הוא לבדו

חוסר

צופה ממרחק יכול היה להאמין, להרף עין, שהאיש הזהוב באפודת צמר הכבשים, המרחף על פני השלג ומעלה ענן רסיסי קרח, נע מכוח תנופתו בלבד. רק כאשר רכן בצעקה, והאט במרכזה של קרחת יער, התממש רכובו תחתיו. לבן כשלג, אך איתן ומוצק, שרירי ומהביל זיעה, תחת שמש החורף הבהירה.

זה היה מרוץ ארוך.

"מרגיש יותר טוב?" אמר קול עמוק וכבד, בלתי אנושי.

"קצת. תודה." הרוכב החליק מגבו העירום של הסוס.

"טוב. לפחות אחד משנינו יחזור מרוצה."

"אתה העלית את ההצעה, ניקו."

"לצאת לדהור בשלב כל כך מוקדם של הפשרת השלגים, כשאני חושש לנקוע קרסול בסדק קרקע מכוסה שלג, להחליק ולשבור רגל... איזה רעיון טיפשי."

"אז למה..."

"הרעיון שלך גרוע הרבה יותר! אתה לא יכול לישון בעליית הגג של האסם בכל פעם שאילאיל אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניך. אתה מתפתל וגונח כל הלילה, צועק בחלומותיך ומטריד את מנוחתם של בעלי החיים."

"לא ידעתי שאני מפריע." קולו היה חמוץ וזועף.

"דיין, אני יודע שמאז שוויתרת על רטוריה אתה חרש לשפתם של בעלי החיים. אבל לא איבדת את לבך או שכלך ביחד עם כוחה של הקרן. אל תגיד לי שלא הרגשת שהכבשים היו עצבניות הבוקר בשעת החליבה."

ניקו צדק. העיזים היו גרועות אפילו יותר.

"אקח את השמיכות שלי כשנשוב."

"חזור הביתה, למיטה של אשתך. זה מקומך. איתה אתה יכול לדבר."

"אשרי המאמין."

דיין הטיל את תרמילו על השלג, הוציא מתוכו מספר תפוחים ורבע כיכר לחם, והניח אותם על הבד העבה, יודע שניקו לא ירצה לקרב את אפו הרגיש לשלג הקר. לעצמו לקח תפוח אחד וחתיכת גבינה קשה, והתרחק אל בין העצים שלצד הדרך. הוא פסע תחת הענפים המושלגים, נוגס בגבינה ובתפוח חליפות, מוכרח להמשיך לנוע, חושש שאם יעצור ישובו הכעס והתסכול להציף את לבו.

הוא ידע שניקו לא יעז לבוא אחריו אל בין העצים. הדרך הייתה יציבה וגלויה, אך מבוך הגזעים הבולטים, הענפים המתים, האבנים והתלוליות המכוסות שלג בתולי, היה מסוכן מדי לרגליו הדקות.

דממה עמוקה מלאה את אוזניו. לרגע אחד חש משוחרר מכל מחויבות או ציפיות זרות. לא תלוי באיש ולא אחראי לנפש חיה. לבדו במרחב הצלול היה חופשי.

"חזור," שמע את קולו של ניקו במוחו, "השרירים שלי מתקררים. אם לא נמשיך בקרוב, שנינו נצטנן."

דיין המשיך להתקדם אל סבך היער, מודע לעקשנותו הילדותית. ניקו צדק. אין לו סבלנות להיות חולה ולא לטפל בסוס, שהיה בלתי נסבל כשגופו הזכיר לו את מגבלותיו. אך התחושה שכל בקשה היא פקודה גסה, שהוא אנוס לציית לה בניגוד לרצונו, הייתה חזקה ממנו.

ענף קפוא הצליף מטר שלג בעורפו. האחריות וההיגיון ניצחו את הכעס שהתפתל בתוכו, מוצא בכל פעם סיבה שונה להתפרץ. הוא עקף תלולית שלג גדולה, ופנה לשוב במסלול שונה אל הדרך שהתפתלה בין הגבעות הרכות של היער במרכז העולם. ניקו יבוא לקראתו, ויפגוש אותו באותה הבעה שחציה קוצר רוח וחציה רחמים, הבעה שראה בעיניו פעמים רבות מדי בחורף האחרון.

את הדרך חזרה עשה הסוס בקצב נינוח. דוהר בקלילות על האדמה הקרה ונזהר משלוליות קפואות ומשאר מכשולים. הצורך של דיין להימלט בפראות נרגע לעת עתה. ניקו, חד הקרן הכחול, שקרא מאז ומתמיד את רגשותיו של רוכבו, ידע להעניק לו את השקט שנזקק לו עם שוך הסערה.

הלילה החשיך בחלון. שומר היער לקח את פמוט הברזל עם הנר היחיד, ברך את בנו וכלתו בברכת לילה טוב ונכנס לחדרו. דיין השיב בהמהום ורכן לקחת עוד פיסת צמר מנופץ לטוותו על הפלך שגלגל בשתיקה על ירכו. הוא שמע את אילאיל סוגרת את הספר שקראה בו. חש במתח הנדרך בגבו כשצלה הסתיר את אור מנורת השמן. הוא המשיך למתוח את הצמר ולסובבו באצבעות ימינו בזריזות מיומנת.

