נסיכי המאפיה 2: נסיך מאפיה מרושע

1 ויקטור

הבחורות זזות בחדריהן כמו חיות בכלוב. הן מתעמלות, פוסעות, הולמות על הקירות. יש כאלה שעושות תנועות פתייניות אל המצלמות. אחרות מתנהגות בנימוס, חושבות שאולי זה ישפר את מצבן.

ממש לא נראה לי.

יש שלושים מצלמות למכירת הבתולים הפומבית של וַאלהָלָה. אני עוקב אחרי כולן בתשעה צגים, שכל אחד מהם מחולק למסכים רבים. סידרתי את הצגים על סדרת מדפים מול הספה בסלון שבביתי החדש, כמו תשע טלוויזיות.

אני צופה בצילומים ללא הפסקה, מקליט אותם במהלך השעות המעטות שבהן אני ישן. אסור לי להרשות לעצמי לפספס אף רמז. אחי ואני צריכים לדעת את המיקום.

המחשב הנייד במרכז מראה את טנצ'קה ורק אותה. היא לבושה כנזירה. היא אף פעם לא מפנה את פניה למצלמה.

אני יודע שזאת היא. תמיד אזהה את מויה טנצ'קה – טנצ'קה שלי.

תמיד מתפללת. טנצ'קה לא יוצאת מהריכוז הממוקד שבו היא נתונה. נדמה שהיא מתרכזת בצלם, כיאה לנזירה. ריכוז מרבי. כמה אופייני לטנצ'קה.

תחפושת הנזירה מבריקה. אם אלה היו ימי העבר במוסקבה, היינו צוחקים יחד על תחפושת כזאת, מתענגים עליה כמו וודקה משובחת. כשאני מדמיין אותה יותר מדי, דמעות זולגות מעיניי. הכול בסדר. הכאב נעים כי הוא מחבר אותי אליה.

כאב היה החיבור היחיד שלי אליה בחודשים הקודרים לאחר שרצחתי אותה. כשגם אני רציתי למות.

השלכתי אותה מצלע הגבעה התלול והמסולע של גיא דריאלי. אחיי למאפיה ואני רצחנו ככה כמה בוגדים בזמן שהיינו בדרום ועבדנו עם הכנופיות הגיאורגיות. ידענו שהחיות למטה יאכלו את הגופות ויפזרו את העצמות.

זה קרה לפני שנתיים.

ועכשיו היא כאן.

טנצ'קה שלי שרדה.

אני לא יכול לתאר את סערת האושר והתדהמה שהשתוללה בתוכי כשראיתי אותה לראשונה על מסכי מכירת הבתולים. גם כשגבה הופנה למצלמה, ידעתי שזאת היא.

לא היה לי אמון בה לפני שנתיים. הייתי צריך להאמין בה, גם כשכל העולם והראיות בישרו אחרת.

עכשיו זו ההזדמנות השנייה שלי להילחם למענה.

שמה האמיתי הוא טטיאנה אבל כולנו קראנו לה טנצ'קה. אני השלכתי אותה אל הגיא ובכל זאת, הנה היא כאן, שערורייתית כמו פרח הקניפהופיה. אתן לה הכול. אהפוך את עורי כדי להפגין בפניה את אהבתי, את אשמתי. אשסף את הבטן שלי אם היא תרצה.

בשביל מי היא עובדת עכשיו? מה המשימה שלה? היא כאן כבר שבועות. למה היא מחכה? האם היא מחכה לגיבוי?

מה את עושה, מויה טנצ'קה?

טנצ'קה משכה את תשומת ליבם של מציעים רבים. יש לה פני מלאך ושיער בלונדיני משגע – אפשר לראות אותו מציץ מתחת לכיסוי הראש שקשרה תחת הסנטר, כנהוג אצל נזירות באוקראינה. המספרים על המסך מתחת לפיד המצלמה שלה מראים את ההצעה האחרונה. המספרים עולים מדי יום. כולם רוצים את הנזירה הבלונדינית שלא מפסיקה להתפלל. כולם רוצים לראות את פניה. להרוס משהו יפהפה.

