שומרת הערים האבודות 4: הנסתרים

1

פיץ פרץ מבעד לדלתות חדר האורחים בקומה העליונה של אֶוֶורְגְלֶן ואמר, "אנחנו חייבים לזוז."

הוא מצא את סופי יושבת לבדה על קצה מיטת האפיריון הענקית, מוכנה ולבושה בבגדיה האנושיים הישנים.

"חשבתי שקבענו לחכות עוד שעה, לא?" שאלה והציצה מבעד לחלון אל השמיים השחורים, האין־סופיים.

"אי אפשר. המועצה כבר מתכנסת כדי לערוך הצבעה על העונשים שלנו."

סופי נשמה עמוק, הניחה למילים להלום בעורקיה וחישלה את עצמה לקראת הבאות. היא הושיטה את ידה אל התרמיל הסגול, התיק שהשתמשה בו כשעזבה את חייה האנושיים כמעט שנה קודם לכן. עכשיו היא עומדת להשתמש בו שוב כדי לעזוב את הערים האבודות.

"כולם מוכנים?" שאלה, והייתה גאה בכך שקולה לא רעד. היא גם עמדה בפיתוי לתלוש ריס מציק.

זה לא הזמן להיכנע להרגל עצבני.

היא צריכה להיות אמיצה.

המועצה נשבעה להעניש את כל מי שקשור לברבור השחור – הארגון המסתורי האחראי לקיומה של סופי. אבל סופי וחבריה ידעו שהנבלים האמיתיים הם חברי הקבוצה שנקראה הנסתרים. פיץ, קיף וביאנה אף ניסו לעזור לברבור השחור לתפוס את המורדים בהר אוורסט, אך הנסתרים ניחשו את תוכניתם וארבו להם. סופי גילתה את המלכודת בזמן, הזהירה את חבריה, והם נסו על נפשם והצליחו לקחת איתם שבוי אחד, אבל תוך כדי כך הם הפרו חוקים רבים.

האפשרות הבטוחה ביותר עכשיו הייתה להימלט אל הברבור השחור ולהסתתר. אבל סופי לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להכיר מקרוב כל כך את אלה שיצרו אותה. ארגון הברבור השחור כּיוונֵן את הגֵנים שלה כדי לשפר את יכולותיה כחלק מפרויקט מוּנְלַארק – אך מעולם אפילו לא רמזו לה מהי הסיבה לכך. הם גם מעולם לא סיפרו לה מיהם הוריה הגנטיים, ולסופי לא היה מושג אם תפגוש אותם בסופו של דבר.

"סוף־סוף הגעת," אמר קיף כשהבחין בסופי, שירדה אחרי פיץ במדרגות הכסף המתעקלות. הוא עמד ליד דקס במבואה העגולה והנוצצת של אוורגלן, ושניהם נראו אנושיים מאוד בקפוצ'ונים ובמכנסי הג'ינס הכהים שלבשו.

קיף הבזיק את חיוכו המפורסם והחליק בידו על שערו הבלונדיני, הפרוע בקפידה, אבל סופי הבחינה בעצב שהאפיל על עיניו הכחולות. במהלך העימות שלהם עם הנסתרים, קיף גילה שאימו הייתה אחת המנהיגות שלהם. היא אף תקפה את בנה, עצמה ובשרה, לפני שברחה אל עיר הבירה של הענקים ונטשה את משפחתה.

"הי, אל תדאגי לי, פוסטר," אמר קיף, ונופף בידו כמו במניפה. הוא היה אחד האֶמפַּתים היחידים שהיו מסוגלים לחוש בתנודות האוויר שיצרו רגשותיה של סופי.

"אני דואגת לכולכם," אמרה לו. "כולכם מסכנים את חייכם בגללי."

"אה, מה עוד חדש?" שאל דקס והבזיק את חיוכו, שהדגיש את גומות החן שבלחייו. "ואולי תירגעי כבר? הכול בסדר! למרות שאני לא בטוח שהנעליים שלי מתאימות." הוא הצביע על מגפיו החומים והרכים שעוצבו בסגנון אֶלפי טיפוסי. "כל הנעליים האנושיות שיש לפיץ גדולות עליי."

