חי במלחמה: עיתונאי בקו האש

ב־26 באוקטובר 1943, בחמש לפנות בוקר לערך, באתי לאוויר העולם בירושלים, בבית החולים האוניברסיטאי הדסה שעל הר הצופים. שנים אחר כך סיפרה לי אמי שממש לפני הלידה שמעה את המואזין קורא לתפילה בכפר עיסאוויה הסמוך וחשבה לעצמה שזה לא סימן טוב. וכי איזה מין חיים צפויים לתינוק יהודי, שיגדל בתוך רוב ערבי, תהתה בינה לבינה, בעודה אפופה בצירים. בחוץ השתוללה מלחמת העולם השנייה. המשרפות באושוויץ ובדכאו עבדו במלוא הקצב, ובארמון הנציב ישב מושל בריטי וניהל את ענייני פלשתינה־א"י. מדינה יהודית היתה אז חלום רחוק.

הורי היו סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. אמי היתה מורה ואבי ריכז את פעילות הפנאי לנוער בירושלים מטעם ארגון נשות הדסה. ב־1947 נשלח אבי על ידי הדסה לסיור השתלמות בן עשרה חודשים באנגליה ובארצות הברית כדי להתמחות בניהול מועדונים לפעילות פנאי של הנוער היהודי בפלשתינה־א"י. נשות הדסה התכוונו להקים רשת של מועדונים כאלה, ואבי אמור היה לעמוד בראשה. אמי התלוותה אליו, ואותי השאירו בבית סבי וסבתי בבני ברק החרדית. כששבו ארצה, עברנו אמי ואני לקיבוץ יגור, ואבי שב לירושלים לעבודתו בהדסה ולפעילותו ב"הגנה".

הייתי בן ארבע וצורפתי לגן של הגננת בלה. באחת השבתות הגן יצא לטייל ברפתות של הקיבוץ, כאשר הצנחנים הבריטים (ה"כלניות") פשטו על יגור ועל קיבוצים נוספים בסביבה כדי לאתר את הנשק שהיה מוסתר בסליקים ולעצור חברים שהיו פעילים ב"הגנה". בזיכרוני צרובה עד היום תמונה אחת באופן חד וברור: כמה ילדים, ואני בתוכם, ספק מסתתרים ספק מציצים מפתח הרפת בבריטים המתרוצצים בין קוביות הקש במכנסי חאקי עד הברך, הפרות גועות והגננת בלה אוחזת בי בצווארון החולצה ומושכת אותי פנימה.

זמן־מה אחר כך, בינואר 1948, נהרג אבי בקסטל. הוא היה במעלה החמישה במסגרת תפקידו ב"הגנה" כמדריך נשק כבד, והיה אמור לחזור לירושלים בשיירה שהובילה מזון ופועלים מהקיבוצים מעלה החמישה וקריית ענבים אל העיר הנצורה ואל מחצבות מוצא. הוא ישב חמוש ברובה על כדי חלב בארגז משאית פתוחה כשנפגע בעורפו ממטח היריות הראשון בַּמקום שבו נמצא כיום גשר הראל. היורים היו אנשי הכנופיה של עבד אל קאדר אל־חוסייני (בן למשפחה פלסטינית ירושלמית מיוחסת ועשירה, שהנהיג קבוצות חמושים פלסטינים בירושלים וסביבותיה בשנות ה־40), שארבו לשיירה מאחורי גדר אבנים מצפון לכביש הצר שבמעבר הקסטל. ברוך בן ישי נפל פצוע בין כדי החלב המנוקבים, מגונן בגופו על אשה שהיתה לידו. חיילים בריטים פינו אותו לבית החולים שערי צדק בירושלים, ולאחר כמה שעות נפטר מפצעיו.

