1
אבינועם טוֹבּוֹלסקי שכב על מיטת יחיד בחדר ששכר מהזוג בֶּרלינֶרבּלאוּ, בבניין בן שלוש קומות ברחוב הרצל בתל אביב. הזוג ברלינרבלאו גרו בדירה גדולה בת חמישה חדרים בקומה השנייה. הם מילאו אותה בחפצים שהביאו איתם מברלין באונייה שעגנה בחיפה בשנת 1933 והורידה טרנספורט של יהודים ורהיטים. האדון ברלינרבלאו מיהר לשלוח לאביו הקשיש בן ה־93, שנותר בברלין, טלגרמה דחופה ובה מילים ספורות: "יכול להיות שעשינו טעות, אבא. עכשיו יהיה קשה לחזור." הם הגיעו לתל אביב וקנו את הבניין ברחוב הרצל, כי בגרמניה אמרו להם שמוטב להשקיע באדמה ולא באידיאולוגיה. את הדירות השכירו לאחרים. הזוג ברלינרבלאו היה חשׂוך ילדים, כתוצאה מהליך כירורגי שהסתבך אצל גברת ברלינרבלאו בנעוריה. את טובולסקי הם פגשו במקרה בקיוסק השכונתי שבפינת שדרות רוטשילד והרצל, ועל כוס תה שחור בחלב נרקמה ביניהם שיחה ארוכה בנוגע לחוסר החיבה המשותף שלהם לישראל ולתנועה הציונית ולאכזבתם הכללית מאיך שהתגלגלו העניינים. בני הזוג ברלינרבלאו פיתחו תחושה מיידית של קרבה כלפי טובולסקי הצעיר, שנראה אבוד לגמרי. הציעו לשכן אותו באחד החדרים בדירתם רחבת הידיים בעד כמה לירות סמליות בכל חודש. בתמורה התחייב לסעוד איתם ארוחת ערב מדי ערב, או לכל הפחות מדי ערב שני או שלישי. טובולסקי לא היה אדם כפוי טובה והשתדל לעמוד בהסכם. הוא העניק להם את התחושה הנעימה, המנחמת, כי יוכל לשמש תחליף לבן שמעולם לא היה ולא יהיה להם. הם החליטו לאהוב אותו והוא הסכים לאהוב אותם, לפחות למראית עין. זה היה סידור נוח לשני הצדדים.
ידידו של טובולסקי נדחק לצידו על המיטה, שכוסתה בשמיכת צמר מחוספסת בצבע חום. על הקיר נתלו ציור ילדותי של חמנית צהובה וכרזה קרועה בקצותיה של הסרט 'אנקת גבהים', שנתלשה מעל לוח מודעות. על השידה – משחת נעליים ומברשת. מוחמד חַטאב, שכולם קראו לו מוּחי, קירב את שפתיו לפיו של טובולסקי. טובולסקי הדף אותו, ומוּחי, שלא היה מוכן שיסרבו לו, אחז בכוח בשערותיו של טובולסקי. טובולסקי השיב לו נשיקה מהוססת. מוּחי הרפה מאחיזתו. טובולסקי קם והדליק את הרדיו. שדרן קול ירושלים של שירות השידור של פלשתינה דיווח על הוצאתם להורג של ארבעת מנהיגי הציונות. טובולסקי זינק בהתלהבות לא אופיינית מהמיטה, וקפיציה השמיעו חריקה צווחנית. מהרצפה שוב קפץ אל המיטה, ומהמיטה בחזרה אל הרצפה.
"שמעת מה קרה? הם מתו. זהו. זה נגמר." טובולסקי עטף את מוּחי בחיבוק חזק.
"שמעתי, שמעתי."
"אולי תסגור כבר את הרדיו ותחזור למיטה? היום יום חג. בוא נחגוג." מוּחי חתר אל חלציו של טובולסקי הכבושים בשמיכת הצמר המחוספסת.
"מוּחי," עצר אותו טובולסקי, "זה הסוף של התנועה הציונית, אבל אל תמהר לשמוח – אתם הערבים לא יותר טובים מאיתנו. הוועד הערבי העליון מורכב מחבורה של מטומטמים גמורים, צמאי דם פרימיטיבים. הלוואי שגם אותם הבריטים יחסלו, וכמה שיותר מהר."
"מצידי, שיהרגו את כולם," אמר מוּחי.