ידה נחה על כתפו, קלילה כמו ליטוף. זרמים חמימים מיהרו בעורקיו, מעוררים תחושות ורגשות שמוחו הסתייג מהם.

שלוש שנות נישואים, חשב, ועדיין די שתרצה בו בקצות אצבעותיה וכבר יהיה גופו מוצף באור ותשוקה.

הוא לא רצה לאהוב הלילה. לא לאחר שגילה את הרשימות הקפדניות שניהלה לאורך השנה האחרונה.

"אני לא סוס הרבעה." אמר בשקט.

"אני יודעת."

הוא חש עירום במקום שנותר חשוף ממגעה. בתנועה רכה וזורמת התיישבה מולו על שרפרף העץ שבנה בחורף שעבר.

"דיין, בבקשה. הבט בי."

אם רק לא הייתה מבקשת בכזאת עדינות... הכעס התמרד בתוכו, מבקש לסרב, אך היא המתינה בסבלנות, יודעת שיזדקק לזמן כדי להיענות. הוא הרים מבטו אל פניה האהובות, קורא את הצער והדאגה בעיניים השחורות, הרחבות, את מאמץ השליטה בעצמות הלחי הגבוהות, את שיפולי הפה הרך, העגום. גם היא כאבה את מריבתם מליל אמש.

"אני מצטערת," אמרה ברוך, "הייתי צריכה לספר לך. אבל כעסת נורא בפעם האחרונה שהתייעצתי עם אבא ולא רציתי להרגיז אותך שוב. בכל מקרה, נכשלתי גם הפעם. למרות כל ניסיונותיי, אינני מצליחה להרות."

"זה היה הרעיון שלו? לספור את הימים לאחר המחזור? זאת הסיבה שהיו לילות שרצית אותי שוב ושוב ואחרים שבהם הפנת לי גב כשנגעתי בך?"

"חשבתי שאוכל למצוא את הזמן הנכון בחודש, את הרגע המדויק שבו הגוף שלי יהיה מוכן לקלוט היריון ממך ולהחזיק בו. אני רוצה ללדת את הבן שלך, אהובי."

"יש לנו אותנו, אילאיל. זה יותר משחשבתי שיהיה לי אי פעם."

"אני רוצה משפחה. כמו שמעולם לא הייתה לאחד משנינו. אני רוצה לגדל איתך ילד. ילדים. בנים ובנות. תלתלים זהובים פרועים, עיניים גדולות צוחקות, רגליים קטנות שירוצו בשבילי החווה, ידיים רכות שילמדו את כל המלאכות שלימדת אותי. הילדים שלנו."

"אילי..." הוא הניח את הפלך בסל הצמר ומחה בזהירות את הדמעה שבהקה בזווית עינה, "את יודעת שאני פגום. העבדות בבירא עמיקתא הותירה בי חותם. אבי אמר ששנות ההתבגרות שלי עברו במחסור כה חמור, שסביר שאינני יכול להוליד ילד בריא."

"דיין. אל תאשים את עצמך. אין לי ספק שהבעיה אצלי."

"רחמים לא ישפרו את הרגשתי בעניין."

"עקשן היית וטיפש תישאר," היא נטלה את ידו והצמידה אותה לבטנה השטוחה, "אני חושבת שהריתי לך לפחות שלוש פעמים. מאז שהתחלתי לספור את הימים בין מחזור למשנהו, הבנתי שאין רצף סדיר. לפעמים עובר חודש בדיוק, ולפעמים חודש וחצי, ופעם אחת עברו שבעה שבועות... כבר רציתי לספר לך, אבל באותו לילה התחילו ההתכווצויות, והדימום היה קשה מתמיד..."

"היית חולה. נשארת במיטה שלושה ימים."

"כן. אז."

הוא משך אותה אל בין זרועותיו, והיא הניחה ראשה על חזו. מחשבותיו התרוצצו בסחרחורת מהירה בתוכו. העלבון המר על הדרך בה ניסתה להשיג את זרעו, התנגש בצער על האובדן שלא היה שותף לו. רצונו לנחם את כאבה נתקל כחומה בצורה בחוסר האונים של המילים שלא יוכלו להציע אלא רחמים מאוחרים. הוא חש עילג וחסר יכולת לבטא את שחש לבו. הזעם כיווץ את אצבעותיו בשיערה, והיא נאנקה כשהכאיב לה.

"דיין?" דאגה מוכרת בערה כעת באישוניה.

"הייתי צריך להרוג אותו כשהייתה לי הזדמנות..."

"המלך סביודיון?"

"זאת אשמתו! את העובר שלו נשאת בלי קושי. ההפלה ההיא, המכוונת, האכזרית, שציווה שיבצעו בך, היא שפגמה ברחם שלך. היא שזיהמה את הסיכוי שלך להגשים את חלומך להיות אם." כעס צבע את מוחו בדם. אלימות זרמה בעורקיו כמו תשוקה.

