הסוד של אנה

דינו רוסיני רכן קדימה, גיחוך מכוער על פניו. "אתה עושה טעות, קאוולארי. אתה חושב שזה מה שאביך רצה?"

לוקה קאוולארי ישב מאחורי השולחן, בחדר העבודה של אביו המנוח, ופגש את מבטו הכועס של רוסיני במבט יציב משלו. הסטת מבטו, או אפילו מצמוץ – יהיו הפגנת חולשה, והאיש הזה, כמו כל הבריונים, ניזון מאלה שראה בהם חלשים ממנו.

זו הסיבה שלוקה פיטר אותו עכשיו.

"מה שאבי רצה חדל להיות חשוב, ביום שבו הוא מת," הוא אמר. "אנחנו עושים דברים בדרך שלי עכשיו."

הבעת פניו של רוסיני האפילה. "הדרך הישנה – "

"אינה מקובלת. הבהרתי זאת לפני חודשיים." אזהרה, שראש האבטחה של אביו התעלם ממנה באופן בוטה. קולו של לוקה הפך למחוספס בגועל. "מה שעשית אתמול היה בלתי נסלח."

"הוא גנב ממך," אמר רוסיני, כאילו זה מצדיק את אכזריותו.

"היית צריך להתקשר למשטרה."

רוסיני צחק, הצליל קשה, מרושע. "זו לא ניו-יורק. אתה חושב שחליפה ותספורת מפוארות יביאו לך כבוד?" הוא נד בראשו. "אמריקה עשתה אותך רך, קאוולארי. כאן, כשמישהו גונב ממך, לא מכבד אותך, אתה לא מתקשר למשטרה. אתה מלמד אותו לקח."

הכעס גרם ללוקה להתנודד על רגליו. הוא רכן קדימה, נוטע את ידיו הקפוצות לאגרופים על השולחן. "לקח?" קולו הדהד בחדר בעל התקרה הגבוהה. "אתה שחררת את הגברים שלך – הבריונים שלך – על נער בן שש-עשרה! השארתם אותו עם רגל שבורה, צלעות שבורות, כתף פרוקה וזעזוע מוח רציני." מרה עלתה בגרונו של לוקה. הוא השתלט על מזגו, נשען על כיסאו ואמר בקור רוח. "צא מכאן."

"מה לגבי האנשים שלי?"

"גם הם מפוטרים."

רוסיני קם, לגלוג מעוות את פניו. "לא יהיה קל, להחליף אותנו."

"כבר עשיתי זאת." לוקה הדגיש את העובדה בחיוך קשה ומרוצה. "יש שני גברים מחוץ לדלת, שמחכים ללוות אותך אל היציאה מהאחוזה."

פניו של רוסיני האדימו. הוא צעד אל הדלת, ירה בלוקה מבט לוחמני אחרון ויצא החוצה.

לוקה קם ונעמד מול החלון שמאחורי השולחן. בחוץ, בזוהר הבהיר של השמש הסיציליאנית, ליוו שני גברים גדולים ושריריים את רוסיני, למקום בו חנתה המכונית השחורה שלו. הוא נכנס לתוכה, הדליק את המנוע ונסע, צמיגי מכוניתו יורקים חצץ וענן אבק חיוור. לוקה התבונן ברכב שנעלם מעיניו.

ברוך שפטרנו.

הוא היה צריך לפטר את רוסיני לפני חודשיים, ולעזאזל עשרים שנות שירותו למשפחה. ייתכן שהאיש צדק במידה מסוימת, אף כי זה הרגיז את לוקה להודות בזה. הוא לא היה 'רך' – רחוק מזה – אך שנים של גלות מרצון באמריקה הותירו אותו לא מוכן, לתפקיד האימתני שעמד לפניו.

"סניור קאוולארי?"

הוא פנה מהחלון וראה את ויקטור, המשרת הוותיק של המשפחה וראש צוות הבית, עומד בחדר.

לוקה חזר לכיסא שמאחורי השולחן המגולף והרחב – המקום ממנו שלט פרנקו קאוולארי, באימפריה ובמשפחתו, ביד ברזל – והתיישב. "מה יש, ויקטור?" הוא אמר והעיף מבט בערמות הניירת האינסופיות, הדורשות את תשומת ליבו.

