בין חוחים

חלק ראשון - ברשות אביה

בזהירות, באיטיות רבה משכה את גופה הילדותי מתוך הכוך, ראשה מתחכך קלות בתקרתו, ידיה גוררות את הצרור הכבד החוצה. הקול בחוץ היה זועף, מריר וחסר סבלנות, כדרכו,

"צאי מיד! אני הולך!"

רגליה הגיחו מן הכוך, גופה בעקבותיהן. ראשה התיישר, מחפש אחר הקול. בית האבן הגדול והעזוב, שהיה פעם מלא חיים, הטיל צִלּוֹ עליה ועל פתח הכוך.

"מה את מחביאה שם?" שאל בחשדנות.

שותקת, הסיטה רוּמְיֵהּ מבטה ממנו, ניערה את החול מראשה, חפנה את הצרור אל שולי שמלתה וכיסתה אותו בחול הרך, השמנוני והמלוח. היא התרוממה בקלילות, מתעלמת מכובד הצרור והחול העטופים בשמלה. בַּזְּרִיזוּת המיוחדת לה, התגבהה על קצות אצבעות רגליה, מרוקנת את התכולה שבחוצנהּ אל אחד משני שקי האוכף שעל גב אתונהּ, בצד הנסתר מעיני המעקב של אחיה. עיניה חייכו בשביעות רצון.

מֵאִיר, אחיה החורג, בחן את פניה מלמעלה למטה, רטן לשפתיו, הפנה חמורו למורד והחל לצעוד במרץ מתון, מוביל את חמורו העמוס בחול המְלַח1 אחריו.

הגֶּבֶר-נַעַר, המתלווה באחרונה דרך קבע אליה ואל אחיה, תלה עיניו בעיניה, אורב לסימן רצון, נשמר הפעם שלא לדבר כלל. משהחלה לצעוד אחר אחיה, הוא משך בזעם את מתג חמורו וצעד בעקבותיה. הוא החיש את צעדו ואת צעד חמורו, מותיר רק מרווח קטן בינו לבין עכוז אתונהּ. עִקְּבֵי רגליה, המעוטרים ברקמת הסִרְוַאל2, טופפו ערוותם על הקרקע בקצב מדוד וזריז, כולאים עיניו בהם, מרתקים אותו אל גופה הזעיר, יונקים תאוותו מעורפו עד לשורשי מבושיו. היא שמעה את גניחתו. תוך כדי הליכה נצמדה לראש אתונה, הפנתה את עיניה והביטה בפניו, שהתנשאו מעל לראשה. הוא קָרַב אליה, חמורו אחריו. הגֶּבֶר-נַעַר הרכין ראשו, הכניס את ידו הימנית לעומק כיס שמלתו, חפן מלוא ידו הגדולה תמרים, שקדים, צימוקים, אגוזי מלך קלופים וסוּכַּר נְבַּאת3, והושיט לעומתה.

ידה לא הושטה לקבל.

"קחי, אין בזה רעל. אנחנו בני משפחה."

"בני משפחה?!" חזרה אחריו מרוחקת.

"אביך נשא את סבתי, אם אבי, לפני שנשא לאישה את אמך," הסביר, מושיט לידיה בשנית את אשר בידו.

היא תחבה את ידה הקטנה לכיס שמלתה והושיטה לעיניו חופן מִשֶּלָהּ, מכל אשר בידו. עיניה היו רציניות, כבדות על עיניו.

ידו חזרה לכיסו, עיניו למקומן, והרווחה שבה לגופה.

קולן של פרסות הבהמות, המגששות דרכן במורד, רדף בדממת הצוקים אחר אוזניה הכרויות, מאיץ צעדיה הקטנים. המרחק בינה לבינו השביע את רצונה.

אתונה עצרה במורד, פישקה רגליה, זִרזפה בגלים קצרים, ארוכים, קצרים, מי-שִׁתְנָן, שהתיזו ניצוצות צהובים בהתנפצם בקרקע. משסיימה, החישה צעדיה על אף משאה הכבד, שָֹשָֹה למלא אחר זירוז גבירתה.

החמור, ששעט בעקבותיה, עצר באחת, תוקע את אפו שוב ושוב בריח העז העולה בנחיריו, מתעלם לחלוטין מזעמו, מקריאותיו וממכותיו של הגֶּבֶר-נַעַר. הוא הרים ראשו אל השמיים הבהירים, חשף את שיניו, רחרח שוב, נער נעירת תאווה ושעט בתשוקת פרא במדרון התלול אחר האתון המתרחקת. הוא התקרב אל אחוריה, תחב את שפתיו הפשוקות בעכוזה, עיניו מפלבלות ואיבר מינו חובט בעוז בבטנו. האתון הניפה את רגליה האחוריות, ושתי פְּרָסות עזות תנועה נחתו בעוצמה מתחת לשפתו התחתונה, מטביעות בה את חותמן, מצננות לפעם הזאת את התלהבותו. לעיניו הכמהות של הגֶּבֶר-נַעַר ליטפה רוּמְיֵהּ את צוואר אתונה, טפחה עליו בחיבה ובהערכה, והמשיכה לצעוד לפני האתון בתחושת שחרור.

אחיה החורג צעד לפניה בצעדים רחבים - מנותק ממנה ומן הגֶּבֶר-נַעַר, שקִבַּע את עיניו בגבה של רוּמְיֵהּ אחותו – שקוע בעצמו, במרחק שלפניו ובשקי חמורו הגדושים גדושים. למורת רוחה הגלויה, הוא צירף אליהם את הגֶּבֶר-נַעַר להובלת חול המְלַח. טובה עשה לאחיו החורג סְלַימַאן, אבי הגֶּבֶר-נַעַר הכרוך אחריה. מה התמורה שקיבל אחיה בעבור טובה זו – בנוסף לחול המְלַח שהגֶּבֶר-נַעַר מוביל למענו – אינה יודעת. ללא ספק, תמורה נוספת הייתה. קמצנות אחיה החורג ואנוכיותו לא הותירו בידיו מעשה ללא תמורה הולמת.

קול, כקולה של גְ'נֵה בת יִחְיֵא אַל-בַּגְ'ל4, צרח לימינה ממרחק, מהצטלבות הדרכים, המחברת את דרכה לדרך המובילה אל השוק של יום שני. הדמות נופפה במטפחת גדולה במרץ, וקולה הרם מנתק את רוּמְיֵהּ מהרהוריה אודות אחיה החורג וקשרי המשפחה הסבוכים שבין משפחתה לבין משפחת הגֶּבֶר-נַעַר. ברגשות מעורבים עצרה רוּמְיֵהּ את אתונה ועמדה לידה, עוקבת בסקרנות אחר הדמות, המתקרבת אליה בהליכת ריצה ועל ראשה תַּוְרֵהּ5 גדולה, עמוקה ורחבה.

גְ'נֵה, מתנשפת כמפוח נפחים, עצרה את הליכתה ליד רוּמְיֵהּ, וקומתה, הגבוהה מקומת איש, מתנשאת מעליה. צמתה השופעת, הארוכה והעבה, שנדחסה לערימה קלועה מתחת לגַּרְגּוֹּש6, שִׁוְּתָה לראשה צורה של כר גמל, שנעלמה מתחת למַקְרְמֵהּ7 שכיסתה את כל ראשה וחלק קטן ממצחה הרם.

גְ'נֵה פרשה את זרועותיה הגדולות לחיבוק אמיץ. רוּמְיֵהּ, שהכירה את הסכנה הטמונה בחיקה, שלחה את שתי זרועותיה לפניה, מרחק ביטחון בין גופה לבין החזה הרחב של גְ'נֵה. כפות ידיה הקטנות נבלעו בכפותיה הגדולות של ידידתה, ומִפְרקי אצבעותיה כאבו בשתיקה.

"שלום לך," קראה גְ'נֵה בקול רועם ומתנשף, מטלטלת בחוזקה את ידי רוּמְיֵהּ. עיניה, עיני הענבר, סקרו בהערכה את חברתה ואת משא אתונהּ מבעד לריסיה הארוכים,

"צודק, יא רוּמְיֵהּ, כל מי שאומר כי אין כמוך חַמְרַאת עַיְן8. טפו טפו, שלא תיכנס בך עין רעה."

רוּמְיֵהּ, שותקת מכאב, מתחה גופה מעלה במאמץ לשחרר את אצבעותיה מכפות ידיה הגדולות. פני גְ'נֵה נתחייכו למאמציה. היא הרפתה מאחיזתה בחיוך מתנצל. חיוכה הרחב הגיע עד עיניה המלאות, עזות המבע.

"שלמה אומר שאני לפעמים כמו בהמה, מכאיבה לאנשים בלי להרגיש." רוּמְיֵהּ שפשפה את אצבעות ידיה הרותחות מכאב, מסכימה עם דברי שלמה במלואם. הגֶּבֶר-נַעַר, שפסע עד כה בעקבות רוּמְיֵהּ, עקף בצעדים גדולים, באיגוף רחב את מקום עמידתן של השתיים. הוא הביט ניכחו, מתעלם מהן במופגן, ממהר להדביק את אחיה ואת חמורו, שהתרחקו גם ממנו כברת דרך ארוכה. גְ'נֵה עקבה אחריו, אורבת לתנועותיו.

"הצועד ציפור כנף, והיושב אבן," ציטטה רוּמְיֵהּ פתגם עממי ידוע, פותחת אף היא בהליכה מהירה, שתזרז גם את גְ'נֵה. גְ'נֵה התיקה את מבטה מגב הגֶּבֶר-נַעַר, מחייכת לעצמה חיוך רחב, נהנית מן החרדה ששלחו עיניה בגופו. הוא לא העז להפנות אליהן את מבטו בשנית. בקלות רבה הדביקה את צעדי רוּמְיֵהּ המהירים, פוסעת לצדה בפסיעות רחבות, ופיה ממלמל מילים לא ברורות.

"את מדברת עם שפתייך או איתי?" שאלה רוּמְיֵהּ בצחוק קל.

"לעצמי דיברתי, עד כמה בן סְלַימַאן זה, הקרוב רחוק שלך, ריר יוצא מפיו כשהוא מביט בך. הוא מזכיר לי כל כך את שלמה בעלי שלפני נישואינו! אותן עיניים ואותו ריר."

"מה לי ולו?" השיבה רוּמְיֵהּ נחרצות. "הוא שם ואני כאן."

"פעם גם אני חשבתי כמוך. לא ידעתי עד כמה הכסף מפתה. לא האמנתי כי יבוא יום והכסף של סַאלִם אַל-קְצִיר יקנה אותי ואת גופי לבנו שלמה עד יום מותי."

"במחילה ממך, אחותי, אולם אני לא את, ואבי אינו אביך," השיבה רוּמְיֵהּ בביטחון מלא.

"מפיך לאלוהים. אני לא מאחלת לשום בת, במיוחד לא לך, שתינשא בעל כורחה כמוני, ואין זה משנה מה סיפרה עליי הרכילות בכפר. הכסף, ורק הכסף, הוא שפיתה את אבי להשיא אותי לשלמה, הבן של סַאלִם אַל-קְצִיר. הם היו מוכנים לשלם לאבי כל מוהר שידרוש. משאלתם הגלויה הייתה כי ייוולד להם בן, שיהיה גבוה, גדול וחזק כמוני. כל תחנוניי, דמעותיי ואיומיי לא עזרו לי. בכוח גרר אותי אבי לחופה כמו בהמה, רק בהמה."