תסתובבי, טנצ'קה, אני חושב.

לא שאני צריך לאשר את זה. זו אך ורק היא.

בבית במוסקבה היינו קשורים זה לזה עד כדי כך שלעיתים קרובות חשבנו באופן זהה או קראנו זה את מחשבותיו של זה בעזרת רמזים קלושים. היינו קוראים אנשים וסביבות באותו אופן.

תסתובבי. תני לי לראות את הפנים שלך. תני לי לראות את העיניים שלך. אני חושב שהייתי מבין את משימתה לו רק יכולתי לראות את עיניה.

אבל לא, טנצ'קה ממשיכה להעמיד פנים שהיא מתפללת בריכוז בלתי פוסק. ברוסיה היא הייתה נועצת מבט בפתח מסוים במשך שעות ומחכה לאות לעבור דרכו. קשוחה כמו יהלום, טנצ'קה. היא הייתה יכולה להתבונן בפתח כל הלילה, זמן רב אחרי שעיניי היו נעצמות.

אני לא יודע למה היא לובשת בגדי נזירה, מעמידה פנים שהיא שבויה ושבתוליה עומדים למכירה פומבית, קורבן חסר ישע. טנצ'קה אינה בתולה ואינה קורבן, מלבד היום שבו רצחתי אותה.

אבל נדמה שגם אז היא לא הייתה קורבן. אני לא אמור להיות מופתע מכך ששרדה.

היא שם במשימה חשאית ולכן ברור שהיא מתכוונת להפיל את בית הבושת של ואלהלה, מקום נתעב. הפלת בית הבושת היא בדיוק מה שאחי אלקסיו ואני מנסים לעשות.

אבל עם מי טנצ'קה נמצאת כאן? האם היא לקחה את החוק לידיים? או שמא כנופיה אחרת מעורבת וטנצ'קה רק בתפקיד התצפיתנית? על פי כרזת המכירה הפומבית, היא נמצאת במקום הזה כבר חודש וחצי. טנצ'קה מעולם לא תמכה בעבדות מין. היא הייתה שונאת לשהות במקום כזה למשך תקופה ארוכה כל כך. ממש מוזר שהיא נשארת.

ואלהלה הוא מקור ההכנסה המרכזי של האויב שלנו, בלאדי. הוא מנהל את שושלת הפשע החזקה ביותר בשיקגו – שושלת שנגזלה מאחיי וממני. אנחנו מתכננים להחזיר אותה לידינו ברוּבה, אבל אנחנו לא רוצים שום קשר עם מקום כמו ואלהלה. אנחנו לא סתם נשמיד אותו – אנחנו נגיע לצנרת שמזינה אותו ונשמיד את כל מי שאי פעם היה מעורב בו. אנחנו נעקור את הפעילות מהשורש כדי שלא תוכל לשוב ולצמוח.

באם־1 גלובל, הגרסה הרוסית שלנו לאליפות האגרוף האולטימטיבית, המתאגרפים הטובים ביותר יודעים לרכך את יריביהם במהלומות לגוף לפני שהם הולכים על הנוקאאוט. השמדת מקור הכנסה כמו בית הבושת של ואלהלה היא מכה ניצחת לבלאדי לזרוס. כשיכאב לו, אנחנו נסתער כדי לתת את הנוקאאוט.

לזרוס עזר לחסל את הוריי ולהפריד אותי מאחיי. עוד לפני שהייתי בן שנתיים, הוא סייע לנתק אותי ממשפחתי בשיקגו ולזרוק אותי בבית יתומים במוסקבה.

גדלתי בלי להבין מי אני בכלל, עם תמונות מעורפלות מחיי באמריקה. חשבתי שהתמונות האלה הן חלומות.

אלקסיו, אחי הבכור, מצא אותי בשנה שעברה. קירו, אחינו הקטן – מלינקי בראט – עדיין שם, אבוד. בסכנה.

אני מתמקד בטנצ'קה שלא מרפה.

כדי להשמיד את ואלהלה, אנחנו מוכרחים למצוא את ואלהלה.

