נסיכי המאפיה 3: נסיך מאפיה פראי

1 אן

רנדל הוא גבר ורוד לחיים עם זקן אפור ארוך ועיניים טובות. הוא יושב על ספסל ממוסמר בפינת החדר במכון פנצ'ר, הידוע בשמו הקודם "מכון פנצ'ר ללוקים בנפשם".

לפני כשלושים שנה, רנדל רצח שלושה אנשים באוטובוס עירוני ואז ניסה להרעיל חבורת עובדי משרד בעוגיות טבולות ברעל, שגרמו להקאה חריפה אצל חמישה מהם.

היום הוא תחת השפעה כבדה של תרופות וכבול לחדר הקטן במשך עשרים ושתיים שעות ביממה. מימינו יש חלון גדול שממנו אפשר לראות את פניו של הסניטר מציץ פנימה, אחד משני הסניטרים שכל תפקידם הוא לשבת במסדרון ולהשגיח על רנדל במהלך שעות הערות שלו. המטרה הדחופה היחידה בחייו של רנדל היא להתנהג יפה כדי לצמצם אותן לעשרים ואחת שעות בלבד.

אני מחליטה שכך הייתי פותחת את הכתבה, לו הייתי כותבת אותה בתור כתבת עניין אנושי על המטופלים באגף חולי הנפש והמסוכנים של מכון פנצ'ר. תמיד מחברים כתבה לדרמה של אדם אחד ומנסים למצוא פרט מפציץ אחד. הפנים המשגיחות תמיד הן פרט מפציץ.

לכתבות על אנשים יש כוח. הן מאנישות אנשים, מחברות ביניהם. אבל אני לא כאן כדי לכתוב כתבה על אדם.

באתי לעשות תחקיר לכתבה על דברים. כתבה על שרשרת אספקה. כתבה מהסוג הכי משעמם שיש.

כתבת שרשרת אספקה באמצע שום מקום במינסוטה היא מה שקורה כשאת כורעת ברך בין עיי החורבות בקאבול, בוכה ומחזיקה בידייך חתלתול ובה בעת מחמיצה את הפגישה החשובה ביותר בקריירה שלך.

כולם קראו לזה התמוטטות עצבים. התואר הולם את המצב.

פשוט תסיימי את המטלה, אני אומרת לעצמי. תורידי את הראש ותבצעי את העבודה.

כי התמזל מזלי לקבל את המטלה הזאת. אף עורך מכובד לא יתקרב אליי בימים אלה. המטלה הזאת ניתנה על ידי עורך בסטורמליין, לא עיתון מכובד.

אחות בשם זארה מציגה אותי בפני המטופלים שאחריהם אעקוב. היא חושבת שאני אחות וזה נכון. הייתי אחות לפני שהחלטתי שבעצם אני רוצה להיות עיתונאית.

אני עוטה מגן פנים מפלסטיק וכפפות ועושה משהו קטן עם כל מטופל, כדי שזארה תוכל לוודא שאף אחד מהם לא מגיב אליי באופן גרוע. היא גם רוצה לוודא שאני מסוגלת להתמודד עם המסוכנים ועם חולי הנפש.

המסוכנים וחולי הנפש לא יהוו בעיה. הריח של חומר החיטוי כן. הוא אופף אותי ואני מרגישה כאילו אני שוחה בו. אני לא מסתדרת היטב עם ריחות חיטוי בימים אלה.

האחות זארה לא רוצה בנוכחותי כאן והיא לא מנסה להסתיר זאת. "האחות אן תמדוד לך את לחץ הדם, רנדל," אומרת זארה. "אתה תראה אותה הרבה."

הבחור מאגף כוח אדם הזהיר אותי שהסגל יתנגד לנוכחותי. חברה של האחות זארה הייתה אמורה לקבל קידום לתפקיד הזה. כולם בצוות חשבו שהיא תקבל אותו. ואז אני הגעתי וחטפתי לה אותו, לכן אני קצת מנודה.

התמודדתי עם דברים גרועים הרבה יותר.

"שלום, רנדל," אני אומרת בשקט. פניו של רנדל שטוחות – זה המושג במחלקה הפסיכיאטרית להיעדר הבעה. עיניו חלולות כשאני מסדרת את שרוול לחץ הדם סביב שריר הזרוע המידלדל שלו. רנדל על קוקטייל סמים שנקרא בי־52 שעושה בדיוק את מה שהייתם חושבים שיעשה – מאלחש אותו ומאט את מחשבותיו, כך שהוא בעיקר צמח גינה ופחות בן אדם. הוא מקבל עוד תרופות בלילה. זה הזמן היחיד שבו סניטר לא נדרש להשגיח עליו.