"אני צריך להראות לך משהו."

לשמע הדחיפות בקולו של ויקטור, הרים לוקה את ראשו. הוא בחן את האיש. אף שערה אחת שלא במקומה, והחליפה המפוספסת הסטנדרטית שלו נראתה כאילו בדיוק גוהצה. אך מצחו נצץ מזיעה ופרקי אצבעות ידו השמאלית, שאחזו במעטפה גדולה מאוד על חזהו, בהקו בלובן.

לוקה נשען לאחור בכיסאו. נו, נו. משהו הטריד את ויקטור קר הרוח. "למען השם," הוא אמר, "שב, לפני שתיפול."

ויקטור צנח לכיסא שרוסיני פינה. "תודה, סניור." הוא הוציא ממחטה לבנה וצחה מכיס חזהו וניגב את מצחו.

לוקה נעשה קצר רוח והושיט את ידו.

ויקטור היסס, פתח את פיו וסגר אותו שוב, ואז נתן לו את המעטפה.

לוקה ציפה למסמכים מסוג כלשהו, כשהסיר את תוכן המעטפה, ובמקום זאת מצא את עצמו מחזיק ערמה של תמונות צבעוניות. הוא בחן את הראשונה. אישה צעירה עמדה על הדשא, במה שנראה כמו פארק ציבורי. אנשים אחרים היו במקום, אך הצלם התמקד בה בבירור. מזג האוויר היה שטוף שמש ומן הסתם חמים, כיוון שהיא לבשה מכנסיים קצרים, חולצת טריקו נטולת שרוולים וכובע קש, שהטיל צל על פניה.

"מהממת," הוא מלמל, מביט בהערכה בקימורים של רגליה החטובות והארוכות.

ויקטור נקש בלשונו. "התמונות האחרות," הוא דחק והצביע על הערימה. "תראה אותן... הילד..."

לוקה הניח את התמונה והרים את הבאה, שבה נראה ילד קטן משחק בחוץ. גילו לא גדול יותר משלוש או ארבע שנים. הוא היה בעל שיער כהה וסתור, עיניים חומות עטויות בריסים עבים ועור בצבע זית, סמוק ממאמץ.

השערות על אמותיו של לוקה סמרו.

זו הייתה תמונה שלו כילד. אלא שזה לא היה, בגלל שחותמת התאריך הייתה רק בת עשרה חודשים.

מה, לעזאזל?

הוא הרים את מבטו לויקטור, שחבט במצחו במרץ מחודש. "מהיכן אלה הגיעו?"

"מדירת אביך ברומא. ארזתי את החפצים שלו ושלחתי אותם לכאן, כפי שביקשה סניורה קאוולארי. היא ביקשה ממני לעבור על הקופסאות – "

"היא ראתה את התמונות?"

"מובן שלא." בקולו של ויקטור נשמעה נימה של עלבון. "הבאתי אותן ישר אליך." יופי. הוא לא היה קרוב לאימו, אבל לא היה לו שום רצון לראות אותה מושפלת. ייתכן, אפילו סביר להניח, שאווה קאוולארי ידעה שלבעלה הייתה פילגש – אבל ילד לא חוקי? אח למחצה ללוקה ולאחיו אנזו?

הוא חרק בשיניו. עוד בלגן ארור לנקות, אך זה חרג מתחום הלבנת הון ופעילות עסקית לא חוקית.

היה מעורב בזה ילד. ילד שיכול היה יום אחד לתבוע בעלות על חלק מהון קאוולארי.

לוקה עבר על שאר התמונות, מצא אחת שבה האישה ללא כובע הקש, והרים את התמונה לראות טוב יותר.

היא הייתה בלונדינית ויפה, כמובן. לפרנקו קאוולארי היה טעם טוב בנשים. והיא באמת הייתה מהממת. עיניים כחולות מדהימות, מבנה מדהים, עור ללא רבב...

לוקה קימט את מצחו.

קול לחש בראשו. אתה מכיר אותה.