"בן הוא רצה," המשיכה גְ'נֵה כמדברת אל עצמה. "בכל הריון הוא התפלל, נדר, צם, מצפה בתחנונים לבן. גם אני ביקשתי, נדרתי, צמתי שני וחמישי, התפללתי בדמעות והתחננתי לבת. כשנולדו התאומות הוא ישב על הקרקע ובכה מולי כאישה בצער לֵידה,"

"שילמתי לאביך כסף השווה למשקלך, כדי שתלדי לי בן, ובמקום בן מה יש לי ממך? לא בת אחת, לא שתיים, כי אם ארבע! ארבע כְרַאכִר!9"

גְ'נֵה השתתקה, נאנחת בקול, "היום הוא קורא לי בהמה ולבנותיי כְרַאכִר. ארבע בנות ילדתי לזוּבּ אַל קַאע10 הזה, והן לפניו ולא כלום. ואני שומעת אותו ושותקת, שומעת וחורקת שיניים." היא מחטה את אפה, ניגבה את עיניה בשולי המַקְרְמֵהּ שעל ראשה,"בתחילה שתקתי לו, כי אני אישה והוא גבר. גבר הוא קורא לעצמו. אפו מגיע בקושי עד לטבורי. לולא אביו היינו מזמן גוועים ברעב, או מחזרים על הפתחים. הגבר הזה אינו מסוגל לפרנס אפילו נמלה. היום, אם הוא מרגיז אותי יותר מדי, אני תופסת אותו כמו חבילת עצים ודוחסת אותו לתנור של ימות החול11. פעם אחת השארתי אותו בתנור, הוא בפנים צועק ומתחנן בקול עמום, ואני יושבת בכל כובד גופי על מכסה התנור, שרה לו שירי אהבה, עד שבא אביו לחפש את בנו יחידו לתפילת מנחה. אביו לא העז לשאול אותי מדוע. הוא ידע, כי אדחס גם אותו ליד בנו בלי רחמים," פרצה בצחוק של הנאה.

רוּמְיֵהּ הביטה בגְ'נֵה בפה חתום ובעיניים מחייכות. הצחוק הכבוש, המאופק, שבעבע בגרונה, פעפע במחסום שפתיה, דָּחַק עצמו החוצה. היא עצמה את עיניה וכיווצה את בטנה במאמץ לכלוא את צחוקה – ללא הצלחה.

הצחוק המידבק, ההולך ומתגבר של גְ'נֵה, סחף אותה לצחוק גדול, משחרר, שזעזע את כל גופה. השתיים נאלצו לשבת במקום עומדן, צוחקות בקול, משתתקות, מביטות זו בפני זו, ושוב פורצות בצחוק רועם. משנרגע צחוקן אמרה רוּמְיֵהּ בקול מרצין,

"פעמים רבות שמעתי מפיך את סיפור נישואייך, וכמוני נשים אחרות בכפר. אותי הוא תמיד מצחיק. לא כן הנשים האחרות בכפר. מתוך אהבת אמת אני אומרת לך: אם את עדיין לא עייפת – הן, לא אני, עייפו מזמן, ומה שאינן מְעיזות לומר לך בפנייך הן אומרות מאחורי גבך."

"אמנם מכנים אותי בכפר בת דִּבְרִי, כי אני דַּבְּרָנַהּ, משום שאין בתנור לבי דבר חבוי," הסכימה עמה גְ'נֵה. "אפילו אבי נוהג עדיין לומר לי: אם נמלה תזחל בפתח עכוזך, את תלכי ותספרי לכל העולם. אני מודה, אני כזאת. אולם את היחידה שאני מספרת לה את סיפור נישואיי במלואו. מעבר לזה, אני אומרת לך: את רכילות האנשים, ויותר מכך – הנשים, אני רומסת בסוליית סנדלי הגדולה. מה בבטני להם, כי ילעסו את שמי שוב ושוב? אף לא אחד יסתום את פי, גם לא את התחת שלי, במחילה מכבודך."

רוּמְיֵהּ שתקה. שתיקתה עודדה את שטף דברי חברתה,

"היום אני אישה נשואה, בעלי בידי ואני אם ארבע בנותיו. בין שירצה ובין אם לא, על כורחו ילמד לכבד אותן. ואם אביהן יכבד אותן, גם אחרים ינהגו כמוהו. כל עוד אני בחיים, איש לא יעשה לבנותיי מה שעשו לי. אני אשמה כי נולדו לנו ארבע בנות? מה אני, אלוהים?!" הרימה גְ'נֵה את קולה וקמה לרדוף אחרי האתון המתרחקת. "הניחי את התַּוְרֵהּ במקומה!" נופפה באצבע מאיימת על רוּמְיֵהּ, שהתאמצה לשווא לגרור את התַּוְרֵהּ הכבדה של גְ'נֵה על הקרקע. "לך היא מאוד כבדה. בואי את לאתונך ואני לתַּוְרְתִּי."

"במה מילאת אותה?" שאלה רוּמְיֵהּ, "באבנים? מדוע הלכת היום לשוק ללא חמורך, אם תכננת לקנות את כל זה?"

"היום החמור הגדול עם החמור הקטן," ענתה גְ'נֵה, נאבקת באתון המתעקשת להמשיך בדרכה. "בעלי, יְבַּעְלְלוּ את אמו יולדתו, יצא היום לעבוד. מי פילל ומי מילל שהבן של סַאלִם אַל-קְצִיר יצא לעבודה? מחר בוודאי תזרח השמש ממערב. מה אני מקרקרת? ראי איזו בהמה אני, ממש בהמה. התַּוְרֵהּ שלי מלאה כל טוב ה', ואני לא הצעתי לך ולא כלום, אפילו לא למען הנימוס."

רוּמְיֵהּ הסירה את מפת הבד הגדולה, הצבעונית והעשויה טלאים, שכיסתה את התַּוְרֵהּ. התפעלותה מתכולתה, משפע הפירות היבשים, הירקות והתבלינים, שריחם נודף לאפה, ניכרה על פניה.גְ'נֵה, שֶׁשָּׁבָה למקום כריעתה של רוּמְיֵהּ, משכה אחריה את האתון בכוח, העבירה את המוסרות לידיה וכרעה סמוך לגופה. היא הסירה את המַקְרְמֵהּ מעל ראשה, פרשה אותה על הקרקע, חפנה בשתי ידיה צימוקים ותמרים, שקדים ואגוזים קלופים, פול ואפונה קלויים, וצררה את כולם בתוכה. היא קשרה את המַקְרְמֵהּ אל קרן האוכף, מאיצה ברוּמְיֵהּ למלא את פיה בלא להתבייש. "איני מתביישת, במיוחד לא ממך," השיבה רוּמְיֵהּ והוציאה מכיס שמלתה פירות יבשים, אגוזים ושקדים.

"ממתי את יוצאת לעבודתך ובכיסך כל טוב ה'?" שאלה גְ'נֵה, צוחקת ותמהה. "מאז שהשרץ הזה, הבן של סְלַימַאן אל-יתים, מתלווה אליי ואל אחי מֵאִיר להבאת המְלַח. השאירי את שלך בכיסך לבן סְלַימַאן, לעלוקה שנדבקה אלייך, כדי שיהיה לך במה לפטם אותה," אמרה וכולה צחוק רועם, מהדהד. צוחקת בקול רם, ובו זמנית שולחת לרוּמְיֵהּ קריצה ממזרית וצביטת אהבה. "אכלי משלי. אני ממש איעלב אם תסרבי לי."

תוך כדי אכילה חידשו השתיים את הליכתן, צחוקן מתפרץ לו מעצמו בלא לחשוש שמא יקדים קנה לוושט.

על אף המרחק שפתח בינו לבינן, עקב מֵאִיר אַחַר מעשי אחותו החורגת, אחר רוּמְיֵהּ בת אביו ואחר חברתה גְ'נֵה כצייד בַּשָּׂדֶה. הוא האט את צעדיו, נותן לבן אחיו החורג סְלַיְמַאן, אבי הנַעַר-גֶבֶר, סיכוי מהיר להשיג אותו. בן אחיו הצטרף להליכתו בפנים נפולות ובעיניים מלאות חֵמה. לרגע קט חָבקה השתיקה את שניהם.

"כל עוף למינו ישכון," פסק המבוגר את פסוקו. "מצא מין את מינו, ולא לחינם הלך זרזיר אצל עורב. תן דעתך," פנה אל הגֶּבֶר-נַעַר בטון חמור, "גְ'נֵה ורוּמְיֵהּ, רוּמְיֵהּ וגְ'נֵה. יש לעשות מעשה ויפה שעה אחת קודם," אמר ולא פירש.

הגֶּבֶר-נַעַר נאנח והביט בכאב לאחור בתשוקה, חופן בעיניו את דמות רוּמְיֵהּ הממקמת את התַּוְרֵהּ על ראש גְ'נֵה, ובו זמנית לוחשת לה דבר מה, שגרם לשתיים לפרוץ שוב ושוב בצחוק מהדהד. הווריד הקבוע במצחו תפח והאדים. הוא עצם את עיניו בכאב. מחשבות נפתלות געשו בו אחר פורקנן. משפקח את עיניו ראה אותן צועדות לצד האתון בצעידה איתנה. רוּמְיֵהּ בצעדים קטנים, זריזים ומהירים, ואילו גְ'נֵה בצעדים גדולים, ארוכים, ידיה מונפות לצדי גופה, והתַּוְרֵהּ שעל ראשה איתנה כצמתה.

גְ'נֵה קלטה את מבטיו המתחמקים של הגֶּבֶר-נַעַר, ממקדת את עיניה בתנועותיו. מעקב עיניה טרד את מנוחתו, אונס אותו להביט ניכחו. רוּמְיֵהּ עקבה בשתיקה אחר עיני גְ'נֵה. "בן סְלַימַאן זה אוכל אותך במבטיו בלי מלח," אמרה גְ'נֵה בקול מנחם אבלים. "אל תקונני עליי מהר כל כך," השיבה רוּמְיֵהּ נמרצות, "במקום זאת ספרי לי מה האמת בָּרכילות של אנשי הכפר אודות הקשר שהיה בינך לבין גבר מסתורי לפני נישואייך. משום מה לא הזכרת זאת באוזניי."

"עליו, על בן סְלַימַאן זה אני מקוננת, יקחו אותו השדים ובניהם. עליו ועל הגברים שכמותו," ענתה גְ'נֵה בארסיות, מתעלמת מדברי רוּמְיֵהּ האחרונים. "שיהיו כולם כפרת שערות ישבני."

"איך את מדברת?" הוכיחה אותה רוּמְיֵהּ בסלידה.

"בעלי, בן סְלַימַאן והגברים הדומים להם, זה מה שהם שווים," פסקה גְ'נֵה, מוסיפה להתעלם מסלידת חברתה. "יש גברים אחרים... כל כך שונים..." אמרה בלחש כחולמת. "קולם, דיבורם, עמידתם והליכתם לידך אומרים לך כבוד. לידם את מרגישה שאת בן אדם, והעולם גדול ויפה כל כך. השמיים, האדמה, העצים והציפורים, כולם יחד כאילו אוחזים בידך, שרים ורוקדים, ואת רוצה לעוף, לדאות כציפור, לברוח, להתרחק..." גְ'נֵה נאנחה בקול. "הצרה היא שאלה מעטים, ורוב רובם עניים. עליי הוא היה יכול רק לחלום מרחוק. רק מרחוק."

הדמעות זלגו על לחייה של גְ'נֵה, חושפות עצמן לעיני רוּמְיֵהּ. רוּמְיֵהּ הקיפה את גוף אתונה, מחליקה על אחוריה ברוך, הגיעה אל גְ'נֵה, נצמדה אל גופה הרחב, מחבקת אותו חיבוק מנחם, ראשה צמוד מתחת לבית שִׁחְיָהּ.

גְ'נֵה פרצה בבכי כבוש."הכסף, יימח שמו, הכסף עיוור את עיני אבי והמית את חיי," פלטה גְ'נֵה בקול חנוק. "לא רק הכסף. גם שחיק העצמות הזה, מָארִי סְעִידּ, עַאקִל אַל-כְּנִיס12 וכל הגברים הבריחו אותו מן הכפר."

"את מתכוונת למוּסֵא סַאלִם?!" שאלה רוּמְיֵהּ בתמיהה, בסקרנות גוברת. "הוא הרי נעלם מן הכפר אחרי שהתחתנת. את היית אז בהריון ראשון."

