. הן תמיד אומרות לי שהייתי צריכה לאמץ בשבילן עוד כלב (טוב, אלה הבדיחות של בוגרות מאושרות ומצליחות. אבל האמינו לי שעשיתי טעויות חמורות יותר).
מטרתנו אינה ליצור לילדינו סביבה חפה מעקה ומקשיים. חוויותינו המכאיבות והקשות הן לעתים קרובות החוויות שגורמות לנו לצמוח. מטרתנו אינה להוציא מחיי ילדינו את האתגרים ואת הצמיחה המתרחשת כתוצאה מהם — זה הפגם הקטלני של סגנון ההורות המכונה "הורות הליקופטר" — אלא לעזור לילדינו להתמודד האתגרים האלה וללמוד מהם. אנחנו לא צריכים להיות מושלמים, אבל עלינו להבטיח שילדינו יוכלו להשתמש בחמישיית הערכים כדי לא להתייאש ולהתמיד במאמציהם אפילו נוכח קשיים.
אין הורים מושלמים, בני זוג מושלמים או ילדים מושלמים. כולנו עושים כמיטב יכולתנו. הדבר החשוב הוא להשתמש בחמישיית הערכים באופן עקבי ולא להיכנע. אל תלקו את עצמכם כשתטעו. הורה שטועה צריך קודם כל לסלוח לעצמו. החיים יכולים להיות מסובכים וקשים. כשתמצאו את עצמכם עושים דבר מה בלתי מועיל כהורים, הכירו בטעות ונסו להימנע ממנה בעתיד, וגם אז ייתכן שעדיין תחזרו על הטעות שוב ושוב. כהורים, דרוש לנו זמן כדי ללמוד לא פחות מכפי שילדינו צריכים זמן כדי ללמוד. התמקדו ביצירת יחסים קרובים עם ילדיכם, ובחינוכם לאור חמישיית הערכים, כדי שתוכלו להתגאות באנשים שהם יגדלו להיות. כולנו רוצים לגדל בני אדם טובים.
לכל אחד מאיתנו יש סיפור. על כל אחד מאיתנו עברו חוויות טראומטיות, ובמקרים רבים אפילו טרגדיות. אני הייתי נחושה בדעתי שלא לאפשר לילדותי לחזור על עצמה, אבל גם הבנתי שבנותי ייאלצו להתמודד עם קשיים, ושאיני יכולה למנוע את זה. הבנתי שתפקידי אינו להיות מושלמת או לתת להן חיים מושלמים, אלא לפעול באופן מושכל ולחסוך מהן כל סבל בלתי הכרחי. הייתי רוצה שבמהלך חקירתנו יחד את הערכים שמציג הספר תחשבו באופן ביקורתי על חוויותיכם שלכם. חשבו מה ניתן לשפר וכיצד, והיו מוכנים להשתפר: למען עצמכם, למען ילדיכם ולמען העולם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.