לא. הוא הדף את הרעיון. זה היה מטורף. דמיוני. העולם היה מלא ביפהפיות כחולות-עיניים ושיער בצבע בלונדיני. מדוע המוח שלו בכלל פונה לכיוון הזה, לאחר כל השנים האלה?

ובכל זאת...

הוא קירב את התצלום, מביט על עצמות לחייה האלגנטיות ואל פיה היפה.

המצלמה תפסה אותה ברגע רציני, ועל כן לא היה חיוך על פניה. אבל לוקה הבין, בוודאות שעצרה את ליבו, שהוא כבר הכיר את החיוך של האישה הזו. הוא ידע את הזווית המדויקת בה נטו שפתיה, כמה מושלמות יראו שיניה וכמה יבלטו עצמות הלחיים המדהימות הללו. העיניים הכחולות ינצצו כמו אור שמש על מים וכשהיא צחקה...

לוקה בלע את רוקו, גרונו יבש.

כשהיא צחקה, זה היה הצליל המתוק ביותר והמפתה ביותר ששמע אי פעם.

הוא עצם את עיניו, ומוחו השליך אותו בחזרה לליל פברואר קפוא בלונדון. הוא טייל ברחובות, בחזרה למלונו, אבוד במחשבות אפלות עד שהתנגש במשהו רך שניתר מגופו הקשה, מעד לאחור ונחת על גוש שלג מלוכלך בצליל קטן.

לא משהו, אלא מישהי, הוא הבין ובהה באישה הצעירה, שבטעות הפיל מרגליה.

היא הייתה צריכה לצעוק עליו. להגיד לו להסתכל לאן הוא הולך. במקום זאת, היא הסירה את כובעה, חושפת ראש של שיער זהוב וזוג עיניים כחולות מהממות וחייכה אליו.

לוקה עמד כמו אידיוט במשך שניות ארוכות, לפני שהתעורר לבסוף, עזר לה לקום, מצא את קולו והתנצל. ואז הוא לקח אותה לבר הטרקלין המפואר של המלון והזמין לה שוקו חם ענק.

ושם היה צריך להסתיים המפגש האקראי שלהם.

אבל היופי הטבעי שלה, החיוך הקל שלה, הצחוק המדבק שלה... הכול בה שבה את ליבו, והפיתוי לגעת, להצמיד אותה אליו ולאבד את עצמו במתיקותה – להעמיד פנים ללילה אחד שעולמו לא היה נגוע בכיעור – היה חזק מכדי להתנגד לו.

לוקה נשם בחוזקה, הרים את התמונות, מחפש עוד משהו, איזשהו רמז, כל דבר שיעזור לו להבין כיצד אישה שבילה איתה לילה בלתי נשכח לפני חמש שנים הפכה, לא רק לפילגש של אביו אלא אף לאם, לילד הלא חוקי של פרנקו.

השנאה התלקחה בו. כמה אופייני לאביו, להשחית את הדבר הטהור היחיד שהיה ללוקה אי פעם.

הוא הפך את המעטפה ופיסת נייר, מקופלת לשניים, נפלה. הוא פתח אותה. זה היה צילום של תעודת הלידה של איתן סינקלייר, מן הסתם הילד מהתמונות.

הוא דילג אל שם האם.

אנה סינקלייר.

ופשוט כך, זכר קולה המתוק והמלודי מילא את ראשו.

"אנה, בא'," היא אמרה, וחייכה אליו מעל שפת הקצף של השוקו החם שלה.

הוא לא הבין. "אנא?"

היא צחקה, הנידה בראשה ואז אייתה את שמה עבורו.

לוקה השליך את הזיכרון הצידה והתמקד בתעודה. האב היה רשום כלא ידוע. תאריך הלידה של הילד היה בשלושים ואחד באוקטובר –

הוא קפא.

"סניור קאוולארי?"

הוא הביט לעבר ויקטור, אך לא ראה אותו. בראשו, חישב במהירות את מספר החודשים והשבועות, בין השבעה-עשר לפברואר ועד לשלושים ואחד באוקטובר.

