נשל הנחשה

 

 

במסיבה כזאת, בישראל, עדיין לא הייתי. הכניסה לשווים בלבד על אמת. הכי שטחי, הכי בפנים.

כולם נלחמו להשיג כרטיסים, אבל לנו לא היה כל-כך קשה להשיג הזמנה. אנחנו זוג מהמם. והעובדה שערן זכה במקום שני ב״האח הגדול", על תקן החתיך הבעייתי, בטוח עזרה.

אבל פייר - אני מתרגשת. באמת כולם פה נראים ממש ברמה.

אנחנו נכנסים לווילה מטורפת בקיסריה. השכנים אפילו לא מתחילים לתאר לעצמם מה קורה פה בלילות ירח מלא. במבואה הענקית אנשים מברכים אותנו לשלום במבטים רעבים. אנחנו מרגישים לגמרי בנוח בסיטואציות כאלה.

היינו וניסינו הרבה, אבל שוב, הלילה זה מרגיש שונה.

"ממש מסיבה שווה", ערן אומר לי בחיוך מבסוט.

"לגמרי", אני מאשרת.

קוד הלבוש לערב כולל בגדי עור שחורים ומסכות על הפנים.

אין באמת חוקים, כל אחד עושה מה שנעים לו. ברגע שעוברים את הגבול, מכבדים ועוצרים. אבל לא נראה לי שמישהו הולך לעצור הלילה.

אם את מסוג הבחורות שנכנסות למיטה בטישירט בלויה, ומעולם לא ביקרת במועדון הדאנג'ן, אין מצב שיש לך מה לחפש פה – גם לא בטעות.

בווילה יש קומה אחת ענקית מלאה חדרים מוארים בלפחות אלף נרות דולקים. אור מעומעם, מוזיקת טכנו הכי מגניבה שיש והרבה קוקטיילים חזקים, מוגשים בידי בחורות במעט מאוד בגדים.

אני וערן כבר התחלנו לשתות מבקבוק המים ה"מינרליים" שלנו. אבל יש לי הרגשה שגם בלי האם-די נהיה מסודרים הלילה.

אחרי כמה רגעים ניגשת אלינו בחורה במסכה של נמר. אין צורך או רצון בסמול טוק מנומס ולעוס, כל מי שנמצא פה הגיע במטרה אחת ברורה - סקס.

לפי הגובה, הרזון והיופי שלה היא ממזרח אירופה. היא מחייכת אל שנינו ומזמינה אותנו לאחד החדרים.

אנחנו הולכים אחריה במסדרון ארוך, שומעים ורואים אנשים כבר באמצע זיונים. סופר מחרמן.

אני וערן אוהבים להגיע אחרי כולם, כשכל המגננות או הביישנות הראשונית כבר נעלמו. לפעמים אנחנו אוהבים ביחד, לפעמים לחוד. אני מחייכת לערן ולוחשת לו באוזן, "תיהנה הלילה, בייבי", מנשקת אותו בפה וממשיכה עם האירופאית שלי.

בתור התחלה בא לי ללכת עם החברה החדשה שלי. אני יודעת לפי החיוך שלה שיש לה משהו מעניין להציע לי.

ברגע שאני נפרדת מערן, שתי בחורות כבר קופצות עליו. זה מרגש שעוד נשים נמשכות אליו. הידיעה שבסוף הערב הזה, שבטח יהיה מחר באמצע הבוקר, אני והוא נחזור ביחד לדירה שלי, לחיים המשותפים שלנו - לגמרי עושה לי את זה.

ועכשיו? עכשיו הזמן לחלוק את היופי עם אחרים.

לבחורה קוראים ניקול. או לפחות זה שם המסיבות שלה. היא שואלת אותי מה שלומי, ומיד מכבדת אותי בשורה מכובדת להסנפה. ואני, חזירת סמים שכמותי, מריחה מנחיר שמאל, ומסמנת לה שצריך לאזן גם את צד ימין.

אחלה הכנסת אורחים.

כבר הייתי עם נשים. זה בהחלט סִקרן אותי. אבל אני לא חובבת מושבעת של הז'אנר, לרוב אני צריכה צלע שלישית. צלע ישרת זווית בבקשה.

אנחנו יושבות על מיטה רחבה ועליה מצעים אדומים מסאטן. ריח נעים של נר מציף את החדר, והגניחות מהחדרים הסמוכים משתלטות על המוזיקה מהסלון. אני מחמיאה לה, אומרת לה שהיא נראית נהדר ושואלת, "אבל איפה הגבר שלך?"

אני חושבת שהיא קצת נעלבה ממני. היא באמת יפהפייה, רואים את זה גם מבעד למסכה, אבל אני יודעת מה אני מחפשת. רק אישה לא תספק אותי הלילה.