למחרת בלילה, בחיפוי משמר בריטי כבד, נערכה הלוויה בחלקה המזרחית של בית הקברות היהודי העתיק שבהר הזיתים. אבי, והרוגים אחרים מאותה שיירה, נטמנו בחיפזון וכמעט בלא מלווים. אמי וסבי היו שם, ורק אחרי שחזרו מן הלוויה סיפרה לי אמי שאבי נהרג. לדבריה, שאלתי אותה: האם קברו אותו עם הנעליים? וכשאמרה "כן", לא שאלתי יותר. היא לא בכתה - וגם אני לא. איפוק נחשב במשפחתנו לערך מקודש - בדיוק כמו דיסקרטיות.

עד למלחמת ששת הימים לא יכולנו לעלות לקברו של אבי בהר הזיתים, שהיה עד יוני 67' בשליטת ירדן. אמי נישאה בינתיים לראובן בר־סבר, חברו לנשק של אבי הביולוגי, שממנו נשאר לי רק זיכרון עמום. לא הכרתי את ברוך בן ישי, ומעט מאוד ידעתי עליו ועל נסיבות מותו. גם אחרי שחרור ירושלים ב־1967, המשיכה אמי להחריש והתמידה בכך 30 שנה, עד שבשנת היובל למדינת ישראל החלטתי לכתוב לגיליון החג של "ידיעות אחרונות" על חלל המלחמה הפרטי שלי. אז, לראשונה, באתי לאמי וביקשתי לדעת עוד פרטים: כיצד נהרג אבי, כיצד נקבר וכו'. רק אז נודעו לי סוף־סוף העובדות במלואן. סיקרן אותי לדעת איך נראה האירוע ההוא בעיני האויב, ולכן יצאתי לסיור ולריאיון בשטח הקסטל עם פייסל חוסייני, בנו של מי שהרג את אבי. ארכיון שירות המודיעין של ה"הגנה" הצביע בוודאות על עבד אל קאדר אל־חוסייני כמי שפיקד על המארב שהוטמן בקסטל לשיירה שאותה איבטח אבי. שלושה חודשים אחר כך הרגו אנשי החטיבה הירושלמית את אל־חוסייני בקסטל, במרחק 300 מטרים בלבד מן המקום שבו הוא הרג את ברוך בן ישי.

אחרי נפילתו של אבי במהלך מלחמת השחרור וקצת אחריה נשארנו ביגור. באחת הפעמים שבהן נסעתי עם אמי מחיפה לקיבוץ, הצלחתי למשוך תשומת לב כללית בזכות סיפורי בדים מפורטים ומסמרי שיער שסיפרתי לנהג ולכמה חיילים משועממים. אמי אומרת כי היא לא ידעה היכן לקבור את עצמה מרוב בושה לנוכח התיאורים המפורטים שזרמו מפי על הקרבות שהשתתפתי בהם כביכול כלוחם ב"חיות הנגב" של הפלמ"ח. אני דווקא רואה כיום בסיטואציה הזו את אירוע השקת הקריירה העיתונאית שלי. עובדה - אותם חיילים, שלהם סיפרתי באוטובוס את סיפורי הבדים שלי, הופיעו כעבור כמה ימים בחדר של אמי בקיבוץ. הם סיפרו שבלילה הקודם כבשה היחידה שלהם כפר ערבי ליד חיפה, ומאחר שהתרשמו עמוקות מ"דיווחי המלחמה" שלי, הם הביאו לי מזכרת מקרב אמיתי: חמור וחרב. "לרון, מתנת הלוחמים מבלד א־שייח', משלל המלחמה 6.5.48". כך היה כתוב על נדן העור הרחב של החרב. (במקום שבו היה בלד א־שייח' הוקם אחרי מלחמת השחרור היישוב תל חנן). החמור שירת את קיבוץ יגור בנאמנות עד ליום מותו, ואילו החרב עודנה שמורה איתי.