"לא נראה לי שמישהו ישים לב," אמרה לו סופי. "אבל אני מניחה שזה תלוי במשך הזמן שנשהה בסביבת בני אדם. כמה רחוק יהיה המחבוא ברגע שנגיע לפירנצה?"

פיץ חייך את חיוך כוכב הקולנוע שלו. "חכי ותראי."

הברבור השחור לימד את פיץ כיצד לעקוף את מחסום התודעה של סופי ולִצפות במידע הסודי החבוי בה. אבל הוא לא הסכים, משום מה, לחלוק איתה את מה שראה שם. סופי ידעה רק שהם יוצאים לדרך אל חלון מעוגל, שנמצא אי שם בעיר האיטלקית המפורסמת.

"הי," אמר פיץ ורכן אליה. "את סומכת עליי, נכון?"

ליבה הבוגדני של סופי עדיין פִּרפּר, אף שהייתה מוטרדת. היא אכן בטחה בפיץ. יותר מאשר בכל אחד אחר, כנראה. אבל העובדה שהוא הסתיר מפניה סודות הרגיזה אותה מאוד. היא התפתתה להשתמש ביכולות הטלפתיה שלה כדי לגנוב את המידע ישירות מתודעתו. אבל היא כבר הפרה את החוק הזה כמה פעמים בעבר וידעה שההשלכות עלולות להיות קשות.

"מה הסיפור עם הבגדים האלה?" התפרצה ביאנה, שצצה משום מקום ונעמדה לצידו של קיף.

ביאנה הייתה מתפוגגת, כמו אימה, אם כי עדיין ניסתה להתרגל ליכולת החדשה שלה. רק אחת מרגליה הופיעה שוב, והיא נאלצה לקפץ מעלה־מטה כדי שגם הרגל השנייה תופיע. היא לבשה סווטשירט גדול ממידותיה בשלוש מידות ומכנסי ג'ינס דהויים, רחבים ורפויים.

"לפחות אני יכולה לנעול את הנעליים שלי," אמרה, הרימה את מכנסיה וחשפה נעליים שטוחות בצבע סגול, שחרטומיהן משובצים יהלומים. "אבל למה יש לנו רק בגדים של בנים?"

"כי אני בן," הזכיר לה פיץ. "וחוץ מזה, זו לא תחרות אופנה."

"ואם זו הייתה תחרות, הייתי מנצח על בטוח. נכון, פוסטר?" שאל קיף.

סופי דווקא הייתה מעניקה את הפרס לפיץ. הצעיף הכחול שלו תאם להפליא את שערו הכהה ואת עיני הטורקיז שלו, ובזכות המעיל האפור והצמוד הוא נראה גבוה יותר, כתפיו רחבות יותר ו–

"נו, באמת." קיף נדחק ביניהם. "הבגדים האנושיים של פיץ הם שעמום אחד גדול. תראו מה דקס ואני מצאנו בארון של אַלוואר!"

שניהם פתחו את הקפוצ'ונים שלהם וחשפו חולצות ועליהן סמלים מודפסים.

"אין לי מושג מה זה אומר, אבל זה ממש מגניב, נכון?" שאל קיף והצביע על האליפסה השחורה־צהובה שעל חולצתו.

"זה הסמל של באטמן," אמרה סופי – ואז התחרטה. מובן שקיף דרש שתסביר מה מגניב כל כך באביר האפל.

"אני מתכוון ללבוש את החולצה הזאת לנצח," אמר. "וחוץ מזה, אני רוצה בַּאטמובּיל! דקס, אתה יכול ליצור רכב כזה?"

סופי לא הייתה מופתעת אילו דקס היה מסוגל לבנות רכב כזה. בתור טֶכנוֹפָּת, הוא חולל ניסים באמצעות טכנולוגיה. הוא יצר כל מיני חפצים נפלאים עבור סופי, כולל הטבעת המעוקמת שענדה, שהייתה למעשה כפתור מצוקה מיוחד שהציל את חייה כשנאבקה עם אחד החוטפים שלה.