ויקוטר שוב דיבר, אך זרימת הדם הפתאומית באוזניו של לוקה ופרץ הנשימות הרועשות, הטביעו את דבריו של הזקן.

טעות.

הכול היה טעות.

הילד לא היה אחיו למחצה של לוקה, הוא היה בנו.

"אה, שלא תעז," מלמלה אנה, השליכה את המזמרה וזינקה אל סליל הסרט הכסוף, שהתגלגל על משטח העבודה שלה.

היא הייתה מהירה, אך הסרט היה מהיר יותר. לפני שאצבעותיה המושטות יכלו להגיע אליו, אסף הגליל תאוצה ונורה מהדלפק.

אנה נאנקה, שמעה את קול הגליל שפגע ברצפה ודמיינה את סרט האורגנזה היקר להחריד מתפזר מתחת לספסל העבודה שלה.

נפלא.

היא עיוותה את פניה אל הצבעונים הסגולים שבידה. "סליחה. אני חוששת שתיאלצו לחכות." היא הניחה את הפרחים על הספסל והתכופפה לחפש על הרצפה.

שום שובל של סרט.

אף סליל לא נראה באופק.

היא הסיטה קווצת שיער מפניה וזחלה על ידיה וברכיה, מתחת לחלל העבודה שלה.

בבקשה, שלא ייכנס לקוח ברגע זה.

היא אהבה לקוחות. מי לא, כשניהלת עסק משלך? אבל כשקלואי – חברתה והשותפה שלה לסטודיו סידורי הפרחים שלה – הייתה בלונדון, בביקור אצל חברה חולה, תפעלה אנה לבדה את המקום והתקרבה לקצה גבול היכולת שלה.

היא תקעה את ידה במרווח, בין כמה ארגזים של חוטים צבעוניים, שנערמו על הקיר. "הנה אתה," אמרה וסגרה את אצבעותיה סביב הסליל – בדיוק כשפעמון החנות, מעל דלת הכניסה, צלצל.

מקסים.

בתקווה לראות את רגליו החשופות והצנומות של איש המשלוחים שלה, היא הציצה מתחת לחזית הדלפק.

לא, לא רגליו של בריאן. הוא לא לבש מכנסיים מחויטים ונעלי עור יקרות למראה.

המבקר שלה לא היה מקומי, אם כך. הגברים שהתגוררו בכפר הקטן ובאזורו, נעלו בדרך כלל מגפי עבודה, לא מסוג הנעליים שלא ישרדו שדה בוצי או שלג.

"אני מיד אהיה איתך," היא קראה, כשנסוגה ממקומה בזחילה.

"בבקשה, אל תמהרי," השיב הקול הגברי.

קול עם מבטא.

אנה התקשחה לרגע, ואז, בחפזונה לעמוד, לא העריכה נכונה את פינת הספסל. ראשה נתקל בקול בעץ הספסל. הכאב הלם בראשה. היא לפתה את ראשה, יורדת חזרה על ברכיה. "אוו!"

האיש הגיע מסביב הדלפק. "את בסדר?"

קולו העמוק צף, אי שם מעליה, באוויר הריחני מפרחים.

"כן," שיקרה, אינה זזה, ליבה דוהר בחזהּ. "אני בסדר גמור."

את לא בסדר. את עומדת לחוות עוד אחד מהתקפי החרדה המטופשים האלה. אחרי כל השנים האלה!

היא הורידה את ידיה לרצפה, נשמה עמוקות והתייצבה. אסור לה להגיב בהגזמה. גבר נכנס לחנות שלה. היה לו מבטא איטלקי סקסי. עובדות אלה יכולות להיות שום דבר.

או שהן יכולות להיות –

לא.

היא עצרה את המחשבה והידקה את שיניה אל מול הפאניקה. היא לא תהפוך לאישה ההיא שוב. זו שהביטה מעבר לכתפה והתכווצה בצללים, ראתה איומים במקומות שלא היו קיימים. זה לא היה הוגן כלפי איתן. בנה היה ילד קטן ואינטואיטיבי, שהגיע לו טוב יותר מאשר אם שהיא פקעת עצבים.

"את בטוחה?" אמר האיש.

