פופלר פולז 2: אבני הלב

פרק 1 דאלאס בהווה

"אוקיי, סיימנו," אני זזה אחורה ובוחנת את מה שיצרתי.

בו עומד מולי בתחפושת סופר־זבוב תוצרת בית, לקראת יום דמויות מתוך ספרים בבית הספר. התלבושת כוללת עיני חרק בשחור־לבן שעשויות מצלחות קלקר קטנות, קרטון ביצוע מודבק לקשת לשיער וכנפיים מקרטון מחוברות לכתפיות ישנות של אבא, סוודר גולף חום וחוטים.

הוא מחכה בסבלנות ומחייך בעודי אומדת את הופעתו. הוא ללא ספק החרק חסר השיניים הכי חמוד שראיתי מימיי.

"מושלם!" אני צווחת והוא קורן אליי באושר.

אני אוספת את קופסת האוכל והנעליים שלו בזמן שהוא רץ לחדר להביא את הילקוט.

"איך אלבש את המעיל ואכנס לטנדר עם הכנפיים?" הוא שואל בעודו רץ בחזרה לסלון.

"תצטרך להוריד את הכתפיות ולבקש מגברת פרי לעזור לך להחזיר אותן כשתגיע לכיתה."

הוא מוריד אותן ומניח בזהירות מתחת לזרועותיו. כשאנחנו עולים לטנדר, אני מתחילה בטקס היומי שלנו.

"איזה יום היום, בו?"

"היום הכי טוב אי־פעם!" הוא עונה.

"למה זה היום הכי טוב אי־פעם?"

"כי התעוררנו בבוקר," הוא עונה.

"מה נעשה היום?" אני שואלת.

"נהיה טובים ונחייך לכולם מאוזן לאוזן."

"ומה לא נעשה?"

"לא ניתן לאף אחד לכבות לנו את האור בעיניים."

"כמה אני אוהבת אותך?"

"עד הירח ובחזרה."

"נכון מאוד, מותק," אני מאשרת ומרימה את ידי באוויר לכִּיף והוא ממהר להיענות לי.

אלוהים, אני מתה על הילד הזה.

כשאני מסובבת את המפתח, המנוע משמיע חריקה איומה ואז הוא רועם ועוצר.

אוי לא, בבקשה אל תעשה את זה עכשיו.

אני מנסה שוב. האורות בלוח המחוונים מתחילים להבהב במעומעם והמנוע משמיע נקישה אבל לא מתחיל להתניע כלל.

אני גונחת, עוצמת עיניים וחובטת קלות את ראשי בהגה.

כעבור כמה דקות, שתי ידיים קטנות עוטפות את צווארי מאחור ולוחצות.

"הכול יהיה בסדר, אמא."

אני נושמת עמוק, מסובבת את ראשי ומביטה בפניו הרציניות. משקפיו העגולים גלשו על אפו ועיניו החומות נעוצות בי. אני מזכירה לעצמי שהאיש הקטן הזה קולט ממני את האותות הרגשיים שלי, ולכן אני לא יכולה להרשות לעצמי להישבר. אני מחייכת אליו.

"אתה צודק. הכול יהיה בסדר. האמת, אני חושבת שהטנדר הישן הזה הרגע נתן לי עוד קצת זמן בבוקר עם הילד האהוב עליי בעולם כולו."

הוא מחייך אליי וחוזר להתיישב ואני מגששת בתיק אחר הטלפון הנייד. אמא כבר יצאה למאפייה היום ופיין ואבא יצאו בעלות השחר לפגוש את מטוס הריסוס. אני יכולה להתקשר לסופי אבל ייקח לה הרבה זמן להגיע לכאן ואני לא רוצה שבו יאחר ליום המיוחד בבית הספר. הוא יתאכזב מאוד אם יפסיד את הצילום הקבוצתי של הכיתה. אני לוחצת על השם של מאייר ששמור אצלי במועדפים באנשי הקשר ומתפללת שהוא לא בחווה, במקום שבו אינו יכול לענות.

"הֵי, דאל," קולו העשיר והעמוק נשמע מבעד לטלפון ואני נושמת בהקלה.

"הי, מאייר. סליחה על השעה המוקדמת. אני יודעת שאתה בטח עסוק עם העגלים אבל הטנדר שלי שוב עושה לי צרות ואני צריכה עזרה לקחת את בו לבית הספר. אמא במאפייה ואבא ופיין מטפלים בריסוס השדות היום."

"אבא יוכל להסתדר לבד שעה בערך. אני אבוא אלייך ואקח אתכם בעשר."

מאייר וילסון הוא החבר הכי טוב של אחי, פיין. המשפחה שלו היא הבעלים של חוות סטוני רידג' שצמודה לחווה ולבוסתן התפוחים של המשפחה שלי.

"תודה, מאייר," אני אומרת ומתמוטטת בהקלה.

"בכיף. נתראה בקרוב."

הוא מנתק ואני פונה לבו.