"ומה זה על החולצה שלי?" שאל דקס והצביע על הדפס של אותיות W צהובות, שלובות זו בזו.

סופי לא העזה לומר לו שזה הסמל של וונדר־וומן.

"למה יש לאלוואר חפצים של בני אדם?" שאלה. "חשבתי שהוא עבד עם הענקים."

"זה נכון," השיב פיץ. "בעצם היה נכון, עד שבגללך כמעט פרצה מלחמה איתם."

פיץ אמר את הדברים בטון קליל ולעגני, אבל האמת שהסתתרה מאחוריהם העיקה על סופי. לולא התעלמה מחוקי הטלפתיה וניסתה לקרוא את מחשבותיו של מלך הענקים, הם לא היו נקלעים לצרות כאלה. היא ידעה שזה מסוכן, אבל הייתה חייבת לדעת מדוע התגנבו הענקים לחוות המקלט והטמינו את אחד ממכשירי ההִתְבַּייתוּת שלהם בזנבה של סילבני. האליקורן הנדירה הייתה חיונית לא רק להישרדות המין שלה. היא הייתה אחת מחברותיה הקרובות ביותר של סופי. חבל שסופי לא ידעה שמוחותיהם של ענקים יכולים לזהות טלפתים – אפילו טלפתים שעברו השבחה גנטית, כמוה. היא לא הצליחה להפיק שום מידע מועיל ממלך הענקים, וגם כמעט הפרה את הברית שבין האֶלפים לענקים והציתה ביניהם מלחמה.

"אבל זה עדיין לא מסביר מדוע לאלוואר יש חפצים של בני אדם," הזכירה סופי לפיץ. "ענקים שונאים את בני האדם אפילו יותר משהאלפים שונאים אותם."

"נכון," הסכים פיץ. "אבל הבגדים האלה הם מלפני שנים, מהתקופה שאלוואר היה יוצא לחפש אחרייך."

"הוא חיפש אחריי?" שאלה סופי. "חשבתי שזה היה התפקיד שלך."

פיץ היה זה שמצא אותה כשנה קודם לכן בטיול שנתי של הכיתה שלה, והוא זה שהביא אותה אל הערים האבודות.

זה הדבר הטוב ביותר שקרה לה אי פעם.

וגם הקשה ביותר.

פיץ חייך בעצב, כנראה משום שנזכר גם הוא ברגע שבו היה עליה להיפרד ממשפחתה האנושית. הוא היחיד שבאמת הבין מה איבדה באותו יום, והיא לא הייתה יכולה להתגבר על זה בלעדיו.

"התחלתי לחפש אחרייך כשהייתי בן שש," הוא אמר לה, "אחרי שאלוואר התחיל ללמוד ברמות העילית ולא הצליח לחמוק עוד מפוֹקְספַָיֵיר. אבל אבא שלי חיפש אחרייך במשך שתים־עשרה שנה, זוכרת? לא יכולתי לצאת למשימות סודיות, הייתי אז ילד קטן."

"איזה עצלן אתה," קטע אותו קיף. "אני הייתי מה־זה מצליח לעשות את זה. ועכשיו אני הרי באטמן, אז –" הוא כרך את זרועו סביב כתפיה של סופי, "אני יכול להיות הגיבור שלך מתי שתרצי."

דקס העמיד פנים שהוא מקיא, וביאנה נעצה מבט בזרועו של קיף המקיפה את כתפיה של סופי.

"אנחנו לא אמורים כבר לצאת לדרך?" שאלו שניהם פה אחד.

סופי התרחקה מקיף. "חכו!" קרא אוֹלדֶן מראש גרם המדרגות. הוא נחפז לעצור בעדם, וגלימתו האלגנטית טאטאה את הרצפה. "אתם לא יכולים לצאת כשתליוני הרישום עדיין עליכם."