אני מציינת בטאבלט את התקדמותו, מסמנת תיבות ומזינה את המספרים. "כל הכבוד! נראה שאם תתנהג יפה עד סוף השבוע, תקבל שלוש שעות שהייה בחדר הכללי," אני אומרת לו.

רנדל גונח וממלמל משהו שנשמע כמו הסכמה.

זארה רוטנת. לדעתי גילה כפול משלי – עשרים ותשע – כך שהיא קרובה לשישים. שערה הקצר בלונדיני־צבוע, אסוף בסרט שיער מנוקד. היא אמרה לי שהבחורים אוהבים שהיא מחליפה סרטים בצבעים שונים. הבחורים חשובים לה, אבל היא רוצה שאסתלק.

בנוסף לעוינות, אני מתחילה להרגיש שזארה שמה לב לשקר שלי, או אולי היא פשוט מרגישה באי־נוחות שלי. אחיות יודעות לשים לב למצבים נפשיים של אנשים וזארה מצטיינת בעבודתה. אחרי שלושה עשורים במחלקה פסיכיאטרית, האנטנות מתחדדות. היא לא יודעת על ההתמוטטות שלי, כמובן.

אבל זארה לא תהיה הבעיה הכי גדולה שלי.

הבעיה הכי גדולה שלי יהיה דוני, הסניטר הראשי. לאיש הזה כתוב על המצח בן זונה מעוות. מבחינתי הדבר היחיד שמבדיל בין דוני לאנשים הקשורים למיטות, הוא הרשעה בבית משפט וצו אשפוז בכפייה.

המטופל הבא הוא סכיזופרן בראשית שנות העשרים לחייו. כשהיה סטודנט, הוא פוצץ חנות נוחות בתחנת דלק לצד הכביש המהיר והרג שלושה אנשים. הוא מרוסן בשני מקומות וזה אומר שמפרקי כפות ידיו קשורים למותניו. גם הוא מקבל את קוקטייל הבי־52 וניחן באותן עיני בי־52 שטוחות.

זארה עומדת בפתח ומסמסת בטלפון שלה, צופה בי חלקית בעודי מודדת לו לחץ דם ולוקחת בדיקת דם. הדקירה בעור אינה מורגשת אצלו. מעניין אם הוא יודע שאני כאן. אני לוקחת את גיליון ההתקדמות. הוא חותר לשחרור ידיו בזמן השינה. "אם תתנהג יפה עד סוף השבוע, תוכל לישון בידיים חופשיות," אני אומרת לו בשמחה.

"תודה," הוא ממלמל.

אנחנו עוצרות במסדרון בין כל תחנה כדי לדון במטופלים. זארה צופה בעיניי בתשומת לב מוגזמת בשיחות האלה.

"את לא תוכלי לבצע את התפקיד שלך אם תאפשרי לבחורים האלה להפחיד אותך," היא נובחת.

היא קולטת את כל המובנים שבהם אני לא שייכת, או אולי את מצבי הנפשי הדפוק והשברירי. היא קולטת משהו.

אני מנסה לחייך בשלווה. "הבחורים האלה בסדר. אני מסתדרת."

עם כל ההרדמה ואמצעי הריסון, ובטח שעם הסניטרים המשגיחים שזמינים לקריאתי, אני מוגנת מפני הגברים האלה, בעיקר לעומת רבים מנושאי הכתבות שראיינתי בשטח בשנותיי הארוכות בתור עיתונאית מכובדת.

רבים מהמרואיינים היו לא יציבים כמו האנשים האלה, אלא שלהם היו נשקי תקיפה והתרופות היחידות שנטלו היו קפה ואולי אלכוהול – לא שילוב מנצח כשאתה מטורף מסוכן.

וכן, דוני, המלך המעוות של הסניטרים, ככל הנראה ינסה לדחוק בי עד לקצה.

אבל הקריפטונייט שלי הוא ריח החיטוי.

לפני חצי שנה הייתי צוחקת אם מישהו היה מנסה לתת לי משימה כזאת. הייתי העיתונאית האמיצה ששולחים לבוטאן או לסוריה. נסעתי בג'יפים וברכבי האמר, ישבתי עם עסקנים בבתי קפה קטנים ומחורבנים וחיכיתי לפגוש כמה מהאנשים המעניינים ביותר בעולם, לרדוף אחרי הסיפור. חייתי למען הסיפור.

