המפלה החמישית

העתיד הוא מאה אלף חוטים, אך העבר הוא אריג שאי־אפשר

לטוות אותו שוב.

- אורסון סקוט קארד

התסריט דלהלן הוא מעין תיאור רטרוספקטיבי של תסריט אימה שאני תקווה כי יישאר רק על דפים אלה. הוא כתוב כפרק בספר לימוד עבור תלמידי תיכון. תוך כדי קריאתו, דמו שילד יהודי בארצות הברית קורא אותו בשנת 2200, כחלק מתוכנית הלימודים על ההיסטוריה של עמו במהלך כ־300 שנה, מאז הקונגרס הציוני הראשון ב־1896. הוא משקף דפוס שאפיין את המאורעות שהובילו, פעם אחר פעם בהיסטוריה היהודית, לאסונות לאומיים. דפוס זה מצביע על תקופת זוהר מרשימה שאחריה תקופה של מחלוקות קשות ומאבקי דמים, וסופו אסון לאומי.

מלחמת האזרחים, שפרצה לבסוף במדינת ישראל בשנות ה־40 של המאה ה־21, החלה לקרום עור וגידים במהלך שנות ה־20. המחלוקות על הדימויים העתידיים של המדינה הלכו והתעצמו ונסבו גם על הדברים המובנים מאליהם, כמו נחיצותה של מדינה ליהודים, חשיבות חוק השבות וסיפוח חלקים מיהודה ושומרון. חוק הלאום, שחוקק ב־2018, לא תרם רבות להבהרת תכלית קיומה של מדינת ישראל.

ב־15 במאי 2035, תוך כדי מניפולציה פרלמנטרית של מנהיגי גוש השמאל, בשיתוף עם פוליטיקאים ממרכז המפה הפוליטית, עבר ביטול חוק השבות על חודו של קול. משם והלאה, אף ראש ממשלה כבר לא היה יכול לבסס קונצנזוס על שום חקיקה בנושאי דת ומדינה, מדיניות חוץ והסכמי שביתת נשק או הסכמי שלום. הדמגוגיה שלטה בכיפה, והיה בלתי־אפשרי לבור את התבן מן המוץ בכל עניין שדרש הכרעה פרלמנטרית.

בעקבות המלחמה בצפון בשנות ה־20, בשנות ה־30 של המאה ה־21 עדיין החזיק צה"ל במובלעת גדולה, שהתארכה מהחרמון ועד לדמשק ותבעה משאבים רבים וכוחות לוחמים גדולים. ההתקפות על השיירות שהובילו לוחמים מפאתי דמשק לגולן הלכו והתגברו ועלו בחייהם של חיילים רבים, ומה שקרה בלבנון בשנות ה־90 של המאה ה־20 חזר על עצמו. גוש הימין התעקש שאסור לסגת ללא תמורה או הסכם שלום. גוש השמאל־מרכז התעקש לסגת מבלי לקבל תמורה משליטי המדינה הסורית, שאיש לא היה יכול להגדיר היטב מי הם או מה רצונם. גוש הימין טען שכל נסיגה רק תקרב את איראן וקבוצות טרור לגבולה הצפוני של ישראל, כפי שקרה עם חיזבאללה בסוף המאה הקודמת, וכי אל לה למדינה לחזור על הטעות האסטרטגית שעלתה לה בשלוש מלחמות וב־2,000 חללים. לעומתו, גוש השמאל־מרכז טען בחירוף נפש שלא לשם כך יצאה ישראל למלחמה בתחילת שנות ה־20. מטרתה היתה להרחיק את האיום הרקטי מגבולה הצפוני ומהגולן. משהושג יעד זה, אין לה צורך וחפץ לשמור את כוחותיה הרחק בתוך מדינה כושלת שאין איש יודע מי נלחם שם במי.

את מלחמת האזרחים של ספטמבר-אוקטובר 2041 היה ניתן לצפות שנים מראש. על הפרק עמדה הסוגיה אם לתת לתושבי הגדה המערבית המוסלמים אזרחות ישראלית. במשך כ־50 שנים, מאז הסכמי אוסלו של תחילת שנות ה־90, היו ניסיונות כושלים להביא להקמתה של מדינה פלסטינית באזור יהודה ושומרון. במשך תקופה זו נרשמו כישלונות חוזרים להביא את הפלסטינים להסכים לריבונותה של ישראל על ירושלים. ישראל הסכימה לקבל את תוכנית המאה של טראמפ בשנת 2020, בעוד הפלסטינים התנגדו לכל דבר שאינו מדינה פלסטינית בריבונות מלאה בקווי 1967, שבירתה ירושלים המזרחית. בכך גרמו לקריסתם של מאמצים רבים מצד הקהילה הבינלאומית לחתום על הסכם כלשהו. טורקיה, שהפכה לגורם דומיננטי במזרח התיכון, הביאה ב־2040 לשולחן הדיונים הצעה שישראל תשמור את ירושלים וסביבותיה בריבונותה בתמורה להענקת אזרחות כפולה לכשני מיליון פלסטינים, שיוכלו לנוע כראות עיניהם בין שטחי המדינה הפלסטינית ומדינת ישראל. קונסטלציה פוליטית, שאליה חברו גוש הימין והמחנה הציוני המרכזי, הצליחה להעביר את ההחלטה כהחלטת ממשלה ללא דיון ציבורי רחב ומשאל עם, כפי שרבים דרשו.