שני הורי עבדו ואני הייתי מה שמכונה "ילד מפתח". כשחזרתי מבית הספר היה לי המון זמן לעצמי. אבל כשילדי השכונה שיחקו כדורגל, אני העדפתי לקרוא. בלעתי ספרים עד שאפילו אמי, בעצמה מורה לספרות, היתה מחביאה אותם ומאיצה בי לצאת החוצה ולשחק עם ילדים אחרים. בלית ברירה עשיתי כדבריה, אבל משחקי הרחוב באותה עת שעממו אותי וממש לא הצטיינתי בהם. כל מה שרציתי זה לחזור הביתה לספרי ההרפתקאות או לשוטט לבדי כשאני מפנטז שאני "יד הנפץ", או "וינטו" האינדיאני, או דמות אחרת מספרי קרל מאי, שמתמודדת עם הסכנות הרבות האורבות לו לאדם במערב הפרוע. חייתי בעולם מדומיין ואהבתי את זה. קרל מאי, ז'ול ורן, וולטר סקוט והנריק סנקביץ' סיפקו לי את כל האקשן והריגושים שילד יכול היה לקוות להם, אבל בתוך כך גם הפכתי לבטטת כורסה אמיתית.

את כל האגרסיות שהצטברו בי כנער מתבגר הוצאתי במריבות ובסקנדלים שפרצו מדי יום ביני לבין אמי ולא פסקו עד שהורי, וגם אני, הגענו למסקנה שייטב לכולנו אם אצא מהבית לאיזו תקופה. במקרה או שלא ובנסיבות דומות, החליטו באותו קיץ עוד שלושה נערים מהשכונה, שהיו איתי בשבט צופי רמת גן, לנסות להתקבל לפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי שבחיפה; השמועות על אורח חיים צבאי אתגרי, מדים ונשק הלהיבו אותנו, וההורים הסכימו בתקווה שמישהו יכניס במתבגרים הסוררים קצת משמעת.

בשנותיה הראשונות הפנימייה היתה מוסד ספרטני קשוח ששררו בו משמעת ברזל ודרישות פיזיות מפליגות. אני מודה שבהתחלה היו לי קשיי הסתגלות פיזיים ומנטליים ניכרים. באוגוסט 1958, כל מי שלא שחה למרחקים בים, ולא הצליח להגיע בחזרה עם המחלקה לשער הפנימייה בסיום "ריצות החגור" - הודח. ואמנם כפסע היה ביני לבין הדחה אחרי חודש הגיבוש לפנימייה, וגם בשנה הראשונה התקשיתי לעמוד במאמצים ובמבחני הכושר הגופני.

"ריצות החגור" היו הסיוט שכולנו חששנו ממנו. היינו בני 14-15, אבל נדרשנו לרוץ חמישה ועשרה קילומטרים בעליות ובמורדות הרי הכרמל, נעולים בנעלי עבודה צבאיות וחנוטים בתוך חגור קרב בריטי; על ראשינו התנדנדה קסדת פלדה אמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה, גדולה וכבדה בכמה מספרים ממידתם של נערים כמונו, ובשתי ידינו התאמצנו לאחוז ב"רובה צ'כי", כלומר "מאוזר" גרמני K98, שמשקלו 3.7 קילוגרמים, שצריך היה לדרוך מחדש לפני ואחרי כל ירייה, שיוּצר עבור חיילי גרמניה הנאצית במפעלי סקודה שבצ'כוסלובקיה. צלב קרס אחוז בציפורני נשר, סמלו של הוורמאכט, היה עדיין טבוע על גשר בית הבליעה של הרובה. רבים מאיתנו לא הגיעו לסופן של אותן ריצות חגור ונשברו בדרך. אבל בד בבד עם כל הקשיים, גם גילית עד כמה אתה וחבריך למחזור, המתגבש והולך חברתית, מוכנים לעזור האחד לשני; לקחת ממך את הנשק והקסדה כדי להקל עליך להמשיך לרוץ, להוריד את התרמיל מגבו של מי שעומד ליפול או לעצור, לרוץ כמה מטרים אחורה כדי לאחוז בזרועות מי שנפל, להרימו ולתמוך אותו בתוך הגוש הרץ והמתנשם בכבדות, רק כדי שלא יישאר מאחור ויסתכן בהדחה.