"אני בקטע של נשים", היא עונה לי. השיחה נגמרת. אני מחמיאה לה, אומרת, "תודה רבה", יוצאת מהחדר ומציצה לחדרים האחרים. מעניין איפה ערן עכשיו ועם מי.

אני יושבת על הבר ושותה עוד קוקטיל טעים, הלבן יישר אותי טוב טוב... אבל אני באתי להתפזר הלילה.

לא עוברות יותר מכמה דקות וגבר נאה ניגש אליי. הוא יותר מבוגר ממני. השיער הכסוף מסגיר אותו. אבל יש לו גוף שלא מבייש לוחם בשייטת. הוא בטח שוחה או גולש.

אנחנו מתקשקשים קצת. אחרי כמה דקות אני מאשרת לו שאני בעניין. הוא מצמיד אותי חזק אליו. אולי מסכת הגנב שלו מכניסה אותו לאקשן, או שאני כבר ממש בראש טוב. אני מנשקת אותו ברכות ובחושניות עם מעט לשון. קורצת לו ומובילה אותו לחדר שהייתי בו לפני רגע. משחקת אותה בעלת הבית ממש. לשמחתי ניקול עדיין שם, מיישרת את אבקת הקסמים שלה.

"זה בסדר אם נצטרף אלייך?" אני שואלת בציפייה אמיתית.

"תיהנו מהחדר, אני הולכת", היא עונה בטון קצת מבואס. כנראה ציפתה שאחזור לפה לבד.

ברגע שהיא יצאה, אני כבר שכחתי ממנה.

הוא מפשיט אותי לאט-לאט. מסיר מרגליי את נעלי העקב הגבוהות ומשיל ממני את שמלת המיני הקצרצרה. אני נשארת עם חזיית פוש-אפ שלא מביישת את הדוגמניות של "ויקטוריה סיקרט". אומנם אין לי חזה גדול, אבל אני יודעת שהוא עושה את העבודה.

אני כבר חסרת סבלנות, כמעט קורעת ממנו את חולצתו המכופתרת ומריחה את ריח החו"ל שלו. הבושם של "אברקומבי" יעשה לי את זה לנצח. הוא מרים אותי ומצמיד אותי לקיר. רגליי מפושקות וכרוכות סביבו. הוא לא נותן לי לסיים להפשיט אותו. מה הוא מנסה לשחק איתי?

דלת החדר פתוחה. לא אכפת לי שאנשים יסתכלו עלינו, ואולי גם יצטרפו. הוא מוצץ לי את הצוואר, ובתוך אפלת החדר אני רואה אור מהבהב מתיק הצד שלי. מי לעזאזל מתקשר אליי בשעה כזו?

אין סיכוי שאני עונה. לא עכשיו. לא פה, ובטח לא כשכל הכימיה הזאת מתחילה לעלות לי.

מי שזה לא יהיה - אני לא זמינה!

אני אוחזת חזק בתחת המוצק להפליא שלו ולוחשת לו באוזן, "אני חרמנית אש, קח אותי".

 

*

 

היינו מספיק אחראיים לבוא במונית ולא לנהוג עד לקיסריה.

ליאת, מישהי חמודה, שבילינו איתה יחד הלילה, הצטרפה לנסיעה איתנו.

"היה לילה מדהים", ערן אומר ומלטף לי את היד.

"לגמרי", אני מאשרת ומניחה את ראשי על כתפו.

הדלקה כבר ירדה, וכל מה שאני צריכה עכשיו זה מקלחת חמה ובאנג מחוזק, שייתן לי נוק-אוט סופי ויטרוק אותי למיטה.

אני כבר לא בטוחה אם ליאת ממשיכה איתנו לדירה, או רק תפסה טרמפ לתל אביב.

היא צעירה ויפה, ולפי איך שהיא תפקדה הלילה, זו לא הפעם הראשונה שלה בסווינג. מעניין בת כמה היא, או שלא כל-כך מעניין. מה שיותר מעניין זה מאיפה הביטחון שלה לבוא לבד למסיבה כזו. אני לא מכירה הרבה בחורות שוות בישראל שמוכנות להיות גלגל שלישי עם זוגות - שלושתם יחד במיטה.

"תגידי, ליאת", אני אומרת בקול מעט צרוד, "באמת באת למסיבה לבד?"

"כן ולא", היא משיבה עם חיוך ממזרי. "חיפשתי באינטרנט פרטנר שיבוא איתי, ומשם כל אחד זרם". היא שוב מחייכת אליי וקורצת לי. שתינו באמת עשינו חיים יחד הלילה. אני מלטפת לה את השיער ואומרת לה שהיא יפהפייה. ערן עוזב את ידי ומלטף אותה גם.

