רגע אחד של אומץ

רגע אחד של אומץ הוא כל מה שהייתי צריכה באותו הלילה כדי להסתכל עמוק בעיניים המשתקפות אליי במראה ולהודות שאני צריכה שינוי. הייתי אז רק – או כבר – בת עשרים ושבע, קצינה בדרגת סרן בצבא שלובשת מדי יום מדים שנושאים איתם אחריות וציפיות. רצתי על האספלט הנקי של תל אביב. בין בנייניה – כך האמנתי – אוכל להגשים את כל חלומותיי, יותר מאשר בשדות הירוקים של המושב בצפון, שבהם טיילתי יחפה בילדותי.

כן, התפאורה הייתה מהממת – אבל במציאות, השחקנית הראשית, אני, לא נהניתי עוד על אותה במה.

משהו היה חסר לי. קצב פעימות הלב כבר לא התנגן במנגינות שאהבתי אלא רק בקולות צורמים. רציתי ללמוד לנגן על כלים נוספים בתוך הנשמה, ולהרכיב מחדש את מנגינת חיי מהתווים הנכונים.

אז הובלתי את עצמי כל הדרך לאיבוד אי שם בדרום אמריקה, במסע לא מתוכנן של אדם אחד, שארך שלושה חודשים.

כמאמנת מנטלית, החלטתי שהפעם הסנדלר לא ילך יחף. כתבתי לעצמי מטרות לטיול, בדיוק כמו שאני מלמדת את האנשים שאני מאמנת – כאלה שידרשו ממני להתמודד עם הפחדים ועם החולשות שלי ושיעזרו לי לעצב את האדם שאני רוצה להיות.

אחת מהמטרות שהצבתי לעצמי הייתה ליצור הזדמנות להביא את עצמי לעולם כפי שאני באמת, במלואי, להעז לחשוף את הסודות הכמוסים ביותר של הנפש בלי לחשוב על תגובות הסביבה. ולכן בין בגדי הים ונעלי ההרים ארזתי גם מחברת אחת ריקה, ובה כתבתי במשך הטיול על הפחדים, הנופים, ההתנסויות, החברים, השיחות, הלילות השיכורים, הגעגועים, הריקודים, ההתלבטויות – על הכול כתבתי בה באופן הכי חשוף ואמיתי. בכל פעם שכתבתי בה, חשבתי על האדם שיקרא את הדברים. מי זה יהיה ומה אני יכולה להעניק לו מהחוויה שלי שיוכל להיות מוחשי בשבילו ברגע הקריאה, שילווה אותו בהמשך או שיגרום לו לשנות את ההווה או את העתיד שלו. אז כתבתי לחייל שבדיוק "תופס קו", למוצ'ילר שנח על הר גבוה בטרק בברזיל וגם לאם שצריכה לקרוא כמה מילים כדי למצוא דקות אחדות של נחת בחייה העמוסים. ידעתי שאני רוצה שאלה ואחרים ימצאו בסיפורים שלי השראה, העצמה, את עצמם ואותי. רציתי לעודד כמה שיותר אנשים לאזור אומץ ולחיות את החיים שהם באמת רוצים לחיות, בצורה האותנטית ביותר ובהנאה גדולה.

הסיפור שלי התחיל ברגע אחד של אומץ שהביא בעקבותיו רגעים אמיצים עוד יותר, וכעת לכבוד הוא לי שבחרתם לקרוא אותו בעצמכם.

באהבה, שלי