התפקיד שלי הוא להתחזות ללקוח, לאדם שמגיש הצעה על הנערות המסכנות, הלכודות. אלקסיו ואני החלטנו שאזכה באחת מהמכירות הפומביות הזניחות. בחרנו מישהי כחושה, ניקי, שאציע עליה.

כשאתה זוכה במכירה פומבית בוואלהלה, לוקחים אותך בעיניים מכוסות כדי לגבות את הפרס. יש כאלה שאומרים שוואלהלה היא בכלל לא במדינה הזאת, שמטיסים אותך לשם, אבל אלקסיו ואני סבורים שהיא כאן בשיקגו.

ואלהלה מנהלת שלושים מכירות פומביות מקבילות בכל זמן נתון. יש צילום מתחת למחיר ההצעה הנוכחי, שבו אפשר לקרוא את ההודעות שהגברים מקלידים למחשבים הניידים בחדריהן של הבנות. יש בנות שמגיבות באנגלית גרועה. יש כאלה שאפילו מתרגלות את האנגלית שלהן באמצעות ההתכתבויות. יש כאלה שמתעלמות מההודעות.

טנצ'קה מתעלמת מהן, אבל היא רואה אותן. הן ממש בשדה הראייה שלה.

היא מדברת אנגלית רהוטה. ככה נפגשנו. הנהגת הברטווה – ראשי כנופיית המאפיה שלנו – ייעדה אותי ואת טנצ'קה בגלל השליטה באנגלית. נבחרנו לעבוד בתור מתנקשים, ולעיתים קרובות להעמיד פנים שאנחנו אמריקאים. בכל פעם שהיינו יחד, דיברנו זה עם זה באנגלית או בצרפתית, תמיד מתרגלים ומלטשים את המיומנות.

שני רוצחים הישגיים, טנצ'קה ואני.

לו רק יכולתי לראות את פניה, הייתי יודע מה היא עושה ואם היא צריכה משהו.

לא הייתי מעז לשלוח לה הודעה. אין דבר מסוכן יותר מאשר מישהו שמנסה לעזור לך במשימה חשאית כשאתה לא רוצה או זקוק לעזרה.

למרות הקושי הרב, התנהלות רגילה היא העזרה הטובה ביותר שניתן לספק לסוכן חשאי.

ולכן אני מחכה. צופה. אבל מילה אחת ממנה, אות אחד לכך שהיא בסכנה ואני אנסה להגיע לשם מוקדם יותר. אני פשוט צריך לדעת איפה היא.

לכן אני מחפש רמזים.

הזהות הבדויה שלי למכירה הפומבית של ניקי היא פיטר, מהנדס תוכנה גרמני. המכירה הפומבית שבה אני עומד לזכות תיסגר בעוד חמישה ימים, ופיטר יזכה בה בקלות כי מעטים רוצים את הנערה הזאת. במובן הזה ניקי מושלמת כנקודת הפלישה שלנו.

היא מוחזקת במרתף – אני יודע את זה כי הכנתי מפות של מיקומים יחסיים של הנשים במקום על ידי מעקב אחרי תנועות העיניים שלהן. אני יודע מתי נשמעים קולות רמים ויכול לעקוב אחרי כיווני המבטים כדי למצוא את המיקומים שלהן. סביר להניח שהשרתים ממוקמים במרתף.

אנשי הוואלהלה מכריחים את ניקי ללבוש שמלה לבנה של ילדה קטנה. מפרסמים אותה בתור בתולה. אולי היא כזאת, אבל היא לא תמימה כל כך. כל טורף יראה שהיא טורפת בעצמה, 100% בריונית. היא תקרע גבר לגזרים. אף על פי שהיא קשורה, היא תמצא דרך. היא תכרות לך את הזין בנשיכה, כך נדמה לי.

טנצ'קה יכולה לעשות דברים גרועים בהרבה, אבל היא ממשיכה לשחק את הדמות וכורעת ברך ליד המיטה. ההצעות עבור הנזירה שלא מפסיקה להתפלל מרקיעות שחקים, כמו שאומרים האמריקאים. סכומים בגובה שש ספרות. אולי הם יגיעו גם למיליון. המכירה תיסגר בעוד שלושה שבועות.