היא גנחה כשידיו מחצו אותה. פיו חיפש את שלה, גס וקשה על שפתיה הרכות.

"תפסיק!" קראה, "עזוב אותי! אני לא רוצה."

הוא דחף אותה מעליו. חזק מדי. ציפורניו התחפרו בבשר זרועותיו המוצלבות בניסיון לבלום את הארס הנודף מתוכו כמו מוגלה. הוא שנא את עצמו כשהניח לרגשותיו המכוערים להשתלט. חש מתועב ובזוי כשניצל את כוחו עליה. נגעל לזהות בהתנהגותו את זיכרון אדונו האכזר, שנקם בו עלבונות שספג מאחרים, והעניש אותו על עבירות שלא ידע על קיומן.

דממה בערה באוזניו. הוא המתין לשמוע את המדרגה הרביעית חורקת תחת רגלה, מחכה לדעת שהיא נכנסה לחדרם וסגרה את הדלת, מרחיקה אותו בצדק מעליה.

את הלילה הזה יעשה בכיסא מול האח הגוועת, מסרב לשינה. מבקש להעניש את עצמו בידיעה שהוא לא ראוי לאהבתה.

ריחו של תה המנטה והקמומיל הגיע לנחיריו לפני שחושיו האחרים התעוררו להבין. היא נשארה. הלכה רק למטבח, ושבה אליו. היא הניחה את הכוס על הרצפה בהישג ידו והתיישבה, נזהרת לא לגעת בו עד שתראה את עיניו. הוא ידע שתחכה בדממה עד שידבר. היא הייתה טובה בשתיקות האלה.

"אני מצטער." אמר, נמנע מלפרט את כל הסיבות.

"אני שמחה."

מה?! ההפתעה הרימה את עיניו. פניה היו זהובות ושלוות באור הלהבות. היא צחקה בעונג לתדהמתו וחייכה בניצחון.

"כבר שלושה שבועות אתה נחנק בתוכך. היית מוכרח להתפוצץ. אחרי המריבה הבוקר חשבתי שהמרוץ ישחרר את כאביך. אבל הוא לא הצליח לרוקן אותך. אתה כועס גם על ניקו?"

"אני לא כועס על אף אחד, אילאיל. את צריכה לכעוס עליי."

"כי לא הסכמת שאנצל אותך כאילו היית רק כלי לסיפוק רצונותיי? הפעם צדקת, היה עלי לספר לך. אחרי הכל, אלה יהיו גם הילדים שלך."

"איך את יכולה לרצות בי כאב לילדיך? אבא שמתפוצץ בלי אזהרה ומכאיב לחלשים ממנו? כמו יארדו אני מזוהם ברשע ובאלימות. אני מסוכן."

"תפסיק!" הייתה זאת אותה קריאת כאב כמקודם. הוא נרתע בבהלה. כמה טיפש הוא יכול להיות...

היא הניחה את הכוס שלה והושיטה יד מרגיעה אל פניו הבוערות.

"יארדו היה אדונך. לא אביך. לא ממנו למדת רוך ועדינות לכל בעל חיים שנזקק לעזרתך."

"הוא האב היחיד שאני זוכר."

"הוא גנב אותך. גזל את חירותך ואת ילדותך. הרעיב, היכה והעביד עד כלות הכוחות... הוא צילק את גופך ונשמתך באכזריות מכוונת. לא ייתכן שנולדת לו. אם לא היית מכיר דרך אחרת, היית גדל להיות מרושע ושונא כמוהו. אבל מישהו אהב אותך. מישהו הותיר בך די כדי שתזכור את הטוב בכל הרע שחווית."

הוא קם והפנה לה גבו. שומר את מחשבותיו לעצמו. הם ניהלו את השיחה הזאת כבר מספר פעמים. שוב ושוב הופתע לגלות כמה רצתה לפתור את חידת ילדותו הארורה. כמה חשוב לה לשכנע את שניהם שהוא ראוי להיות אב ילדיה. אך במקום שבו ראתה תקווה לעתיד, ראה רק אֵבֶל וחורבן.

עברו חמש שנים מאז טיפס, חסר כל ידע והבנה למעשיו, על קיר מצוק, ושלף מהסלע חוליה עגולה של קרן לבנה חלקה. מאז הפך בלי דעת לשליחו של חד הקרן הכחול. שלוש וחצי מאז סרב לשליחות והסיר את חוליות הקרן בכוח רצונו.