"יש רק פתרון אחד," אמר טובולסקי. "שלטון בריטי שישים קץ לשאיפות הציוניות וללאומיוּת הערבית ויקרב אותנו כמה שיותר מהר לאירופה."
"אני כל כך אוהב את אירופה," מוחי דיבר בלשון נשית מתחנחנת שאימץ כשביקש להתגרות בסובבים אותו. הוא ליטף את חזהו של טובולסקי וירד מטה.
טובולסקי הושיט יד וחסם אותו. "השמיכה הזאת כל כך מחוספסת. מגיע לנו להתעטף בשמיכת קשמיר."
"אין שמיכת קשמיר עכשיו."
"יום אחד תהיה," ענה לו טובולסקי וקם מהמיטה. לקח את שמיכת הצמר המחוספסת, פתח את החלון והשליך אותה לרחוב. השמיכה ריחפה באוויר ונחתה על המדרכה.
**
טובולסקי נולד ב־1920 בצ׳רנוביץ אשר בממלכת רומניה. אביו, שלמה טובולסקי, היה סוחר בעץ, נצר לשושלת מפורסמת של רבנים. אימו, רחל־לאה, הייתה מיילדת ובתו של פעיל ציוני ושמו אברהם גינצברג, מייסד אגודת 'קומו עורו', שביטאונה חזה את המהפכה הבולשביקית וקרא ליהודי תחום המושב לעלות לארץ ישראל ללא דיחוי. הוא כתב על כך אינספור מאמרים דחופים ובהולים עד שנרצח בפוגרום של 1905. אביו של טובולסקי מת מדלקת ריאות אחרי אשפוז ממושך בסנטוריום ליד קייב. אימו לא רצתה שגורלו של בנה יחידה יהיה כגורל הסב והאב, והקפידה להחדיר לראשו את הרעיון כי ארץ ישראל היא המקום היחיד בעבור היהודים. כשהיה בן 17 שלחה אותו ללמוד הנדסת בניין באוניברסיטת וינה כדי שירכוש מקצוע, והשביעה אותו שבסיום הלימודים ייסע ללא דיחוי לפלשתינה.
טובולסקי הגיע לווינה והחל לרחרח סביב סביב כמו כלב מיוחם. באפו עלו ניחוחות של אמנות ויופי ומילאו אותו בהתלהבות נעורים, שהשכיחה ממנו מייד כל הבטחה שהבטיח לאימו. הוא התאהב עד כלות בעיר שעל שפת הדנובה, ובהדרכתו של מאהב אוסטרי, קרוב־רחוק של הוגו פון הופמנסתאל ובעלים של בית הקפה הבוהמייני 'ענן במכנסיים', גילה בתוכו תשוקה ליצירה ולביטוי עצמי שמעולם לא הרגיש בקיומה קודם לכן. הוא החליט שהוא אמן או מסוגל להעמיד פני אמן. ואם החליט, אז החליט. הוא החל לכתוב שירה בהשפעתם של הפוטוריסטים וצייר בהשפעתם של הסוריאליסטים, פרסם כמה שירים בכתבי עת זניחים לשירה והציג ציורים בכמה גלריות קטנות ולא משמעותיות, אך לא הצליח לפרוץ מעבר לכך. הוא היה אמן בינוני ואפילו מתחת לבינוני, ונהה אחר האופנות האחרונות, אך היה נבון דיו להכיר בכך די מהר ולחסוך מעצמו את שיברון הלב האופייני לאנשים מסוגו. עם זאת המשיך לכתוב שירים ולצייר מעת לעת, ללא תקוות או אשליות של גדוּלה, אלא כדי לבלות את הזמן החולף ולרחוץ בהילתה של אותה עידית אנושית שהווייתה התנשאה מעל דוכני הירקות, פחי הזבל והארובות המפוחמות.
כשהודיע טובולסקי לאימו במכתב שאין בכוונתו לסיים את לימודיו באוניברסיטה, וכי הוא מתכוון להשתקע בווינה ולא להגר לארץ ישראל כמוסכם ביניהם, היא איימה להפסיק לאלתר את משלוח הקִצבה שקיבל ממנה מדי חודש בחודשו ושהופרשה משכר עבודתה הקשה כפועלת בפס ייצור בבית חרושת לריבות תות שדה. טובולסקי נאלץ להודות בצער כי בלעדי הכסף ששלחה לו אימו לא יוכל לשמור על רמת חיים נאותה. בוודאי שלא היה בכוונתו לעסוק במשלח יד שאינו מכבד אותו ואת חיבתו המזדמנת לכתיבת שירים וציור ציורים. למזלו, את הדילמה שלו פתרו הנאצים. הוא הספיק לנטוש את וינה כמה שבועות לפני האנשלוס. "אימא יקרה," כתב לה, "כמו תמיד, צדקת. מה הייתי עושה בלעדייך? אירופה סוערת. פניי מועדות כעת לארץ ישראל. אשלח לך את פרטי חשבון הבנק החדש שלי בקרוב."
