הסחיטה שכשלה

"אני עדיין לא מסוגלת להאמין שזה מה שבחרת בשבילי," אמרה אמילי פרפאקס במנוד ראש כשישבה לשולחן מול אחיה הבכור טום ואשתו אלן באולם הנשפים רחב הידיים של מלון 'לונדון' המפואר. "אני מרגישה נורא בולטת." מבוכה צבעה את פניה בגוון שהיה אדום כמעט כמו הבגדים שלבשה.

"הו, תתעודדי, אמילי. את נראית נהדר." טום חייך אליה. "זוהי תלבושת לכבוד נשף הצדקה של אבא, פרויקט המלאך השומר למען ילדי אפריקה. נושא השטן והמלאכים היה מוצא חן בעיניו. לאבא היה חוש הומור נהדר. זוכרת את יום ההולדת הארבעים של אימא, כשהוא עמד על כך שכולם יתלבשו כמו אבירים ונושאי כלים? אני חושב שהוא היה מבחין בצד המשעשע..."

"בדיוק בגלל זה, כל הנשים נראו כמו נערים צעירים, לבושות בבגד גוף וגרבונים. לפעמים אני תוהה אם יתכן שלאבא הייתה נטייה סמויה לגברים," אמרה בקנטור והסבה את עיניה הכחולות, הבורקות אל גיסתה, ברונטית זעירה ונערית. "אבל זה שונה, הלן. אין שום דבר מצחיק בהידחקות לתוך תלבושת אדומה מלטקס שקטנה עליך בכמה מספרים. על מה חשבת לכל הרוחות כשהזמנת אותה?" טענה וחיוך עגום עלה על שפתיה כשהבחינה בפיזוז השובב בעיניה החומות של הלן.

טום והלן נפגשו באוניברסיטה ונישאו לפני שנתיים, בגיל עשרים ושלוש. כעת היו הוריה הגאים של פעוטה בת שנה שנולדה שבוע לפני שאביהם של טום ואמילי נפטר פתאום מהתקף לב חמור. לילדה קראו שרה על שם אמם שנפטרה לפני שלוש שנים אחרי מאבק ממושך בסרטן.

"אין לי מושג על מה את מתלוננת. את נראית מצוין והשקעתי מאמץ רב בהשגת התלבושת הזאת במידה הנכונה. בחודש החמישי להיריון היקף החזה שלי דומה לשלך ואני מדדתי אותה כדי להיות בטוחה שהיא תתאים," אמרה הלן בחיוך.

"האם עלה בדעתך שהגובה שלך הוא מטר וחצי ושלי מטר שבעים ושלוש – שעלי התלבושת הזאת תצטרך להימתח עוד קצת?" נאנחה אמילי. "כמעט שברת לי את הצוואר כשמשכת את הברדס על ראשי. עדיין כואב לי." היא החליקה יד מתחת למפל שערה הכבד ושפשפה את עורפה להדגשת דבריה.

"אל תאשימי אותי. אילו חזרת אמש ללונדון כמו שהיית אמורה לעשות, היה לך זמן לבחור את התלבושת שלך בעצמך. אבל במקום זה נשארת שם יום נוסף והגעת רק כמה שעות לפני האירוע. חוץ מזה, היום זה האחד באפריל," אמרה בחיוך טיפשי. "ובחייך – אני גזרתי את הברדס והפכתי אותו לסרט כדי שתוכלי להרכיב את הקרניים על קשת לשיער." אמרה ופרצה בצחוק.

אמילי נשכה את שפתה להסתיר את החיוך שאיים לעלות עליהן בתשובה. היא שכחה לחלוטין שזה האחד באפריל והלן צדקה – היה עליה לחזור מסנטוריני עוד אתמול במקום לטוס ללונדון רק הערב. האמת שהיא לא יכולה להאשים איש אלא את עצמה, אבל היא לא מתכוונת לעשות לגיסתה האהובה חיים קלים.

"כל אחד עם טיפת שכל בקודקוד היה מזמין לי תלבושת של מלאך. כמו זאת שלך, אם יותר לי להוסיף. הגיוני שהאישה תתלבש כמו מלאך וגבר כמו שטן. כמו האח הטמבל שלי, טו –"

"סליחה." קול עמוק, עם מבטא מעט מודגש נכנס לנאום התוכחה המבודח של אמילי. "היי, טום, נחמד לראות אותך שוב."