ניקו ושומר היער טענו שהוא האיש שנועד להגשים את הנבואה הקדומה:

"האבוד ימצא והשבור יושלם

עת בעל זהב וכסף יהיה חסר כל בעולם"

הוא האמין להוכחות שהציגו בפניו. צבע שיערו זהב ועיניו כסופות. כשמצא את רטוריה האבודה, חוליית הקרן שאצרה את כוח הדיבור והשכנוע, היה עבד חסר כל. ניקו, סוסו האהוב, שהתגלה כחד הקרן הכחול, הציל אותו משעבוד מר ומשפיל. בתמורה, דרש התחייבות עמוקה וכבדה עוד יותר. הוא נשלח לקחת ממלך המזרח את פיזיה של הכוח, ואת סביואה של החוכמה ממלך הדרום. כך גילה שבניגוד לכל הידוע על חוליות העוצמה, יש ביכולתו להשתמש בכוחותיהן. חלקי הקרן השבורה נצמדו לזרועותיו כשכבת עור נוסף, וכשנאלץ להסיר אותן, כדי להציל את ניקו ואת עצמו ממלכודת אכזרית, חש שגופו עולה באש וכמעט נהרג מעוצמת הזעזוע והכאב.

הניסיון של ניקו לזרז את גאולתו ולהחיש את קץ העונש שהטיל עליו האומר יוצר, היה טעות מסוכנת. שניהם שילמו עליה מחיר כבד. רק הבורא יקבע מתי יזכה חד הקרן הכחול במחילה, וישוחרר ממשא גופו הגשמי. השנים האחרונות, אלה שבהן היה חופשי מֵעוֹלָה ומברכותיה של הקרן, היו עבורו זמן למנוחה ולהחלמה, אך הוא ידע שכאשר יגיע יום הגאולה, יוכרח להשלים את הצו הנבואי ולחזור להיות 'חסר כל'.

סופה של הנבואה הקפיא את לבו בכל פעם שאילאיל דיברה על תכניותיה לעתיד. הוא לא העז לשער כיצד תתגשם הנבואה האכזרית, אבל לא היה לו ספק שהיא תאבד לו לעד, והוא יהיה אחראי לסבלה. אסור לו להוליד איתה ילד. אסור היה לו לשאתה לאישה. כשכרך את נשמתו באהבתה גזר את דינה.

כמו הד למחשבותיו הרעות חש בזרועותיה נכרכות סביב מותניו, בשדיה נלחצים אל גבו ובראשה מונח בין שכמותיו. קטנת קומה ורזה ככל שהייתה, היה חיבוקה העוגן שייצב את חייו והשתיק סערות ופחדים.

"כמה התרחקת," לחשה מעבר לכתפו, "חזור אליי. בוא לישון איתי. אני רוצה להירדם בזרועותיך. אתה מותש ואני עייפה. שנינו זקוקים למנוחה."

החורף החל לאבד את אחיזתו הקפואה בקרקע, וחוסר השקט של דיין הלך והחמיר. הוא חש שקירות הבית שאהב מצטמצמים סביבו. שגופו מוגבל ונשימתו סמיכה. קצות העצבים תחת פרקי ידיו החשופים נמתחו וכבדו כאילו סגרו עליהם אצעדות הקרן, מגבילות את תנועתו כאזיקים. מוחו ידע שהמציאות רחוקה מדמיונו הנחנק, אך התחושה שהוא כלוא הפכה אותו תוקפני ומתגונן. הוא הגיב בזעם לכל בקשה פשוטה, ולעיתים התמרד מול ציפיות היום יום. אילאיל השתדלה להרגיעו במילים ובמגע, ובכל פעם שנענה לה, היה מודע לכאב שגרם לאהוביו, אך לא הצליח למנוע את ההתקף הבא.

באחד הבקרים גרר את גזע העץ האחרון שנותר באסם, לחטוב גם אותו לגזרים. ערימות עצי ההסקה המוכנים לשימוש התגבהו באסם, ולא היה להם שום צורך בעץ נוסף, שום צורך מלבד זה שלו. הוא תקף את הגזע בגרזן הכבד והטיח אותו בכל כוחו, שוב ושוב... השבבים עפו לכל עבר וזיעתו נטפה לאורך לסתו ושכמותיו. רק לאחר שחילק את הגזע לשבעה חלקים, שיוכל להעמיד על גזע הבסיס להמשך עיבודם, עצר לזקוף את גבו ולנגב את פניו.

מזווית עינו הבחין בשומר היער עומד וממתין מחוץ לטווח השבבים הפזורים על הקרקע. מבטו של אביו גרם לו לחוש ביקורת ומצוקה.

"מה?!"

"זה הגזע האחרון שאספנו בסתיו שעבר. מה תעשה כשלא יישאר לך במה לחבוט?"

דיין משך בכתפיו. השאלה הטרידה גם אותו ולא הייתה לו תשובה. הוא גלגל את אחד הגדמים אל הגזע. השומר קרב לעזור, ויחד הרימו את גדם העץ והעמידו אותו על הבסיס. דיין רכן לקחת את הגרזן, כשידו של אביו הונחה על זרועו לעצור בו.

"רציתי לדבר איתך," אמר השומר בשקט, "אתה מוכן לעשות הפסקה?"

"אתה יכול לנזוף בי גם כשאני עובד."

"לשם מה? אתה עושה זאת בעצמך כל הזמן."

"אז מה אתה רוצה?" דבריו נשמעו גסים באזניו אך הוא לא חשב להתנצל.