מה את עושה, טנצ'קה? איך קרה שאת בחיים?

אני מתכוון להרוס את הפעילות שם מבפנים עוד לפני שהמכירה של טנצ'קה תיסגר. לא הגנתי עליה בעבר. עכשיו יש לי הזדמנות שנייה.

התוכנית היא כזאת – אלך בתור פיטר, מהנדס התוכנה, לחדר של ניקי. הם מבטיחים לכבות את המצלמה כשלקוח מגיע לגבות את הפרס. אני אדאג שזה ייעשה, כמובן.

לא אזיין אותה. אני רק צריך להגיע לשרתים כדי לשתול תוכנת ריגול. החלטנו שאבקש שפיה של ניקי יהיה חסום והיא תהיה קשורה לקראתי כדי שלא אצטרך לעשות את זה בעצמי. זה יחסוך זמן. אשכנע את ניקי לספר איך זיינתי אותה. נקווה שהיא תהיה אסירת תודה מספיק כדי לשתף פעולה בתמורה לחירותה בסופו של דבר.

ההמתנה קשה.

אני מכריח את עצמי לעמוד. ישיבה על הספה כל היום אינה דבר חיובי. אני הולך למטבח ולוקח איתי את קרטון הפיצה מאמש וכמה כוסות. גם שם יש לי צג שמראה את הצילומים של טנצ'קה.

אני צריך לנקות. אחרי שהכול ייגמר, אביא לכאן את טנצ'קה. היא תמיד אהבה שהכול נקי ומצוחצח. היא אהבה חמניות וחבצלות ותאורה רכה ממנורות – אף פעם לא תאורה עילית, רק מנורות.

טנצ'קה מתקררת בקלות. בבית במוסקבה אף פעם לא הספיקו לה השמיכות והפרוות. היא אהבה נעלי בית גדולות. שטיחים עבים. הייתה חיילת אמיצה כל כך בשדה הקרב ולא התלוננה, כאילו שמרה את אופייה חובב החום והנוחות למועד מאוחר יותר.

בסלון אני מתבונן בה. מדי פעם כל הבנות מרימות את ראשן או משנות את כיווני המבטים בתגובה לקול – צרחה. סירנה.

רק טנצ'קה לא זזה. היא לא מסגירה דבר למצלמה.

פעמים רבות אני מדמיין את עצמי מוצא את המקום הזה ומסתער פנימה. אני מדמיין את עצמי ניגש אל המיטה של טנצ'קה, מרים אותה ואומר לה שהיא יכולה לנוח עכשיו, שאעשה הכול למענה. מה היא תעשה? הכרתי אותה היטב כשהיינו יחד אבל חלפו שנתיים. ובעיקר, האיש שאהבה וסמכה עליו בכל ליבה השליך אותה אל גיא דריאלי.

אני מקיף את הספה ומתבונן במסכים.

אני מקליט את הצילומים אבל נדרשות שעות רבות כדי לסקור ולאתר דברים, לכן אני צופה בשידור החי עד כמה שאפשר. אני מחפש הכול – יד עם טבעת מסגירה, השתקפות על כלי זכוכית שאוכל להעביר בגלאי זיהוי הפנים.

אני צריך לדעת הכול.

אני מרים משקולת ומתאמן תוך כדי צפייה. הרמת משקולות עוזרת לערנות.

אני מתכווץ כשאני שומע את הדפיקה בדלת. יורי. חברי הטוב, אחד האנשים שהבאתי מרוסיה. דחיתי אותו. הייתי עסוק מכדי לפגוש אותו. עכשיו הוא כאן. אני מכבה את האור במסך של טנצ'קה. אסור שיראה. הוא יחשוב שאני משוגע כי אני מאמין שזאת היא.

גרוע מזה, הוא יספר לאחי אלקסיו. הם יוציאו אותי מהמשימה. הייתי עושה את אותו הדבר במקומם.

"כן," אני אומר.

הוא נכנס ופונה אליי ברוסית, "מה אתה עושה?"

אני מחווה בראשי אל המשקולת.