סופי אחזה בשרשרת שהייתה צמודה לצווארה. היא לא האמינה ששכחה את הפרט החשוב הזה. התליונים היו מכשירי איתור מיוחדים של המועצה. היא תהתה אילו פרטים חשובים אחרים אולי שכחה...

אולדן שלף צבת שחורה וחדה ואמר, "נתחיל עם פיץ." חיתוך דיבורו היה חד, כמו של ילדיו, אך קולו נשמע חלש ורועד.

פיץ נרתע כשאולדן חתך את הפתיל העבה ותליון הבדולח התנפץ על הרצפה.

"וואו. עכשיו זה אמיתי," לחש קיף.

"כן, נכון." פיץ מישש באצבעותיו את צווארו, שהיה חשוף כעת.

"את בסדר?" שאל אולדן את ביאנה. היא אחזה בחוזקה בתליון שלה בכף יד מאוגרפת ופרקי אצבעותיה הלבינו.

"אני בסדר," לחשה ביאנה, ואספה את שערה הארוך והכהה כלפי מעלה כדי לחשוף את השרשרת שלה.

אולדן היסס לשבריר שנייה ואז חתך את החוט הכסוף. התליון שלה נחת לצד זה של פיץ, ואחריו צנח התליון של קיף.

"את התליונים שלכם יהיה קשה יותר להסיר," הזכיר אולדן לדקס ולסופי.

לאחר שהנסתרים השתמשו בתליונים שלהם כדי לשכנע את כולם שסופי ודקס טבעו ולא נחטפו, הוסיפה המועצה אמצעי ביטחון נוספים. לשניהם אפילו היו עצים ביער הוונדרלינגים, המקבילה של האלפים לבית קברות, עצים שניטעו בהלוויות שערכו להם בני משפחותיהם.

זיעה בצבצה על מצחו של אולדן בזמן שנבר במתכת העבה עד שהפתילים נחתכו. "אצטרך להסיר גם את הנֶקסוּסים שלכם," אמר ושלף דסקית בגודל מטבע.

סופי נאנחה.

עוד פרט חשוב מאוד ששכחה להביא בחשבון...

נקסוס היה אמצעי בטיחות שנועד לשמור על שלמות גופם בזמן זינוקי אור, אך היה אפשר לעקוב אחר שדה הכוח שהוא יוצר.

"אני רואה שלא תכננתי כמו שצריך את תוכנית הבריחה הזאת," מלמלה סופי.

"זה לא מסוג הדברים שאפשר להתכונן לקראתם," הרגיע אולדן. "ואל תצפי מעצמך לחשוב על הכול. עכשיו את חלק מצוות. כולם פועלים יחד ועוזרים."

דבריו היו יכולים להרגיע יותר לולא שכח ה"צוות" שלה את הפרטים החשובים שנשכחו ממנה – אם כי פיץ, קיף וביאנה כבר לא ענדו נקסוסים. כוח הריכוז שלהם כבר הגיע לרמה הנדרשת. גם דקס הגיע כמעט לרמה הזאת. המד שעל שרוולו הכחול והרחב הראה שנותר לו עוד קצת פחות מרבע כדי להשלימה.

אולדן לחץ את הדסקית הזעירה אל המד, והרמה זינקה עד לקצהו העליון.

"התפתיתי לעשות את זה בעצמי," הודה דקס כשהסיר את הנקסוס מעל מפרק כף ידו. "אבל לא רציתי לרמות."

"בחירה נבונה," הסכים אולדן. "גם אם יש לנו יכולת לעשות משהו, לא תמיד זו דרך הפעולה הבטוחה ביותר. והיא גם לא נותנת לנו אישור להפר את החוק."

"היא כן, כשהחוק מטופש," טען קיף.