בחול המועד סוכות 2041 פרץ עימות לא צפוי בתהלוכה תמימה שנעה לעבר הכותל המערבי כחלק מחגיגות העלייה לרגל בכל שנה. תושבי מדינת ישראל מנו אז כ־15 מיליון איש, והיא נחשבה למדינה המערבית הצפופה ביותר - כ־800 איש לקמ"ר בממוצע. לשם השוואה, באירופה היתה צפיפות האוכלוסין אז כ־300 איש לקמ"ר, ובארצות הברית - כ־40 איש לקמ"ר. הדוחק בכותל גרם למאבטחי המעלה להר הבית לפתוח את השער, במטרה למלט אנשים דרך הר הבית, שחלילה לא יימחץ מישהו למוות בחגיגות. צעירים ערבים ששהו בהר הבית חשבו שהיהודים מתחילים לעלות אליו כדי לכבוש אותו מידיהם והחלו להתפרע. בתוך זמן קצר כבר יצאה ההתכתשות מכלל שליטה. בניסיון להשיב את הסדר הציבורי על כנו, מפקד המשטרה אישר לדחוק את העולים לרגל מהכותל המערבי ולפזרם בשכונות היהודיות של העיר העתיקה כדי להפרידם מהמוסלמים שעל ההר. בעיני הימין היו אלה עלבון לאומי וחוצפה אזרחית, כאשר משטרת ישראל, במקום לשמור עליהם מפני הפורעים ולדחוק את הערבים מהר הבית, מצאה לנכון לדחוק דווקא אותם מהכותל המערבי. גורמים חמומי מוח החלו לקרוא לתומכים מכל חלקי הארץ לבוא לגונן על הכותל מפני המשטרה.

אחר שבוע שלם של מהומות, שבו הלהבות רק הלכו וגבהו מבלי יכולת לשלוט לא במתפללים היהודים בכותל ולא במתפללים המוסלמים בהר, נתן ראש הממשלה דאז, בועז אבוטבול־וייס, הוראה ליחידה צבאית שהובאה למקום במיוחד, ליטול את המושכות ולהשיב את הסדר על כנו. הלחצים על ראש הממשלה היו רבים מדי: מדינות ידידותיות, פוליטיקאים מכל עברי המתרס ומדינות ערב רחוקות וקרובות שהיו ביחסי שלום עם ישראל זה מכבר תבעו ממנו ליטול את המושכות ולנקוט יד קשה. הטעות שדרדרה את המצב היתה של הרמטכ"ל, שמעון עציוני, אשר הטיל את המשימה על גדוד שבתוכו היו חובשי כיפות רבים. כשהגיע הגדוד לאזור המהומות, שהלך והתרחב גם לחלקה המערבי של ירושלים, הצטרפו חלק מהלוחמים למפגינים. כדי למנוע את המשך ההידרדרות הורה הרמטכ"ל לכמה יחידות מיוחדות לתפוס את הפיקוד על כל אזור ירושלים ולהפעיל שיטות אגרסיביות לנטרול מפגינים אלימים. כבר ביום הראשון היו שני הרוגים, מה שהוסיף עוד שמן למדורה. ביום השני ערקו מילואימניקים מיחידותיהם ובאו להגן על אזרחים מפני היחידות המיוחדות שטיפלו במהומות באכזריות, כפי שמטפלים רק באויב מסוכן. מילואימניקים אחרים קראו לבוא לעזרת היחידות הצבאיות, וכך בתוך כחמישה שבועות ספרה ישראל 67 הרוגים אזרחים וחיילים ועוד מאות פצועים במהומות. איש אינו יודע מה השתבש בשבועיים הבאים. המונים זועמים פרצו להר הבית וטבחו במתפללים מוסלמים בנשק חם שהביאו מהבית ומיחידות המילואים שבהן שירתו. המוסלמים דיווחו על מאות הרוגים, ואילו כוחות הביטחון הישראליים העריכו שהיו הרבה פחות.