"נכון. אליו אני מתכוונת. במוּסֵא סַאלִם ובי דיברה רכילות הכפר. אולם לא בגלל נישואיי הוא נעלם, אלא בעיקר בגלל העימות שהיה לו בבית הכנסת עם מָארִי סְעִידּ. עד אז, למרות היותי אישה נשואה, עדיין ביקר בביתנו, הייתי רואה אותו בבית הכנסת, שומעת את קולו. איזה קול היה לו, איזו נעימה! טעם גן עדן ממש!" "כל הסיפורים הם אם כן אודותייך ואודותיו?! לא ידעתי כי מדובר במוּסֵא סַאלִם. גם היום יש עדיין מי שמספר בכפר, שאת נפגשת איתו בסתר."

"שיספרו. סיפרו גם שנתתי למוּסֵא סַאלִם את בתוליי, שהָריתי לו והפלתי, שתכננתי לברוח עמו לעדן..." היא נאנחה כאומרת, מי ייתן והיה.

"לזכות שלמה אני חייבת להגיד, כי לא האמין לכל השמועות. לפני אירוסיי לו הוא בא לאמי, וביקש לשאול אותי מה אמת בכל הסיפורים שמספרים עליי. 'אני מאמין רק לה,' אמר לאמי. אחרי ליל הכלולות תלו הוא ואמי את סדין בתוליי בפתח הקומה השנייה, בראש גרם המדרגות מבפנים, על החבל של ייבוש הבשר לאחר השחיטה, כדי שכל נכנס יראה, ייווכח בתומתי ויוציא את עיניו."

גְ'נֵה השתתקה, מתכנסת בהרהוריה. "ארבע שנים, רוּמְיֵהּ. ארבע שנים אני אישה נשואה, אם לארבע בנות, ואני עדיין מתרגשת ובוכה בכל פעם שאני נזכרת במוּסֵא סַאלִם. לפני מי אני יכולה לבכות, אם לא לפנייך?"

"האם נפגשת עם מוּסֵא סַאלִם ביחידות?"

"שלוש פעמים פגשתי במוּסֵא סַאלִם ביחידות לפני נישואיי. שלוש פעמים, באקראי, בשובי מן הקניות בשוק של יום שני." אנחה כבדה חנקה את בכייה של גְ'נֵה. היא הסבה עיניה מחברתה ונתעטפה בשתיקה.

תוך כדי הליכה דמומה, העלתה לעיניה את פגישתה האחרונה עם מוּסֵא סַאלִם, פגישה המזינה את חייה. פגישה, שהיא קרן האור היחידה בחשכת נישואיה. כאן, בדרך הזו, הניח אז את ידו הגדולה, ארוכת האצבעות על צוואר חמורה, ליטף את עורפו ושאל אותה בקול עמוק, רך,

"בת כמה את?"

"אני יודעת? בת שלוש עשרה, אולי מעט יותר. מי יודע? מה זה משנה?" קולה רעד. מוּסֵא סַאלִם בעט באבן באגודל רגלו הקשוי, גירד צווארו ואמר בעדינות,

"שמועה מהלכת כי בקרוב תיכנסי לחופה."

עיני גְ'נֵה דיברו לעיניו, מתחננות שלא יחטט בפצע הפתוח. הוא לא הוסיף לשאול. הם צעדו יחד, עיניהם במרחב, ראש החמור מחיצת צניעות קשובה לשתיקתם. קרני שמש הצהריים, שאינן אופייניות לעונה, הדמימו בחוּמן את האדמה, את הצומח ואת החי מסביב. גְ'נֵה הביטה בשמי התכלת הנקיים. נץ בודד חג בהם ועיניו בקרקע. לפתע כָּנַס כנפיו וצלל מטה באחת, צלל ושב ונסק במהירות מעלה, אל מרחבי התכלת, מכה באוויר בכבדוּת, גופו מתוח, טרפו מפרפר בין טפריו וצריחתו מהדהדת בין שמיים וארץ. הצריחה באה באוזניה, מתמוססת בה בהמיה ללא שֵם, דוחקת בה לפרוש כנפיים, לזנק מעלה, לעוף, להיעלם במרחב. עיניה אז חיפשו את עיניו, כלות לְמַעֲנֶה, אך עיניו לא היו. הן אבדו בדממת המישור. מוּסֵא סַאלִם בטש ברגליו היחפות בחלוקי האבנים, מזווג ביניהן זיווגים עקרים בהתמדה אדישה. זו לו הפעם השלישית בשלושת השבועות האחרונים שהוא פוגש את גְ'נֵה באקראי, בימי שני, בשובה מן השוק, מלווה אותה כברת דרך בשתיקה מלאת חרטות, וחוזר על עקביו. הוא הרים את עיניו, הוליך אותן אל עיני גְ'נֵה ומצא אותן תלויות בו. המפגש היה קצר, מהיר מאוד, כמכוות אש. השתיקה שלאחריו לא דיברה עוד.

רוּמְיֵהּ קראה בשמה מספר פעמים. גְ'נֵה התנערה מהרהוריה, תוהה היכן היא.

"לאן נעלמת לי?" שאלה רוּמְיֵהּ בנימה אִמָּהִית.

"אני אוהבת ללכת בדרך הזאת. היא מעלה בי תמיד רק זכרונות נעימים. לפעמים אני שוכחת בה את עצמי."

"באמת אהבת את מוּסֵא סַאלִם, כפי שמספרים?"

"אהבתי, אוהבת ואוהב כל עוד גופי על האדמה הזאת. הסיפור ארוך. יום יבוא, ואספר לך אותו במלואו." רוּמְיֵהּ לא הוסיפה לשאול.

איש לא ידע מניין בא. מוּסֵא סַאלִם צץ בכפר כאילו משום מקום. אדם ללא גיל, קומתו למעלה מבינונית והליכתו בנחת. כל רכושו הסתכם בשמלתו לעורו,בַּזּוּעְבֵּהּ13 המתנודדת על גבו בקלילות ריקה, ובַֹשַמְּלֵהּ הארוגה מצמר כבשים משובח, המשמשת לו טלית, כסות מפני הקור, וְחוצֶן למתנות תבואה בּעונת הדיש בגרנות. בשנה הראשונה לבואו היו אנשי הכפר מכבדים אותו לעלות לספר התורה, לעבור לפני התיבה, נהנים מבקיאותו המופלגת בתורה, מחריפותו ומקולו הערב. כמעיין המתגבר, תלמיד חכם, פסק הקהל. מְזַלַּם14, פסקו הנשים על פי הבאר וליד הריחיים. הכל היו מְתַחֲרִים ביניהם מי יזמין אותו לסעודות שבת, תחרות, שלא אחת הגיעה לידי ריב. אילולא חיוכו המיוחד, שקרן מפניו ומעיניו, מי יודע לאן היו מגיעים בתאוותם לקיים במוּסֵא סַאלִם מצוות הכנסת אורחים.

אולם לאט לאט נִבְעוּ בו הפרצים, ונתגלה להם כי תוכו אינו כברו. יש בו, לא עלינו ולא עליכם, מן הסִטְרָא אָחֳרָא15, אמר מָארִי סְעִידּ עַאקִל אַל-כְּנִיס. דַּרְדְּעִי16, כופר, מכיר ומורֵד, לחשו אחרים. נכנסה בו רוח שטות, סברו המקלים. מַגְ'נוּן, פסקו בכאב הנשים.

ראשית דבר אירע בבית הכנסת, בשבת, פרשת "כי תצא". מָארִי סְעִידּ, שהשיא באותו שבוע את בתו נַדְ'רַהּ, בת הארבע עשרה ועוד, שעברה את פרקה מזה שנתיים לפחות, החל לקרוא את הפרק ב"מנורת-המאור" בקול נעים,

"כשם שמוזהר אדם שלא יישא בת עם הארץ, כך הוא מוזהר, שלא ישיא בתו לעם הארץ, כדי שלא תלמוֹד מדרכיו. תניא," סלסל בקולו, "אמר רבי מֵאִיר: כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כּוֹפְתָהּ ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל, ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל, ואין לו בושת פנים. והמשיא בתו לתלמיד חכם, חשוב לו, כאילו מתדבק בשכינה."

מוּסֵא סַאלִם נהם מפינתו, נהימה שנשמעה היטב בחלל בית הכנסת. מָארִי סְעִידּ הפסיק את קריאתו. הוא הרים את ראשו מן הספר שלפניו, הביט במוּסֵא סַאלִם מעל משקפיו, הצבוטים על אפו, וחייך במאור פנים.

"שָרֵינַן17," אמר.

"ודּוֹק18!?" השיב מוּסֵא סַאלִם כמצליף.

"לְחַיֵי19," ענה המָארִי.

מוּסֵא סַאלִם קם על רגליו, הקיף בעיניו את ציבור המתפללים ופנה אל מָארִי סְעִידּ. "תניא, אמר ר' מֵאִיר: כל המשיא בתו לעם הארץ... כל המשיא," הדגיש מוּסֵא סַאלִם והטעים, "ללמדך כלל, שאין בו יוצא מן הכלל.

דבר אחר: המשיא בתו... היה לו לומר: לדעתה, או שלא לדעתה. הרמב"ם, שהוא לנו לעיניים בהלכה, אומר בהלכות אישות.

האב מקדש את בתו, שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה, וכן כשהיא נערה – רשותה בידו, שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה לאישה, וקידושיה לאביה." הוא נשתתק, סוקר את פני המתפללים, שֶתָּלוּ עיניהם בפניו בקשב רב. מָארִי סְעִידּ הביט בו דָּרוּך. "דברי הרמב"ם מלמדים אותנו," המשיך מוּסֵא בדבריו, "כי רשות האב על בתו להשיאה, שלא לדעתה, כל עוד היא קטנה או נערה. ישאל השואל: קטנה מהי? נערה מהי? על כך משיב הנשר הגדול.

הבת מיום לידתה, עד שתהיה בת שתים עשרה שנה, היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת. ואפילו הביאה כמה שערות בתוך הזמן הזה, אינם אלא כשומא. אבל אם הביאה שתי שערות למטה בגוף, במקומות הידועות להבאת שיער, והיא מבת שתים עשרה ויום אחד ומעלה, נקראת: נערה. והבאת שתי שערות בזמן הזה נקרא: סימן התחתון. ומאחר שתביא הסימן התחתון, תיקרא נערה עד שישה חודשים גמורים. ומתחילת יום התשלום השישה חודשים ומעלה, כלומר: בהיותה בת שתים עשרה ושישה חודשים מלאים ומעלה, תיקרא בוגרת."

מוּסֵא סַאלִם עשה אתנחתא שנייה, מתעלם מהתפעלות המתפללים ומלחישותיהם, המפליגות בעליל בבקיאותו ובחריפותו, ביכולתו לקרוא בעל פה מכל ספר הנמצא בידם – ממקרא, משנה ותלמוד עד יורה דעה, שתילי זיתים, עין יעקב, הרמב"ם ועוד ועוד.

"דין בוגרת מהו?" הפך ידו הימנית מול פני המתפללים, "אביה משיא אותה לדעתה, או שלא לדעתה?

מורנו ורבנו, המאור הגדול, משה בן מימון, זכרו לחיי העולם הבא, עליו נאמר: ממשה עד משה לא קם כמשה, פוסק: בגרה הבת, אין לאביה בה רשות, והרי היא כשאר כל הנשים, שאינן מתקדשות שלא לדעתן. בגרה הבת," חזר מוּסֵא בשנית על דבריו, "אין לאביה בה רשות, והרי היא כשאר כל הנשים, שאינן מתקדשות שלא לדעתן. היינו: דעתן היא הקובעת. הוא שאמר הכתוב: נקרא לנערה ונשאלה את פיה. משמע – אומרת היא בפה מלא, רוצה אני."

קולו היה איטי, ברור, הוגה כל מלה כמונֶה מטבעות זהב.

"ואידך זיל וגמור," פנה אל ציבור המתפללים, לכולם יחד ולכל אחד לחוד. בשקט הרב, שקפא בחלל בית הכנסת, ניגש מוּסֵא אל התיבה והניח ידו עליה, גופו אל פינת ההיכל פניו ועיניו אל מָארִי סְעִידּ.