"הלוואי שהייתי יכול לא להסכים. אבל תראה לאן הגענו." אולדן אסף את התליונים שנפלו ותחב אותם בכיסי השכמייה שלו עם הנקסוס של דקס. "הייתה תקופה שהאמנתי בצדקתו המוחלטת של עולמנו. אבל עכשיו... עלינו לסמוך על המצפן המוסרי שלנו. ממש כאן –" הוא הצמיד את כף ידו לליבו, "אנחנו יודעים מה נחוץ ומה אמיתי. כולכם חייבים לדבוק בזה ולתת למצפן המוסרי שלכם להנחות אתכם בדרך שלפניכם. אבל רגע, הנחתי לזה להסיח את דעתי. סופי, בואי נטפל בנקסוסים האלה."

בזכות אלווין, הרופא המגונן מדי שלה, נאלצה סופי לענוד נקסוס אחד על כל יד. הוא גם נעל את הנקסוסים שלה כדי שלא יוכלו להיפתח וליפול, אף על פי ששניהם הצביעו על רמת ריכוז מרבית. היא דהתה כמה פעמים במהלך זינוקים, ובאחת הפעמים כמעט נהרגה. אבל זה היה לפני שהברבור השחור שיפר את הריכוז שלה ושכלל את יכולותיה.

ובכל זאת, סופי הושיטה יד אל התִדלוּקית שענדה סביב צווארה למקרי חירום, לצד התרופה שלה לאלרגיה. שני הבקבוקונים היו תחובים בבטחה מתחת לחולצתה. היא לא נזקקה לשני השיקויים זה שבועות, אבל הרגישה טוב יותר כשידעה שהם ברשותה, בעיקר משהוציא אולדן מפתח כסוף מעוקל ושחרר את שני הנקסוסים שלה.

היא עצרה בעדו כשבחן את הצמיד השלישי שלה, הצמיד השחור. "זו אחת ההמצאות של דקס."

"אני קורא לזה 'אגרופון'," אמר דקס בגאווה. "כשמנופפים ביד הוא משחרר פרץ של אוויר, וכך אפשר להכות באגרוף מכה חזקה בהרבה מהרגיל."

"מתוחכם ביותר," אמר לו אולדן. "ותמיד טוב להצטייד באחד כזה. אם כי, דקס, אני מקווה שלמדת את הסכנות הטמונות בהמצאת אמצעי לחימה חדשים."

כתפיו של דקס נשמטו והוא הבטיח שאכן למד. דקס בנה את הנזר המכאיב, מגביל היכולות, בלי לדעת שהמועצה תיאלץ את סופי לענוד אותו, כעונש על התקרית עם מלך הענקים.

היא דחפה אותו במרפקה וחייכה, כדי להזכיר שסלחה לו. אבל הוא המשיך להשפיל את עיניו.

"אני חושב שבכך סיימנו," אמר אולדן. "אבל כולכם חייבים לזכור להשגיח זה על זה. פיץ וביאנה, שתפו את הריכוז שלכם עם דקס בזמן שתזנקו. וקיף, אני רוצה שתעזור לסופי."

"אני אעזור לה ועוד איך," הבטיח קיף בקריצה.

"כולנו נעזור," תיקן פיץ.

"הי, אני יכולה לדאוג לעצמי," טענה סופי. "אני זו שלוקחת אתכם לפירנצה, זוכרים?"

כל גבישי ההזנקה הכחולים תוכנתו להוביל למקום מסוים בכל אחת מהערים האסורות, דבר שהיה עשוי להקל על העוקבים אחריהם. ולכן הם תכננו להגיע לאיטליה בדרך של שיגור – יכולת שהייתה רק לסופי, הודות לתופעת לוואי מפתיעה הקשורה לאופן שבו הברבור השחור שינה את הדי־אֶן־אֵיי שלה.

"כל אחד מכם יכול לדאוג לעצמו," אמר אולדן, "אבל אתם חזקים יותר כשאתם פועלים יחד. אתם גם צריכים מנהיג שיארגן את הצוות. פיץ, מכיוון שאתה הבכור, אני ממנה אותך לתפקיד."

"הי, רגע," קרא קיף. "הוא מבוגר ממני רק בכמה חודשים."

"כשאתה אומר 'כמה' אתה מתכוון לאחד־עשר," תיקן פיץ.

דקס נחר בבוז. "אחי, כמה שאתם זקנים."