"הטלפון שלך כבוי או מה? אתה לא עונה."

אני מרים את הטלפון ורואה שהסוללה גמורה. "אה." אני מחבר אותו לחשמל.

"צ'ו אטה..." הוא מצביע על הצגים. הוא רוצה לדעת מה הסיפור שלהם.

"מתכונן," אני אומר. "מאשר את הקשר בין החדרים. אני משוכנע יותר מאי פעם שהחדר של ניקי במרכז המרתף." אני מראה לו את התרשים שלי, את המרווח שבו לדעתי נמצא ארון השרתים.

"טוב, אתה נראה זוועה." הוא עובר לאנגלית כשהוא אומר 'זוועה'. הוא מדבר באנגלית יותר ויותר ואז פותח את הווילונות.

אני מצמצם את עיניי.

"אלקסיו רוצה לדעת למה החמצת את הישיבה."

"אני מתכונן להיות מהנדס התוכנה פיטר." אני מעביר את המחשב הנייד של טנצ'קה לערמה עם השאר כדי שיורי לא יחשוב שהוא מיוחד. "סידרתי את הצגים לפי המיקום שלהם, ביחס למבנה."

"מממ." יורי מתקרב ומסתכל. הוא אומר ברוסית, "זו הסתננות פשוטה. אתה צריך תרשים מתאר מפורט?"

הוא יודע שלא. התפקיד שלי פשוט – להכניס תוכנת ריגול לשרת. אם לא אצליח, עליי להגיע לאחד המחשבים של הבנות. אני מתעלם מהשאלה ואומר, "קיוויתי לרמז לגבי המיקום..."

"נדע את המיקום כשתגיע לשם," אומר יורי.

"עדיף לדעת מראש."

הוא מקמט את מצחו. "אלקסיו חושב שזאת הדרך הטובה ביותר לנצל את הזמן?"

"למה אתה מתכוון?" אני נשמע מרוגז. לא הגיוני.

הוא מתקרב. "צ'ו אטה?" הוא שואל שוב.

אני מרים בקבוק וודקה בגסות רוח. בלוגה, הסוג האהוב עלינו. "חניך בצופים מוכן תמיד." יורי אוהב פתגמים אמריקאים. כשאני נזכר שעכשיו בוקר, אני מניח את הבקבוק.

"לא, קרה משהו." יורי מביט בצגים. אני יודע בדיוק מתי הוא מתמקד במחשב הנייד עם המסך החשוך. הוא מביט ממני למסך ובחזרה. הוא רוצה לדעת מה יראה אם ידליק אותו. השאלה היא, האם הוא רוצה לדעת מספיק כדי להתגרות בי?

כשהוא מתקרב, אני מרחיק אותו. "המבצע הזה שלי או שלך?"

"מה יש במסך החשוך?"

"אידי נאהוי," אני אומר. 'לך תזדיין' ברוסית. "זה לא הבית שלך."

"צ'ו אטה?"

"אני לא צריך להסביר לך כלום."

יורי מהיר יחסית לאדם גדול והוא ישן הרבה בניגוד אליי. לכן לא מפתיע שברגע שאני מרפה ממנו, הוא מצליח להגיע אל הצג ולהדליק את המסך. אני לא מספיק לעצור אותו.

"נזירה," הוא מביט בי בחשדנות.

"מרוצה?" אני נסוג לאחור. "זה דוחה אותי. מוכרת את הבתולים שלה."

"אתה לא שם זין על נזירות."

"עוד משהו?" אני שואל.

"לא..." הוא מסתובב אל המסך. ואז הוא רואה. "חכה," הוא לוחש. "חכה..."

"מה עכשיו? באת בשביל משהו או..."

"השיער שלה."

ליבי הולם. הוא רואה את זה? "מה?"

"השיער שלה. עצמות הלחיים," הוא פונה אליי המום. "היא מזכירה לך אותה, לכן אתה צופה?"

"תסתכל מקרוב, בראט," אני אומר. הוא לא בראט שלי – אחי – בדם, אבל הוא אח בכל מובן. גדלנו יחד בבית היתומים במוסקבה לפני שאנשי הברטווה לקחו והכשירו אותנו.

