סיפור עכאא’י

1. עכּא, יום רביעי, 18 ביולי 1945

קפטן פַאיִז הורה לג׳לאל גַ'רַאר לנצל את הפִּרצה בהגנה הקורסת של "אלרַוודַֿה" ולתקוף לכיוון מרכז המגרש. אחר כך סקר במבט זריז את הקהל שהתקבץ על שפת החומה ועל גרמי המדרגות המובילים לשני המגדלים שמעליה. הוא הרים את ידו הימנית לסוכך על עיניו מהשמש היוקדת, וחיפש בין הפנים העוקבות אחר מסירות הכדור המהירות את פניהָ. היא לא היתה שם. זה לא הפליא אותו.

גַ'רַאר חצה את רחבת העונשין, חמק משחקן ההגנה שהחליק לעברו מימין, הקפיץ מעליו את הכדור ועקף אותו בקלילות, אולם כאשר קרב לשוער, שכבר ספג באותו יום ארבעה גולים מטלטלים, נעצר לפתע במקומו. קפטן פאיז התבונן בתימהון בג'ראר שהניח את רגלו הימנית על הכדור והניע את כתפיו ימינה ושמאלה כמתאגרף בזירה. לבסוף פנה לעקוף את השוער משמאל, וזה השתטח, נשכב על הכדור ואחז בו בחוזקה. שום תחושת החמצה לא נרשמה בפניו של גַ'רַאר. אדרבה, הוא שלח חיוך יהיר למגן השמאלי של אלרוודֿה, כאילו זה עתה הבקיע גול חמישי.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" צרח קפטן פאיז בכעס.

"קרענו להם את הצורה. חבל עליהם."

"חבל על מי שמת. עוף מהמגרש..."

הקפטן הרים שתי אצבעות משולבות לעבר השופט, לסמן על החלפת שחקן.

"לא יורד," סירב גַ'רַאר.

"אתה יורד ויושב על הספסל," סינן הקפטן בתקיפות.

גַ'רַאר ירד מהמגרש, אבל לא התיישב על הספסל. הוא טיפס בשלווה על הגבעה המשקיפה אל המגרש כאילו לא חולל שום מהומה. בַּיַּאעַה התחיל לרוץ אחריו, אך קפטן פאיז עצר בעדו, ניגש אל הספסל וטפח קלות על כתפו של אלמַדַנִי.

"אתה מוכן? עלה למגרש ותיכנס בהם. בלי רחמים!"

קפטן פאיז התבונן בשחקניו, שנראו המומים לנוכח הסתלקותו הפתאומית של ג'ראר מלך השערים.

"נרדמתם?" צעק לעברם. "להביא לכם מזרנים? יאללה לזוז!"

המשחק התחדש. חלוץ מספר 7 של אלרוודֿה שלח כדור מדויק ומפתיע, אך ברגע האחרון זינק חַמּוּדַה השוער לעבר הפינה הימנית העליונה של השער והדף אותו. הקפטן מחא כפיים.

"נפלא, חַמּוּדַה, נפלא," הוא קרא וצעק לאַבּוּ רוּמְחֵיין, "תישאר בהגנה, למה אתה מטייל במרכז המגרש, מה זה, טיילת אלע׳רבי?"

חַמּוּדַה גלגל את הכדור לעבר המגן השמאלי אלנַגְ'מִי, והלה התקדם בצעדים מהירים לקו האמצע ומסר אותו לאבּו רומחיין. אבּו רומחיין החזיר את הכדור לאלנג'מי שפרץ לאמצע המגרש, ובעט אותו לעבר אלמדני, בפינה השמאלית של רחבת העונשין. אלמדני הפתיע את השוער בטיל שגרם לו לקפוא במקומו. 5:0.

"יופי, אלמדני, יופי... יאללה, עוד אחד," צעק קפטן פאיז.