"אנטון, אני שמח שאתה והחברים שלך הצלחתם להגיע."

אמילי הביטה באחיה שבירך את האורחים החדשים שהזמין כדי להשלים שמונה מוזמנים סביב לשולחן שלהם.

היא הביטה אל הגבר שנכנס לדבריה בצורה חצופה כל כך. גבו היה מופנה אליה והוא משך והביא כיסא לאישה שהתלוותה אליו. ברונטית מהממת שכצפוי הייתה לבושה בתלבושת מלאך מבד שקוף בזהב ולבן אשר נראה כי חשפה שטח עור רב בהרבה משהיה עושה מלאך המכבד את עצמו, חשבה אמילי.

התלבושת שלה לפחות מכסה אותה מכף רגל עד ראש, ניחמה את עצמה, אם כי נאלצה לשחרר מעט את הרוכסן ולהוריד אותו בכמה סנטימטרים כדי למנוע מהדבר הארור מלמחוץ את שדיה עד כי בקושי יכלה לנשום. זה לא הסגנון הרגיל שלה, זה בטוח, אבל זה לא ממש הטריד אותה. היא ידעה שיש לה גוף לגמרי לא רע, היא פשוט לא הייתה רגילה להציג אותו כך לראווה.

"הרשו לי להציג את חברה שלי, אלואיז," המשיך הקול העמוק בזמן שהברונטית שלחה חיוך חברותי אל היושבים, "ואת יד ימיני, מקס."

אמילי ראתה גבר חסון בגיל העמידה וחייכה אליו במאור פנים. האיש התיישב לצדה של הלן והזר פנה אליה.

"אמילי, נכון? טום סיפר לי עלייך רבות. נעים מאוד לפגוש אותך, לבסוף. אני אנטון דיאז." יד גדולה וחזקה הושטה אליה. היא שמה את ידה בכפו, בנימוס וניסתה לחשוב מנין טום מכיר את האיש ומדוע אחיה טרח להזכיר את שמה באוזניו.

ואז פתאום הכול נמחק מתודעתה כשתחושה מוזרה, דומה מעט לזרם חשמלי של צלופח זרמה במעלה זרועה ועורה הצטמרר כעורו של ברווז מתחת למעטה הלטקס. היא שיחררה בחיפזון את ידה והרימה לאט את מבטה.

למבטה של אמילי ציפתה דרך ארוכה... גובהו בוודאי מטר תשעים לפחות, הרהרה, ואז התנגש מבטה הכחול והסקרן, בעיניים שחורות, עמוקות והיא פשוט בהתה בו...

האיש דמה לפנתר שחור וחלקלק. יציב, חזק וטורפני.

היא חייכה לעצמה למחשבה היומרנית, באמת שזה לא היה הסגנון שלה.

סבב ההיכרות נמשך ואמילי הניחה שהתגובה שלה נכונה, אם כי לא יכלה להיות בטוחה. פיה היה יבש והיא התקשתה להתיק את מבטה המוקסם מהגבר הגבוה והמהמם.

הוא היה לבוש בשחור. סוודר ממשי שחור בעל צווארון גבוה הבליט את השרירים המרשימים של חזהו הרחב. גלימה שחורה, קצרה כיסתה את כתפיו הרחבות וריחפה מטה כמו כנפי עטלף עד לחפתים הרחבים שהקיפו פרקי ידיים חזקים, את המראה השלימו מכנסיים שחורים מחויטים. ניתן היה לצפות כי יראה מגוחך בתלבושת הזאת, כמו מרבית האנשים הנוכחים במקום. אלא שאם היה אי פעם גבר שנראה כמו השטן, הוא היה האיש...

אפל ומסוכן, חשבה. לבה התכווץ בחזה באופן לא צפוי ולרגע התקשתה לנשום ולא היה לזה שום קשר לחליפת הלטקס שלבשה.

שערו השחור, החלק, היה ארוך מעט מהמקובל וסורק לאחור מעל למצח הרחב. גבות עיניים קמורות נמתחו מעל עיניים עמוקות, כמעט שחורות. עצמות לחיים גבוהות, אף גדול ונשרי ופה רחב וחושני השלימו את התמונה. כשהביטה בו, השפתיים נפשקו וחשפו שיניים לבנות ותואמות. הוא חייך אליה. היא הרימה את עיניה אל עיניו וגם במצבה ההמום הבחינה שאפילו ההומור לא הצליח לכסות לגמרי על הריחוק הקר שנשקף ממבטו האפל.