היא קמה על רגליה. היא תביט בו ותראה כמה היא מגוחכת. עם קצת מזל, הוא יהיה נמוך ועגלגל, כלל לא דומה לשטן הגבוה וכהה השיער, שפיתה אותה עם שוקו חם ורמז לייסורים בעיניו החומות העמוקות, בלילה קר בלונדון לפני חמש שנים.

וחשוב מכך, הוא לא יהיה כמו סבו של איתן – איש שהיא קיוותה שלעולם לא יהיה לה חוסר המזל לפגוש שוב.

"כן, תודה," היא אמרה והניחה את סליל הסרט על הדלפק. קצה ראשה פעם, אך היא פנתה לעבר האיש בחיוך מקצועי. מן הסתם, הוא עבר במקום ועצר לקנות פרחים לחברתו או לאשתו. "איך אני יכולה לעזור?"

דשי מעיל עשוי עור גמלים, מעל לסוודר שחור עם צווארון פולו נראו מול עיניה, ביחד עם כתפיים רחבות במיוחד. אף שאנה לא יכלה לראות את הגוף שמתחת למעיל, הרושם המיידי שלה היה של חוסן וכוח.

חיוכה נמוג, ובאותה דרך, שבה אנשים מציצים מבעד לאצבעותיהם בסרט מפחיד, היא פחדה להביט, אך בחוסר אונים נאלצה להרים את מבטה אליו.

זוג עיניים חומות כהות, שקועות עמוק בפנים נאות להחריד, פגשו בעיניה.

"שלום, אנה."

היא השתנקה, ליבה מזנק בגרונה, מעדה לאחור והתנגשה בספסל.

לוקה קאוולארי התקדם לעברה. "זהירות – "

"אל תיגע בי," היא פלטה ותפסה את החפץ הראשון שראתה – מזמרת הפרחים שלה – והרימה אותה מולו.

הוא השפיל את מבטו למזמרה הקטנה ואז חזרה אליה, הבעתו סקרנית יותר ממבוהלת. הוא דיבר בשקט. "היית דוקרת אותי, אנה?"

"אולי." היא שיפרה את אחיזתה במזמרה. כמובן שלא הייתה דוקרת אותו, אבל הוא לא ידע זאת. הוא לא הכיר אותה. הם היו זרים, על אף העובדה שיצרו יחד אדם קטן ומדהים.

בכל מקרה, אנשים היו מסוגלים לכל מיני דברים, כשמישהו יקר להם היה מאוים. אנה הייתה עושה הכול, כדי להגן על בנה, במיוחד מפני אנשים שרצו שהוא ימות, הרבה לפני שנשם את נשימתו הראשונה.

הפעמון מעל לדלת צלצל ואנה הציצה לעבר הכניסה. טעות, היא הבינה, כאשר לוקה קוואלארי תפס את מפרק ידה ופרק אותה מנשקה בזריזות, משליך את המזמרה לקצה הרחוק של הספסל, הרחק מהישג ידה. "לא!" היא קראה, מושכת את מפרק ידה, אך אחיזת ידו הייתה חזקה מדי.

אנה העיפה מבט מבוהל על המבקר החדש – בריון לבוש שחור – ובטנה צנחה. היא הסתכלה על לוקה באומץ מזויף. "באמת? הבאת תגבורת?"

הוא קימט את מצחו, כאילו העוינות שלה בלבלה אותו, וזה הרתיח אותה. למה הוא ציפה? לא לקבלת פנים חמה, זה בטוח. אם רק היה לה השכל, להתנהג כאילו אינה מזהה אותו. היא בילתה איתו לילה אחד לפני חמש שנים, זה היה מתקבל על הדעת, כי פניו התפוגגו מזיכרונה.

אלא שזה לא קרה.

איך יכלה לשכוח את הגבר, שהעניקה לו בפזיזותה את הבתולים שלה, הגבר היחיד איתו שכבה אי פעם – כשכל יום, היא רואה את ההעתק הזעיר והחי שלו?

מחשבות על איתן עוררו את חרדתה. ההזדמנות היחידה שלה לשחק אותה אדישה עברה. היא הגיבה בהגזמה. הסגירה את פחדה. אם לא ידע קודם שיש לה מה להסתיר, הוא ידע עכשיו.