שומר היער הביט בו בשתיקה, עיניו הטובות מכווצות בדאגה. לאחר רגע ארוך, זז אל מחוץ לטווח הנפת הגרזן ארוך הידית. דיין תפס בכלי הכבד ונעץ אותו בכח במרכז הגדם. הוא נדרש לכמה וכמה חבטות עד שהצליח לחצות את הגזע לשניים. כשעצר כדי לסדר מחדש את הגדם לקראת המשך ביקועו, דיבר השומר אל גבו המיוזע.

"החורף הזה קל מקודמו. בשנה שעברה השלג חסם את הדלת והיית צריך לטפס דרך חלון חדר השינה שלך כדי להגיע לאסם ולחלוב את הכבשים והעיזים. לא אהבת את זה, אבל הצלחת להפוך את המסע היומי לבדיחה. השנה נראה שדבר לא מצליח לגרום לך לחייך. מה רובץ על לבך, בן?"

"אני שונא את החורף."

"אני יודע. גם אני הייתי שונא אותו לו היה הקור מזוהה במוחי עם רעב, מחלה וכאב. ובכל זאת, מה השתנה בחורף הזה שהופך אותך לפקעת עצבים?"

דיין חבט בגדם, מפצח אותו לגזרי עץ משולשים שיתאימו לאח הגדול. הוא ערם את עצי ההסקה בסל נצרים שטוח, וגלגל גדם נוסף אל גזע הבסיס.

"אני מרגיש שהזמן שלי אוזל," אמר לבסוף, עדיין מסרב להפנות ראשו ממלאכתו. "באחד הימים תתעורר הנבואה. אאלץ לקחת את הקרן ושוב לא אוכל להיות כאחד האדם. ויש כל כך הרבה דברים שאני עוד רוצה להספיק..."

"כמו מה?"

"אני רוצה לצאת לים. לעבוד על ספינת סוחר. לשוט סביב הארץ. להיות מלח."

"אתה רוצה חופש."

"כן. אני כפוי טובה ונבל. נתת לי את חיי כבן חורין, הזמנת אותי להביא את אשתי לביתך, למקום הטוב והבטוח ביותר בעולם, עשית אותי לבן היער ואני משתוקק להיות בן האיים."

"דיין, התיאבון שלך לחיים לא הופך אותך לרשע. שנים רבות מדי היית כלוא. אין פלא שחורף כזה, המצמצם את צעדיך ומקטין את מרחב המחייה שלך למרחק בין הבית לאסם, גורם לך להרגיש חנוק. צא לים. אני בטוח שארדוון יוכל למצוא לך עבודה על הסיפון שלו."

"אבל..."

"אני יכול לנהל את החווה בלי עזרתך. עשיתי זאת יותר שנים משאתה משער."

הוא ידע. בגוו ישר ובזרועות מתוחות הרים את הגדם החדש והניחו במקומו. ביקע אותו בזריזות ויעילות, כמו להוכיח לעצמו ולאביו שעזרתו נחוצה. רק כשהתכופף לסדר את הגזעים הנוספים בסל הנצרים, עיניו נעוצות בקרקע, העז להמשיך לדבר.

"אני לא יכול ללכת. אסור לי לעזוב את חד הקרן הכחול."

"אסור?!" קולו של השומר מאחוריו היה מלא תמיהה ודאגה, "ניקו אמר לך משהו?"

"הוא לא צריך," מרירות חנקה את גרונו, "למדתי את הלקח שלי. לא שכחתי את העונש."

"דיין..." כף ידו הגדולה של אביו הונחה על שכמו, והיא נשארה שם כשהזדקף. היא נשארה כשהניח לו להושיבו על גזע הבסיס ולשבת לצדו, וכשהרים ראשו וניגב בעצבנות את הזיעה מפניו. היא נשארה כשסרב להישיר מבטו לעיני האיש שאהב אותו כבן.

"לא רק אתה למדת לקח במסע ההוא, ילד שלי. גם חד הקרן הכחול סבל קשות מיהירותו. ניקו ניסה להחיש את קץ עונשו, להכריח אותך להשלים את הקרן, ושגיאותיו כמעט עלו לך בחייך. עשרות דורות ציפה לך, ואם היה מאבד אותך, היה עליו להמתין עוד דורות רבים עד שיקום שליח אחר תחתיך. הוא לא יתערב שוב. אתה יכול לעשות כרצונך."

"הנבואה..."

"רק האומר ויוצר מניע את העולם. רק הוא יודע את קץ הימים. כוחו יקבע כיצד תתגשם הנבואה. אינך צריך לדאוג לה, אלא לעצמך. בחר בדרך הטובה לך. אני אשמח אם תמצא את החיוך שלך."

"ואם יקרה אסון? אם אמות בים וניקו יאלץ לחכות שוב...?"

"אם האומר ויוצר יכריע גורלך למות בטרם תגשים את הנבואה, אות הוא שלא נועדת להשלימה. דיין, אין אדם היודע את יומו האחרון. אין לי ספק שאתה הוא שליח חד הקרן הכחול בדור הזה, אתה הוא בעל הזהב והכסף שמצא את האבוד. פתרת את החידה הקדומה, ועוד המשכת ואספת שניים מחלקי הקרן. עשית די והותר. אולי זהו חלקך במעשה. אולי אחר ישלים את המלאכה. חד הקרן הכחול הוא יצור נצחי, גאולתו גדולה ממשאו של בן אנוש יחיד. אם עוד יש לך תפקיד, תִקרֵא להשלימו. אל תבזבז את חייך בהמתנה."

