הגיגים של חולם בהקיץ

פתח דבר

בילדות אין אחידות. יש ילדות שמחה, יש עצובה, יש חולמנית, ויש שובבה. שלי היתה ילדות של הגות, ילדות של בחינה ותהייה תוך מעבר ממציאות לעולם של חלומות אסוציאטיביות. הסיפורים שלהם נחשפתי היו סיפורי המקרא. "אשמה" בכך סבתי, דבורה אלקה גולדברג לבית גורדון, אשר גידלה אותי בין קריאת צאנה וראינה לבין קריאה בתנ"ך. מיום שאני זוכר את עצמי היו על השולחן בחדרה שני ספרים שחוקים, מפורקים, אשר דפיהם צהובים מרוב שימוש.

מעולם לא קיבלתי את סיפורי המקרא כ"תורה מסיני", אלא כסיפורים שיש לבחון אותם, לחלוק על האמור בהם ולפרשם גם בדרך שונה מזו שהוצגה על-ידי סבתי, ובשנים שלאחר מכן – על-ידי מוריי בבית הספר היסודי, בבית אבי, בבית הכנסת ובתיכון.

התקוממתי על זריקתם של אדם וחוה מגן העדן; התקוממתי על עונשם של בוני מגדל בבל; התקוממתי על עונשם של בני האדם, למעט נח; התקוממתי על אי-קבלת מנחתו של קין; התקוממתי על עקדת יצחק, על מעשה ברית המילה, על הקורבנות, על הדם, על המכות, על הכבדת הלבבות. הצדק האלוהי לא כבש את לבי. צדק זה נראה לי נוגד את כללי הצדק הטבעי, שככל הנראה טבוע בי.

לימים הבחנתי שהתורה איננה מקשה אחת; איננה אלא ספר – אוסף של זכרונות, של אמירות וסיפורים משולבים בכללי דרכי חיים, כללי צדק, נסיונות לקביעת חיי חברה באופן אפשרי, שאם לא כן "איש את רעהו חיים בלעו".

מכיוון שכללי הפיזיקה, הכימיה ויתר מדעי הטבע היו נסתרים ברובם ממספרי הסיפורים וממעלי הזכרונות שנלקטו יחדיו לספר אחד, עוגנו פגמים וליקויים, שמקורם בחוסר הידע, כדברי אלוהים חיים, ומכאן השיוך של טעויות לאל של נסים ושל כוח עליון – אלה אשר המפרשים ניסו, כל אחד בדורו, שעה שזיהו אותם, לפרשם על-פי ה"פשט" או ה"דרש" ובמתכונת אחידה.

התורה רומזת על היותה קובץ העוסק בכמה נושאים. על אברהם נאמר: וישמ­ר משמרתי, מצוֹתַי, חֻקותַי ותורֹתַי.

משמרתי – אלו הם מעשים שיש להישמר מפניהם, כגון: גילוי עריות.

מצוֹתַי – אלו הם החובות והאיסורים שעל האדם לנהוג על-פיהם, שמקורם בצדק הטבעי – גם אילו לא נכתבו, כגון: גזל ושפיכות דמים.

חֻקותַי – הוראות שאין בהן היגיון, וחייבים לקיימן מכוח ציווי וגזרה שבהם, כגון: איסור אכילת חזיר ואיסור לבישת שעטנז. אלה מייחדים את הקבוצה הנוהגת על-פיהם מכוח היותם סמלים מייחדים.

תורֹתַי – שכן אין תורה אחת, אלא תורות רבות התפתחו לאורך התקופה ההיסטורית של התהוות העם היהודי. אלה נקבצו יחדיו בספרי התורה הקדומה – היא התורה שבכתב – ואחרים שנאספו במאגר הספרות התורני, במשנה,בתלמוד הבבליובתלמוד הירושלמי.

אם אברהם אבינו נולד בשנת א' תתקמ"ח – 1948 לבריאת העולם על-פי המניין שבאמונה היהודית; ואם שנת אפס לספירת הנוצרים היא שנת ג' תש"ס – 3,760, הרי שמאברהם ועד חתימת התלמוד הירושלמי והבבלי עברו למעלה מ-2,200 שנים. מכאן שהתורות הידועות לנו מעת שנכתבו לא נכתבו ביום אחד ובמעמד אחד, אלא לאורך 73 עד 88 דורות (דור: בין 25 ל-30 שנה).

בהיותי מרצה בבית הספר להנדסאים של אוניברסיטת תל-אביב, נערך יום עיון, שבו נדונו שאלות בתחום הקשב וההבנה להעברת מסרים. עשרה מרצים נתבקשו לשהות בחדר נפרד וסגור. מרצה ראשון נקרא לאולם ההרצאות ונתבקש לקרוא טקסט שחולק לכל הנוכחים. לאחר שקרא נלקח הטקסט הכתוב ממנו. המרצה השני הוכנס לאולם, והראשון נתבקש לספר לחברו את תוכן הטקסט שקרא. לאחר מכן נכנס השלישי וקיבל סיפור מפי השני, וכך הלאה תשע פעמים. האחרון כתב על הלוח את הסיפור שהתגלגל אל אוזניו. כל מי שרצה למצוא דמיון בין הסיפור הראשון שבטקסט, שחולק לקהל הנוכחים, לבין הסיפור, שנרשם על-ידי המרצה העשירי על הלוח, טרח רבות וכשל. דמיון בין שני הטקסטים לא היה.