היא הביטה לעבר הגבר בשחור, ליבה דופק כה חזק בחזהּ, ואז חזרה אל לוקה, שעיניו הצטמצמו כשבחן את פניה.

הבלבול שלו העמיק. הוא העביר את מבטו לגבר השני ואמר משהו באיטלקית. מיד, יצא האיש מהסטודיו וחצה את הרחוב, לעבר רכב שחור גדול שחנה ליד חנות הכפר, שני גלגליו ניצבים על שביל ההליכה, כך שלא חסם את הכביש הצר.

בעלת החנות לא נראתה בשום מקום באופק, ואנה חשה ניצוץ של הקלה. היא אהבה את דורותי גרין. האלמנה בת החמישים ומשהו הייתה אדיבה ושוחרת טוב, אבל היא הייתה אף חטטנית. מעט קרה בהוליפילד מבלי שדוט ידעה, ופנים חדשות תמיד זכו לתשומת לב מיוחדת.

"אין לך ממה לחשוש," אמר לוקה, בקול הקטיפתי הצרוד ההוא, שהיא הכירה טוב מכדי לבטוח בו. "אני רק רוצה לדבר."

אך הוא עדיין אחז בפרק ידה, כאילו לא בטח בה שלא תרים לעברו חפץ חד נוסף. אנה הרימה את כתפיה לאחור, והעמידה פנים שהעור שלה לא מעקצץ במקום שבו נגע בה ושההורמונים שלה לא זינקו ממודעות, ממראן הטוב של העיניים בצבע האספרסו, בעלות הריסים העבים.

היא הידקה את לסתה ואילצה את עצמה להיזכר ביחס המפוקפק של אביו כלפיה. זלזולו הקר בילד, שבאותה תקופה היה מעט יותר מעובר בגודל של בוטן בבטנה, אך נכדו בכל זאת!

היכן היה לוקה אז, כשהיא רצתה לדבר? למרבה הנוחות, נעדר. בזרועותיה של אישה אחרת, ככל שידעה אנה, זיכרונה כבר מעלה אבק בראשו, בזמן שהיא השלימה עם תזכורת קבועה הרבה יותר ללילם המשותף. בפעם היחידה בחייה, שבחרה בתשוקה ובספונטניות מעל לנטייתה להיות הגיונית.

"לדבר על מה?" היא אמרה, נאחזת באפשרות – המרוחקת ככל שהייתה – שהגעתו לסטודיו הפרחים שלה, באמצע אזור הכפר בדבון, היה רק צירוף מקרים מטורף והוא לא ידע דבר על קיומו של איתן.

תקווה קלושה במקרה הטוב, ולוקה ריסק אותה בשלוש מילים.

"על הבן שלנו."

מבטו אתגר אותה להביט בו ולהכחיש את זה.

"הבן שלי," היא אמרה, בפראות רבה מכפי שהתכוונה. אבל הוא לא יגיע למפתנה, אחרי ארבע שנים, ויעמיד פנים שהוא מתעניין בבן שלא רצה. היא שוב משכה בפרק ידה. "תעזוב אותי."

הוא שחרר אותה והיא שילבה את זרועותיה סביב מותניה, אלף שאלות עולות בראשה. איך ומתי גילה שהיא עברה את ההיריון? למה הופיע עכשיו? ליתר דיוק, מה הוא רצה?

לא את איתן. בבקשה, לא את איתן.

היא לא רצתה שהילד הקטן שלה יהיה בקרבת משפחתו!

מכל הבחינות, סבו היה מעט טוב יותר מגנגסטר מודרני. יש להודות, כי הדיווחים האלה היו מבוססים על שמועה ומקורם בשף איטלקי עם נטייה לאובר-דרמטיות, שקלואי יצאה איתו תקופה קצרה בלונדון. אבל אנה לא הייתה זקוקה לשכנוע רב. היא פגשה את פרנקו קאוולארי, והוא הפחיד אותה עד מוות. מעולם לא פגשה מישהו אימתני או מאיים יותר – או כה נטול חמלה.