"שתיים רעות עשית, יַא מָארִי. אחת ואחת, את בתך נַדְ'רַהּ השאת שלא לדעתה כלל. אחת ושתיים, על כּורחָהּ נתת אותה לעוּמְרְצִי20 הזה מן קַרְיַאת אַל-קַאבִּל 21, עם הארץ כַּשֶּרֶץ, שאין בו לחלוחית תורה ומעשים טובים. בהמה בצורת אדם, שמנין שנותיו מעל למנין שנותיך. אדם, שאין ראוי אפילו להגות את שמו במקום קדוש. הוסף לאלה יהירות ריקא שבו, והרי לך חתן משיר השירים! לא מרייהּ, לא בכייהּ ולא תחנוני בתך, עצמך ובשרך, באו בלבך. דברי שכם בן חמור הלזה, 'הרבו עליי מוהר ומתן' עיוותו רחמיך, רחמי אב, סילפו דבריך, דברי תלמיד חכם, עיוורו עיניך, עיני פיקח. ממכר בהמה מכרת בתך למרבה במחיר, שכל מעלתו – מעלת דמים של איש דמים."

מוּסֵא סַאלִם הפנה את כל כולו אל מָארִי סְעִידּ,"עַאקִל-אַל כְּנִיס!" הטעים לאיטו, "אוי לי, אוי לך ואוי לשומעים מיום הדין. אוי לי כי הוכחתי פניך ברבים. אוי לך, אפילו למעלת לבן הארמי לא הגעת. ואוי לשומעים, שאלה ראשיהם."

מוּסֵא סַאלִם ירד מן התיבה בהילוך כבד, ראשו מורכן ועיניו מביטות אל תוכו. דממת אֵלֶם - הֶלֶם ליוותה אותו כאשר התיישב במקומו, קולטת אנחתו בשאלה יתומה. אוזני המתפללים הופנו אל מָארִי סְעִידּ, ועיניהם אל החלל הדומם. מָארִי סְעִידּ הבריך את רגליו זו מול זו והשעין את גופו התמיר אל כר מושבו. עיניו עזות המבע סקרו את קהל המתפללים לאורך קירות בית הכנסת, תובעות את עלבונו, את עלבון כולם. עיניו קיבלו שתיקה מעיקה. ידיו הפכו בדפי "מנורת- המאור", ומשלא מצאו את מבוקשן, הספר נסגר.

"רבי חנינא בן עקשיא..." הדהד קולו בחלל.

"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל..." הצטרפה מקהלת הקהל לקולו בקולות שאולים. התפילה נסתיימה כסדרה, אולם שירת "אדון עולם", החותמת את התפילה, נתחבטה ביניהם בקול ענות חלושה, וקולה המהדהד לא הגיע הפעם לאוזני הנשים בבתים. המתפללים נשמטו זה לזה לבתיהם בלא המולה, שלא כדרכם, ובלא ברכת שבת שלום המוטעמת של המָארִי.

רובם מיהרו אל טעם הכּוּבַּאנֵהּ22, הסַמְן23 והביצים, ומיעוטם לטעם ההֲרִיס24, הלוחש ריחו וחומו בתנור השבת.

יִחְיֵא אַל-בַּגְל, שלא כהרגלו, לא מיהר הפעם אל ביתו. הוא נשרך אחר כולם ואורחו עימו. פניו השמנות לא עטו את חיוכן הקבוע, הצוהל, ודברנותו היתירה קנתה לה שביתה. מוּסֵא סַאלִם האט הליכתו, מתאים צעדיו לצעדי מארחו.

קולו של יִחְיֵא אַל-בַּגְל לא נשמע גם בהגיעו לביתו. הוא צץ בכַלְוֵהּ25, שברום הבית לפתע פתאום. קריאתו הקבועה לאשתו, שנהג להשמיע מפתח הבית ועד הגיעו אליה – "הֵהּ26, יא הֵהּ! היכן את, יא הֵהּ?" - לא נשמעה בשבת זו.

פני נשות הבית לא היו אל מוּסֵא סַאלִם כתמול שלשום. יִחְיֵא אַל-בַּגְל הבחין, כי שני חתניו וארבעת בניו לא הותירו לו דבר לספר לאשתו. ריח הכּוּבַּאנֵהּ, שבשלושת סירי החרס הגדולים משך את העומדים לישיבת אכילה, שבה מתקיימת מצוות אין משיחין בשעת הסעודה, ושעת אכילה כשעת מלחמה. אף על פי שבדרך כלל היו בני הבית דשין מצווה זו בעקבם, הקפידו בה הפעם במיוחד. רק גְ'נֵה, הצעירה בשתי בנותיו של יִחְיֵא אַל-בַּגְל, שנישאה פחות משנה קודם לכן, לא חששה שמא יקדים קנה לוושט ואמרה כמהתלת,

"אם דברי מוּסֵא סַאלִם היום בבית הכנסת היו נשמעים באוזני אבי לפני נישואיי, ייתכן שלא הייתי היום בחודש השביעי להריוני."

אביה ניתר ממקומו, שלף שתי אצבעותיו מתוך הכּוּבַּאנֵהּ, ניער אותן באוויר וקילל קללה עסיסית את חום המאפה ששרף את אצבעותיו. מוּסֵא סַאלִם האדים, ותאבונו נסע ממנו. לסעודה שלישית הוא לא הגיע. יִחְיֵא אַל-בַּגְל לא טרח לחפש אחריו. בשבת זו. בימים, בשבועות ובחודשים שלאחריה, היה מוּסֵא סַאלִם שיחת הכל. אין בית אשר אין שָם מוּסֵא סַאלִם, עד שנעלם. משנתגלה כי דר הוא בבַּוְסַאן שבחבל בְּלַאד אַרְחַבּ, יישוב שאין בו יהודים כלל, נסתבכה להם חידתו ורבו השמועות והסיפורים אודותיו.

תוך כדי הליכה אחר חמורו היה הגֶּבֶר-נַעַר מביט מדי פעם לאחור, עיניו המצומצמות בולשות אחר כל תנועה מתנועותיהן של שתי הנשים וכל גופו קשוב לקולן, למורת הרוח של דודו. השם "מוּסֵא סַאלִם" הגיע לאוזניו שוב ושוב, כדבורים הבאות על חמור משתולל. השם הזה עורר תמיד את רגשותיו האפלים ביותר. הוא שנא אותו כפי שרק הוא יודע לשנוא. הוא קילל את מוּסֵא סַאלִם ואת זכרו, מאשים אותו – כפי שהאשימו רבים מבני הכפר – כי הוא שנטע בלב הנשים מַרְדּוּת שלא הייתה בהן לפני בואו.

הגֶּבֶר-נַעַר לא הטריח עצמו לעקוב אחר דודו, מֵאִיר, שהתרחק ממנו בדרך העדרים, נמוג בחום המישור. הדרך העיקה עליו כלבו, ובלא לדעת איך וכיצד החל מאיץ בחמורו בחמת זעם, מתרחק במהירות משתי הנשים עד אשר נעלמו מעיניו. הוא מצא את עצמו על המִמְלָחָה של דודו כמי שקפצה לו הדרך. מֵאִיר, שסיים זה מכבר לְפַתֵּחַ את שקי האוכף של חמורו, ניצב שם, מחכה לו תוך כדי ניעור בגדיו מחול המְלַח. בזריזות כפויה פיתח גם הגֶּבֶר-נַעַר את שקי האוכף, שופך את חול המְלַח על ערימת החול השמנונית, הטרייה שלפניו, חש בגבו את עיני דודו, הנוצצות בהנאה למראה ערימת החול המבהיקה שהכפילה עצמה למענו. כמי שכפאו שד, ניער הגֶּבֶר-נַעַר את שקי האוכף מן החול, זורה על גופו, על ראשו, על פניו ועל פאותיו גרגרי חול, שבאו בפיו כטעם הגופרית. הוא הניח את השקים הריקים על גב החמור, ובקפיצה זריזה, ראויה להערכה, הושיב את גופו עליו, רגליו בבטנו והוא מאיץ בו למהר, למהר הביתה.

"לאן אתה ממהר, יא מָאוּס?" היכו המילים בגבו. הקול היה איטי, מתנגן, מתמשך כמריטת אוזן.

החמור נעצר באחת, מכנס גופו לאחור מחמת הכאב שהצליף בפיו. הוא נכנע בפראות לרסן שחתך בשפתיו, עקר את רגליו, עיקם צווארו ופנה לאחור, לשונו ועיניו בחוץ. הדוד הצביע בידו על כדי המים הגדולים, שעמדו על המִמְלָחָה בצמוד לכדי המְלַח המדופנים בטיט. כדי המים היו ריקים.

הגֶּבֶר-נַעַר ירד מעל החמור, התיר את רסנו, שחרר אותו מאוכפו ומשקיו ללקט חריוני אדם יבשים שהיו זרועים מסביב. חסד עשה הבורא עם בני האדם דרי הכפרים, שנתן בלב הבהמות תאווה לחריוני האדם היבשים. יום יום ליקטו אלה את אשר זרעו בני האדם בבוקר האתמול, לפני הנץ החמה. בעמל רגליים, הלוך ושוב, מִלֵא הגֶּבֶר-נַעַר את כדי המים הגדולים במים זכים זכים ששאב מן הבאר, פח אחר פח. הכאב בגבו ובידיו הלך והתעצם. תוך כדי הובלת הפחים היה מצייר עצמו בעיני רוחו משליך אבנים גדולות על כדי המים הכרסתניים ומשבר אותם לפיסות חרס קטנות, הנשטפות במים הפורצים לעיניו הדהומות של דודו. משֶחָזַר למציאות ראה והנה הוא צוהל ושוחק, פח המים המלא והכבד על ראשו, מטפטף על גופו, וכדי המים הגדולים לועגים בריקנותם לצחוקו. אילו לא נזקק לדודו בצמאונו לרוּמְיֵהּ, היה מגשים בהנאה רבה את חלומו.

שואבות המים על פי הבאר נתחלפו להן, והגֶּבֶר-נַעַר עדיין הולך ובא כמתגנב למִמְלָחָה של דודו. הוא ידע כי רוּמְיֵהּ מתמהמהת בכוונת מכוון, כדי שלא לפגוש בו. למרות רצונו לראותה, חרד היה שמא תראה אותו ופח המים על ראשו. ממרחקים היה מחפש אחריה על המִמְלָחָה של אביה, ידו האחת אוחזת בשפתיו של פח המים וידו השנייה בקצהו התחתון, וכולו דרוך ומתוח, נכון להוריד את הפח מעל ראשו למראה דמותה. לשמחתו ולשביעות רצונו הוכתרו מאמציו בהצלחה והוא זכה למלא את הכדים, לחבוש את חמורו ולשוב לביתו בלא שתראהו בקלונו.

כפר אַל-גַּ'אהֱלִיֵהּ הזדקף לעיני גְ'נֵה ורוּמְיֵהּ, טובל באור השמש החורפית של שעת הצהריים, חובק בשביליו מערבולות אבק קטנות, זָרוֹת לעונה, שסיירו בין בתי היהודים, הגובלים במישור. בתי המוסלמים, ששכנו במַעֲלֶה, גבוה מבתי היהודים, הביטו במערבולות, המיתמרות שם למטה, באדישות מתנשאת, מתובלת ברחמים לאותן משפחות מוסלמיות שקבעו בתיהן קיר אל קיר בין היהודים.