אבל הדבר הכי קשה היתה המשמעת הקשוחה והבלתי־מתפשרת. מייסד בית הספר הריאלי והוגה רעיון הפנימייה הצבאית, ד"ר בירם, היה בעברו קצין בצבא פרוסיה (במלחמת העולם הראשונה שימש ד"ר בירם כקצין קישור לצבא האימפריה העות'מנית במזרח התיכון). הוא דרש והנהיג בפנימייה משמעת פרוסית שנראתה קשוחה מדי אפילו להורינו, שרובם שירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. חניכי המחזור שמעלינו לא התעללו בנו, אבל דרשו מאיתנו שהמיטות שבהן הם ישנו יהיו מסודרות כמו קופסאות גפרורים מרובעות כשאנחנו הולכים לבית ספר, ושהשמיכה שכיסתה את המזרן תהיה מתוחה כמו עור על תוף, כך שקופסת גפרורים שהפיל עליה הסמל התורן היתה צריכה לקפץ קמעה. נאלצנו להביא מוטות עץ שבאמצעותם ריבענו את המזרנים ומעליהם מתחנו את השמיכות עד שקיבלנו את התוצאה הרצויה. את המדים היינו צריכים לגהץ בעצמנו ולעמלן את הכותפות ואת כיסויי הכיסים של החולצות עד שהפכו למשטחים קשיחים. הבגדים בארון היו צריכים להיות מקופלים באורך וברוחב שווים ומונחים זה על זה בלי שאף בגד יבלוט החוצה מהשורה. אם נמצאה בארון חולצה מקופלת אך לא מכופתרת, העונש על כך היה לתפור 100 כפתורים עד כיבוי האורות באותו ערב, וכמובן רק אחרי שהכנת את השיעורים וסיימת את כל האימונים. בחדר האוכל היינו צריכים לשבת מתוחים לאחור עד שהסמל התורן היה נובח "אפשר לאכול". הארוחה נמשכה רבע שעה בדיוק. בראש כל שולחן, שמשני צדיו הסבו שישה מבני המחלקה הצעירה, ישב "ראש שולחן" מן המחלקה הבוגרת, שהקפיד על דציבלים נמוכים ועל נימוסי השולחן של "האָליפים".

הביתה יצאנו אחת לחודש ל־48 שעות, ובשבועות שבהם לא יצאנו היו לנו שלוש שעות של "אפטר דיוטי" באמצע השבוע, שאותן בילינו בחיפה. הספקנו רק לאכול פלאפל, לראות סרט ו"לשבת קצת על הברזלים" עם החבר'ה, עד שהגיעה השעה לחזור לפנימייה. "אפטר" נוסף קיבלנו בסוף השבוע. מי שסרח רותק, לפעמים אף למשך חודשים ארוכים.

הלימודים בבית הספר הריאלי בחיפה היו אתגר בפני עצמו. חמישה בקרים בשבוע היינו לובשים את מדי החאקי של הריאלי והולכים ללמוד בבית הספר. היום השישי היה אמור להיות מוקדש לעבודה עצמית, אבל למפקדים בפנימייה היתה פרשנות משלהם למונח, שהעמידה אותנו לשירותו של הגנן או לעבודות רס"ר. ד"ר בירם, מורי הריאלי ומפקדי הפנימייה טרחו רבות כדי להטמיע בנו את ההכרה שאנחנו אליטה; אליטה משרתת, שנושאת באחריות לאומית, מקפידה לשמור על רמה תרבותית, ורואה חובה לעצמה להגשים ערכים כמו סולידריות חברתית. כך, למשל, היינו חייבים, פעמיים בשבוע, להשתתף בפעילות חברתית משותפת עם נוער במצוקה בשכונות של חיפה התחתית. יום הלימודים עצמו נפתח בכינוס בוקר של כל הכיתות, שבו ניגנו בטהובן על פסנתר־כנף.