שלושתנו יושבים מחובקים, הכול עדיין מאוד נעים. נהנים מאדי הלילה ומנסים להיות כמה שיותר דיסקרטיים ובשקט בנוכחות נהג המונית.

לפתע האייפון שלי רוטט. אני תמיד מעבירה אותו למצב השתק כשאני וערן יוצאים לחגוג עם אחרים. לעזאזל! מי מפריע לי בשעה כזו?!

אני מוציאה אותו מהתיק ונזכרת בפעם האחרונה שהוא הבהב. נזכרת בחוויה המדהימה שהייתה לי עם מר גולש. וואו, רק מלחשוב על זה אני נהיית שוב רטובה. הוא היה חזק ושרירי וידע בדיוק איך לגעת ולפנק. זה היה חזק אבל לא אלים. בדיוק כמו שאני אוהבת.

"מה אפרת רוצה ממני בשעה כזו?" אני שואלת את ערן בפליאה ומראה לו את המסך.

אין סיכוי שאני עונה לה. אני עדיין לא זמינה לדבר עם הרבנית קוק.

"לא יודע, אולי היא רוצה לספר לך שהיא שוב בהיריון?" הוא מגחך. לא בטוח שזו בדיחה, בהחלט ייתכן שהוא צודק.

אחרי שבעה ילדים התגובה הצבועה שלי, "כמה אני שמחה שאת בהיריון ויהיה לי עוד אחיין קטני ומתוקי", יכולה לחכות.

אני מכניסה לתיק את האייפון שממשיך לרטוט לתיק ועוצמת עיניים.

אבל היא מתעקשת האחות הזאת. מיד היא שולחת לי הודעה, "תעני לי דחוף".

"אני עסוקה. אם העולם לא נחרב - אז נדבר מחר בבוקר".

 

*

 

האייפון רוטט בפעם המיליון. אני מצליחה לפקוח חצי עין ורואה שזו אחותי.

אין לי מושג מה השעה, אבל יש לי כאב ראש חזק, זה בטוח.

אני ממששת אחר המציל הלאומי – קופסת האדוויל על השידה שליד המיטה.

ערן עדיין ישן לצדי וגם ליאת. הוא לא יתעורר בזמן הקרוב, גם אם מטס יעשה מעל הראש שלו סיבובים. חמוד שלי. הוציא הרבה אנרגיות ביומיים האחרונים.

אני יוצאת מהמיטה בשקט וצועדת על קצות האצבעות, עם האייפון, לגינת הגג היפה שלי. לא בא לי להעיר אותם. אני חייבת כבר לקחת כדור אבל אני צריכה להשתין ולשתות מלא מים, אז אני נכנסת שוב הביתה ורואה את ליאת מתחילה לעשות קולות של התעוררות. אני מנסה להיות ממש בשקט. אין לי כוח עכשיו להיות נחמדה לאף אחד. גם ככה התעוררתי לא מרצוני.

אני נכנסת למקלחת ומסתכלת במראה. הפרצוף שלי בהחלט משקף את מצבי. אני שבורה!

אני מתיישבת על האסלה ועוצמת עיניים. הראש שלי דופק. יוצא לי מלא פיפי, ואני כמעט נרדמת תוך כדי.

שוטפת פנים, מוציאה בקבוק מים מינרליים קר מהמקרר, מכינה לי זריז אספרסו ויוצאת שוב לגג.

מגלגלת לי זריז סיגריה ומחייגת לאפרת. היא עונה לי בצלצול השני.

"גלי", היא צורחת לי באוזן.

"כן, אחותי היקרה", אני עונה חסרת סבלנות, וכבר מצטערת שהתקשרתי אליה כל-כך מוקדם בבוקר. "המשיח הגיע? אני מקווה שיש לך סיבה טובה לזה שהערת אותי".

אפרת לא סופרת היום את העקיצות שלי, וישר יורה עליי, "אביגיל שלחה לי שלשום הודעה שהיא רוצה לנתק איתי את הקשר סופית", היא מייבבת. "שהיא מרגישה שהקשר הזה לא תורם לה שום דבר".

"ילדה חכמה", אני מסננת ולוקחת עוד שאיפה מסיגריית הבוקר שלי.

"גלי, אני לא צוחקת איתך", היא צורחת בהיסטריה, "תהיי רצינית פעם אחת בחיים שלך כשאחותך צריכה אותך!"

אני עדיין לא מבינה במה מדובר. מה היא רוצה ממני, לעזאזל? אני לוקחת שלוק מהקפה ומחזיקה את הראש. שתיתי אתמול הרבה. "אפרת, כואב לי הראש", אני יורה עליה בחזרה, "הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה לפתור חידות. מה את רוצה ממני?"