משפחת גַאדִּר חלקה קיר משותף עם בית מָארִי יוסף אַל-מַשְרְקִי ועם גורן אַצְּלוּל – משטח של אבני גרניט, שהטבע ריצף לטובת אנשי אל-גַּ'אהֱלִיֵהּ. עֲלִי גַאדִּר היה אַל- מְזַיִּן של הכפר. דור אחר דור שימשו הגברים לבית גַאדִּר בתפקיד אַל-מְזַיִּן. הם היו הסַפָּרִים, המומחים להקזת דם ולטיפול בכוסות רוח. אל-מְזַיִּן היה הכרוז להודעות ציבור מיוחדות, השליח של משפחות המוסלמים להודעות אבל ולהודעות שמחה, השליח בשכר לזימון נתבע לערכאה משפטית, המתופף בחגי המוסלמים בעת ריקודי האסיף בגרנות, באירוסין, בשמחת חתן וכלה ושמחות אחרות. איש לא ייתן את בנו או את בתו למשפחת מְזַיִּן. מוקצים הם. רק בינם לבין עצמם יבואו בברית הנישואין. אלה שחרגו ממעמדם במרמה ונתגלו, שילמו על כך בחייהם ואין מחילה. משפחת מָארִי יוסף אַל-מַשְרְקִי הייתה משפחה ענפה שכלתה במגפה, ורק הבן שלמה, שהיה חשוך ילדים, נותר לה לשריד. שלמה גירש את אשתו הראשונה לאחר עשר שנות נישואים ללא ילדים ונשא את זִהְרֵהּ האלמנה לאישה. היא הסכימה להינשא לו, רק לאחר שהתחייב בכתב להכיר בשלושת ילדיה מבעלה הראשון, המנוח, יִחְיֵא מַנְצוּר, כילדיו לכל דבר ועניין. משמת שלמה, נשא מֵאִיר, אחיה החורג של רוּמְיֵהּ שנתאלמן מאשתו, את זִהְרֵהּ, אשת שלמה. עם נישואיו לזִהְרֵהּ עבר לבעלותו כל הרכוש של בית מָארִי יוסף אַל-מַשְרְקִי, כולל הבית הגדול והמרווח שבו הוא גר היום. בתמורה התחייב מֵאִיר בכתב, קבל עם ועדה, לשאת בנטל גידולם של שלושת ילדי זִהְרֵהּ מבעלה הראשון.

בית הכנסת עמד בתווך, בין ביתו של מָארִי יוסף אַל-מַשְרְקִי לבין בתיהם של יצחק מְלַאח, אבי רוּמְיֵהּ, ושל עֲלִי נַאצִר. ביום שבת היו נשות עֲלִי נַאצִר מכסות את ארובות התנורים הבוערים, סופגות עשנם בדַּיְמֵהּ27, כדי שלא לחלל את שבת המתפללים שבבית הכנסת. היו שבתות, לא אחת ולא שתיים, שבהן חַגְּ'בֵּהּ, הבכירה בארבע נשות עֲלִי נַאצִר, הייתה נכנסת כרואה ולא נראית לדַּיְמֵהּ של בית יצחק מְלַאח, בודקת בתנור השבת ויוצאת כהיכנסה.

רוּמְיֵהּ הקטנה, שעקבה בציפייה אחר כניסתה ויציאתה, היתה מתפללת בלבה כי התנור יכבה, או שהאוכל, שהוכן לשבת, ייגמר. אז תשוב חַגְּ'בֵּהּ עם קערת חרס גדולה ועמוקה מלאה הֲרִיש28, טובלת בחלב ובסַמְן (חמאה מזוקקת), לעתים בתוספת סוכר או דבש. אז בשקט בשקט תניח חַגְּ'בֵּהּ את הקערה על שרפרף בדִּיוַאן29, ובצעדים חרישיים תתגנב מן הבית ללא מילה וללא מבט. טעם ההֲרִיש היה מדגדג בפיה במשך כל השבוע, ממאן להיעלם.

מערבולת האבק, שהפכה לסופה, שתימרה עתה סמוך לבית קְבַּארִי הצמוד למקווה הטהרה, פסחה על הבית, כנראה, מתוך הערכה לגילויי השכנות הטובה, הקיימת בינו לבין שכניו, כשם שפסחה על בית עֲלִי נַאצִר ובית חֲמוּדּ דַ'עְרוּר. יודעי דבר ידעו לספר, שאין זו פעם ראשונה, שבתים אלו מופלים לטובה ביד נעלמה בימי שרב ובימי קרה וסערה בכל עונות השנה.

בני משפחת קְבַּארִי, שינו מיד עם כניסתם לבית את חזיתו ואת חלונותיו. הגב למקווה הטהרה נאטם כולו כתריס מפני עיניים סקרניות. הן בני משפחת עֲלִי נַאצִר והן בני משפחת קְבַּארִי הדירו רגליהם מגגות בתיהם בלילות, בכל ימות השנה, כדי שלא יחטאו עיניהם במראה המיטהרות היהודיות, הבאות אל המקווה לטבילות טהרה.

בית חַדַּדּ ובית דַ'עְרוּר חבקו זה לזה. שניהם היו בתי יהודים, שנקנו על ידי שתי המשפחות המוסלמיות, לאחר המגפה הקשה שפקדה את אנשי אל-גַּ'אהֱלִיֵהּ, יהודים כערבים. בית דַ'עְרוּר שימש כדירת תְוַאבּ30, דירת מגורים ללא תשלום לחסרי בית, בין יהודים ובין מוסלמים. חֲמוּדּ דַ'עְרוּר, בעל הדירה, נוהג היה לעתים קרובות לבקר את משפחת יִחְיֵא סְעִידּ, משפחה יהודית ענייה ומרובת ילדים. הילדים היו מצפים לבואו, ממתינים בנימוס, בעמידה או בישיבה, בשעה שהיה ממלא חופניהם הפתוחים בצימוקים לבנים, גדולים, עסיסיים ומתוקים ללא חרצנים. היה לו לחֲמוּדּ דַ'עְרוּר חיוך מיוחד, השמור רק לרוּמְיֵהּ.

"יא בִּנְתּ אַל-חוּר31! חבל שאת יהודייה," היה חוזר ואומר בפניה ושלא בפניה. פעם אחת השיבה לו, "עַיְבּ עֲלַיְךּ וַעֲלַיֵּא, יַא סַיִּד חֲמוּד32."

תשובתה ועמידתה הגדילו את חִנהּ והעלו את ערכה בעיניו.

בתי היהודים, להוציא שלוש משפחות, שכנו כאמור בגבול המישור. בחלקם הגדול היו בנויים זַאבּוּר33, והפחותים שבהם היו בנויים לבני חומר שיובשו בשמש. רק בתיהם של סְעִידּ סַאלִם, של אל-גְּמַאל ושל סְלַימַאן אַל-יְתִים, המכונה כך מיום שהתייתם מאביו, היו בנויים אבן. הם שכנו על הגבעה הקרובה לבתי המוסלמים, אך מחוברים היו לבתי היהודים. בית סְלַימַאן אל- יתים בן שלוש הקומות היה הנאה והגדול שבשלושת בתי האבן. הוא שכן מול בית אַל-גְּ'מַאל, דלת מול דלת, מאפיל בגודלו ובאיכות בנייתו על שני שכניו.

סְלַימַאן אַל-יְתִים, אבי הגֶּבֶר-נַעַר, נתייתם מאביו בהיותו בן חמש שנים. מספר שנים חייתה אמו באלמנותה, מפרנסת את עצמה ואת בנה בצמצום שבצמצום. במלאת לסְלַימַאן תשע שנים, נישאה אמו ליצחק מְלַאח, אבי רוּמְיֵהּ. היא ילדה לו את מֵאִיר ואת חֲמַאמֵהּ.

נישואי אמו עם אביה של רוּמְיֵהּ לא היטיבו עימו. מעמדו כיתום הורע, והוא נאלץ, כמו רוב היתומים, למצוא את מחייתו בחיזור על הפתחים ובהתרפסות בפני כל מי שנטה לו חסד קל. יצחק מְלַאח לא קיבל אותו לביתו.

"אני התחתנתי אִתָּך, לא אִתּוֹ," אמר לאמו. "מה שיש לי אין בו כדי לפרנס גם אותו."

המפנה בחייו בא, כאשר השייח' של חבל הַמְדַּאן, עֲלי סְעִידּ עַמַּאר, חנה בכפר רַחַאבֵּהּ בדרכו לביתו, בשובו מצנעא עם צבאו, עמוס בשלל כבד מאוד ששדד בצנעא לאחר הניצחון הראשון של האִמַאם על התורכים. סְלַימַאן היתום, בתקווה למתנת יד, שירת במסירות ובחריצות את השייח' ואת אנשיו. השייח', שהתרשם מתבונתו ומזריזותו, צירף אותו למנין אנשיו. הוא קנה את אמון השייח' מעט מעט, בעבודה קשה ללא ליאות, במסירות רבה. השייח' בחן את נאמנותו בדרכים שונות, ומשעמד בהן במשך שנים, הפקיד בידו את חנותו הגדולה ואת מסחרו. בהיותו בן שבע עשרה, נשא סְלַימַאן אישה בעידודו ובסיועו הכלכלי המלא של השייח'. בזה אחר זה נולדו לו שלושה ילדים: בת ושני בנים. הם לא חסרו דבר. השייח' דאג למלא את כל מחסורם ביד רחבה.

השייח' עַמַּאר היה בין השייח'ים הראשונים, שנענו לקריאת האִמַאם יִחְיֵא חֲמִידּ אַ- דִּין לצאת למרד בתורכים ה"כופרים", כלשונם. הם התבצרו בתחילה בעיר אַל- קַפְלֵהּ, שבצפון תימן, ומשם החלו להטריד את התורכים בשיטת "פגע וברח". תוך כדי כך הצליחו לכבוש מספר מחוזות, עד שהתקרבו לעיר הבירה צנעא. הם צרו על העיר שנה תמימה, מצור הידוע בשם "חוּזַת אַ-נְּפַר34." התורכים, שסבלו רעב כבד, נכנעו ועזבו את העיר שנה לאחר ראשית המצור. חיל האִמַאם, שנכנס לצנעא בערב פסח, שדד ובזז את העיר ללא רחם.

השייח' עַמַּאר וקומץ מנאמניו התמקדו בבתים של עשירי צנעא, בעיקר ביהודים, כשהם מחפשים אחר מזומנים בלבד. באיומים ובעינויים אילץ השייח' את קורבנותיו לגלות לו את המקומות הנסתרים ביותר, שבהם החביאו את כספם וזהבם מפני הפורעים. השמועה אומרת, כי השוד והביזה שהביא השייח' לביתו, היו כמשא שישה גמלים.

ראשי השבטים שסייעו לאִמַאם במלחמתו כנגד התורכים, וראשון בהם השייח' עֲלִי סְעִידּ עַמַּאר, התייחסו לאִמַאם יחס של כבדהו וחשדהו. כל עוד נלחמו בתורכים, היו אִתּוֹ, מטובת עצמם ומטובת המדינה כאחד. אולם משנחתם הסכם הפשרה בין האִמַאם לבין התורכים, ולפיו שותף האִמַאם בשלטון, החלו לחשוש לעצמאותם. ואמנם, משעזבו התורכים סופית את תימן, הפך חששם זה למציאות. האִמַאם השתלט על תימן מחוז אחר מחוז, אוכף את שלטונו עליהם ביד חזקה. השייח' עֲלִי סְעִידּ עַמַּאר היה אחד מראשי השבטים האחרונים בחבל הַמְדַּאן ובחבל בְּלַאדּ אַרְחַבּ, שלא קיבלו עליהם את מנהיגות האִמַאם יִחְיֵא. כבוד השייח' בהַמְדַּאן היה גדול, וכגודל כבודו כן גודל עושרו וצבאו. טירתו, בתיו, משכנות חייליו ומשרתיו היו מוקפים בחומות, ששומרים קבועים הוצבו בהן ביום ובלילה. באחד הלילות, לאחר חצות הלילה, בהפתעה גמורה, פשט צבא האִמַאם על בית השייח' בסיוע נאמני האִמַאם, שהסתננו לכוחות השייח' מבפנים. אנשי הצבא הצטוו – באזהרה חמורה – שלא לפגוע באיש, אישה, או ילד מבני הבית, מקטן ועד גדול, לא בהם ולא ברכושם. "מי שייגע בהם במים, אפגע בו בדם," התרה בהם האִמַאם.