טובולסקי היה בין המהגרים לארץ ישראל במסגרת העלייה החמישית. כשירד במדרגות האונייה אל נמל חיפה הבין מייד לאיזה חור נידח הגיע, ועוד לפני שרגלו התייצבה על הקרקע כבר רצה לסוב על עקבותיו. אבל המלחים קיפלו את הגשרים והפליגו בחזרה, והוא נותר מאחור. הוא מצא את דרכו אל תל אביב, שעליה סיפרו לו כי היא וינה של ישראל, עיר זרועת שדרות ירוקות ובניינים יפיפיים. כשנוכח לדעת שמדובר בכפר קטן ומכוער ההולך ונבנה מתוך החולות, נטול היסטוריה אמיתית ובוודאי שלא דומה לערי אירופה המפוארות – הוא שקע בדיכאון עמוק, וניסה להשכיח אותו באמצעות שיטוטים ליליים על חוף ימה של תל אביב. הלך הלוך ושוב, הלוך ושוב, ולא ידע מה לעשות עם עצמו. בקושי ידע עברית, והאנגלית שבפיו, שאותה רכש בחודשי לימודיו הספורים באוניברסיטה בווינה, הייתה שבורה ועילגת. חיפש ישועה באופק הניבט מעבר לים התיכון, עד שבאחד מלילות השיטוטים פגש בין עמודי הבטון של בניין הקזינו שעל שפת הים את ג׳ון בקסטר, טוראי שהוצב במנהלת הראשית של שלטון המנדט. למרבה ההקלה, הם לא היו צריכים לדבר יותר מדי. המבטים הספיקו.
זו הייתה הפגישה הראשונה של טובולסקי עם אדם אנגלי. כמה שונים הם היו מהאוסטרים קפוצי התחת של וינה, וּודאי שמאנשי צ׳רנוביץ מרי הנפש, וכל שכן מהיהודים הגסים של פלשתינה. הם הילכו אחרת על פני האדמה. הייתה בהם איזו אריסטוקרטיות טבעית. קומה זקופה וביטחון עצמי. הוא לא גדל על תרבותם, אבל היה מוכן לאמצה ולהפוך אותה לשלו. טובולסקי התנחשל אל הווייתו של בקסטר ושתה ממנו את ליטרת דמו. "אתה ערפד," סנט בו בקסטר. טובולסקי סחט ומצץ מבקסטר את תמצית גדולתה של התרבות הבריטית. ומה קיבל ממנו בקסטר? גוף מתמסר ועיניים נוצצות, נכונות לכל דבר ועניין.
בקסטר לימד אותו וקרא באוזניו קטעי שירה וספרות, בסבלנות, לאט לאט, שורה שורה, מילה מילה, כששכבו זה לצד זה בחדרו הקטן של טובולסקי אצל בני הזוג ברלינרבלאו. טובולסקי ליקק את הדפים בתאווה, גלגל את האנגלית על לשונו וינק אותה אל קרבו. בקסטר מדד אותו בעיניו והצהיר בנחרצות כי טובולסקי צריך ללמוד כיצד להתלבש כראוי, כי מה ערכה של התרבות אם היא מסתתרת מאחורי בגדים מכוערים. הוא דרש מטובולסקי להשליך את כל מלבושיו, שהגיעו עימו בשתי מזוודות גדולות. לזרוק את התחתונים הרפויים, מכנסי האיכרים, הגופיות הדהויות, חולצות הלבלר, הגרביים מנוקבי החורים, הכובעים חסרי הצורה. לעקור מעצמו את הטעם הרע. לרכוש את הטעם הטוב ולטפחו. לא להסתפק בקיום אסתטי ממוצע, פשוט ויומיומי. להכיר בעונג הרב שמסיבים הבגדים היפים. חיים חדשים פירושם מלתחה חדשה, אמר בקסטר. על טובולסקי מוטלת החובה לבלוט מעל להמון היהודים החדגוניים. לסרב לפוריטניות, לחגוג את הצבע. ללבוש חליפה מודרנית, להדס בנעליים מהודרות, לנופף בממחטה רקומה. תתפשט! אמר בקסטר, רק כך תיהפך הצפרדע לנסיך.