אין זמן יותר מתאים מזה לאדוויל. אני דוחפת שניים לתוך הפה ובולעת.

"בעוד כמה שעות השבת נכנסת. אני באמצע הבישולים, ולא מצליחה לחשוב על כלום מלבד ההודעה מאביגיל. היא רצינית הפעם."

"או-קיי..."

"מה את לא מבינה?! השם ישמור. אביגיל נמצאת בכת של משוגעים. שוטפים לה את המוח. השם ירחם, בטח יש שם עבודת אלילים וכולם עם כולם".

"זה דווקא נשמע לי די טוב", אני ממשיכה לעקוץ אותה. "מה את רוצה ממנה?! תני לה לחיות, תני לה ליהנות. תירגעי כבר עם הלחץ הזה. הרב לא אמר לך שזה לא טוב לעור הפנים?"

אני חייבת להוציא אותה קצת מהלחץ.

"בבקשה, גלי! תהיי רצינית ותקשיבי לי רגע אחד, בלי הבדיחות הלא מצחיקות שלך. אני מבקשת ממך בצורה הכי ברורה, אני רוצה שתטוסי אליה. שתצילי אותה מהמקום הזה."

"לטוס אליה? על מה את מדברת, לעזאזל?" אני מחפשת את קופסת הגפרורים שלי בעצבים ושואלת, "ואיפה אבי בכלל?"

"אביגיל כבר שבועיים בקוסטה ריקה באיזה כפר של גויים. רק את יכולה לדבר איתה בהיגיון, רק לך היא מקשיבה. וחוץ מזה, הכול באשמתך! היא הרי יצאה לטיול הארור הזה רק בגלל שאת עודדת אותה. את קלקלת אותה, ועכשיו את תתקני את המצב".

ברור לי לגמרי שכבר יומיים היא מתכוננת לספיצ' הזה. אבל עדיין לא ברור לי אם היא רצינית או עובדת עליי. אם אני עדיין ישנה ורק חולמת חלום מעצבן.

"אחותי, השתגעת לגמרי. לכי תעשי הפרשת חלה ותראי שהכול בסדר עם אבי. זה הגיל. זה הזמן לנסות ולחוות. אני אשלח לה הודעה. באמת כבר הרבה זמן לא דיברנו, אבל אין סיכוי שאני טסה אליה לשם".

"לא השתגעתי ולא נעליים. הילדה בכת. עם חוקים וגורואים ודברים מסוכנים. זו הבת שלי ואימא מרגישה כשהבת שלה בסכנה.”

אם אי-פעם הייתי צריכה אישור חד-משמעי להחלטה שלי לא להביא ילדים לעולם, אז עכשיו קיבלתי אותו בפנים. בחיים, בחיים, בחיים אני לא רוצה להיות במצב כזה שהבת שלי, אחרי כל השנים שאהבתי והשקעתי ונתתי את כל הנשמה שלי, בורחת הכי רחוק ממני, לאיזו כת מחורבנת, וגומרת אותי מדאגה ומגעגועים.

ואם כבר יש מישהי בעולם שהייתה יכולה להיות הבת שלי, זו אבי. הרי זו הבדיחה המשפחתית שלנו. אנחנו תמיד צוחקים שהיא נולדה לאימא הלא נכונה.

יש בינינו חיבור חזק מגיל מאוד צעיר. אנחנו מבינות אחת את השנייה. הדיבור בינינו ברור. ואנחנו גם מאוד דומות, גם באופי העקשן וגם בתווי הפנים העדינים.

והנה היא, לא הבת האמיתית שלי, בערבוב עם הלחץ העצום של אחותי - גורמת לי להרגיש את זה. את מה שתמיד ניסיתי לברוח ממנו – רגש האחריות.

תודה לך גוף יקר!

עם המחזור הלא סדיר שלי, שמגיע אחת לכמה חודשים לביקור קצר, אפילו אפרת לא הייתה מצליחה להיכנס להיריון.

"אז לכי תצילי את הבת שלך בעצמך, גברת אימא יודעת מה טוב לבת שלה."

"אל תהיי רעה עכשיו. אני מתחננת. איך אני אטוס כשיש לי את הילדים לטפל בהם? לך אין אפילו אחד, וחוץ מזה, זה סדום ועמורה מה שהולך שם. אני קראתי הכול באתר שלהם. הרב בחיים לא יאשר לי מסע כזה".

"את יודעת שכליה הייתי נותנת לך אם היה צריך, אבל..."

"אני לא צריכה כליה. אני צריכה שתחזירי לי את הלב שלי לישראל", היא עונה לי, נסערת.