הטקסט עבר מפיותיהם של תשעה מרצים אקדמאים בעלי השכלה רחבה לאוזניהם של תשעה תוך כשעתיים. אנו עוסקים בטקסטים מורכבים ביותר בעלי מספר רב של פרטים, שהועברו מפה לאוזן, חלקם במשך מאות שנים עד כתיבתם בתורה שבכתב, וחלקם 2,200 שנים, בהן כשמונים תחנות העברה. מכאן הקשר הרופף והבלתי אפשרי שבין המקור לכתוב הנמצא לפנינו.

משנתגלו הסתירות ההגיוניות שבאקסיומות שבתורה, ומשרבו הסתירות שלא ניתן היה ליישבן בדרך הפשט או בכלל, בחרו חכמי ישראל להתרחק מלימוד התורה ולעסוק בכללי המשפט והצדק, הדרכים והשיטות, דרכי חיי היומיום, היחסים שבין אדם לחברו, כללי המסחר והתרבות. כל אלה עוגנו בספרות המשנה והתלמודים, ולאחר מכן בספרות החוכמה ההולכת ומתרחבת, ההולכת ומתפתחת לאורך הדורות. הכול כיד הדמיון והיכולות של כותביהן.

הסיפור של תנורו של עכנאי מסופר בתלמוד.עניינו במחלוקת הלכתית בין התַנָאים לשאלה העקרונית על קביעות, שבסיסן במופתים שמימיים או מסרים שמימיים, כגון "בת קול", לצורך בירור ההלכה. נקבע שלהוכחות שמימיות אין מקום בקביעות ההלכתיות, וההכרעה ניתנה לבני אדם, ובפועל לחכמים. הקביעה של כלל הלכתי חשוב זה היא באמירה לא בשמים היא,כלומר, קביעת ההלכה ופירוש המצוות ניתנו לחכמים, וקביעותיהם מחייבות את האל. בעניין תנורו של עכנאי מסופר שיצאה בת-קול ושאלה מדוע קבעו הלכה על-פי הרוב, והתשובה היתה שכבר נכתב בתורה שאחרי רבים להטות. דהיינו: החלטת הרבים – אף אם היא שונה מרצון האל, מכוונותיו ומתכנוניו – היא המחייבת. ומסופר בתלמוד מששמע האל את התירוץ בעניין תנורו של עכנאי, "מה עשה הקדוש-ברוך-הוא באותה שעה? היה מחייך ואמר: 'ניצחוני בניי, ניצחוני בניי'".

 

עד כמה התרחקה ההלכה מהמקורות, ועד כמה הפכו הסייגים, ההגדרות וגידורי הגדרות לעיקר – ואילו המקור הפך לנחלת העבר לא מבחינת המהות, אלא מבחינת הפירוש – ניתן להבין מהאנקדוטה הבאה: משעברו כ-3,500 שנה מיום מתן תורה, באו היהודים אל האלוהים בבקשה שיסכים לקבל בחזרה את תורתו.

משהסכים, קבעו את מעמד החזרת התורה בהר סיני ביום ו' לחודש סיוון של אותה השנה, חג שבועות, יום מתן התורה. בבוקרו של יום הגיעו משאיות, ובהן ספרות החוכמה היהודית, שהלכה וגדלה והתרבתה לאורך הדורות. האל הגיע כשבידו תיק יד קטן. נטל האל את ספר החומש והניחו בתיק ופנה לדרכו. צעקו היהודים זעקה גדולה: "ומה עם כל תוכן המשאיות?" פנה האל לאחור וענה: "כל אלה אינם שלי".

החלק הנורמטיבי של תורת ישראל, ובייחוד התורה שבעל-פה, נקראים כיום הלכה, שמשמעותה דרך האדם בחיים, ומכאן המעבר למשפט ולחוק. בלשון חכמי הדת היהודית בתקופה קדומה המשמעות של "משפט" נודעה כ"הלכה". במשמעות זו ציין המונח הלכה מסורת נורמטיבית מקובלת, שתוקפהּ נבע ממקור עליון ("הלכה למשה מסיני") או מתוך מנהג (הלכות מדינה או מנהג ישראל דין הוא).

כבר בתקופת התנאים והאמוראים, חכמי המשנה והתלמוד, נתרחבה משמעות ההלכה אף על המושג תורה. בהלכה ציינו אף את תוצאות המשא ומתן, ההליכים, ההכרעה ואת פסק ההלכה.