בקסטר היה בן עשירים הרפתקן שהתגייס לצבא הבריטי מתוך רצון לראות את העולם הגדול ולפגוש ילידים מארצות אקזוטיות שעליהן קרא בכל מיני ספרים. היו לו עיניים כחולות חולמניות. הוא דיבר על וורדסוורת׳, ביירון, קיטס ושלי באותה התלהבות שבה הזריק מורפין לוורידי ידיו המתפוקקים. הוא לחש באוזנו של טובולסקי מילים מסוממות, ורגליו התנתקו מהקרקע. טובולסקי ריחף אל עבר עיר המקלט של המשוררים הרומנטיים, היכה שורש במולדתו האמיתית. "קיטס ושלי שינו את חיי. הם לימדו אותי להתבונן בעולם."
"מה ראית קודם לכן?"
"הייתי עיוור. עכשיו אני רואה הכול."
"מה אתה רואה?"
"אני רואה את עצמי משתקף מתוך עיניך."
כששכבו על החוף בתל אביב, בקסטר הטיף לו – "אנחנו הגענו לפלשתינה כדי להראות ליהודים מהי תרבות ומהו אדם ומהו שלטון האדם. האם תדחו אותנו מעליכם?"
טובולסקי נענע בראשו לשלילה. "מה נעשה בלעדיכם? אל תלכו. הישארו כאן."
טובולסקי נאחז במנדט הבריטי, ובקסטר פירש זאת בטעות כהיצמדות לגופו. אבל גם כשנוכח לדעת כי בשרו לא היה אלא כלי, לא חש עלבון או השפלה. אולי זו הייתה שליחותו בעולם. לחנוך את טובולסקי המכוער בדרכו אל היופי. הם היו נפגשים לילה אחר לילה וקוראים שירה.
I wandered lonely as a cloud
That floats on high o'er vales and hills,
When all at once I saw a crowd,
A host, of golden daffodils;
Beside the lake, beneath the trees,
Fluttering and dancing in the breeze.
Continuous as the stars that shine
And twinkle on the milky way,
They stretched in never-ending line
Along the margin of a bay:
Ten thousand saw I at a glance,
Tossing their heads in sprightly dance.
The waves beside them danced; but they
Out-did the sparkling waves in glee:
A poet could not but be gay,
In such a jocund company:
I gazed—and gazed—but little thought
What wealth the show to me had brought:
For oft, when on my couch I lie
In vacant or in pensive mood,
They flash upon that inward eye
Which is the bliss of solitude;
And then my heart with pleasure fills,
And dances with the daffodils.
הפגישה האחרונה של טובולסקי ובקסטר התקיימה בקולנוע מוגרבי, בלילו האחרון של בקסטר בארץ ישראל. הם קבעו לצפות ב'אזרח קיין'. במנהלת הראשית של שלטון המנדט גילו שבקסטר משתמש במורפין ומסתנן בלילות אל מאורות החשיש של יפו. מישהו הלשין עליו. החליטו להעמיד אותו לדין משמעתי. השופט הצבאי היה מכר של הוריו, ולכן הסתפק בנזיפה חמורה בתיק האישי. מפקדיו הודיעו לו שעליו לארוז את מיטלטליו ולחזור לאלתר למפקדה הראשית בלונדון. כשבקסטר הודיע לטובולסקי שהוא חוזר לאנגליה, טובולסקי פלט אנחה יבבנית.
"מי ילמד אותי עכשיו? מי יקריא לי שירים?"
"יהיה מישהו אחר."
"מה אני אעשה בלעדיך?"
"אל דאגה. אשאיר לך את אוסף הספרים שלי."
"יום אחד אגיע ללונדון."
"אחכה לך. אולי ניסע במעבורת לפריז ונעלה לקברו של אוסקר ויילד בפֶּר לַשֶז."
"אתה מבטיח לי? אתה נשבע?"
"אני מבטיח ונשבע," ענה בקסטר, ויותר לא התראו.
כשיצאו מבית הקולנוע הצהיר טובולסקי בהתלהבות ש'האזרח קיין' הוא הסרט הכי טוב שראה בחייו.