אני שותקת. וואחד משפט דפקה לי.

הגלגלים בראש שלי מתחילים לעבוד, וכנראה גם האדוויל.

"דברים מסוכנים את אומרת?"

"כן, הם עושים שם טקסים פגאניים ומעשנים סמים. השם ירחם. וזה רק מה שהיא סיפרה לי. תארי לך מה היא הצניעה."

ליאת יוצאת החוצה ומלטפת לי את השיער. אין לי כוח אליה. זה הזמן שלה להתנדף לי מהפרצוף. רק חסר לי שהיא תתאהב באחד מאיתנו.

אני לא מתייחסת אליה, מסמנת לה ביד שאני בשיחה חשובה.

"אפרתי, אני חייבת לסיים. יש לי פה אורחים. אני אדבר איתך אחר כך".

"מה אחר כך, גלי? עוד מעט השבת נכנסת! אני מנסה לתפוס אותך כבר כמעט שלושה ימים". אני שומעת את הלחץ והתחנונים בקול שלה, אבל אני חייבת לסיים, להעיף מהבית את ליאת ולחשוב בשקט.

"אני מבטיחה להתקשר, ביי". אני מנתקת בלי לחכות לתגובה ממנה.

ליאת מתיישבת מולי ומחייכת את החיוך המקסים שלה. אבל זה לא עובד עליי עוד. הגיע הזמן שלה להתעופף לי מהמיטה, מהחיים ובטח שמהגבר שלי.

"תגידי", היא מקדימה אותי, "זו לא את שכותבת את הטור הזה באתר טאקו?"

אה, אז בגלל זה היא נדבקה אלינו. ראתה סלב וקפצה על המציאה. לא שה"מגלגלת" עשה אותי כזאת מפורסמת. טוב, אולי רק קצת. אני מוחמאת מכך שמזהים אותי ואת הכתיבה שלי. אבל זה לא יעזור לה עכשיו.

"תקשיבי, ליאתי, אני מקווה שנהנית איתנו וישנת טוב, אבל יש לי המון סידורים ועוד מעט ערן יתעורר, ואנחנו צריכים ללכת לפגישה חשובה. אז אני חושבת שכדאי שתלכי עכשיו", אני אומרת לה בלי להתבלבל. שוכחת לגמרי כמה קרובות היינו לפני כמה שעות.

אני מכירה בנות כמוה, אם הדברים לא ברורים לגמרי, היא יכולה לחשוב בטעות שהיא עברה לגור אצלנו.

אבל היא בולעת את הארסיות שלי, והאמת שמשחקת אותה קוּלית. בדרך כלל בסצנה של הסווינגרס הכוסיות הרווקות - "היוניקורן" - משחקות אותה תמימות ומפוחדות, כאילו לא יודעות בדיוק מה הן עושות. נקודה לזכותה. אבל הפעם זה לא יעזור לה.

"כן, ברור ברור, רק רציתי לשאול אם אני יכולה להתקלח זריז ולהשתמש בדיאודורנט שלך."

מ-מ-ש. מנסה להרוויח עליי זמן?

"לא הדלקתי את הבוילר והמים קפואים. תתקלחי כבר אצלך".

אין סיכוי שאני נותנת לה להשתמש במגבת ובמוצרי קוסמטיקה שלי.

במיטה אני פתוחה לכול, אבל כשזה מגיע להיגיינה אישית, זה אשכרה מגעיל אותי.

 

*

 

אני אומרת לה יפה שלום ולא להתראות וסוגרת את הדלת, בידיעה ברורה שלא אראה אותה שוב בחיים.

אין מצב שאצליח להירדם עכשיו. אני מסמסת ליורם בתקווה שהוא נמצא במקום הקבוע שלו, הקפה שמתחת למשרד שלנו. במקרה שני רחובות ממני. אני שונאת את המקום הזה, ובטח שבשישי בבוקר. אבל זה מה שיש עכשיו, ולי יש תוכנית.

 

*

 

שעה אחרי זה. וברור שהוא ב"אנג'לינה", כמו שחשבתי, יושב על כוס אחת במשך שעות ומסתכל על בחורות יפות שעוברות ברחוב.

"תקשיב, יורם, יש לי רעיון מצוין ל'מגלגלת' של השבוע הבא".

הוא מרים גבה.

"נכון תמיד אמרת לי שאני כישרון מבוזבז?" אני יורה על מאתיים, "ואני חייבת לרצות לכתוב יותר מהטורים שלי?"

הוא פותח את הפה, אבל אני לא עוצרת ובטח שלא נותנת לו רגע לחשוב או לענות.