שוב בחן בעיניו את הקהל שהתאסף על הגבעה. הוא נופף לאביו של אלמדני, שהרים אגרוף של ניצחון על רקע הצהלולים של אשתו. תֻ'ריא אכן לא היתה שם. שוב היא לא הגיעה למגרש. לבו נצבט מכאב. מה הטעם בכל זה אם היא לא רואה אותו בתהילתו.

השופט השמיע שלוש שריקות לסיום המשחק. אלמדני בעט בכדור לעבר השער שעמד ריק לאחר שהשוער כבר הסתלק ממנו. הכדור הרעיד את הרשת, ואלמדני קפץ משמחה. כשרץ לעבר הספסל, שוב השמיעה אמו את צהלוליה מאחורי הרעלה, אולם פאיז טלטל לעברה את אצבעו, מורה לה להפסיק.

אבּו דַקְנֵין, מאמנה של אלרוודֿה, נכנס למגרש בצעדים מהירים וניגש לשופט שהיה מוקף בשחקנים.

"זה לא נחשב," אמר בקול מודאג.

השופט הרים את ידו בתנועה מרגיעה: "ברור שזה לא נחשב."

קפטן פאיז הִסה את שחקניו שניסו להתווכח עם השופט והתנצל. כשאבּו דַקְנֵין ירד מהמגרש, ניגש אליו קפטן פאיז.

"כל הכבוד, נלחמתם יפה," הוא אמר.

"ברכות על הניצחון היום," הפטיר אבּו דַקְנֵין בקרירות. מבטו שידר תיעוב מאופק.

קפטן פאיז ע'נדור ורג'בּ אבּו דקנין לא היו חברים, לא עכשיו וגם לא בימים שבהם שיחקו יחד במועדון "אוּסַאמַה בּן זַייד". אבּו דקנין היה קַשָּר מיומן שהיטיב ליצור הזדמנויות, ואילו פאיז היה בַּלָּם חזק כצוק איתן. לאחר כל הפסד היה אבּו דקנין מתלונן ש"ההגנה שלנו עייפה", ופאיז היה משיב: "יש לנו התקפה שלא מזיזה את התחת." כעת, כמאמנים הניצבים משני צדי המתרס, הלך המתח ביניהם וגבר, והעפיל לגבהים שגרמו לרבים לתהות אם יש לו מקורות נוספים, שאינם קשורים לכדורגל.

קפטן פאיז המתין שהקהל יתפזר. הוא עקב בעיניו אחר האוהדים שפנו אל השער המזרחי ויצאו לרחוב צלאח אלדִּין. אחר כך טיפס בקלילות על מדרגות החומה, והשחקנים עלו בעקבותיו, מתנשפים. הוא בחן אותם בזה אחר זה. לא היה לו ספק ביכולת המשחק שלהם, הרי בעצמו בחר אותם בקפידה מבין שחקני הסמטאות, מגרשי השכונות, קבוצות בית הספר, התאחדות הסטודנטים וקבוצות המפעלים. בשקט לא אופייני שנועד להסתיר את כעסו דיבר אליהם.

"לא יעלה על הדעת שתתנהגו כך. התנהגתם היום כמו ילדים קטנים שמשחקים בשכונת אלשיח' עבּדאללה. אני רוצה שתהיו אלופים, ואתם יכולים להיות אלופים. אבל לפני כן תצטרכו להפסיק להיות טיפשים."

הם לא התאפקו ופרצו בצחוק.

"ג'לאל, בוא הנה," קרא פאיז לפתע. השחקנים סובבו את ראשיהם בעקבות מבטו של מאמנם לעבר מדרגות החומה.

"בוא, ראיתי אותך. אל תשחק משחקים... בוא הנה."

בזמן שג'לאל התקרב בירך קפטן פאיז את שחקניו על הניצחון, הזהיר שהאימונים הבאים עומדים להיות אינטנסיביים וקפדניים ושחרר אותם עם איום אחרון: "מי שיאחר לאימון לא יעלה למגרש."