"אתה מגזים," השיב לו בקסטר, "מה עם ׳נינוצ׳קה׳?"
"צ׳רלס פוסטר קיין הזכיר לי את דוריאן גריי. שניהם חיים בהכחשת המציאות, נידונים לבדידות נוראה."
"הכול מזכיר לך את דוריאן גריי."
רק כמה שבועות קודם לכן העניק בקסטר לטובולסקי עותק של 'תמונתו של דוריאן גריי'. ומרגע שהחל לקרוא – הכול נאלם מסביבו. הושלך הס בחייו. אוסקר ויילד הזדהר מעל כולם. טובולסקי מצא בו תאום. קרא שוב ושוב. הנה המזור לכל מכאוביו, התשובה לכל כיסופיו. טובולסקי הפך למעריצו המושבע של ויילד. בהשראתו חילץ מתוכו את ההכרה שליוותה אותו כמין עקצוץ מתמשך מאז עמד על דעתו, ועכשיו בקעה מקליפתה בשאגה גדולה: היופי הוא תכלית הדברים.
ויילד היה לדמות חיקוי. טובולסקי ראה בו נסיוב נגד קרתנות. הוא ביקש למלא את תפקיד איש העולם הגדול שנועד לו. כיצד ידע שנועד לו? ידע. עוד נותרו דברים שלא נדרש להם הסבר. לשם מה הגיע לארץ ישראל, אם לא כדי לחסות תחת כנפי האומה שהביאה לעולם את אוסקר ויילד? הוא ידע, בכל מאודו ידע: המנדט הבריטי הוא גאולת ציון.
טובולסקי רכש חליפת טוויד כחולה משובצת שכנפותיה מתארכות מתחת למותניים אצל חייט שסיפק שירותים לקציני הבולשת. הוא הקפיד שחולצתו תהיה לבנה ומעומלנת בכל עת. היופי נמצא סביבנו כחומר, דרש. עלינו להיות מוקפים בו. הוא נעל נעלי אוקספורד חומות, מצוחצחות למשעי במשחת נעליים 'מבריק'. חבש כובע בַּאוּלֶר שחור. הוא ניסה לשוות לעצמו מראה של טרזן אנגלי. הסתובב ברחוב עם עותק של 'תמונתו של דוריאן גריי' מתחת לבית השחי. בקסטר אמר לו שהוא נראה כמו אידיוט יומרני.
"אתה סתם מקנא," התגרה בו טובולסקי. "החליפה נראית עליי יותר טוב מאשר על רוב האנגלים."
"אמנם לימדתי אותך להתלבש, אבל לא תיארתי לעצמי שתגזים עד כדי כך. תסתכל על עצמך. אתה מזיע כמו חזיר אוקראיני."
"בשביל זה בדיוק יש לי מטפחת." טובולסקי שלף מכיס מכנסיו מטפחת ורודה שעליה נרקמו ראשי התיבות של שמו, קינח את מצחו והחזיר אותה לכיס.
"מי היה מאמין. דנדי יהודי."
אחרי שבקסטר חזר לארצו, טובולסקי העמיק את אחיזתו בתרבות האנגלית. הוא קיבל עליו את עול מצוותיה ושינן את תלמודה במשך שעות ארוכות בכל יום. למד אצל מורה פרטית לאנגלית ושיפר במהירות את יכולת הדיבור, הקריאה והכתיבה שלו, הפך ללקוח קבוע בחנויות הספרים ובלע ספרות ושירה מתוך בולמוס חייתי ממש - עט על הספרים, טרף אותם, קרע את גופם לגזרים, קרקף אותם, קילף מהם את עורם וניקז את דמם. מתוך קומה יהודית כפופה הזדקף אדם חדש, חדור בתחושת שליחות בהולה.
הוא היה למיסיונר.
טובולסקי יצא להגשים את השליחות שקיבל על עצמו בלהט בלתי מסויג. אם נגזר עליו לחיות בפלשתינה, הוא לא יסתפק בתפקיד של צופה מהצד בהתהוותה של ההיסטוריה. אם כבר הוא לכוד בארץ הזו, החליט שהיא לא תשנה אותו. הוא ישנה אותה.