"אז תקשיב לי טוב", אני והחוצפה שלי. "מה יותר מעניין מכתבת סוף שבוע על ישראלים שנתקעים בכתות במרכז אמריקה? כאלה שלא רוצים לחזור לישראל, ומוקסמים מאיזה גורו כריזמטי שאומר להם מה לעשות?" הוא בטוח לא מבין מאיפה נפלתי עליו.

"גלי, מה את רוצה ממני? מה לקחת על הבוקר? מאיפה כל האנרגיות האלו?"

הוא לוקח שלוק קטנטן ורועש מהקפה הקר. חלילה שהקפה לא ייגמר, ויבקשו ממנו יפה לפנות את השולחן כי ממש עמוס היום. ואז הוא יונק מהפאל מאל המגעילה שלו ונושף עליי עשן בצורה דוחה.

הוא חושב שזה סקסי. אני מבליגה הפעם ומזכירה לעצמי למה אני פה.

"יורם, זה יום המזל שלך. אני מסכימה לקחת על עצמי את הנסיעה הזאת. לכתוב כתבה מתוך כת, לגלות את כל הסודות שלהם מבפנים".

אני מורחת על פניי את החיוך הכי מקסים שלי. ולא שוכחת להתכופף קצת ולהראות לו שאני בלי חזייה.

"ונגיד שאני זורם איתך..."

הנה הדג שוחה לפתיון שלי. אני נרכנת לעברו עוד קצת. יודעת שעוד יש לי עבודה עליו. אני מכירה אותו. הוא עדיין לא נתפס לגמרי.

"...אין לזה מקום עכשיו. כולם מדברים כרגע על הקומונה בצפון, וזה יתפוס את המשבצת הזאת להרבה כתבות. זה נושא לעוס, לא ידליק אף אחד ואין סיכוי שיאשרו לך כתבה כזאת גדולה."

אני מופתעת שהוא מבטל אותי ככה.

"אם את מסכימה לאכול עטלפים במסעדה מפוקפקת במזרח, על זה אני מוכן ללכת".

איזה דביל. מה הקשר? וברור ששום סיכוי שזה יקרה. אבל אין בעיה, אני מוציאה את התותחים הכבדים שלי. אני יודעת יופי איך להדליק אותו.

"נטפליקס", אני אומרת ביובש ומסתכלת על האנשים ברחוב.

"מה נטפליקס?"

"בעוד חודש עולה סדרה על הגורו הישראלי בגוואטמלה, עם כל הסקס והסמים אצלו בכת. אתה לא רוצה לרכוב על הגל שלהם? אתה יודע כמה רייטינג יהיה לזה?"

"אז מה את בעצם אומרת פה?"

זהו, טשטשתי אותו סופית.

"מה שאני אומרת פה זה שאם אני ואתה נוציא ראשונים סדרה של טורים בהמשכים ב'מגלגלת', כמו שתמיד דחפת אותי לעשות, נקבל את כל הבאזז".

אני נותנת לו כמה שניות לחשוב על זה. אם זה נכון. אם זו באמת הצעה גאונית. וממשיכה במתקפה - "אני רוצה שתממן לי את הטיול ותאמין בי. אני הולכת להוציא לך בסוף התקופה את הכתבה של החיים".

הוא כמעט נחנק, אבל אני רצינית לגמרי. לא ממצמצת אפילו.

"מה את רוצה ממני, גלי? יום שישי בצוהריים, אין לך מה לעשות עם החבר החתיך שלך עכשיו?" שיט, הוא כבה לי.

"החבר החתיך שלי עוד ישן. הוא עבד קשה מאוד הלילה. תקשיב לי רגע, ואני רוצה שתזרום איתי. אני מבטיחה לתת לך מה שאתה רוצה". יודעת בדיוק לאן אני מכוונת.

"מה שאני רוצה?"

הנה, הדג השמן לקח ביס מהפתיון. עוד שנייה והוא יוצא מהמים ומפרפר לי בידיים.

"מה אתה רוצה?" אני שואלת בתמימות מעושה.

"את כבר חודשים מבטיחה לי שתיקחי אותי איתך למסיבות החשק שלך. אל תחשבי שלא שמעתי מה הלך בקיסריה. מה יש? לא תיתני לבוס שלך טעימה קטנה מהחיים הפרועים שלך?"

אני יכולה להישבע שעומד לו עכשיו. בא לי להקיא עליו. מי תסכים לגעת בזקן המקריח הזה?

"אני מבטיחה לקחת אותך למסיבה הבאה". משקרת לו בלי להניד עפעף.

"יופי. ועוד דבר, אם הכתבה הזאת לא תאושר לכתבת אמצע במוסף 'סוף שבוע', את מממנת את הטיסה שלך ואת מפוטרת".