דיין הנהן בשקט והרים מבטו אל פניו השלוות של אביו.

"אצטרך לדבר עם אילאיל."

היא בכתה כשסיפר לה על רצונו, וסרבה לומר את דעתה. סרבה להקשיב כשניסה להסביר, וסרבה לזרועותיו המחבקות. דמעותיה המשיכו לזלוג על לחייה, גם לאחר שנסוג מכל תכניותיו ונשבע שלא יעזוב את הבית אלא בהסכמתה. היא הפנתה לו את גבה וכרכה סביבה את השמיכה כחציצה ביניהם.

כל הלילה שכב ער והקשיב לבכייה השקט, מנסה להבין איך פגע בה כל כך. הרי חזר בו וזנח את חלומו למענה.

הכוכבים כבו בזה אחר זה. אשמורת שלישית האפילה בחלונם כשהיא השתתקה לבסוף. הוא היה מותש ומתוסכל מחוסר יכולתו להבין את לבה. בזהירות ליטף את רקתה ואיחל לה ליל מנוחה. אך כשניסה לישון סוף סוף, התפתלה בין השמיכות ותבעה אותו לעצמה.

היא רכבה עליו, אוחזת באמותיו ומרחיקה את פניה ממנו, מונעת משניהם את הרוך של ליטוף ונשיקה, רק את איברו רצתה, עמוק ופועם בתוכה. כשניסה להאט ולהאריך את מעשה האהבה, נהמה אליו בלי מילים, ממהרת יותר ויותר וזועקת בשיאה עד שצנחה עליו מתנשפת. הוא היה המום ומסופק ומוחו כמו נכנע מהניסיון להבין את האישה הקטנה שעדיין החזיקה בו בידיה ובירכיה.

לאחר שהסדירה את נשימתה, הרימה פניה אליו. בחושך ראה דמעות כתלמים של ירח חיוור על פניה הכהות, הלובן הרחב סביב אישוניה השחורים נראה כמו שָיִש מרוב עורקים.

"אף אחת." אמרה בקול צרוד, "אף אחת לא תאהב אותך כמוני. אל תשכח!" ולפתע הרפתה ממנו כמו נמסו כל השרירים בגופה, התכרבלה וחיבקה עצמה בתשישות. הפעם לא התנגדה כשערסל אותה בזהירות בזרועותיו.

"בבקשה, יפתי, תגידי לי מה עשיתי? מה אמרתי?"

היא שתקה זמן ארוך, ראשה מתחכך בחזהו שוב ושוב, מנסה לחפור מחילה אל לבו.

"לא היית יכול לחכות?!" לחשה, "רק לפני ארבעה שבועות אמרתי לך שאני העקרה בין שנינו, וכבר אתה רוצה לצאת לחפש אישה אחרת שתישא את ילדך?"

"מה?!"

"החלטת לעזוב אותי. להקים לך משפחה אחרת, אולי שתיים? אישה בכל נמל?"

"אילאיל!" הוא זינק על רגליו בכעס, "איך את מסוגלת לחשוב כך?!"

"איך אוכל לחשוב אחרת?" נהמה בחזרה.

"נסי לא לראות הכל רק דרך השאיפות שלך לשם שינוי!" הוא התיישב בכבדות בפינת המיטה והחזיק את ראשו בשתי ידיו. "הייתי אסיר, עבד, משרת, יותר מדי שנים. ההפלגה האחת שערכתי בחיי הייתה אושר מושלם, ונאלצתי לוותר על הים למען חד הקרן הכחול. ייתכן שבקרוב שוב אדרש לחזור לחובותיי כשליח, וכל סיכוי להגשים את חלומי יימוג מול כוחה של הנבואה. אישה בכל נמל?! ככה את רואה אותי?"

"דיין, לא הבנת..." היא התקרבה לשבת לצדו, מכבדת את המרחק הקטן שהציב ביניהם, "אני יודעת שאינני טובה מספיק עבורך. זכותך לקחת אחרת, בריאה ממני, שתלד את ילדיך ותקים איתך משפחה. אתה רשאי גם להביא אותה לכאן, זה ביתך. אני... משחררת אותך."

הוא הפנה פניו להסתכל בה, עיניו עקשניות בחושך, עד שהחזירה לו מבט.

"איך אישה חכמה כמוך יכולה להיות כל כך מטומטמת?!" שאל בשקט. מעבר לעלבון ולכעס, נותר רק תסכול על חוסר ההבנה ביניהם. "אני לא רוצה ילדים. זה החלום שלך. לא שלי. אני לא רוצה אישה אחרת מלבדך, טיפשה. את הראשונה שאהבתי, ואמשיך לאהוב, אף שלעולם לא אצליח להבין אותך. את לבי וחיי ואני מתמלא אימה למחשבה על שיעלה בגורלך באשמתי, כשהנבואה הארורה תאלץ אותי לאבד אותך. האם את חושבת שאהיה חסר אחריות להטיל גם על ילד את עונשיה האכזריים? אני עבד, אילאיל. כבול עד סוף ימיי לשליחות ולתוצאותיה. רציתי לנצל את מעט החירות שמתיר לי אדוני."