לאחר מכן קפץ משפת החומה והמתין לשחקן הסורר. את ג'לאל גַ'רַאר, שהיה צעיר ממנו בשמונה שנים, גייס פאיז למועדון לאחר שראה אותו מלהטט יום אחד בכדור סמרטוטים בחצר בית הספר טרה סנטה. ג'לאל ראה אז את הקפטן פאיז נכנס בשערי בית הספר וקרב אליו. בשריריו המחושקים והמעוגלים, בעורו השחום, בשערו הרך והמבריק המסורק לאחור ובשפמו הדק והשחור הוא הזכיר לג'לאל את שחקן הקולנוע המצרי רושדי אבאזה. אף על פי שלא היה גבוה ממנו בהרבה, הרכין קפטן פאיז את ראשו כשדיבר אליו באותו היום. הוא לא שאל אותו אם ירצה להצטרף לקבוצה. הוא הרים את גבותיו הסמיכות ואמר לו בחיוך שמעתה הוא חבר בקבוצת הכדורגל שלו ונדרש להגיע לאימונים. כשסיים את דבריו הסתלק בלי להמתין לתשובה.

בדרך כלל הפגין ג'לאל יראת כבוד כלפי הקפטן, אבל לעתים נמלא כעס ונהג כילד מפונק. כעת ניסה לפתוח בנאום הצטדקות, אולם קפטן פאיז השתיק אותו.

"תשתוק ותקשיב לי עכשיו!" הוא אמר בתקיפות וגַ'לאל השתתק. השניים ירדו יחד אל הרחוב ופסעו זמן־מה בשתיקה. לבסוף פתח פאיז בדברים.

"אנחנו משחקים, תוקפים, מגינים, בולמים ומוסרים," אמר, "הכול כדי להבקיע כמה שיותר ולספוג כמה שפחות. אלה כללי המשחק."

גַ'לאל ניסה לענות, אבל פאיז קטע אותו.

"לא אכפת לנו מי היריב. גם אם אבא שלך יעמוד בשער של הקבוצה השנייה אתה תכניס גול. אז מה אם למדת עם השוער שלהם באותה כיתה? אם אתה רוצה להיות מלך השערים, תצטרך להקשיב לי. אם תקשיב לי, שמך ילך לפניך בכל פלסטין."

בזמן שדיבר חש פאיז איך גואה בו שוב הזעם על גַ'לאל, ובלי להיפרד ממנו הוא סב על עקביו והתרחק מהמקום.

כשהנהלת מועדון הספורט הלאומי מעכא פנתה אליו והציעה לו לאמן את קבוצת הכדורגל שלה, הוא ידע שעליו להעמיד תנאים. הוא הסביר למנהלים שאם ברצונם להצטרף להתאחדות הפלסטינית שהוקמה מחדש זה עתה, יהיה עליו לבנות מחדש את הקבוצה, מן המסד עד הטפחות, ודרש שאיש לא יתערב בהחלטותיו. הוא לבדו יוביל וינווט. בן שלושים בלבד היה, אך למרות גילו הצעיר ניתנה לו אוטונומיה מוחלטת, ותוך זמן קצר הוא הקים קבוצה לתפארת, חזקה כמו חומת עכא שעצרה את נפוליאון. בגמר העונה הראשונה ניצחו שחקניו את מועדון "אלנַהְדַֿה" מנצרת בתוצאה שלוש-אחת, וזכו באליפות הגליל לשנת 1945. כשקפטן פאיז הניף באוויר את גביע הכסף, תרומתו של "בנק האומה", צהלו כולם והריעו לו.

עוד בטרם החל המשחק נגד מועדון אלרוודֿה העכאא'י, שרק לאחרונה הצטרף להתאחדות, ידע פאיז שזה עומד להיות משחק ילדים. הוא ידע גם שהמשחקים הבאים בליגת האלופות של פלסטין ייראו אחרת.