הוא שוב מסתכל. איך הוא לא מזהה אותה? אני נטרף, כורך זרוע סביב כתפו. "אתה לא רואה? תסתכל, יורי. תסתכל מקרוב."

הוא מתבונן בעיניי. "מה?"

"תסתכל עליה!"

הוא מסתכל עליה.

"אתה רואה?" אני שואל.

"מה?"

"זאת היא."

הוא פונה אליי.

"תסתכל עליה, לא עליי!"

"זה לא יכול להיות, ויקטור."

זאת היא.

"יש לך צילום שלה? של הפנים?"

"לא." אני מרפה ממנו וכורע ברך מול הצג. "היא לא מסתובבת."

"אפילו לא ראית את הפנים שלה?"

"אני לא צריך. זאת היא. זה הגוף שלה. סגנון התנועה. תראה."

הוא לא מסתכל עליה. הוא מביט בי – בעצב. "לא יכול להיות שזאת היא, סטארי דרוג." סטארי דרוג – חבר ותיק, הוא קורא לי. "אתה יודע את זה."

"אני יודע מה אתה חושב, אבל זאת היא. אתה חושב שלא הייתי מזהה אותה? עשרים שעות ביום היא מתפללת ככה, אבל אני לא חושב שהיא מתפללת. היא עושה מדיטציה. זוכר איך טנצ'קה הייתה עושה את זה? ממקדת את המחשבות בעקשנות לפני הריגה. הרוגע הקפוא לחלוטין של טנצ'קה. תראה את הידיים שלה. אתה רואה? אני חושב שהיא עושה איזומטריה במסווה של תפילה..."

הוא תופס בצווארון החולצה שלי ומרחיק אותי מהצג. "תקשיב לעצמך!"

אני מנסה להדוף אותו.

הוא חזק מדי, כועס מדי. הוא דוחף אותי לספה ונצמד אל פניי. "אתה שומע את עצמך?"

"זאת היא. אתה לא מכיר אותה כמוני. זאת היא."

"טנצ'קה מתה. אתה רצחת אותה. אתה זרקת אותה לגיא דריאלי."

"אף פעם לא ראינו את הגופה."

"גיא דריאלי, ויקטור! אין מצב שהיא בחיים."

"זאת היא." אני הודף אותו מעליי.

"מה לדעתך היא עושה? היא שם כדי להפיל את בית הבושת?"

"אני לא יודע," אני אומר. "כנראה."

"תחשוב. אם טנצ'קה הייתה רוצה להפיל אותו, היא הייתה עושה את זה. יש לה גישה למחשב שם. טנצ'קה יכולה ליצור חמישה סוגי כלי נשק ממחשב. היא לא צריכה לכרוע ברך בתפילה. טנצ'קה לא כורעת ברך בפני אף אחד."

אני עומד ומביט בזעם. אני בטוח שהוא לא התכוון להכניס לי את התמונה הזאת לראש אבל היא שם – טנצ'קה, עיניים כחולות גדולות, שיער כמו אור השמש, נמשים בהירים מכסים את פניה, כורעת ברך, מביטה בי, רעבה לזין שלי.

אני בולע את הרוק ומתעשת. "אולי היא מחכה למישהו שיש לה חוזה עליו. אולי אפילו לבלאדי לזרוס. היא אהבה לנצל את המראה שלה. זוכר איך היא הייתה עושה את זה? זוכר את השמלה הלבנה ואת המגפיים הגבוהים? את הבגדים שלבשה למשימות היוקרתיות?"

"בראט," אומר יורי בעצב.

"זאת היא. בכלל לא הסתכלת."

הוא מצביע לעבר המסך. "אז תשלח לה הודעה."

"הודעה," אני אומר בזלזול. "היא במשימה חשאית. אני יכול באותה מידה לתקוע לה כדור בראש."

"או לשלוח הודעה שתוכיח שזאת לא היא."

"לא אסכן אותה. אל תבקש שוב."

