מסעותיי עם יוליקה

המבריח עבר בין המשפחות וקרא לאבות לתדרוך קצר. הוא היה עצבני ומרוגז וחשש לחייו. ידוע שמבריחי גבולות שנתפסים נכלאים לכל ימי חייהם, ואילו אלה שגונבים את הגבול נשפטים ונאסרים לזמן-מה ואחר כך משתחררים וחוזרים לביתם. דז׳ו חזר אלינו ואמר לנו שאנחנו חייבים ללכת בשקט מוחלט ולא להשמיע כל קול. קטי, שהייתה בת תשע, הלכה ברגל, ויוליקה ישבה על הכתפיים של אביה. יוליקה הייתה מקוררת והשתעלה. דז'ו נתן לה סוכרייה וביקש ממנה לא להשתעל כדי שהשיעול לא יסגיר את מיקום הקבוצה. המסע המפרך אל הגבול נמשך זמן רב, אינני יודעת כמה זמן. השלג הכבד שירד הקשה את הצעידה. רגליה של קטי שקעו לא פעם עד הברכיים בשלג. קלרי אחזה בידה ועזרה לה ללכת. דז'ו אחז מזוודה בכל יד וביקש מיוליקה לאחוז חזק בראשו כדי שלא תיפול. האמת היא שלי היה הכי כיף. יוליקה הכניסה אותי לכיס המעיל כי חששה שאפול ואלך לאיבוד, ואחזה בראשו של אביה כדי לא ליפול. ישבתי עמוק בתוך כיס המעיל ונמנמתי לי. מדי פעם בפעם שמעתי את יוליקה מחניקה שיעול בתוך ממחטה ענקית שאביה נתן לה. התקרבנו לגבול. המבריח ביקש מאיתנו להתכופף וללכת שפופים, כמה שיותר קרוב לאדמה. דז'ו הוריד את יוליקה מכתפיו. יוליקה, קטי וקלרי התקדמו על ארבע, ודז'ו התכופף והלך רכון. כשהתקרבנו לגדר היינו צריכים לזחול. שתי המזוודות הפריעו לדז'ו לזחול, והוא הלך על ארבע וגרר אחריו את שתי המזוודות. מדי פעם בפעם נאלצנו לעצור ולא לזוז כשאלומות האור של פנסי החיילים ששמרו על הגבול האירו קרוב אלינו. בשלב מסוים במהלך הזחילה של יוליקה, החלקתי מכיסה ונפלתי על השלג הקר. למזלי, דז'ו, שהלך במאסף של המשפחה, מצא אותי והחזיר אותי ליוליקה. עברנו את הגבול והתרחקנו מעט מהגדר. השאלה הראשונה ששאלה יוליקה את הוריה הייתה אם כבר מותר להשתעל. כל כך רווח לה שאפשרו לה זאת. לימים, כשהיה קשה בישראל, קלרי העירה בחצי חיוך: "יוליקה, חבל שלא השתעלת כשחצינו את הגבול..."