השייח' עֲלִי סְעִידּ עַמַּאר נלקח אחר כבוד מביתו בו בלילה, רכוב על גב סוסו האהוב לעיני בני משפחתו. כאשר התקרבו לצנעא, הורידו החיילים את השייח' מעל סוסו, והובילו אותו כפות בידיו וברגליו עד לרגלי האִמַאם יִחְיֵא. בו בלילה, לפני עלות השחר, ערף האִמַאם את ראשו. הראש הכרות של השייח' הוקע בחומת צנעא מעל לשער שְעוּבּ, הוא שער הכניסה האמצעי מבין שלושת השערים הפונים לצפון המדינה. הראש הכרות התכווץ והתייבש בשמש במשך שבועות רבים. איש אינו יודע אם הובא לקבורה.

ארבע שנים אחר עזיבת התורכים, באה לקִצָּהּ ההתנגדות האחרונה לשלטון האִמַאם בחבל הַמְדַּאן. האִמַאם שלט במדינה ללא עוררין, וחוקיו נאכפו ביד ברזל. השמועה אומרת, כי סְלַימַאן אַל-יְתִים חִלֵּט וְחָלַב לעצמו את כל המזומנים שהותיר השייח' לאחר מותו – מזומנים רבים מאוד. ברכוש זה, ממנו ובו, מוסיפה השמועה לספר, קנה סְלַימַאן את ביתו, בית האבן הגדול, פתח חנות גדולה, והפך להיות בעל מאה ובעל דעה, למרות היותו עוּמְרְצִי.

סַאבְּרֵהּ, המבוגרת בארבע נשות השייח' עֲלִי סְעִידּ עַמַּאר, תבעה מסְלַימַאן הסבר להיעלמות הכסף הרב של בעלה.

"מדוע את שואלת אותי? איני יודע במי נתן המנוח את אמונו. בי?! בוודאי לא!" עד יום מותה לא קיבלה סַאבְּרֵהּ מסְלַימַאן תשובה שתניח את דעתה. גם בנו הגדול של השייח', המכונֶה עַמַּאר הַצַּלָף, לא זכה מעולם לשמוע מסְלַימַאן תשובה אחרת למסתורין שאפף את היעלמות המזומנים הרבים שהיו ברכוש אביו. עַמַּאר היה צלף מעולה. הוא שהציל את עֲוַאד', אחי רוּמְיֵהּ, משיניו של כלב הפרא שפרץ לכפר ברעבונו לאור היום. עַמַּאר צלף בכלב ממרחק, כדור אחד בלבד. הכדור חדר לראש הכלב מעורפו, חותך את זינוקו אל עורף הנער הזועק באימה, בעודו באוויר. רוּמְיֵהּ הייתה הראשונה שהגיעה אל אחיה המעולף מתחת לגוויית הכלב.

עַמַּאר הצלף מת מיתה חטופה ומסתורית. שוב יודעת השמועה לספר, כי גם כאן ידו של סְלַימַאן הייתה במעשה, משום שעַמַּאר הצלף סחט אותו באכזריות.

אותה שמועה מספרת, כי באותו יום שִשי בא עַמַּאר הצלף, כמנהגו, לבית סְלַימַאן אַל-יְתִים, לארוחת הצהריים הקבועה שהוכנה במיוחד בעבורו מדי יום שִשי, ארוחה שהייתה בגדר קינוח בלבד.כל ביקור התמקד בתביעות כספיות שתבע עַמַּאר הצלף, ושנענו תמיד ללא עוררין על ידי סְלַימַאן. באותו יום שִשי יצא עַמַּאר הצלף מבית סְלַימַאן על רגליו בריא ושלם. בהגיעו לביתו עלה על משכבו, קיפל את רגליו, פרכס מעט – ומת.

עטוף בקְצִירַהּ35 מעשה ידי אָמָּן, שזִקְנוּתָהּ מביישת את נערותה, עמד יצחק מְלַאח על המִמְלָחָה בת טיפוחיו, עובר מכד לכד בסיפוק ובגאווה, ממתין לרוּמְיֵהּ, מתפלא על איחורה. אך זה סיים למלא את כדי המים הגדולים, שלעת ערב ישאבו מתוכם מים לכדי המְלַח הגדולים מהם, המדופנים בְּמַעֲבֶה הטיט שיָבַש בחמה, לועיהם העגולים פעורים, מצפים לשעת ההאכלה. חול המְלַח והמים הזכים, שנשאבו מן הבאר והובלו הנה בפחים בזה אחר זה, יבואו בכדים, נאנסים לבוא זה בזה: חול המלח בולע את טעם המים, את צורתם ואת זכותם, ויחד הם הופכים לטיפות חומות, עכורות, מלוחות ושמנוניות, המטפטפות בזו אחר זו מפתחי הנקבים, אשר בתחתית הכדים.

קערות חרס גדולות, שטוחות וקעורות שוכבות מתחת לנקבים. הטיפות דוחקות ונדחקות בפתחי הנקבים, נוקשות בנופלן בדפנות הקערות, נערמות אחת על אחת, קופאות זו על זו בקרת הלילה והופכות למחטים עבות, לבנות, גבישיות, הזוהרות בקרני שמש הבוקר החורפי.

בידיים אוהבות יאסוף יצחק מְלַאח את מחטי הלובן מתוך הקערות. תחת ידו הן נשברות ונערמות לגוש חורק ומפצפץ, הממלא על גדותיו סל נצרים גדול, עמוק ורחב, המיועד להן. על יד פתח הבית, מבפנים, ימתין סל הנצרים הגדול לבואו של יהודה מן הכפר חִסְנִייִן. בהגיעו, יכניס תחילה את אתונו הלבנה, הגזעית לאורווה. אתון, שיופייה, מידותיה וקישוטיה מעידים על בעליה. אחריה נשרך לאיטו חמור משאו. באורווה יניח בפניהם את מזונם, לזו שעורה משובחת בנרתיק עור המחובר לפיה ולראשה, ובפני זה תבן מהמתבן של בעל הבית. אחר כך יעלה לדִּיוַאן, שם ישתה כוס של קהווה מתובל, יאכל ממאפה הבוקר של לאה, אשת יצחק מְלַאח, יֵרֵד למטה וזנב ברכת המזון עדיין בפיו, ישקול את המְלַח במאזני יד, ישלם תמורתו לבעל הבית, יעמיס סחורתו בשני השקים של אוכף חמורו, יטפס בזריזות על אתונו, ינופף בידו לשלום שתיים ושלוש פעמים, עד שייעלם.

שם, בבית משפחתו שבכפר חִסְנִייִן, יכתשו ויטחנו את המְלַח, יוסיפו לו – אחת אחר אחת – תערובות, שהמתכונים להכנתן שמורים בידי המשפחה בסוד כמוס. בהרכבו החדש הופך המְלַח לחומר נפץ, הנמכר במידה ובמשורה למחצבות סלעים, לציד, לשעשועי נפץ בחתונות ובשמחות – ולנטילת חיים. בזכות רוּמְיֵהּ החרוצה יצא שם לַמְּלַח של יצחק מְלַאח. היא זו שחיפשה ומצאה כוכים חדשים של עפרות מְלַח באיכות מעולה, היא היוצאת לבדה בלילות החורף הקפואים קפואים לבדוק את כדי המְלַח, שתיים וגם שלוש פעמים בלילה אחד. בלילות הראשונים היה אביה מודה לה על יוזמתה בחיבוק ובנשיקות אהבה על מצחָהּ. משנתרגל ליציאותיה, קיבל את מאמציה כדבר שבשגרה, שאדם דש בעקביו. רוּמְיֵהּ, שציפתה, נתאכזבה. משבגרה קיבלה, שכך מנהגו של עולם: אבות אינם חייבים להוקיר מעשי בניהם, קל וחומר מעשי בנותיהם.

יצחק מְלַאח הרים פניו אל השמש, אומד את הזמן. משהביט שוב, ראה מתחת לגובה עיניו את רוּמְיֵהּ ואת גְ'נֵה מתקרבות אליו בצעד מהיר. רוּמְיֵהּ נופפה לאביה בידיה, מסמנת לו דבר מה שלא הבין. משהבחינה באחיה החורג, מֵאִיר, העוקב בתשומת לב אחר תנועותיה, עמדה במקומה וסימנה לאביה לבוא אליה.

גְ'נֵה לחצה את ידי רוּמְיֵהּ. הפעם נזהרה שלא להכאיב לאצבעותיה.

"שני דברים, רוּמְיֵהּ, אני אוהבת ומעריכה בך: את חריצותך ואת כנותך," אמרה בהתרגשות. "את היחידה, האומרת לי בפניי כל מה שיש לך לומר, טוב ורע. אִתָּךְְ קל לי לצחוק, לשמוח ולבכות. את היחידה, המוכנה להקשיב לי בסבלנות. טוב לי אתך. אני מקווה להיות לך הבאר, כפי שאת הדלי לי." רוּמְיֵהּ חיבקה את הגוף הגדול של חברתה, נרגשת מהתרגשותה. אביה ירד לקראתה מתל המִמְלָחָה, תוהה במה תפתיע אותו הפעם. הוא בירך את גְ'נֵה לשלום, מושיט ידו לידה. שתי ידיה הגדולות לפתו בחיבה את שתי ידיו. רוּמְיֵהּ נופפה לגְ'נֵה לשלום, עיניה קבועות באחיה החורג המדלג למִמְלָחָה של אביה, מְאַמֵּץ גופו ועיניו לעקוב אחר מעשיה.

משהתרחקה גְ'נֵה ממקום עמידתה, קרבה רוּמְיֵהּ לאביה, חיבקה ראשו בהתרפקות געגועים ולחשה באוזניו לחישה ארוכה. היא המשיכה לאחוז בראשו עד שפניו ועיניו העלימו הפתעתם. יצחק מְלַאח ליווה את בתו ואת אתונה עד לפינה של חול המְלַח, סמוך לכדי המים הזכים, וסייע לה לְפַתֵּחַ את שקי האוכף של אתונה, הגדושים בחול מְלַח משובח. אחיה, שעמד קרוב אליהם, הטה גופו פעם ימינה, פעם שמאלה,

התרומם על קצות אצבעותיו בעיניים בולשות, וחיפש חלון ראייה בגב אביו ואחותו. השניים, שישבו ישיבת כריעה וידיהם בתוך החול חסמו את סקרנותו בגופם. משראה את אביו פושט את הקְצִירַהּ מעל גבו ומקפל בה דבר מה, זינק מֵאִיר אל אביו בשאלה כועסת, תובעת,

"מה זה? מה אתם מסתירים שם שניכם?" אביו נזף בו בעיניו, פנה ממנו, והותיר אותו עם רוּמְיֵהּ מלא זעם עצור. מֵאִיר ידע, כי אין כל טעם לשאול את רוּמְיֵהּ. זו רק תנעץ בו את עיניה השחורות, המלאות, ללא מילה. הוא הביט בה. מבטו הפעם היה רע מתמיד.

רוּמְיֵהּ נכנסה לדִּיוַאן. ארוחת הצהריים המשפחתית – פיתות פתותות במטיט36 ובסַמְן בתוך קערת חרס גדולה – הדיפה ריחות שאילצו אותה לבלוע את רוקה. שני אחיה, עֲוַאד' הבוגר וסַאלִם הצעיר, נטשו את מקומם הסמוך לקערת הצהריים, וקידמו את פניה בהתרפקות על גופה. רוּמְיֵהּ חיבקה את שניהם בחום, מוחטת בקצה שמלתה את אפו של סַאלִם.

אביה נכנס לדִּיוַאן, ידיו נוטפות, פיו ממלמל ברכת נטילת ידיים ועיניו מחפשות אחר מגבת לנגב בה את ידיו. רוּמְיֵהּ הושיטה לו את המגבת, המונחת דרך קבע לפניו על ידיו, הניחהּ בין שתי ידיו, בירך ברכת "המוציא", בָּצַע לעצמו, טבל במלח, ותוך כדי לעיסה, בעמידה, בצע תחילה לעֲוַאד', אחריו לסַאלִם, לאשתו, ואחרונה חביבה – לרוּמְיֵהּ.