"ניקו מרשה לך ללכת?"

"עוד לא דיברתי איתו. מה הטעם, אם את לא מסכימה."

"הו..."

ואז היו זרועותיה על צווארו ושפתיה על פיו, והוא אהב אותה ברוך עד שהשחר האפיר בחלונם.

"צא למסע," אמרה בשקט כשקם להתלבש, "לא אעצור בעדך. הגשם את התשוקה שלך לים. צא לבדך להפלגה, תעבוד בפרך תחת השמש הקופחת, תחיה ממים מעופשים ומצנימים שהיו פעם טריים, עם חבורת גברים גסים ומלוכלכים כמוך... תוכל לעזוב לאחר שיסתיימו חריש האביב ועבודות הבוסתן של ראשית העונה, ולחזור בסתיו לפני הקציר. חמישה חודשים על הים יספיקו לך כדי להכיר וללמוד ככל שתרצה, ויהיו די זמן עבורי."

"עבורך?"

"גם אני זקוקה לזמן לעצמי. זמן למחשבה. להחלמה. אולי הרחם שלי זקוק למנוחה ממך."

"אולי את ממציאה סיבות כדי לשחרר אותי."

"מי הטיפש עכשיו?"

הוא חייך, נישק את קצות אצבעותיו ונגע ברוך בלחיה. "תודה. תישני קצת. אכין את ארוחת הבוקר אחרי החליבה."

היא התכרבלה בשמיכה בשביעות רצון. עיניה נעצמו, ושוב נפקחו כשידית הדלת חרקה תחת ידו.

"תזכור," מלמלה, "אף אחת לא תאהב אותך כמוני."

השיחה עם ניקו הייתה פשוטה הרבה יותר. חד הקרן הכחול קיבל את רצונו לעזוב בשלווה ובעידוד.

"צא לדרך, אהוב," אמר, "כבר במסענו הראשון ידעתי שיש בך צורך עמוק לשוב לים. אינני מבין איזו הנאה אתה מוצא בטלטול המתמיד על הגלים, אך אם זה גורם לך אושר, לך והגשם את חלומך."

"תחכה לי בסבלנות? האם אינך רוצה שתושלם הקרן? אינך רוצה להשתחרר סוף סוף?"

"רוצה?!" הסוס השמיע צווחת צהלה שהייתה דרכו לצחוק, או לבכות. "משתוקק ומצפה ומתפלל לאדוני הכל יכול שיקצוב את עונשי ויחון אותי בחסדו. גוף הבשר והעצמות, שידיך הטובות מעודדות אותו בשנים האחרונות, הוא כלא נורא עבורי. לפנים שימש אותי רק כשרציתי בו. הייתי יכול לעזוב את צורתי הגשמית בכל עת, ולהתעלות, רוח טהורה אל הרוח העליונה, לשבת למרגלות האומר ויוצר ולזכות בחסדו."

"זאת אומרת שאם אשלים את הקרן אהרוג אותך?!"

"אינני בן תמותה, אהוב, אני ישות רוחנית הכלואה במגבלות הגוף. כבר אלפיים שנה אני נושא את משקלו המכביד ומייחל לחזור למצבי הטבעי, העילאי."

"אם כך, אני צריך..."

"לא, דיין. אסור לנו להתערב. אי אפשר לזרז את קץ הימים. היד שאסרה היא היד שתתיר. קיומך הוא סימן מעודד עבורי, אך טעיתי מאוד כשניסיתי להכריח אותך לדחוק בנבואה. חזרתי על החטא שהביא עליי את העונש מלכתחילה. כעת אני מזכיר לעצמי את דברי האומר ויוצר בכל יום ויום:

כל נברא נולד חופשי מעצם היותו

ואין לו לאדם אדון מלבד זה שיצרו.

השוגה והמזיד ייתן הדין על חטאיו

עד עת ישוב בו מדרכו וינחם על חטאיו."

"גם אם אינך אדון עליי, עדיין אני משועבד לנבואה הארורה המבטיחה שאהיה 'חסר כל'."

"כולנו עבדיו של האומר ויוצר, אהוב. אינני יודע לפרש את הנבואה טוב ממך. אולי תזכה בהארה ובתובנה, וברצונו של הבורא תמצא דרך להתמודד גם עם סופו של הדיבור הנבואי."

"רק במותי. אין דרך אחרת. ניקו, אני פוחד כל כך..."

"לכן אתה יושב כאן? מסתתר ונשמר מכל העולם? דיין, אתה אדם חופשי. בחר את דרכך ולך בה, לטוב ולמוטב. אל תבזבז את החירות שיש ברשותך היום, בדאגות למחר שאין לך שליטה עליו."