אם יש אנדרדוג, מנהיג מיליציה מטורלל או מישהו שמנסה לעשות את הבלתי אפשרי – תקראו לי!

עכשיו אני עוקבת אחר שרשרת אספקה עבור עורך בעל תיאוריית קשר שחושב שהשוטרים מתעלמים ממנה. התמזל מזלי שסטורמליין היו צריכים מישהי עם תואר בסיעוד.

כך אחלץ את עצמי מהמכתש השרוף והעמוק שאליו נפלה הקריירה שלי. אחקור לעומק את עניין שרשרת האספקה. אעשה זאת כאילו מדובר במשימה החשובה והטובה ביותר שאי פעם הוטלה עליי. העורך של סטורמליין ימליץ עליי לכתבה הבאה. ואז אחקור ואכתוב אותה לעומק, וכן הלאה.

אתמקד בסיפור שלפניי כאילו מדובר בסיפור החשוב ביותר אי פעם – ככה איחלץ מהבור.

אני עוצמת עיניים בלב הולם. ריח חומר החיטוי עדיין משפיע עליי, גם אחרי חצי שנה. חשבתי שאני מוכנה.

ידעתי שאריח את הריח הזה כאן, אבל חשבתי שהוא לא יהווה בעיה. בית החולים לא נתון למתקפה. אף אחד לא יהיה לכוד כאן. זה עולם רחוק שנות אור מאזורי המלחמה.

גרוע יותר, הריח מזכיר לי את החתלתול. אני מנערת אותו ממחשבותיי, מזכירה לעצמי שהחתלתול בסדר. את ניגשת להציל את החתלתול. את קשוחה.

טוב, פעם הייתי קשוחה.

אני לא מרגישה קשוחה. ריח חומר החיטוי דופק אותי חזק. אריח אותו כל הלילה – אני כבר יודעת את זה. לא אצליח להירדם.

לא צריך להסביר לי כמה סיפור על נפילה קשה הוא סקסי. אני עיתונאית. אני יודעת.

אין דבר מענג יותר ממישהו שעשה תרמית פונזי ועכשיו הוא באזיקים. כוכב הרוק השחצן שהידרדר לסמים. הבחור האהוב בתיכון שהתאכזר אלייך מנקה עכשיו תאי שירותים.

אף פעם לא חשבתי שאככב בסיפור נפילה קשה משלי. נראה לי שאף אחד לא חושב על דבר כזה.

אנחנו ממשיכות במסדרון. אני פוגשת סניטר היפי שמשגיח על ארבעה מטופלים בעמדה. אני רואה שהוא יהיה מרואיין מעניין אבל אני לא כותבת כתבה כזאת. מת'. שרשרת אספקה. סטורמליין.

דוני, מלך הסניטרים המעוות, מגיע. יש לו נעלי ריצה זרחניות, כמה ניקובים ריקים באוזן ואסטרטגיה שנועדה להבהיר מי הבוס על ידי נעיצת מבט בציצים. עיניו קטנות וממורכזות. עיני טורף.

"הם מוכנים ל־34," אומר דוני.

"בחייך," אומרת זארה.

"מה זה 34?"

"מטופל 34," אומרת זארה. "בואי."

אין לו שם? אני לוקחת את העגלה ודוחפת אותה במסדרון למקום שבו שלושה סניטרים נאספים ומדברים בשקט. לכולם יש אקדחי הלם.

"מה קרה?"

"אנחנו מכינים שלושה בסטנד־ביי לחיית הטרף," אומר דוני ומביט בי בעיניים נוקבות. הוא הטיפוס שתמיד זומם משהו ולכן הוא מרגיש כשמישהו אחר זומם משהו.

אני מעבירה אותו במוחי מבעיה לסכנה של ממש. ואני מבינה איך זה יתנהל, כמו סערה מושלמת – דוני המסוכן קולט שיש סדק בשריון שלי, זארה מבטאת סלידה כלפיי, שאר חברי הצוות אדישים אליי, אני על תנאי, והכי גרוע – אני לא אומרת מי אני.

תתמודדי.

דוני פותח את הדלת. ריח חומר החיטוי מחריף בחדרים. חם לי פתאום.

חשבתי שאני מוכנה.