בהלכה נהגו לציין עניינים משפטיים לא רק לפי תוכנם, אלא גם לפי צורתם, וכך נתייחד השם הלכה גם לאותן מסורות, המנוסחות בצורה "מופשטת", כלומר ללא סמיכות לכתוב בתורה, כגון הלכות רופאים. אכן, מקורן של כמה הלכות הוא קדום. ההלכה בכללה היא פרי של התפתחות טבעית ארוכה, בדומה למערכות חוקים אחרות. למרות זאת אופי ההלכה הוא מיוחד, ונובע גם ממה שנתפס כתורה שבעל-פה וגם מהיקף תוכנה ופירושיה.

ההלכה מקיפה את כל שטחי החיים – הן של היחיד הן של הרבים. היא עוסקת ביחסים שבין אדם לבוראו, בין אדם לחברו, בין היחיד לציבור, בין הציבור לציבור, בין ישראל לאומות העולם, ואפילו בין אומות העולם לבין עצמן. ההלכה התפתחה מתוך תפיסה אחידה של התורה כספר מצוות.

כל אלה יכולים היו להתפתח ולהתקבל, משום שכספר חוק לא ייחדה התורה בראשיתה פרק "הגדרות", כפי שנהוג בחוקים, תקנות, תקנים והוראות, שפורסמו בקרב אומות העולם ובחקיקה הישראלית המודרנית. משאין בתורה הגדרות והבהרות, משלא נקבע חוק "הפרשנות לתורה", יכולים היו בעלי הדמיון, בעלי האינטרסים, בעלי השררה ודורשי טובות למיניהם לקבוע הלכות, אשר ניתנת להן הילה של "דברי אלוהים חיים".

שישה מקורות משפטיים במשפט העברי, כלומר אותם דרכים, מידות ומקורות, המוּכּרים על-ידי המערכת המשפטית עצמה לשם הקניית תוקף מחייב לנורמה:

(1) הקבלה: איש מפי איש עד משה מפי הגבורה. מעצם טבעו אין מקור זה נתון להתפתחות או לשינוי; אולם כאמור, מקור זה, חזקה עליו שהשתנה לאורך הדורות שמסרו מפה לפה, עד כי מקורו לא יכירנו.

(2) המדרש: נורמה משפטית, הנובעת מתוך פירושה של התורה שבכתב ושל ההלכה לתקופותיה השונות, ובמידה מסוימת – גם אינטרפרטציות מסוימות נוספות, כגון: פרשנות של מסמכים ושל תקנות הקהל.

(3) התקנה והגזרה: החקיקה של הסמכות ההלכתית ושל הגופים הציבוריים המוסמכים, השלטון וחוקי ארצות מושב היהודים לתפוצותיהם.

(4) המנהג: כלל נקוט בהלכה היהודית: מנהג ישראל – דין הוא, ולעתים דוחה המנהג את ההלכה.

(5) המעשה: פסיקה או התנהגות של חכם מוסמך במקרה מסוים. מבחינה זו מהווה הפסיקה שבספרות שאלות ותשובות מקור משפטי.

(6) הסברה: הנורמה, שמקורה הישיר בהיגיון המשפטי-האנושי של חכמי ההלכה.

 

חמשת העקרונות האחרונים משמשים כדרכים מוּכּרות על-ידי המשפט העברי לפתור בעיות חדשות ולשנות באמצעותם מן הנורמה המשפטית הקיימת, וזאת בגלל תמורות החיים.

כשהתרבה ים ההלכה במאוד-מאוד, נהיו שוב התורה וסיפוריה בבחינת "בטל בשישים" ואף בהרבה יותר. תלמידי הישיבות, רבנים, פוסקי הלכה ודיינים "שכחו" את היות התורה העיקר והפכו את ההלכה לעיקר. מכיוון ש-294 מצוות המובאות בתורה מתוך תרי"ג (613) המצוות לא ניתנות לקיום מאז חרב בית המקדש; ומכיוון שרבות מהמצוות האחרות הקשורות בארץ-ישראל, לא ניתן היה לקיימן במשך אלפיים שנות גלות; ומכיוון שרבות מהמצוות האחרות, לא ניתן לקיימן משום שאינן מזדמנות בתקופת חיי המאמין, כגון פטר חמור והפרחת יונים – דוללו המצוות, ועלה הצורך לקבוע איסורים, גידורים, הלכות וכללים, אשר ימלאו את מקומן של אלה על מנת לקשור ברצועות, כרצועותיהן של תפילין, את היהודי המאמין לדת – ובמיוחד לרבני הדת ולחצרותיהם.

לכן לא מלמדים את התורה בדרך כלל יומ-יום בבתי המדרש, בישיבות ובכוללים – אלא את התלמוד, ספרי ההלכה וכתבי הפוסקים (השו"ת).

ספר זה שב ודן בסיפורי המקרא, באמירות המיוחסות לאל, בתכונותיו, במעשיו, בהתנהלותו של האל עם מאמיניו, עם ברואיו ועם יצוריו. נראה שלא רק לעניין ההלכה "לא בשמים היא" – אלא גם התורה עצמה לא משמים היא.

אלעזר איל-ביקלס