האַמָּה והאצבע באצבעות יד ימין נתלכדו למזלג חי בן שתי שיניים רחבות, צללו בקערת הפְתּוּתּ, ודלו ממנה פתיתי פיתות רוויים במְטִיט ובסַמְן. רוּמְיֵהּ הקפידה בנימוסי אחֶיה.

ישיבה נכונה, זקופה, אכילה בשתי אצבעות יד ימין ללא קולות שריקה ומציצה. סַאלִם הצעיר נשנק מעט והחל להשתעל מפאת חריפות הזְחוּק37 שבמטיט. רוּמְיֵהּ ניתרה ממקומה ומיהרה לדַּיְמֵהּ, להביא לו ספל מים לשטוף פיו וגרונו. בתום הארוחה בירך עֲוַאד' את ברכת המזון. רוּמְיֵהּ וסַאלִם ליוו אותו בלחש. לחש קולה של רוּמְיֵהּ, הרהוט, הטריד את אוזני האב. הוא רמז לה בידו שתקום להכין את הנרגילה לתַּכְזִינֵהּ38, אך היא המשיכה לשבת במקומה, אוזניה ופיה עם עֲוַאד' ועיניה בפני אביה. הוא נופף בידו בקוצר רוח. היא חייכה אליו בשקט, כדרכה, גופה מחובר למקומו. רק בסיום ברכת המזון שלחה רוּמְיֵהּ שתי כפות ידיה לשפת קערת הצהריים הריקה, בנשיקת תודה, הוגה בקול.

"נודה לך על חסדך ועל טובך," חתמה אגב קימה על רגליה.

רוּמְיֵהּ ינקה בפומית הנרגילה, יניקות קצרות, ארוכות, עד שבא העשן בפיה ובאפה. היא גמעה ממנו בהנאה, יונקת שוב ושוב, ובו בזמן מקפלת את צינור הנרגילה לרגלי אביה. היא הציבה את הנרגילה במרחק ביטחון ממקום ישיבתו. הוא נתרווח במקומו לכדי ישיבת הסבה על צדו השמאלי, השעין גופו על כריות צבעוניות, פינה מקום לאשתו, וביניהם – לערימת הַקַּאת39 הירוק, שמוין, נשטף ונעטף בבד לח בידי רוּמְיֵהּ, לשמור על טְרִיוּתוֹ.

רוּמְיֵהּ פינתה את קערת הצהריים, הגישה לפני אביה ואִמָּהּ שרפרף עץ נמוך, הניחה עליו כד מים, שנצטנן ברוח על אדן החלון, ולידו פנכת חרס ובה סוכר-נְבַּאתּ מעורב בהִל ומעט גרגרי ציפורן למיתוק ולתיבול הַקַּאת, ובצעדים קלים דילגה לדַּיְמֵהּ, לנקות אחר עבודת האפייה של אביה, לשטוף את הכלים, והעיקר לשלוח בזמן את שני אחיה חזרה למִדְרָש. בשובה אל הדִּיוַאן מצאה את אביה ואת אִמָּהּ מתאמצים להתיר את הקשרים בצרור העור, שמצאה בכוך המְלַאח, ממששים בחדווה את המעות הרבות, המתחככות בתוכו זו בזו.

רוּמְיֵהּ נטלה את הצרור מידיהם, תקעה שיניה בקשר הסבוך, נושכת ויורקת את טעם המלח והשמן שנספגו בו, נושכת ויורקת עד שנכנע הקשר לשיניה. היא שפכה את מטבעות הכסף לפניהם בחדוות בעלות, עורמת אותן לערימות של עשר, נהנית ממגען הקר והקשה. שלושים ערימות של עשרה רְיַאל40 ועוד ערימה אחת של שִשה. שלוש מאות ושישה רְיַאל נערמו לפניהם מן האין. האב והאם היו כחולמים. "רוּמְיֵהּ, ספרי היכן ואיך מצאת את צרור הכסף הזה?" שאלה אִמָּהּ בחיוך מלא הערכה.

רוּמְיֵהּ תיארה בפניהם את הכוך, שממנו היא כורה בשבועיים האחרונים את חול המְלַח. כוך צר מאוד, הנמצא מתחת לבניין האבן הנטוש של משפחת אַדְּפַע, שנכרתה במגפה. היום, כאשר חפרה בידיה מתחת לקיר הבניין, נפל הצרור לידיה מתוך החשכה. בתחילה לא ידעה מה זה, אפילו נבהלה. אך משהעזה למשש אותו בידיה, ידעה מה בתוכו גם בלא לפתוח אותו. הבעיה הייתה איך להוציא אותו מן הכוך, להעמיסו על האתון ולהביאו הנה, בלי שאחיה החורג יבחין בכך.

אביה ואִמָּהּ צחקו בהנאה לשֵמַע תחבולותיה עם מֵאִיר. הם מיהרו לאסוף את המטבעות הכבדות, שמא יפתיע אותם אורח לא רצוי. אביה נטל את הצרור המלא, החליק בידו על ראשה, מברך את מזלה-מזלו, נעלם בפתח הדִּיוַאן ושב מיד, לאחר שהניח את הכסף במקום מבטחים. הוא שב והתרווח במושבו, יונק מפומית הנרגילה, יניקות ארוכות של איש, השורר בביתו. רוּמְיֵהּ ירדה לאורווה, מילאה בשנית את אבוס אתונה, אספה את גללי היום והאתמול ופינתה אותם אל בור הגללים וצפיעי הבקר, הממוקם בשטח הפתוח, סמוך למִמְלָחָה. בבוא הזמן, תשרה אותם במים, תדרוך עליהם ברגליה כדורך ענבים בגת ותהפוך אותם לעיסה אחידה, שממנה תיצור כיכרות עגולות וגללים קטנים כגודל ידה הקמוצה. את כולם תערוך שורות שורות אל מול פני השמש. הכיכרות והגללים היבשים ישמשו את הבית להסקה, אש התמיד בתנורים בימות החול, והחום הקבוע לתבשילי השבת מכניסתה ועד צאתה.

במהירות ובזריזות סיימה רוּמְיֵהּ את פינוי הגללים ושבה אל האורווה, שם אבן הריחיים. היא טחנה את התבואה לארוחת הערב ולארוחת הבוקר, הניחה כל אחת בכלי המיועד לה ועלתה לחדר המזרחי. שם, חדר בתוך חדר, נמצא המחסן של תבואות הבית, הסַמְן, הביצים, הצימוקים, התמרים ושאר אוכָלים יבשים. הוא נבנה תאים תאים, שרצפתם שְמִנְט41 ודופנותיהם זַאבּוּר, השומרים על האוכלים מפני הַתְלָעָה. ערימות ערימות של חיטה, שעורה, דּוּרָה לבנה ואדומה, עדשים ופולים – כל סוג בתא נפרד. מעליהם הונחו הביצים, כדי הסַמְן והדבש, סלי הנצרים לצימוקים ולתמרים. הכסף המזומן שכן לבטח במעין כספת-רצפה, מתחת לערימת החיטים הגדולה, המלאה על גדותיה כשאר הערימות.

רוּמְיֵהּ הכינה את תבואות יום המחרת: לארוחת הבוקר, דוּרה לבנה מעורבת בעדשים אדומים. לארוחת הצהריים, שעורה משובחת, ועל זו הדרך לארוחת הערב. היא ישבה על אדן החלון הרחב, מנצלת את שעות האור האחרונות לברר ולמיין את הפסולת שבתבואה: גרגרי חצץ, גבעולים ושאר ברואים מיותרים, המתלווים לה בקציר, בדיש ובאסמים. את התבואה הנקייה תטחן למחרת. חלקה הגדול בעלות השחר, ומיעוטה לעת ערב.

קול אִמָּהּ, שעלה מן הדִּיוַאן, מצא את רוּמְיֵהּ מנערת מעליה גרגרים פסולים וגבעולים, שנאחזו בבגדיה. האם ביקשה כי תביא לה מן הדַּיְמֵהּ את כדית הקהווה, להרטיב את פיה ואת לשונה, שהתייבשו מלעיסת הַקַּאת.

"ביקשתי מאביך כי יביא כד מים שני, אך הוא מיהר לתפילת מנחה," התנצלה שלא כדרכה. בחדוות עשייה הגישה רוּמְיֵהּ לאִמָּהּ את הקהווה, ומיהרה אל הבאר ובידה פח המים, שידית עץ רחבה לנשיאה מחוברת לו בתוך פיו. כשסיימה למלא את כדי השתייה ואת כדי הרחצה, ירד החושך על הארץ, והצללים ריקדו על קירות הדִּיוַאן באורן של שלוש העששיות. ארוחת הערב – כּוּבַּאנֵהּ וחִלְבֵּהּ42 – הייתה מונחת כבר על שרפרף האוכל. אביה ושני אחיה, שחזרו מתפילת ערבית, המתינו לה עם אִמָּהּ – רק לה.

רוּמְיֵהּ נולדה בשנה ובחודש בהם עזבו התורכים סופית את תימן. מאז, לילה אחר לילה בחודש כסלו, בכל שנה ושנה, בוערת כל המדינה באש משואות הניצחון, המוצתות על גגות הבתים. רבות מהאלומות היבשות של קני הדוּרה שנועדו למאכל הבהמות, עולות בלילה הזה באש שמחת הניצחון ההוא. בדיעבד היה זה לאביה סימן שהִנָּהּ בת מזל, כי מיום שנולדה האיר לו המזל פניו והברכה באה בכל מעשי ידיו.

עד מלאת לה שישה חודשים, ידיו כמעט לא נגעו בה. "בסך הכל, בת. היום שלך, מחר של אחרים, ומי יודע איזה כלב יזכה בנבֵלה," ציטט פתגם עממי שגור. משלמדה התינוקת להכיר בקיומו, פיתתה אותו, בעל כורחו, להכיר בקיומה. היא ארבה לנוכחותו בחיוכים, בגרגורים, בתנועות ידיים ורגליים, במשחקי עיניים ופנים, השמורים לו, רק לו, מושכת אותו אליה נגד רצונו. היא שיחקה בפאותיו ובזקנו, ליטפה ודגדגה פניו ואוזניו בידיה הקטנות. חיש מהר למדה לעמוד על רגליה, לפסוע לאורך הקירות. כמעט לא זחלה. מכאן ואילך, משלא בא אביה אליה – באה היא אליו, תובעת בחיוך את תשומת לבו, כורכת זרועותיו סביב גופה, תוחמת סביב גופו תחומים, השייכים רק לה.

"אבא שלי!"

בת שנה וחצי – והיא כולה בת אביה. עונה "אמן" לכל ברכה היוצאת מפיו, כונסת אצבעותיה על עיניה בברכת "שמע" ומנשקת אצבעותיה כמוהו. בתפילת "שמונה עשרה" עומדת עמו, ידיה על לבה כידיו, עיניה עצומות כעיניו, ושפתיה נעות. מה הוא פוסע לאחוריו, אף היא כמותו.

מה הוא מחליק בזקנו, אף היא כמותו. מֵאִיר, אחיה החורג, שלא בפני אביו ואִמָּהּ, היה קורא לה "לטאה". הוא התכוון לשְֹמָמִית הבית השנואה עליו, שהייתה חומקת מעיניו, ואם נפלה לידיו הטורפות הייתה מותירה בהן את זנבה המפרפר ונעלמת.

"הלטאה הזאת," נהג אחיה לומר לאשתו, "הִנָּהּ בכל מקום ובשום מקום."

רוּמְיֵהּ מילאה את הבית בנוכחותה. אפילו סַעְדֵּהּ, אחותה הבכירה, שהייתה מפרפרת בשתיקתה מאימת האב, טיפלה בקטנה בנאמנוּת, כופה אותה על עצמה בתקווה עקרה לפירורים משולחן אהבת אביה.