ידו מונחת על שיפולי גבי, אבל מעט נמוך מדי, בעודו מוביל אותי פנימה ללא כל צורך. אני עוצרת ומסתובבת אליו. "הבנתי."

הוא מרים את ידיו כאילו התוקפנות שלי לא במקום.

אני מסתובבת ודוחפת את העגלה אל תוך החדר הקטן. הדלת נטרקת וסוגרת את כולנו בפנים.

דוני תופס מקום בפינה.

"אנחנו בסדר," אומרת זארה. היא לא רוצה אותו כאן. דוני פשוט מביט בה בעיניים ממורכזות ומפחידות.

זין על הכול, אני חושבת, ואז פונה למטופל.

ונשימתי נעתקת.

מטופל 34 מקרין ארשת תוקפנית של תלתלים כהים ושל זקן קצר ופרוע. ריסי פחם מעטרים את עיני הענבר שלו. האנרגיה שלו... עוצמתית, כאילו ייצרו אותו באש גיהינום זוהרת. משהו בו מושך אותי. הוא מהמם במובן הזועם של המילה. הוא מהמם במובן המרהיב של 'אני־אשאב־ואירק־אותך'.

רמת הריסון הגבוהה ביותר היא בדרך כלל קשירה בארבעה מקומות, אבל מטופל 34 קשור בשמונה מקומות – זרועות למותניים, מותניים למיטה, מפרקי כפות ידיים למיטה, קרסוליים למיטה וצוואר למיטה.

הוא מביט בנקודה קבועה בתקרה כמו שאר מטופלי הבי־52, מבטו מזוגג אבל אני מרגישה שהוא שונה לחלוטין. אני מרגישה שהוא באמת חי.

אני מרימה את מבטי ורואה את זארה צופה בי בקשיחות, כאילו תפסה אותי על חם. האם הבטתי במטופל 34 יותר מדי זמן?

אני מורידה את מגן הפנים כדי לתפוס את מקומי ליד מיטתו, מוכנה לבדוק את המדדים שלו, אף על פי שאני רוצה לברר אם יש סביבי צוות צילום כמו בתוכנית מתיחות. הוא פשוט... לא כמו כל השאר.

לא כמו אף גבר שראיתי מעודי.

לפי הגיליון של מטופל 34, הוא על בי־52 ובנוסף מרפי שרירים ועוד משהו שאני לא מזהה. מספיק תרופות שיכולות להמית פיל.

אני כורכת את שרוול לחץ הדם סביב זרועו השרירית ונדהמת, כי זה הבחור שמוציאים מהמיטה פעמיים ביום בלבד – לשירותים ולאוכל. והוא תחת סמים כבדים. מתי ואיך הוא מתעמל? ומה הוא עשה כדי להביא את עצמו לרמת ריסון כזאת?

אני גוללת להיסטוריה הרפואית בגיליון שלו. כלום. אני ממש רוצה לדעת מה הוא עשה כדי להגיע לכאן. אין גיל, אם כי הייתי אומרת שהוא צעיר ממני – עשרים או עשרים ואחת. אני לא מוצאת אפילו את טבלת ההתקדמות והיעדים שלו. "איפה היעדים שלו?"

דוני צוחק ממקומו בפינה. "אין לו יעדים. לעולם לא יפחיתו לו את התרופות, לעולם לא יפחיתו לו את אמצעי הריסון, והדרך היחידה שבה 34 יצא מהחדר הזה היא בתור גופה." המילים אם זה תלוי בי נשמטו מדבריו.

דוני משיב את תשומת ליבו אל האייפון שלו.

הבחור הזה – מסומם ומרוסן וזוכה לשנאה מאדם כמו דוני. איך הוא סובל את זה? אני מניחה יד על זרועו ומרגישה את חמימותו עוברת מבעד לכפפת הלטקס שלי.

"אמן בריחה," ממלמלת זארה ולא מרימה את עיניה מהטלפון שלה. האנשים שעובדים באגף הזה לא אמורים להשתמש בטלפונים שלהם, אבל כולם עושים את זה. הם יודעים להתחמק מהמצלמות כשהן עוקבות אחריהם.

"מהי טכניקת הבריחה שלו?" אני שואלת. "הוא הופך לענק הירוק?"

אף אחד מהם לא עונה. "טוב, אני חשבתי שזה מצחיק."