"בסדר, יורם, מה שתגיד. אתה חולה לי על התחת. אין סיכוי שתפטר אותי. אתה יודע שמלא קוראים את הטור שלי".

תמיד יש בינינו את הקרב מי יגיד את המילה האחרונה.

אנחנו לוחצים ידיים ואני חוזרת לדירה שלי, מרוצה מעצמי עד הגג.

 

*

 

אני פותחת את הדלת ורואה את ערן מעוך על הספה.

"לאן הלכת, בייבי? הכול בסדר?"

"הכול נפלא, בייב". אני בעננים.

"מתי קמת? ואיפה... איך קוראים לה?" הוא שואל ומושיט לי ג’וינט.

"קוראים לה ליאת, מאמי", אני מגחכת ולוקחת שאכטה. "ושלחתי אותה הביתה. היה כיף לאללה, אבל יאללה, הגיע הזמן שהיוניקורן המתוקה תחזור לבית הקסום שלה".

ערן מהנהן, מסכים איתי או שעדיין אין לו כוח לדבר. אחד מהשניים, לא כזה משנה.

אני מתיישבת עליו ומחזירה לו את הג’וינט אחרי כמה שאכטות עמוקות.

"איפה היית?" הוא כורך את ידיו סביבי.

“אני טסה לקוסטה ריקה בעוד כמה ימים". אני אומרת את זה בפעם הראשונה בקול רם, וזה נשמע טוב.

"ממש, ואני טס לאוסטרליה". הוא צובט אותי במותן, וכנראה עדיין לא מבין שאני רצינית להפליא.

"ברצינות, אתה לא תאמין כמה קרה פה בזמן שישנת". אני מסתובבת אליו ומלפפת את רגליי סביבו. אנחנו מישירים מבט, ואני מסתכלת לתוך עיניו הכחולות המהממות, שיבין שאני רצינית.

"אני טסה לקוסטה ריקה. יורם אישר לי. אני הולכת להציל את אבי."

"על מה את מדברת? מה קוסטה ריקה? להציל את אבי ממה? הכול טוב איתך? מאמי, תנשמי רגע, נראה לי שאת צריכה כוס מים". הוא מוריד אותי מעליו ומושיב אותי על הספה לצדו כאילו אני בובה.

אני חוטפת ממנו את הג’וינט, לוקחת עוד שאכטה עמוקה ונושפת את העשן לחלל החדר.

"הכול ממש טוב איתי, במקום לדאוג תקשיב – זוכר שאפרת התקשרה אליי ולא עניתי לה? יופי, אז מתברר שהיא ממש בהיסטריה.

"אבי שלחה לה איזו הודעה דרמטית שהיא רוצה לנתק איתה קשר. היא מרגישה שהיא מאבדת את זה, או אותה. והחצופה הזאת ממש צעקה עליי שהכול באשמתי".

"או-קיי..."

"היא רוצה שאני אטוס לשם. לקוסטה, להחזיר את אבי הביתה."

"ונגיד שאני מבין. אין סיכוי שאת הסכמת רק כי היא ביקשה. ואיך יורם החרמן קשור לכל זה?"

"ברור שלא הסכמתי לטוס לשם, היא ממש השתגעה. שתיקח אחריות לבת שלה בעצמה". אני לוקחת שלוק מים ארוך ומייצרת מתח.

"ניתקתי לה את השיחה, אבל אז עלה לי רעיון גאוני. אני אטוס לשם, אֲרַצה אותה ואבקר את אבי. אבל תכלס אני אכתוב כתבה גדולה של סוף שבוע על הכת שהיא נמצאת בה". אני אומרת בגאווה ומעבירה לו את הג’וינט כמו מיקרופון.

"מה לך ולכתבות תחקיר? נהיית לי אילנה דיין?"

הוא מתמתח ונראה לי קצת לחוץ. כנראה מתחיל להבין שאני לא צוחקת איתו.

"מה, אתה לא חושב שאני מסוגלת? רק בטורים אני טובה?" החום מתחיל לעלות לי, וכדאי לו לחזור בו מדבריו.

"את טובה בהכול בייבי, אבל תכלס כואב לי הראש, ואני לא עוקב אחרייך", הוא אומר ונכנס לאינסטגרם.

"ערן! אני מדברת איתך. מה אתה מסתכל בפלאפון עכשיו? זהו? אין לך יותר מה להגיד?" עכשיו הדם ממש עולה לי לראש.

"מה את רוצה ממני? רק התעוררתי, אני כולי שבור. על מה את מדברת?"

"סבבה נשמה, אני לא רוצה ממך כלום. אני מודיעה לך, אני טסה בעוד כמה ימים", אני צועקת עליו וקמה מהספה.