הוא שלח מבט זחוח אל סופי, והיא הסמיקה וגילתה למורת רוחה שהיא חושבת כמוהו.

טוב... היא לא חשבה שפיץ וקיף הם זקנים, אבל הם בהחלט היו מבוגרים ממנה.

היא שיערה שקיף בן ארבע־עשרה, מה שאומר שפיץ הוא לפחות בן חמש־עשרה – אבל ייתכן שהם מבוגרים עוד יותר...

היה קשה לעקוב אחר הגיל בערים האבודות. האלפים לא ייחסו לו חשיבות של ממש, בזכות תוחלת החיים הבלתי מוגבלת שלהם. למען האמת, לסופי לא היה מושג בני כמה באמת הם חבריה. איש לא הזכיר מעולם את ימי הולדתו. אולי גם סופי הייתה אמורה להתעלם מענייני הגיל, אבל היא הייתה מודעת לכך שהיא רק בת שלוש־עשרה וחצי, והרגישה שהבדלי הגיל בינה ובין הבנים הם עצומים.

"הי, אני זה שיודע לאן אנחנו הולכים," אמר פיץ. "אז אני אחראי, ו... נראה לי שכדאי שנצא לדרך. אבל רגע – מה עם אימא? לא כדאי שניפרד ממנה?"

אולדן הציץ לעבר ביאנה. "אימא שלכם צריכה לטפל במשהו כרגע. אבל היא אמרה לי להגיד לכם שהיא תפגוש אתכם בקרוב."

פיץ לא נראה מרוצה מהתשובה. אבל הוא גם לא התווכח.

אולדן פנה לסופי, אבל לא הביט היישר אל תוך עיניה. "אני... הצעתי לגרֵיידִי ולאֵדָלֵיין תרופת הרגעה לפני כמה דקות, והם החליטו לקחת אותה. חששנו מהתגובה שלהם כשיצטרכו לראות אותך עוזבת. הם ביקשו ממני למסור לך שהם אוהבים אותך ושהשאירו לך פתק בתוך התרמיל."

סופי התקשתה להנהן בגלל הגוש שחסם את גרונה, אבל היא אילצה את עצמה לעשות זאת. גריידי ואדליין היו ההורים המאמצים שלה, וכאב לה לעזוב בלי לראות אותם. אבל היא הטילה ספק ביכולתם לעמוד בפרידה דומעת נוספת, בהתחשב בכל מה שקרה.

הם חיו בערפל עמוק של דיכאון מאז איבדו את בתם היחידה, ג'וֹלי, בשריפה שאירעה שבע־עשרה שנה קודם לכן. ורק באחרונה היא גילתה שבראנט, ארוסה לשעבר של ג'ולי – שבמשך שנים גריידי ואדליין דאגו לו כמו לבן משפחה – היה זה שהצית את האש שהרגה אותה. בראנט הסתיר את עובדת היותו פִּירוֹקינֵטיקאי – הכישרון האסור היחיד בקרב האלפים – והצטרף לנסתרים כי התקשה לשאת חיים ללא יכולת מיוחדת. אבל כשג'ולי גילתה את הבגידה שלו וניסתה לשכנע אותו לשנות את דרכיו, הוא איבד את העשתונות והצית את הלהבות שהרגו אותה בטעות.

תחושות האשמה והיגון ערערו את נפשו של בראנט עד כדי סכנה. הוא אפילו ניסה להרוג את גריידי ואת סופי כשבאו להתעמת איתו. גריידי זעם כל כך, עד שהשתמש ביכולתו כמֶסְמֶר כדי לגרום לבראנט לשרוף את ידו שלו. סופי בקושי הצליחה לעצור את גריידי לפני שירחיק לכת ויאבד את שפיות דעתו. היא גם נאלצה לאפשר לבראנט לברוח כדי לקבל ממנו את המידע הדרוש ולהציל את חבריה.

"טוב, איבדנו לא מעט זמן," אמר אולדן, וקירב אליו את חמישתם לחיבוק. "זכרו, זו לא פרידה לתמיד, אלא רק 'להתראות' בינתיים."