אני מתחילה לפמפם את מכשיר לחץ הדם. כל המטופלים כאן לובשים חולצות פיג'מה ומכנסיים כחולים. החולצות עם שרוולים קצרים ונסגרות בצדדים כדי לאפשר גישה.

אני מביטה שוב בפניו.

והעולם עוצר מלכת.

כי 34 שם – באמת שם. הוא צופה בי בתבונה, שפתיו מתעקלות כאילו חשב שההערה שלי לגבי הענק הירוק מצחיקה.

ליבי הולם בפראות. "היי, אני אמדוד לך לחץ דם ואז נעשה בדיקת דם, בסדר?"

"הוא לא מבין מה את אומרת," מתעצבנת זארה בפינה כאילו אני מטומטמת. "הוא לא יענה. תקראי את הגיליון שלו."

קראתי את הפאקינג גיליון, אני אומרת לעצמי. למה שלא תסתכלי על הפנים שלו? אבל כשאני מביטה בו שוב, העיניים של 34 שוב אטומות וצל החיוך נעלם. האם הזיתי? "נראה לרגע שהוא היה איתנו."

"הוא לא חשב בצלילות כבר חודשים," אומר דוני. "והוא לעולם לא יחשוב שוב." והנה, שוב נשמט החלק מדבריו – אם זה תלוי בי.

מניאק, אני חושבת.

אני שוב מביטה אליו. עיניו נעוצות בתקרה. הוא חזר להיות אריה מסומם בכבדות. האם דמיינתי? אני מודדת לו לחץ דם. הוא גבוה יחסית לכמות התרופות. "מאה עשרים על שמונים."

זארה מתרחקת מהקיר בעצבים. "לא יכול להיות. זוזי."

אני נסוגה למקום שבו עומד דוני בזמן שהיא מודדת את לחץ הדם של 34. אני מתחילה להזיע ולהרגיש קצת לא טוב.

זארה קוראת את תוצאות לחץ הדם. הן נמוכות יותר – ברמות המתאימות לאדם שמקבל תרופות כאלה. אני מקלידה את הנתון בגיליון הרפואי האלקטרוני. היא חושבת ששיבשתי את התוצאה מתוך לחץ.

"אל תדאגי, עלינו עלייך," אומר דוני. מפיו זה נשמע כאיום.

אני מהנהנת. בלי מילים, רק הנהון. אסור לתת כוח לחלאה כמו דוני.

זארה מחזירה את מכשיר מדידת לחץ הדם לעגלה ונועצת בי מבט נוקב. "את יכולה לקחת לו דם?"

"כמובן," אני אומרת ומתרחקת מדוני החלאה. אני מתיישבת ליד 34 וזארה חוזרת לטלפון שלה ויוצאת מטווח המצלמה.

מטופל 34 אטום כמו בטון. האם דמיינתי את האינטרקציה השקטה בינינו? אם כן, המצב גרוע.

אם לא דמיינתי, זה אומר שהוא מזייף. אני מניחה שזה לא באמת חשוב בהתחשב בעובדה שקשרו אותו כאילו מדובר בשילוב של קינג־קונג וחניבעל לקטר.

אני לוקחת לו דם. כנראה היה להם מקיז דם ייעודי בשלב מסוים, אבל הקיצוצים בתקציב פגעו בהם קשות. המקיז היה מהציוד שקוצץ. אני מנסה לא להביט בפניו כלל.

אני חושבת על מילותיו של דוני – הוא לא יחשוב שוב בצלילות. כאילו דוני מנצח את 34 בתחרות מדומיינת ולא הוגנת ביניהם. כמה מתאים לדוני לצאת למסע נקמה במטופלים שהוא אמור לטפל בהם. מה עשה 34?

כשאני מסיימת, אני מצמידה צמר גפן למקום הדקירה ומניחה יד עטויה כפפה על זרועו של 34, שהעובי שלה מרוב שרירים מבהיל במיוחד. אני יודעת שאני לא מדמיינת.

אני מביטה לתוך עיני הזהב שלו שלא מביטות בכלום ומביטות בכול. סביר להניח שהוא עשה דברים איומים – חניך בצופים לא הופך להיות מטופל 34. אבל יש מעט אנושיות בכל אדם – תקוות, חלומות, דברים שנוגעים בליבם במידה לא צפויה.

יש משהו שלומדים כשמספרים סיפורים של אנשים.

"סיימתי," אני לוחצת את זרועו בהרגעה, כי כל אדם ראוי לחמלה, וזארה ודוני יכולים ללכת להזדיין.