"מאמי, אני לא מחפש לריב עכשיו. אני רק לא מבין איך הטורים המוגזמים שלך קשורים לחיים האמיתיים?"

"זה בדיוק הקטע! אני ויורם רוצים שאצא מאזור הנוחות שלי. הוא דוחף אותי להתקדם עם הכתיבה!" אני צורחת עליו ולא מאמינה שאני בכלל צריכה להסביר את עצמי.

"עכשיו אני מבין, אוהב אותך. בואי אליי, לאן הלכת?"

"יש לך מזל שאתה יפה ושאני אוהבת אותך", אני אומרת ולוקחת ממנו שוב את הג’וינט שעומד להיגמר. אבל קובעת עובדה ברורה.

"זה סגור. אני הולכת על זה. כבר התחלתי לחפש טיסות".

 

*

 

"אפרתי, השבת כבר נכנסה?" אני שואלת אחרי שהיא עונה לי בצלצול השני.

"גלי, אני בהתקף חרדה נורא. אני מאבדת את הבת שלי. אני לא נושמת. לא אוכלת כבר יומיים". היא אומרת ומתחילה לבכות. מתעלמת מהשאלה שלי, ואולי מהשעה.

שנים לא שמעתי אותה בוכה, וקשה לי לשמוע אותה במצב כזה. בעצם, אני מנסה להיזכר מתי אי-פעם היא בכתה מולי. תכלס, יש סיכוי שרק בהלוויה של אבא... וזה היה ממש מזמן.

"גלי! את שומעת אותי?"

"כן, כן, סליחה, אני פה במסעדה ושתיתי קצת, לרגע נקטע לי חוט המחשבה. אפרתי, אני נוסעת להביא לך את אבי. אל תדאגי, הכול בשליטה מעכשיו".

"בדיוק מזה אני מפחד", חיים מתערב בשיחה, כהרגלו. אני שונאת שהיא מדברת על רמקול, כאילו מה? אין לך חיים? הכול אמור לעבור לאישור אצל הבעל?

אבל זה ששניהם יושבים יחד מול הטלפון בערב שבת, מוכיח שהם באמת לחוצים. אז אני מבליגה.

"שלום, חיים. שבת שלום גם לך. אמרתי שאני מסכימה לטוס ולוודא שאבי בסדר". אני מנסה לדבר בנימוס, ולא להיכנס לפינות הרגילות בינינו.

"אביגיל. קוראים לה אביגיל". הוא ממשיך לעצבן כרגיל.

"תקשיב, חיים, אני לא מתכוונת לריב איתך. אני באה בטוב. אפרתי, אני איתך פה. חיפשתי טיסות. בעוד שלושה ימים אני כבר מחבקת אותה ושולחת לך סלפי שהכול בסדר".

אפרת ממש בוכה. אני רוצה להאמין שעכשיו זה מאושר. הרגה אותי עם המשפט שלה על הלב.

"אחותי, אני הולכת להחזיר לך את הלב שלך ועל הדרך לתפור כתבה. שתי ציפורים במכה אחת".

כמה שאני מרוצה מעצמי – אחות רגישה וכתבת מקצועית במכה אחת. אין עליי.

"בעזרת השם ותודה לאל. בשורות טובות, גלי, ושבת שלום. אני אוהבת אותך."

"אנחנו מודים לך מאוד", חיים מוסיף, ונראה שנרגע ומתחיל לחשוב בצלילות סוף-סוף.

"גם אני אוהבת אותך, אחותי. אל תדאגי. בעוד שבוע וחצי אבי ואני בחזרה פה. תשלחי לי את הלינק לאתר שלהם, אני חייבת לסגור הכול".

אנחנו במסעדה מדליקה, מקום חדש שחבר פתח. דיברתי עם השף באופן אישי והשבעתי אותו שהאוכל יהיה נקי.

שאפו עליו! האוכל מצוין והדרינקים אש. הראש שלי כבר מסתובב יופי.

"זהו. זה רשמי והכול סגור! יש מימון. יש טיסה. רק רצוי לעדכן את האחיינית המהממת שלי", אני אומרת ומתעלמת מהפרצוף החמוץ שערן לא מתבייש לדפוק לי.

הוא מבין שאין דרך חזרה – ואני באמת טסה!

"אבי, תכיני את השטיח האדום – אני באה לבקר אותך, כפרה". אני מסמסת לה ומוסיפה אימוג'י של לב סגול וסימן של חופשה.

עכשיו נשאר לי רק לכתוב את הטור השבועי שלי לאתר טאקו. מה אני מגלגלת הלאה? זה ברור. כל-כך ברור.