משם והלאה אי־אפשר היה עוד לאחות את הקרע שנפער בין חלקים שונים של העם. בתוך כ־100 שנים השאיר הפרק הזה בתולדות עם ישראל את הנחשלים והנדכאים לנפשם בארץ שסועה שלא הצליחה להתגבר על ההבדלים בין הקבוצות המעצבות אותה ונאלצה לסגת משטחים תמורת פרקי זמן קצרים של שקט מדומה עם אויביה. בסוף המאה ה־22 היה ניתן למנות בין תושבי ישראל כ־20 אחוז בלבד יהודים, שחיו בין כ־30 מיליון מוסלמים בפחד מתמיד. חלק מהמוסלמים ביקשו באופן מוצהר לחסל את שארית הכיבוש הישראלי בארצם, ואחרים חירפו את נפשם כדי לגונן על המיעוט היהודי שבתוכם.

כ־300 שנים בלבד ארך הפרק הזה בתולדות עם ישראל. אחריו שבה הקהילה היהודית להיות מיעוט בין דתות שונות, ומדינות שונות נלחמו מי תקבל לתוכה את שארית העם שלפנים היה מצליח ודומיננטי במזרח התיכון. ב־300 השנים הללו ביקשה היהדות להוסיף לעצמה נדבך של לאומיות ולא צלחה בכך, כפי שאויביה טענו מלכתחילה שיקרה. הם ראו ביהדות דת נחשלת ללא זכות להגדרה לאומית ולקיום עצמאי ומדיני. בעיניהם היא היתה לכל היותר דת כנועה בפני לאומים חזקים ומפותחים יותר - כפי שהיה במשך 2,600 שנים, לפני ניסיונה לקבץ לחבל ארץ קטן מגוון גדול של גלויות ולהגדיר לאום חדש שחי כמדינה יהודית במזרח התיכון.

אמנם התסריט הזה אינו אלא תסריט דמיוני המתאר את שברו של החלום ועלול לאפיין את התקופה הישראלית בהיסטוריה המודרנית, אך אל לנו לחשוב שהוא מופרך. הוא משקף בתוכו מאפיינים רבים מדי מהעבר הרחוק. השאלה שאני מבקש לדון בה בספר זה אינה רק מדוע תסריט כזה יכול להתגלגל בווריאציה כזאת או אחרת, אלא מה מאפיין את הנוירוזה שמניעה אותו, ובעיקר כיצד אפשר להימנע ממנו. על מנת שאוכל לטפל בסוגיות אלה אני מבקש להציע מתודה המסוגלת לתת לדור הנוכחי את האפשרות לפרוץ את דפוס ההתנהגות הזה, שחזר על עצמו כבר ארבע פעמים. כדי להתגבר על האילוצים שהניעו את המחזוריות הזאת לשוב על עצמה פעם אחר פעם, לא מספיק רק לפתח דימויים עתידיים שונים או חזון לאומי שונה, כפי שעשו אבות הציונות. דרך פעולה זו נכשלה ארבע פעמים, והגיע הזמן לנסות דרך אחרת.

אני מבקש להציע דרך הפוכה שבה אנו יכולים לספר לעצמנו את סיפור תקומתה של מדינת ישראל, כך שיעניק לנו את הכוח לפרוץ את הדפוס שאפיין את ההיסטוריה היהודית במשך אלפי שנים ובמספר מופעים של עצמאות מדינית. הדרך שבה מספרים את העבר יכולה להיות חשובה לא פחות מהדרך שבה מספרים את העתיד. בסופו של דבר, הכול תלוי בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עברנו. הוא מאפשר לנו ליצור סיפור חדש ובר קיימא לעתידנו. להלן דרכי ההוכחה לכך כפי שהן פרושות בשבעת חלקי הספר.

בחלק הראשון אני מניח בפני הקורא את שיטת הניתוח שבעזרתה אני מציע דיאגנוזה אלטרנטיבית בדבר החידה מדוע אבותינו נכשלו פעם אחר פעם במיסודה של עצמאות מדינית, חברתית ודתית. השיטה, המבוססת על תיאוריות חדשות בפסיכולוגיה, מצביעה על היתרון בעיסוק בעבר בבואנו להכיל עבר טראומטי. התיאוריות מדגישות את חשיבות ניסוחם של תסריטים אלטרנטיביים על אירועים שכבר התרחשו כדי להתכונן טוב יותר לעתיד.