"פעם היו קודים ביניכם. מה היה הקוד ההוא? קפה עם עשר כפיות סוכר, שאמר: 'יש לך מקרה חירום?' תנסה."

"השתגעת?"

"זה לא משהו מוזר. ככה תוכל לבדוק אם היא טנצ'קה."

"היא באמת טנצ'קה."

אני לא אוהב את המבט בפניו של יורי עכשיו. דאגה.

"אתה לא צריך להאמין לי," אני אומר. "תברר בעצמך. אתה הכרת אותה. בוא. שב. תסתכל עליה. אתה תראה."

"בלאט!" הוא יושב לידי ברטינה. "זה פסיכי."

"תסתכל איך היא נושמת. זוכר איך טנצ'קה הייתה עושה את זה? היא לא הייתה נושמת המון זמן ואז מרימה את הכתפיים."

"אתה רואה רוח רפאים."

אנחנו צופים בדממה.

"אתה רואה את האישה הזאת בעיניים שלך, אבל אני רואה אותה בלב," אני אומר. "צורת ידיעה נעלה. יש צורות ידיעה שאי אפשר להסביר, נראה לי. אבל אני יודע, אני יודע..." אני מאבד את חוט המחשבה כאן.

"ויקטור."

"אם היא רק תסתובב, אתה תראה."

הוא נאנח. תשומת ליבו עוברת לשאר הנשים בכלובים. הוא מצביע על ניקי ושואל, "זאת שלך?"

"כן. היא פשוט ישנה."

"היא נראית כמו בדניאז'קה מכפר קטן. איך אומרים באנגלית?"

אני מושך בכתפיי. "ילדה בלוית סחבות," הוא אומר. "ניקי נראית כמו ילדה בלוית סחבות מכפר קטן."

"אולי."

אחרי שתיקה ארוכה הוא אומר, "זו לא טנצ'קה. אתה לא רואה אותה בלב, אתה רואה אותה באשמה."

אני מושך בכתפיי. "עוד תראה."

"ויקטור..." הוא מניח את ידו על צווארי וגורם לי להסתובב. "יש כאן רוח רפאים שבאה להגיד שאתה צריך לסלוח לעצמך על מה שעשית. לא הייתה לך ברירה."

"אם באמת הייתי אוהב וסומך על טנצ'קה, הייתי נלחם למענה. הייתי מאמין לה."

"ואז גם אתה היית מת."

"אל תתרץ בשבילי."

"בלאט!" הוא אומר פתאום.

"מה?" אני מסיט את מבטי מטנצ'קה.

הוא מצביע על הווילונות. וילונות חמנייה. "בלאט, ויקטור!" הוא קם ומסתובב ממקום למקום, מביט ברהיטים. הוא מרים שמיכה צמרירית ומשליך אותה על פני החדר ומפיל אגרטל.

אני מסתובב ורואה את טנצ'קה מתפללת, עוצמתית ואיתנה כהר. לפעמים אני תוהה אם היא מרגישה אותי.

"אתה בונה לה קן."

"אני רוצה שיהיה לה נעים כשהיא תחזור."

הוא ניגש לארון הקדמי, ואני נאנח כי אני יודע מה הוא ימצא שם. ובכל זאת, אני מתכווץ כשהוא חוזר ומחזיק ז'קט עור לבן זהה לז'קט שהיא נהגה ללבוש כשלא ניסתה להיות מישהי אחרת. סימן ההיכר של טנצ'קה. הוא משליך אותו עליי.

אני תופס אותו ומביט בו בהתרסה. "זאת היא." אני מועך את הז'קט שלה בידיי, רוצה להצמיד אותו לחזי אבל לא בעודו מביט בי. אני מצטער מאוד שהוא לא שמח בשבילי.

אני פשוט עייף.

"בראט," הוא אומר בשקט, ניגש ומתיישב לידי.

אני עוצם עיניים וממשיך להחזיק את הז'קט.

אני נזכר בהבעת פניה – ההפתעה, ההלם, האימה – כשהשלכתי אותה אל הגיא החשוך. אפילו טנצ'קה האמיצה הייתה מפוחדת מהמוות. היא הושיטה אליי יד כשנפלה, עיניה פראיות, נאחזת בזרועותיי ורק הרוח הקרה שורקת מתחתיה.