טובולסקי החליט לעשות מעשה. בחדר הקטן בדירתם של בני הזוג ברלינרבלאו, הוא הקים את ארגון חובבי אנגליה (אח"א). את הכסף ששלחה לו אימו השקיע בהדפסת חוברת דקיקה שכתב במשך שני לילות טרופי שינה, כאילו היה שרוי בטרנס. בניגוד גמור לקשיי הארטיסטיקה והפואטיקה שלו, הצהרות אידיאולוגיות נבעו ממנו בשצף קצף.
החוברת נשאה את השם 'מה עכשיו? אנגלים, הישארו נא'. זה היה גילוי דעת והצהרת כוונות פומבית של אדם אחד. בתי דפוס בתל אביב סירבו להדפיס עבור טובולסקי את החוברת. פחדו להסתבך עם ארגוני ההתנגדות הציוניים. לבסוף מצא בית דפוס קטן בגבעתיים שהסכים, בהיחבא, להדפיס עותקים ספורים תמורת תשלום מופרז. את כריכת החוברת צייר טובולסקי במו ידיו. הוא שרטט את דגל היוּניון ג׳ק, ולצידו מגן דוד סמלי, זעיר מידות. אצבעות ידיו הוכתמו בצבעי אדום, כחול ולבן.
טובולסקי היה חסר מנוחה ונטול עכבות, כמו קבצן שבמקום לקחת נדבה מאנשים זרים מעניק להם מתנה גדולה. הוא חילק את החוברת הדקיקה לעוברים ושבים בבתי הקפה ובמועדוני הפוקסטרוט והג׳אז בתל אביב, שאותם פקדו צעירים חובבי בילויים לצד חיילים אנגלים ואוסטרלים שיצאו לחופשותיהם השבועיות. העותקים עברו מיד ליד. טובולסקי כתב את מה שחשבו רבים; התושבים היהודים, בוודאי הצעירים שבהם שנולדו כבר תחת שלטון המנדט, לא התלהבו במיוחד מהאפשרות שארץ ישראל תהפוך למדינה עצמאית.
תחת שלטון המנדט שגשג היישוב והפך למודרני. רק עיוור, טיפש, קנאי ושטוף מוח לא ראה זאת. השלטון הבריטי ייסד מערכות חוקים ומשפט, סלל כבישים, הקים מפעלים, פיתח את הארץ הקטנה, שהתאוששה מהשלטון העות'מאני. כל מי שעיניו בראשו ראה שהשלטון בריטי מיטיב עם האזרחים. אם כן, מדוע לערער את המצב הקיים? התושבים היהודים רצו חיים נוחים, והשלטון הבריטי סיפק זאת להם. לצעירים שנולדו בשלטון המנדט הייתה נוכחותם של הבריטים בגדר דבר נתון ומובן מאליו, ואילו הציונות הייתה בעבורם אידיאה מופשטת ותו לא. הם ראו חיילים אנגלים ברחובות, חסונים, בהירי עור, יפי תואר, בני גילם, והזדהו איתם ולא עם הוריהם המבוגרים, חדורי הלהט הלאומי.
טובולסקי חתם על החוברת בראשי התיבות א"ו, כמחווה לאוסקר ויילד. גילוי הדעת נכתב כמניספט רגשי, סוער, מתוך הערצה כנה לחברה האנגלית ולערכים שהיא מייצגת. טובולסקי הכתיר את עצמו לנציגה הלא רשמי של האימפריה הבריטית, שנשלח כדי לשכנע את תושבי הארץ היהודים כי ייטב להם אם יקבלו על עצמם את מרות השלטון האנגלי ויוותרו על שאיפותיהם הלאומיות. בציונות ראה התעוררות לאומית חסרת חן, שאין לה אחיזה אמיתית במציאות; גחמה מטופשת של עידן הנאורות, שלא נועדה להתגשם. "היהודים לא צריכים לשלוט על עצמם," כתב טובולסקי בגילוי הדעת. "אם יש דבר ששואת היהודים באירופה לימדה אותנו, הרי זאת חולשתנו האיומה. כפי שנכתב – בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. בטעות סברנו שנהיה כמו הגויים. האם ריבונות תרפא אותנו מפצעינו? הרי זו משאלת לב מגוחכת. אנו זקוקים להגנה מפני פורעים ואנטישמים כפי שהיינו זקוקים לה במשך אלפי שנים, מאז נחרב בית המקדש. אין בושה בכך. לחסות תחת הבריטים – זו גאווה גדולה. האנגלים הם בני תרבות, יותר מכל עם אחר באירופה. מי אנו שנשווה את עצמנו לאומה כה מפוארת. אם רצה הגורל, והגענו לארץ ישראל, הרי שנוכל לשרוד על פיסת האדמה הארורה הזאת רק בתנאי שנסמוך את ידינו על האנגלים. להיות ככל הגויים, כך רצינו? ובכן, הנה הזדמנות פז – נתגלגל להיות יהודים־אנגלים. האם יש על פני תבל רבה אומה נפלאה מזו?"