אִמָּהּ ויתרה עליה, מרצון, לאביה. מלאכתה – מלאכת התפירה והרקמה – גדשה את יומה מבוקר עד לילה. הביקוש לעבודות ידיה היה גדול מכפי יכולתה, ותקופת השנה שמתחילת צום רְמַאדַן עד חג עֲרַאפַת43 הייתה תקופה לוחצת במיוחד. חבילות חבילות של מכנסי סִרְוַאל, שמלות רקומות בצבעים שונים ובגדי ילדים היו עושים דרכם בתוך תַּוְרֵהּ גדולה, שנִשאה על ראש סַעְדֵּהּ אל הנשים המוסלמיות בכפרי הסביבה. בתקופה זו היה יצחק מְלַאח מכין את כל ארוחות הבית, מחִלְבֵּהּ ומרק ועד פיתות, לְחוּח44, כּוּבַּאנֵהּ ושאר תבשילים.

סַעְדֵּהּ, אחות רוּמְיֵהּ, שֶׁבָּרְרָה, ניקתה וטחנה את התבואה בריחיים, החלה באפיית פיתות ושאר מיני מאפה. כל עוד היו בָּעֲרֵבָה, במשארת הלישה, לא חשו אלו באב העוקב בעיניו אחר מעשי בתו בשתיקה מאיימת. אולם כאשר הגיעו לתנור בידי סַעְדֵּהּ, הנוקשות זו לזו ורועדות מחמת מוראו, היו אף הם נכבשים באימתו, ונופלים על פניהם לתוך אש התנור פעם אחר פעם. האם, שהייתה עוקבת ממקומה באוזניים כרויות אחר בעלה ובתה, הייתה ממהרת לעזרתה ומחלצת אותה מידי אביה והיא בוכייה וכואבת, כואבת מאוד: ידיו היו משתלחות בגופה מעצמן, אינן יודעות לומר די. משחזרו הדברים על עצמם שוב ושוב, נגזרה גזירה מלפני אשתו בחרם ובאָלָה, כי סַעְדֵּהּ לא תיכנס יותר לדַּיְמֵהּ. מעתה נאלץ יצחק מְלַאח ליטול על עצמו את מלאכת הבישול כולה. בתחילה העריכה אשתו את מעשיו ואת מאמציו, אולם ככל שנתרבו ימיו ומעשיו ליד התנורים, הפכה מלאכתו למובנת מאליה, לה – עבודתה ואחריותה, ולו – עבודתו ותבשיליו. חבורות הגברים בבית הכנסת, ברחוב היהודי וברחוב המוסלמי ניסו ללעוג לגבריותו שאבדה, לדעתם, בין התנורים, אולם דבריהם לא קנו שביתה בלבו, והלעג דעך מעצמו, כשם שעלה.

מגיל צעיר מאוד החלה רוּמְיֵהּ לעזור לאביה במלאכות השונות. היא שדחקה באביה ללמד אותה לטחון בריחיים, והוא נענה לה בהתלהבות. בתחילה היה מעמיד מתחת רגליה מעין דרגש אבנים, כדי שידיה יגיעו לידית המסובבת את הרֶכֶב, ולמרות צעקותיהם של גרגרי התבואה, הנטחנים בין הרֶכֶב לשֶכֶב, שהעבירו צמרמורות בגופה, היא לא נרתעה. אט אט נתרגלה לקולם ועימה רחמיה ודמיונותיה. ככל שנתמעטו האבנים מן הדרגש שתחת רגליה, כך גדלה זריזותה. מכאן ואילך היו הגרגרים גולשים מידיה לפי הריחיים, בלא לחרוט סימנים בלבה.

היא החלה לשיר.

אביה לימד אותה לערוך את העצים בתנור, להבעיר אש, לנפות וללוש. כאשר הגיעו ידיה לשליש גובהו של התנור, החלה לאפות. עד מהרה למדה להתיידד עם אש התנור. ידידות זו חסכה ממנה כוויות וחריכת המאפה, והיא שהרחיקה את אביה מן הדַּיְמֵהּ וקירבה בינה לבין סַעְדֵּהּ, אחותה הבכירה. מעתה והלאה עשו שתיהן במלאכה, מתוך חירות היותן לבדן יחד. קול צחוקן בשעה שהיו מקמחות זו את זו, או מורחות בבצק האחת את פני אחותה, היה פורץ מן הדַּיְמֵהּ ומתגלגל בחלל הבית כולו. רוּמְיֵהּ בצחוק עז, קולני ומשוחרר, וסַעְדֵּהּ בצחוק כבוש, נחבא.

שלב אחר שלב, בהדרגה מתגנבת, רתם האב את רוּמְיֵהּ, בתו הקטנה, למלאכה אחר מלאכה, עד שהפקיד בידיה כמעט את כל מלאכות הבית. הוא סמך על חריצותה ותבונתה והתפנה לעבודתו העיקרית – עיבוד עורות ורצענות. הוא ידע לקנותה בחיוך, בחיבוק, בנשיקה על המצח, במילות אהבה ובהערכה. היא נענתה לו בחריצות, בצייתנות, במילוי כל מלאכה במסירות, בתושייה רבה, בנאמנות ובדייקנות, בלא לוותר כהוא זה על מַעֲמָדָהּ, על מקומה ועל כבודה.

ברצונו ושלא ברצונו למד יצחק מְלַאח לכבד את בתו הקטנה מיום שעמדה על דעתה. בפעם הראשונה שהטיל עליה מלאכה בעבודת המְלַח, והיא טרם מלאו לה שש שנים, נתן בידיה כד קטן ויצא עימה אל המִמְלָחָה.

"יש כאן שישה כדים גדולים," הסביר לה בנחת, "שלושה קבועים ושלושה ניידים. ראי! שלושת הכדים הקבועים בטיט, מלאים. אני מילאתי אותם בחול מְלַח ובמים. המים, שנתערבבו בחול המלח, יטפטפו במשך הלילה מן הנקבים שבתחתית הכדים אל הקערות השטוחות שמתחתיהם, ויהפכו בקרת הלילה לגבישי מְלַח לבנים." הוא ליטף את ראשה ביד אוהבת, מוביל אותה לשלושת כדי ההכנה הגדולים, הריקים, שעמדו בשורה אחת סמוך לכדים, המשוקעים בטיט.

"עלייך למלא את שלושת הכדים האלה במים מן הבאר. מחר נשתמש במים הללו, כשנחליף את כל החומר, המצוי עתה בכדים הקבועים."

הוא נשק למצחה, הידק את הכד הקטן לחיקה, ושלח אותה אל הבאר. רוּמְיֵהּ הקטנה כיתתה רגליה הלוך ושוב, מן הבאר אל הכדים, מן הכדים אל הבאר. היא החישה צעדיה במהירות, בריצה, אולם אט אט החלו צווארה, ידיה ורגליה לבגוד ברצונה. הכד הראשון כילה את כל כוחותיה. מראה שלוש חברותיה, המשחקות זַנְבּ45 ליד המִמְלָחָה של אביה, ריפה את רוחה. שורת המגדלים של גלעיני התמרים, שניצבו מולה שנים עשר גלעינים במגדל, כבלו את רגליה. אצבעותיה, המיומנות בקליעה ממרחק, דחקו בה להצטרף למשחק ולמלא את חריט הגלעינים שהיה קשור למותניה, חבוי בשמלתה ואורב למשחק מזדמן. היא חיפשה אחר פתרון מהיר, שישחרר אותה מחובתה ויאפשר לה להגיע לראש התור של חברותיה המשחקות. "סיימתי!" התייצבה בפני אביה בחדוות שחרור.

האב התפלא מאוד לחריצותה, נטל ידה בידו ובא לבדוק את כדי ההכנה המלאים. הכדים, המדופנים בטיט, היו ריקים. רק בוץ עכור נראה בתחתיתם. שלושת כדי ההכנה היו מלאים בחלקם, האחד במים נקיים, זכים, ושני האחרים במי מְלַח חומים, בוציים, שחלק לא מבוטל מהם נשפך על האדמה ועל שפת המִמְלָחָה. אביה ספק את כפיו. רוּמְיֵהּ ניתרה מגופו, שומרת על מרחק בטוח ממנו. המראה הכאיב לעיניו.

"מה עשית?! מה עשית?!" הוכיח אותה בקול רווי חימה. "כל עבודת היום הלכה לי לאיבוד!"

רוּמְיֵהּ ביקשה לנחם אותו, אך לא ידעה איך. הוא צעד לעברה, זקנו ופיו רועדים. זה היה סימן רע. היא הקדימה רפואה למכה וברחה הביתה. אביה רדף אחריה, בידו מקל לַח שזה עתה נכרת מעץ האשל הסמוך, והוא לוחש זעמו באוויר. היא עמדה בראש גרם המדרגות.

"רדי הנה!" צעק אליה מפתח הבית.

"בשביל מה? כדי שתרביץ לי?"

"אני ארביץ לך בכל מקרה."

"נראה אותך!" קראה בהתרסה, מכנה אותו בשמות, השמורים לו מאִמָּהּ בשעת כעסה, ניצבת מולו כאשתו, ראשה מוטה ואצבעה שלוחה מול עיניו. הוא עלה אליה בריצה. היא לא זזה ממקומה. כמעט שהגיע אליה, מנופף במקלו לעבר גופה, אולם היא חמקה מתחת מקלו וגופו בזריזות חתולית, שועטת מטה במדרגות ונעצרת סמוך למדרגה הראשונה, הוא בעקבותיה. משדרכה רגלו על המדרגה שלפני האחרונה, ירתה רוּמְיֵהּ גופה בין רגליו וזינקה במעלה עד לראש המדרגות. כך למעלה ולמטה, שוב ושוב, והוא עולה ויורד אחריה, עד שריאותיו ביקשו הפסקה: הוא למטה מתנשף, והיא למעלה, ברחבת המדרגה העליונה.

"ככה, ככה את עושה לי, יא קוּעְמְיֵהּ?" קוּעְמְיֵהּ היה כינויה בפיו בשעת כעסו.

"אתה לא תרביץ לי!"

"אני אתפוס אותך וארביץ לך גם אם תברחי לבטן אמך."

"אם רק תיגע בי, אני אקפוץ מהגג." הוא ידע בוודאות, שהיא מתכוונת לדבריה. "אני לא סַעְדֵּהּ אחותי, שתרבץ לרגליך כשאתה מכה בה ובועט."

רוּמְיֵהּ נגעה בנקודה נשכחת. אביה לא זכר על מה ולמה הכה אז את סַעְדֵּהּ. הוא התפלא לזיכרון הקטנה, שחקק את המעשה ההוא. בעיני רוחו ראה את סַעְדֵּהּ, גופה לרגליו, רגליה מקופלות לגונן על בטנה וידיה מגוננות על ראשה.

זכר המעשה צינן את כעסו. לאה, שחרדה לקול בתה, מיהרה אל רוּמְיֵהּ, חבקה את כתפה והרגיעה את בכייה. היא פנתה אליו בתוכחה אילמת, עיניה מצליפות בגופו ומתישות את רוחו. המקל הלח נשמט מבין אצבעותיו, נפל על רצפת הטיט, ונחבט בה במחאה חרישית. בלי שנשאל הסביר לאשתו כיצד אבד עמל יומו.

"רוּמְיֵהּ רימתה אותי. במקום למלא את כדי ההכנה במים מן הבאר היא מילאה אותם בתערובת המלח, שעבדתי עליה כל היום. בכדים נותר רק בוץ, שלא יצלח לכלום."

"זה הכל?! בשביל זה אתה רוצה להרביץ לקטנה?" ביטלה האם את מכאוב אבידתו. היא קיללה עצמה ואבותיה ונשבעה, כי אם הוא לא יקרא "שמע ישראל", "אתה חונן לאדם דעת" וייתן מנוחה לעצמו, לרוּמְיֵהּ ולה – עוד הלילה תלון עם בתה בבית אביה, בתַּנְעִם46. המרחק לשם אינו מטריד אותה כלל.

בלשון רפה קָבַל יצחק מְלַאח על עזות מצחה של הקטנה, המקבלת תמיכה ועידוד מן האם.

"לא יקרה לה ולא כלום," טען, "אם לשם חינוכה תקבל כמה מלקות. אין כיכר הלחם נאפית אלא בלהט האש, ואין הילד מתחנך אלא במכות," נימק.

שתיקת האם שמרה על כבודו.