אני שומע אותו פותח את פקק הבקבוק.

"בוקר," אני אומר.

"לא בשבילך, נראה לי." הוא שותה ומושיט לי את הבקבוק. יורי הוא חבר טוב.

אני לוקח את הבקבוק ושותה, ויחד אנחנו צופים בטנצ'קה.

"לא האמנתי מספיק באהבה שלנו," אני אומר. "לא האמנתי בה מספיק."

"חשבנו שהיא בגדה בכנופיה. במשפחה. היו המון הוכחות."

"הוכחות."

"טנצ'קה שיחקה משחק מסוכן. אתה אומר שלא האמנת בה מספיק, אבל היא הייתה צריכה לסמוך עליך ולספר לך איזה דבר מסוכן היא עושה. היא בגדה בך כשלא סמכה עליך מספיק כדי לספר על התוכנית שלה. היא הייתה צריכה לסמוך עליך."

אני מנענע את ראשי. "הייתי מנסה לעצור בעדה."

"היא הייתה צריכה לסמוך על הכנופיה שלה, על המשפחה שלה."

"לעולם אל תגיד שהיא הביאה את זה על עצמה," אני נוהם.

יורי מושך באפו.

ניהלנו את הוויכוח הזה לעיתים קרובות בחודשים האפלים לאחר שרצחתי אותה. אני הייתי בחדרי, שיכור, ורק בזכות יורי לא השלכתי את עצמי לתוך הגיא. כעבור כמה חודשים, חזרנו הביתה למוסקבה, שם המצב רק החמיר.

"לא היית יכול לפעול אחרת!"

אני לובש את הז'קט. "הייתי צריך להאמין לה."

"אהבת אותה מאוד."

"לא אאכזב אותה הפעם," אני אומר. "לא משנה מה היא תצטרך ממני, היא תקבל. את הכבוד, את הגוף, את הדם שלי."

יורי לא אומר מילה. הוא פשוט מניח יד על כתפי.

"זה כמו נס," אני אומר.

"כל כך הרבה מסכים. הרבה לראות."

אני נאנח ומרגיש עייף מאוד, אך שמח שסיפרתי לו. הרגשתי דפוק ומבולבל לפעמים בניסיון לעקוב אחרי הצילומים, לבד עם החדשות.

"אתה מחפש רמזים לגבי המקום שבו היא נמצאת, כי אתה רוצה להגיע אליה אם יקרה משהו."

הוא צודק, כמובן. "דא."

"אתה מצלם את זה אבל אם אתה צופה בצילומים המוקלטים, אתה מפספס את השידור החי. זה בטח קשה."

אני מהנהן. "דא."

"אתה רוצה שאחליף אותך?"

אני מביט בו בחשש. "אתה בכלל לא חושב שזאת היא."

הוא מניח את ידו על כתפי. "תן לי לצפות במקומך."

"אתה תעשה את זה בשבילי?"

"אימנו. תן מנוחה לעיניים. אני אסתכל."

אני מראה לו איך סידרתי את המסכים. אם הוא יראה משהו, הוא יצטרך לרשום את הזמן המופיע על הצג או לחזור ולשמור את הקטע. הוא ידע לעשות את זה. הוא ידע לזהות רמז. אני צופה בו בעיניים מטושטשות כשהוא קם מהספה. "לאן אתה הולך?"

הוא לוקח את אחד ממעילי הפרווה של טנצ'קה ועוטף אותי בו ואז הוא מתיישב. אני עוצם את עיניי. "אל תוריד את העיניים שלך מהמסכים," אני מזהיר.

"לא אוריד," הוא אומר.

אני עוצם עיניים ומצמיד את הלחי שלי לפרווה הרכה. אני כמעט מדמיין אותה שם, מדברת בשקט. היא קרובה כל כך, מתפללת מעברה השני של מצלמה במקום כלשהו בעיר, או לפחות בעולם הזה. העולם עדיין מכיל אותה. ליבי רועם כשאני חושב על כך.