אבל היו להתנהלות הסופר־ערכית הזו גם צדדים לא סימפתיים. בשנה השלישית והאחרונה שלנו בפנימייה כמעט שהועפתי ממנה מפני שהודעתי למפקדַי ולחברַי שאני מסרב להיות חבר בוועדת תרבות. זו היתה הפעם השלישית ברציפות שבה המחלקה בחרה בי לתפקיד, אבל לי נמאס, ורציתי להתמקד בהתכוננות לבחינות הבגרות. מפקד הפנימייה והמ"מ החליטו שאם אני לא מקבל את דין חברַי למחזור, כי אז אני לא רשאי להשתתף איתם בפעולות חברתיות, כולל שהייה עמם בחדר האוכל. במשך חודש אכלתי מתוך מֶס־טין - הכינוי הרווח היה "מסטינג", כלֵי אוכל מפח שהיו נהוגים בצבא הבריטי והאמריקאי וגם בצה"ל באותה עת - מחוץ לחדר האוכל, יושב על רחבת הבטון שמאחורי המטבח. כשעמדתי בסירובי, מפקדי הפנימייה הזמינו את אמי לשיחה והודיעו לה שבכוונתם להדיח אותי. אמי דווקא שמחה מאוד. לדעתה, כבר ספגתי מספיק משמעת וסבל פיזי כדי שאדע להעריך את מה שיש לי בבית. לכן היא לא בזבזה זמן על ניסיונות לשכנע אותם לשנות את ההחלטה, ואף הבטיחה לקנות לי קטנוע אם אחזור הביתה.

התלבטתי כמה דקות ואז, להפתעתה, החלטתי לקבל את "דין התנועה". אמנם לא רציתי להיות חבר בוועדת תרבות, אבל מסדר הסיום כבר נראה באופק - ואני רציתי לעמוד שם יחד עם כל חברַי.

מאז שעמדנו על מגרש המסדרים של הפנימייה בטקס הסיום, כששר הביטחון וראש הממשלה דוד בן־גוריון בכבודו ובעצמו העניק לנו את סיכות הבוגר, שאלתי לא אחת את עצמי אם חיי היו נראים אחרת אלמלא אותן שלוש שנים על הכרמל במחיצתם של חברַי. היום אני יודע בוודאות כי התקופה בפנימייה היתה אולי אחת משתי התקופות המעצבות ביותר בחיי. למדתי להתמודד עם קשיים פיזיים, והחיים בַּצוותא הלוחצת של "המחלקה" העניקו לי כישורים חברתיים ששירתו אותי היטב בקריירה העיתונאית שלי. ומה שהכי חשוב, למדתי בפנימייה להיות פרגמטי וכיצד לא לתת לאגו לנהל אותי.

אינני יודע עד כמה, אם בכלל, היתה נערותי מאושרת יותר אילו נשארתי בבית במקום להצטרף לפנימייה. ואולם אין לי ספק שבמקרה כזה, בהמשך חיי, הייתי אדם מאוזן יותר מבחינה רגשית; הרבה פחות נוקשה ותובעני והרבה יותר קשוב לצורכיהם של אנשים שלא הוקשחו כמוני ב"משולש הברזל" שעל הכרמל. אותו משולש שצלעותיו היו בית הספר הריאלי האליטיסטי והשאפתני, המשטר הקשוח של הפנימייה הצבאית והחברותא, המלחיצה לעתים, שהתפתחה בצריפים שבהם התגוררנו ובסדרות האימונים שיצאנו אליהן כשכל בני גילנו האחרים היו בחופשות.