אחרי שהפיץ את החוברת, טובולסקי חדל להיות אדם אלמוני. תל אביב הייתה קטנה. כמה עשרות אלפי תושבים בסך הכול. היה קל לבלוט בהמון. וטובולסקי כל כך רצה לבלוט. שכנתו מהקומה הראשונה, שרה פלדמן, השגיחה בו כשהיה יוצא ובא בשעות לא שעות, ובאמתחתו ערמות של ניירות. היא הייתה אישה קטנה, ערירית וחטטנית, ילידת ירושלים. בבקרים עבדה כמוכרת נעליים במשביר לצרכן. אחרי שחזרה הביתה נהגה לשבת על כיסא בחלון דירתה ולהשקיף על הרחוב, משעות הצהריים המוקדמות ועד שהלילה היה יורד.
"הלו, לאן אתה הולך עם הדפים האלה?" קראה אליו.
"להפיץ את הבשורה," ענה לה טובולסקי בגאווה לא מוסתרת.
"על איזו בשורה אתה מדבר?" שאלה בחשדנות.
"בשורת השלטון הבריטי, כמובן."
"אתה מתכוון, עד סיום המנדט יימח שמו?"
"לא, לא, מה פתאום? אני נגד שלטון עצמאי של הציונות. אעשה הכול כדי שהבריטים יישארו כאן."
בעונג רב אמר לה את המילים האלה. היא הסתכלה עליו כאילו יצא מדעתו, לא האמינה למשמע אוזניה. נופפה אליו באצבעה המורה. טרקה את החלון ונכנסה פנימה.
עוד באותו יום יצרה שרה פלדמן קשר עם המטה התל אביבי של האצ"ל. ביקשה מהם לבוא לברר מה מתכנן השכן החתרן. למחרת התייצבו שני חברי אצ"ל, גברתנים חסוני גוף - במידה שיהודים יכולים להיות גברתנים חסוני גוף. הם לבשו חולצות חאקי תואמות, נעלו מגפיים כבדים, והבליטו את החזה על מנת להיראות מאיימים. דפקו על דלתם של בני הזוג ברלינרבלאו וביקשו לשוחח עם הדייר שמתגורר בביתם.
"רק לדבר עם הבחור," אמרו, "לא יותר מזה. בכוונתנו להבין מהן מטרותיו. דיווחו לנו שהוא הולך בתל אביב עם כל מיני חוברות. מדבר על אהבתו לאנגלים. למה שיהודי יאהב אנגלים? מה הבעיה עם הבחורצ׳יק? הוא משיגנע?"
בני הזוג ברלינרבלאו שילחו את צמד הגברתנים לדרכם. טובולסקי הסתתר מבוהל בחדרו. עוד דפקו על דלתם כך וכך חברי אצ"ל ו'הגנה', באמצע היום ובערב. חיפשו אחריו.
"טובולסקי איננו," אמרו בני הזוג ברלינרבלאו בכל פעם וטרקו את הדלת. "אנחנו לא יודעים היכן מסתובב השלימזל."
"אתה בחור צעיר, לא כמונו. למה הגעת הנה, לארץ ישראל? מה היה לך לחפש כאן?" שאלו אותו.
"אימא שלי לא הותירה לי ברירה," ענה להם.
"והרי אתה כבר גבר צעיר. ואם אין ברירה, מה עושים?"
"נשבעתי שלא אשב בשקט. כל עוד אני כאן – אעשה כל שביכולתי כדי שארץ ישראל תהיה מקום שראוי לחיות בו. ואם איכשל – איסע מפה."
"אתה צעיר, טובולסקי, אתה לא יודע שהיהודים הם עם קשה עורף?" אמר לו מר ברלינרבלאו. "אתה סבור שהציונים יוותרו על שאיפותיהם? הלוואי שהייתי יכול להאמין בזה."
טובולסקי האמין, ובחדרו הקטן אצל בני הזוג ברלינרבלאו המשיך לתכנן תוכניות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.