סופי הרגישה שדמעות זולגות על לחייה ופיץ שאל, "אתה רוצה שנודיע לך כשנגיע לשם?"

"לא, אסור לי לדעת דבר על מעשיכם. אסור לאיש מאיתנו לדעת."

"אתה חושב שהמועצה תורה לבצע פיצוחי זיכרון?" לחשה סופי.

"לא, המועצה לא תרד לרמה כזו. כמו כן, הם יודעים שאנחנו משפיעים וחזקים מדי. זה פשוט חכם, להיות זהירים. אני מבטיח לכם שאין סיבה לדאגה."

סופי נאנחה.

אין סיבה לדאגה היו שלוש המילים האהובות על אולדן. והיא למדה לא להאמין בהן אף פעם.

"בואו," אמרה ביאנה ופתחה את הדלתות המנצנצות של אוורגלן.

הם פסעו בשתיקה לאורך השביל בצעדים כבדים.

"מעולם לא חשבתי שאגיד את זה," אמר קיף, "אבל אני ממש מתגעגע לימים שגיגאנטור הלך בעקבותינו."

סופי הנהנה, וחשבה שהלוואי ששומר הראש הגובליני שלה, שני מטרים גובהו, היה בריא דיו כדי להצטרף אליהם. סנדור הושלך מצוק מכוסה קרח במהלך המארב בהר אוורסט וכמעט כל עצמותיו נשברו. אלווין הבטיח לה שהוא יהיה בסדר, אבל לסנדור ציפתה תקופת החלמה ארוכה.

לא ארוכה כמו הדרך שעומדת לפנינו, חשבה סופי כשהבחינה בשערים העצומים של אוורגלן מבעד לחשכת הלילה הקודר. הסורגים הצהובים הזוהרים ספגו את כל האור בסביבה ולא אִפשרו לאיש לזנק פנימה.

"הגיע הזמן לרוץ," לחש אולדן.

השיגור היה יכול לפעול רק תוך כדי נפילה חופשית, והצוקים שמהם היה עליהם לקפוץ היו מעבר לתחום המוגן של אוורגלן.

פיץ מחה את עיניו. "תגיד לאימא שאנחנו אוהבים אותה, בסדר?"

"אנחנו אוהבים גם אותך, אבא," הוסיפה ביאנה.

"ואל תיתן לחברי המועצה להתקרב למשפחה שלי," התחנן דקס.

"אני מבטיח לך שלא אתן להם להתקרב למשפחה שלך," אמר אולדן. "וגם לא לגריידי ולאדליין."

סופי הנהנה, ובמחשבתה התרוצצו מיליון דברים שרצתה לומר. רק אחד מהם היה חשוב באמת. "אל תיתן לגריידי לרדוף אחרי בראנט."

אולדן אחז בידיה. "לא אתן לו."

כולם הביטו בקיף.

"תגיד לאבא שלי... שהחבאתי את הגלימה האהובה עליו בארון בקומה עשרים ותשע. אבל אל תגלה לו שהדלת ממולכדת בנפיחוֹת של גוּלוֹנים. שיגלה את זה בעצמו."

"האם זה באמת כל מה שאתה רוצה לומר לו, קיף?" שאל אולדן.

קיף משך בכתפיו. "מה עוד יש לי להגיד לו?"

אולדן עטף את קיף בחיבוק ולחש משהו באוזנו. מה שאמר גרם לקיף לדמוע.

גם עיניה של סופי התמלאו דמעות כשאולדן פתח את השערים.

חמשת החברים הביטו ביער המתנשא מולם והחזיקו ידיים.

לאט־לאט הם עשו יחד את הצעד הראשון אל תוך החשיכה. בקושי הספיקו לצאת לדרך כשדמות עטוית גלימה הגיחה מבין הצללים. היא לא לבשה גלימה שחורה כמו הגלימות של הנסתרים.

זו הייתה גלימת כסף משובצת יהלומים.

כמו הגלימות של חברי המועצה.