בניגוד לדעה המקובלת, האומרת שאין טעם להתעסק בעבר, או לדעה השגויה שחוקרי העתיד מתעניינים רק בעתיד, מקובל כיום אצל פסיכולוגים, ובמיוחד אצל חוקרי עתידים, לומר כי יש תכלית ב"להריץ במוח" אירועים מהעבר בתסריטים אלטרנטיביים. נראה כי תסריטים מסוג זה עוזרים לאדם לשנס מותניים לקראת העתיד ולהתכונן למצבים דומים שעשויים או עלולים להתרחש ולצלוח אותם ביתר הצלחה. בדרך זו אני מבקש לבחון כיצד ולמה עסוק היהודי זה יותר מ־3,000 שנה בבנייתו של העם ללא הצלחה, עד כדי כך שעד היום רבים עדיין מחזיקים בדעה שהוא אינו אלא "עם עולם" ואינו זקוק לעצמאות ולריבונות על חבל ארץ, וכי מצבו טוב יותר כשהוא מפוזר בין העמים, כפי שטען דובנוב.1

בחלק השני אני ניגש לבחון פרקים נבחרים בהיסטוריה היהודית בעזרת המתודולוגיה של ניסוח תסריטים אלטרנטיביים לעבר, תוך הצעת פרשנויות אלטרנטיביות להבנת הכישלונות שהובילו אל האסונות והחורבן שליוו את העם במשך כ־3,500 שנה. בעזרת פרשנויות ונרטיבים אלטרנטיביים אלה, אשר חלקם נתמכים בספרות המחקר וחלקם דמיוניים בעליל, אני מצביע על דפוסים בהלך הרוח היהודי לדורותיו שאפשר והם שהביאו פעם אחר פעם את מנהיגי העם להיכשל במשימתם העיקרית - להוביל את צאן מרעיתם בבטחה דרך מהמורות רבות. למעשה, זה ארבע פעמים שהם כמעט הביאו על העם כליה.

בחלק זה שמתי לי למטרה לזהות את דפוסי הטעויות האלטרנטיביות שהשפיעו על הלך הרוח של המנהיגים בארבעה עידנים בקיומו של העם - עידן השבטים, עידן המלכים, עידן הכוהנים ועידן הרבנים. זאת, על מנת להציע את אשר שומה עלינו לעשות בתחילת העידן החמישי בהיסטוריה היהודית, שאותו אני מכנה עידן היהדות הריבונית במדינת ישראל הדמוקרטית, כדי לשנות את הלך הרוח הפטלי שאולי הוביל לטעויות העבר ולהבטיח בכך את המשכיותו של העם השב לארצו אחרי אלפי שנות קיום בפזורה.

בחלק השלישי אני עורך מחקר משווה של הלכי רוח דומים שייתכן כי גרמו לכישלונות היסטוריים בקרב תרבויות אחרות מהעבר הרחוק והקרוב. עוד אני מבחין בו בהלך רוח שתרבויות יכולות לפעול מתוכו כדי להתגבר על משברי זהות ועל טעויות קשות של מנהיגים דגולים מעברן.

בחלק הרביעי אני מזהה דפוס חוזר בפרופיל המנהיגים היהודים ובמאפייני המנהיגות מעידן האבות ועד ימינו. נראה כי עד כה היו ארבעה סוגי מנהיגים ושיטות ממשל, שכולם כשלו במשימתם להוביל את העם בדרך החתחתים ההיסטורית שעבר בה. בחלק זה אני מבקש להבין את מאפייני הדפוס כדי שאוכל לחייצו (extrapolate) ולנסות להבין את אופי המנהיגים שיאפיינו את העידן הבא ואת ייחוד הנהגתם.

בחלק החמישי אני מנסח שני אתגרים שיש לתת להם מענה אותנטי כדי שהישות היהודית הריבונית בישראל, על שני ממדי זהותה - הדתי והלאומי, תצלח בגאון את תקופת המעבר בין העידן הרביעי לעידן החמישי בהיסטוריה שלה. נראה כי העידן החמישי עומד להתחיל בעשור השלישי של המאה ה־21. בחלק זה אני גם מציע מענה ופתרונות לאתגרים אלה.

בחלק השישי אני מנסה להתחקות אחר מי שעשוי להנהיג את העם בעידן החמישי בדברי הימים ואחר תבנית החשיבה והלך הרוח האפשריים שיציע כדי להצליח במשימתו.

את הספר אני מסיים בחלק שביעי, שדרכו אני מוביל את הקורא לעבר האופק האופטימי, בניגוד לזה שפתחתי בו, שימחיש את העתיד הרצוי שאליו ניתן לשאוף בעידן החמישי. בעזרת דימוי עתידי זה, המבוסס על דיאגנוזה ועל דרכי פעולה שונות מאלה שנקטנו בעבר, אני תקווה שנוכל לצלוח בגאון את האתגרים שנכונו לעם הזה במאה ה־21 ונבטיח את קיומה של מדינת ישראל לדורות רבים מאוד.