"מסתבר שנוכל לנשנש קצת עוגת תפוחים של סבתא לפני הלימודים."

"יש! זה באמת היום הכי טוב אי־פעם, אמא," הוא קורא ופותח את הדלת, מזנק החוצה ורץ אל מרפסת הבית שלנו.

הבית צנוע. כשבעלי לשעבר נשלח לכלא על עבירות סמים, בזמן שהייתי בהיריון עם בו, אבא ודוד ג'ימבו הפכו את אחד ממגדלי ההחמצה הישנים — מאחורי בית החווה של הוריי — לבית עבורי ועבור הבן שלי. בו ישֵׁן בחדר השינה היחיד ואני ישנה בחלל הפתוח המשקיף אל הסלון ואל המטבח. הבית לא גדול אבל גם לא קטנטן. הוא מתאים לנו בדיוק ואנחנו מתים עליו.

אני נכנסת בעקבות בו ועוזרת לו לסדר מחדש את הכנפיים כדי שאוכל לצלם כמה תמונות, ואז אני פורסת לכל אחד מאיתנו פרוסת עוגה ומוזגת כוס חלב. בזמן שאנחנו מחכים למאייר, בו משעשע אותי בסיפורים מומצאים על הרפתקאותיו העתידיות של סופר־זבוב.

הדפיקה בדלת נשמעת בדיוק כשאנחנו מסיימים לאכול.

"פתוח," אני קוראת תוך כדי שטיפת הצלחות.

מאייר פותח את הדלת ועיניו הכחולות סורקות את החדר. כשהן נחות על בו, הוא מעמיד פנים שהוא מבוהל. "וואו, הפחדת אותי לרגע. אתה מפלצת?"

"לא, מצחיק אחד. אני סופר־זבוב. אני לא מפחיד בכלל. אני חבר טוב," מודיע לו בו.

"טוב, נעים להכיר, סופר־זבוב. שמעתי שאתה צריך טרמפ לבית הספר אבל זה לא יכול להיות. יש לך כנפיים אז אתה יכול לעוף לשם בעצמך."

בו מצחקק. "הן לא אמיתיות. רואה?" הוא מסתובב ומראה למאייר שהכנפיים משודכות לכתפיות שלו. ואז הוא מסתובב ומוריד את העיניים הגדולות מראשו. "זה אני, מאייר, בו סטובל. אני רק מעמיד פנים שאני סופר־זבוב."

"וואו, תראו מה זה. זה בו סטובל. איזו תחפושת מעולה. ממש הצלחת לעבוד עליי."

"עבדתי עליו, אמא. אני בטוח שאזכה בפרס הראשון!" אומר בו בהתלהבות.

"אם ככה, כדאי שניקח אותך מיד לבית הספר," אני עונה.

הוא מניד בראשו וחולף על פני מאייר בריצה אל הדלת הפתוחה.

"תודה שהצלת אותי. שוב," אני אומרת ולוקחת את המפתחות והארנק מהאי במטבח, ואז הולכת אחרי בו.

"בקטנה, דאל," הוא עונה בלבביות כשאני עוברת על פניו.

הוא סוגר את הדלת ולוקח מידי את המפתחות כדי לנעול את הבריח מאחורינו, בזמן שאני מכניסה את הזבוב המזמזם שלי למושב האחורי של הסילברדו הלבן.

כעבור כמה רגעים הוא מתיישב מאחורי ההגה בתא הנוסעים הרחב ומעביר לי את המפתחות שלי.

"תוציאי את המפתח של הטנדר מהצרור. אני אוריד אותך ברסטיק פיק ואחזור ואציץ מתחת למנוע אחרי הפסקת הצהריים היום."

"באמת? אתה יכול?" אני שואלת ומעבירה לו בשמחה את המפתח.

"כן. אני מקווה שהפעם פיין ואני נצליח לתקן אותו בעצמנו. אם לא, אחבר אותו לטנדר שלי ונגרור אותו למוסך של ג'קי בערב."

אוף, ממש מה שהיה חסר לי. עוד תשלום למוסך.

"אל תדאגי. יכול להיות שזה כלום," הוא אומר כשהוא רואה את הדאגה על פניי.

"כן, אמא. אל תיתני לטנדר לכבות לך את האור בעיניים," מצטרף בו מהמושב האחורי.

"במקרה של אמא שלך, נראה לי שזה בכלל בלתי אפשרי, איש קטן," עונה מאייר ומביט בו דרך המראה הפנימית.

תחושה חמימה מציפה אותי ואני מחליטה שהם צודקים. הדאגות שלי לגבי התקלה בטנדר הענתיקה הזה לא ישנו שום דבר, ולכן כדאי שאדאג שיהיה לי יום שני נפלא. אמצא איך לשלם על התיקונים ברגע שאדע במה מדובר.

אני מוציאה את משקפי השמש מהתיק ומרכיבה אותם, ואז אני פותחת את החלון כדי לאפשר לאוויר האביב הקריר לנשוב בשערי ועוטה חיוך גדול על פניי.