"כן," דיין חייך באומץ וריסן את רגשותיו הגואים, "כל עוד יש לי זמן."

"יהיו גם קשיים וכישלונות. אתה תפגע ותתאכזב."

"ייתכן," דיין הישיר את מבטו הבהיר אל עיני הסוס השחורות, "ובכל זאת אני רוצה לנסות."

כשהפשירה האדמה והרגבים החומים, הפוכים וממתינים מתום הסתיו, התפצחו תחת כפות רגליים יחפות, הגיע זמן החריש הקל, הזריעה, והשתילה המחודשת בגן הירק. העבודה הייתה רבה. אילאיל טיפלה במשק החי ובבית, כדי לאפשר לגברים להקדיש את כל זמנם למשימה העונתית. שניהם עבדו מזריחה עד שקיעה, ולדיין היה נדמה שהם מתקדמים מהר מדי. השדות הזרועים והשורות הישרות התחוחות בגן הירק, נפרשו סביב הבקתה. גשם האביב, שכמו המתין בסבלנות עד לסיום העבודה, השקה את הזרעים הרכים. הוא ציפה לגשם והצטער עליו. זה היה האות שקבע לעצמו ליציאתו לדרך.

הוא התמהמה עוד ימים אחדים, מתקשה להיפרד אפילו מהתרנגולות הקשקשניות בחצר, עורך סיורים ארוכים עם ניקו בדרכי היער וצועד מרחקים ברגליו. מבקר מאורות, קינים ומחפורות שיושביהם היו לו כבני משפחה. חוזר אל אילאיל מתוח מהתרגשות כאילו כבר עזב.

שומר היער שמר את ברכות הפרידה שלו לערב האחרון. הוא הבין את הצורך והתשוקה של בנו אל העולם שבחוץ, וראה חשיבות בהתמודדות עם מה שיביא המסע אל הנוסע. הוא שמח לראות את דיין לוקח אחריות על חייו ובחירותיו, ועודד אותו לעזוב בלי משא מכביד של אזהרות ואשמה.

אילאיל ניסתה להניח לו לצאת, בלי לכבול אותו בפחדיה, בדאגותיה ובאהבתה, אולם הוא הכיר אותה טוב מדי וקרא את לבה כספר פתוח. איש משניהם לא ישן בלילם האחרון, והזמן היקר נע במהירות אל הזריחה האדומה. עם אור ראשון יצאו יחד אל בריכת האלורן. הוא שזר את הפרחים בשיערה, והבטיח לשוב כפי ששבים הכוכבים בכל ערב.

שמש הבוקר כבר הייתה גבוהה בשמיים כשהיה מוכן ללכת. היא תחבה עוד צרור של עוגות מסע לתרמילו, ונצמדה לנשיקה אחרונה, לפני שעלה על גבו של ניקו. שומר היער נענה למבטו, והקיף את כתפיה בחיבוק מנחם. פניה היו מתוחות משליטה עצמית, אך היא הצליחה לשלוח לעברו חיוך אמיץ, נשענת על יציבותו של האב שאימץ את שניהם. הוא חש הקלה על היותה מוגנת ואהובה באותו רגע.

ניקו היה חסר סבלנות לצאת. הוא לא האמין בפרידות ארוכות, אך דיין המשיך להסתובב לאחור עד שלא יכול היה לראות אפילו סימן לקצה ארובת הבית.

שישה ימי רכיבה נינוחה בשבילי היער הצרים, הביאו אותם לנקודת המפגש של היער עם חוף הים המערבי. מזח העץ היה ישן ובלוי, והקורות, שנקבעו במים לפני דורות, כבר לא התאימו לקו החוף המשתנה.

ארדוון הסביר לו כיצד ליצור קשר עם אנשיו. היה עליו להבעיר מדי לילה מדורה ברום קו החוף, לאותת לספינות על נוכחותו. נתיב המבריחים עבר בקרבת נמל היער, ולעיתים קרובות שטה ספינה במרחק צפייה מהחוף. כשיראה האות תשלח סירת משוטים לאסוף את הממתין.

הוא העביר חמישה לילות בדאגה לאש שתבער בעליצות וגבוה, ואת הימים באיסוף זרדים יבשים בשטחי היער הקרובים. נזהר כתמיד שלא לפגוע בעץ חי.

לקראת שחר היום שישי הפריע קול משוט נחבט במים את שלוות היער הדומם. לאור המדורה הגוועת, והיום המתבהר לאיטו, ראה דיין סירת משוטים קטנה ובה חותר יחיד קרבה לעברו.

האיש לא אמר מילה, רק המתין שיעלה לסירה, ומיד סובב אותה אל הים. מפרשית עגנה במים העמוקים, במרחק ראיה מהחוף. דיין הודה לקברניט ולחותר, וביקש לדעת אם עיר הנמל המערבית סטיוונס קרובה ליעדם, ואם הם מכירים פונדק ששמו "יד רחבה". ארדוון הבטיח לו שבעלי המקום ידעו היכן הוא ומתי יחזור לחוף.