"אנה – "

היא הרימה יד, עוצמת את עיניה, מסוחררת לפתע. "אני... אני רק צריכה רגע," היא אמרה, מכיוון שהשיחה שהם עמדו לנהל הייתה שיחה, שהאמינה שלעולם לא תתרחש. מה שאומר שהיא, האישה שקלואי כינתה מלכת ההערכות, לא הייתה מוכנה כלל. היא פקחה את עיניה וחיזקה את עצמה נפשית להשפעה הוויזואלית שלו. כצפוי, הדופק שלה עלה, למראה כל הגבריות האפלה והמסותת שלו. אך לפחות הוא לא נגע בה עכשיו, לא ליבה את העצבים בפרק היד שלה וגרם לגופה לעקצץ, במקומות מאוד לא הולמים.

היא לא רצתה להרגיש משיכה מינית לגבר הזה.

"את בסדר?" הוא אמר לפתע. "הראש שלך. אולי צריך לבדוק את זה?"

הוא התקרב אליה, מרים את ידיו, והיא נרתעה אינסטינקטיבית לאחור. אם לוקה קאוולארי יגע בראשה, זה ימוטט אותה לגמרי.

"הראש שלי בסדר," היא אמרה בחיפזון. "אני רק קצת... המומה. מעולם לא דמיינתי שאנהל את השיחה הזו, למען האמת."

עיניו הצטמצמו. "מעולם לא דמיינת שארצה יום אחד להכיר את בני?"

אנה לא אהבה את איך שהשאלה הזו גרמה לה להתפתל בתוכה, כאילו הייתה לה סיבה להרגיש אשמה. זה גרם לה לרצות להשיב מלחמה. "לא פגשת את בני. מה גורם לך להיות בטוח כל כך שהוא שלך?"

"ראיתי את תעודת הלידה שלו. ותמונות."

אנה מצמצה. תמונות של איתן? איך? היא הייתה תמיד כל כך זהירה. היא השתמשה במדיה החברתית רק לעסק, ומעולם לא פרסמה תמונות שלה או של איתן ברשת.

לוקה החליק את ידיו לכיס מעילו. עם המראה הכהה שלו, מבנה הגוף הצר ורחב הכתפיים ולבושו המסוגנן, הוא לא היה נראה שלא במקומו, בפריז או במילאנו. בהוליפילד, הוא נראה זר כמו שאנה הרגישה, בפעם הראשונה שהיא וקלואי נסעו לאזור הכפר הבלתי רגיל.

"בנך נולד בבית החולים רויאל דבון ואקסטר, בדיוק שלושים ושישה שבועות וחמישה ימים אחרי שאת ואני בילינו לילה משותף בלונדון," הוא אמר. "אני לא מומחה להיריון, אבל אני יכול לעשות את החשבון. אלא אם כן שכבת עם גבר אחר, בערך באותו זמן, שנראה דומה לי באופן מדהים, או שהיית כבר בהיריון מרוח הקודש, כשנפגשנו..." הוא השתהה מספיק זמן, כך שפניה של אנה התלקחו, בהתייחסותו לכמה תמימה היא הייתה, "... אני בטוח באופן סביר, בלי בדיקת די-אן-איי – שאני לא פוסל, דרך אגב – שאיתן סינקלייר הוא לא רק הבן שלך, אלא אף הבן שלי."

היא נעצה בו מבט, שונאת שלא הייתה לה תשובה לכל זה. "אילו תמונות?" היא אמרה, במקום זה.

הוא היסס לרגע. "תמונות מעקב."

אנה ינקה נשימה. "עקבת אחרינו?" קולה עלה באימה. האם היו לו תמונות גם שלה? תחושה של חילול גרמה לקשרים בבטנה.

"לא אני."

"אז מי?" היא דרשה.

לסתו התקשחה. "אבי."

צינה עלתה על עמוד שדרתה. "מדוע?"

"אני לא יודע," הוא אמר בקול הדוק.

היא הנידה בראשה, מבולבלת. "לא שאלת אותו?"

"לא," הוא אמר.

"למה לא?"

"כי הוא מת."