הגבר היה נאה בצורה יוצאת דופן, תווי פניו היו גדולים מדי ומסותתים בקשיחות מכדי שיחשבו ליופי גברי קלאסי

נאה בצורה ברוטאלית... היה תיאור נכון יותר.

היה משהו פוגעני באופן האגבי שבו החליקו עיניו הכהות אל המחשוף שלה והשתהו שם במשך רגע ארוך. אבל גם כאשר זיהתה את העלבון במבט הגברי, האומד, עורה הצטמרר במודעות מזועזעת. נשימתה נכלאה בגרונה והיא פלטה אנחת רווחה נרעדת כשמשך לעצמו את הכיסא שלצדה והנמיך אליו את גופו הארוך.

יכול היה להיות גרוע יותר, אמרה אמילי לעצמה, לפחות כשאנטון דיאז יושב לצדה היא לא צריכה להביט בפניו.

אינסטינקטיבית ידעה שהוא גבר בעל ביטחון עצמי עצום בגבריותו ומודע לחלוטין להשפעה שיש לו על המין האחר. היא שילבה בחשאי את זרועותיה על פטמותיה שהתקשו פתאום. היא חשבה שהוא ניחן בקסם מתוחכם עם הילה של כוח שלא יודע גבולות שריחפה מעליו, מאיימת במידה שווה על גברים ועל נשים. לגמרי לא הטיפוס שלה...

ובכל זאת, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהוא היה גבר סקסי במידה שלא תיאמן, כמו שאישרה התגובה הלא צפויה של גופה.

"לא יכולתי שלא לשמוע את ההערה שלך, אמילי. תתביישי לך, משתמע ממנה שאת שוביניסטית." השטן דיבר בקול עמוק, אפל ולגלגני שגרם לפלומה שעל עורה לסמור.

"למה אתה מתכוון, מר דיאז?" שאלה אותו בנימוס צונן, הציצה בו מזווית עינה ופעם נוספת נשבתה בריכוז שבעיניו הכהות.

"היום, בעולם של שוויון בין המינים האין זה לא פוליטיקלי קורקט להניח שכל הנשים צריכות להתלבש כמלאכים והגברים כשדים? ובהתחשב בתלבושת המרשימה שאת לובשת, זה גם נשמע קצת צבוע," המשיך בלגלוג.

"תפש אותך," אמרה הלן וכולם צחקו.

כולם חוץ מאמילי.

"התלבושת שלי היא בחירה של גיסתי, לא שלי. יש לה חוש הומור מעוות," הסבירה והתאמצה לחייך. "ואני רואה שאתה לבוש כמו שטן ובעצם זה מחזק את התיאוריה שלי. אם כי נראה ששכחת את הקרניים," אמרה בקול חלקלק.

"לא, לא שכחתי. לעולם איני שוכח דבר," הוסיף, עיניו האפלות קבועות בשלה באינטימיות שהאיצה בה את הדופק והיא לא יכלה לעשות דבר כדי להסתיר את הסומק שעלה בלחייה. "אני אמור להיות מלאך, למעשה מלאך אופל, אבל בכל זאת מלאך."

אמילי ראתה למה הוא מתכוון, עיניה הכחולות סקרו אותו. זאת הייתה התלבושת המושלמת עבורו. שחור בלתי מתפשר ואיכשהו, מאיים... היא הבחינה בהתקדרות בעיניו הכהות, העמוקות. כעס... מדוע? לא היה לה מושג ובניסיון להשתלט על גופה ועל דמיונה הקודח הביטה מעבר לכתפו השמאלית. היא לקחה נשימה עמוקה ומייצבת, אך במשך רגע ארוך לא הצליחה להביא עצמה להגיב. בכל חייה, מעודה לא פגשה גבר שהצליח להפחיד אותה כך, והיא פגשה רבים וגם נמשכה אל כמה מהם, אבל מעולם לא בצורה הזאת.

היא הייתה ארכיאולוגית ימית, פרילנסרית, בת עשרים וארבע ובשנתיים האחרונות מאז הוסמכה הקדישה את זמנה לצבירת ניסיון בתחום. היא השתתפה בכמה מחקרים ימיים. עמיתיה היו ברובם גברים, חוקרים, צוללים וארכיאולוגים שניחנו בכישורים הנחוצים כדי לחקור ולמפות אניות טרופות וממצאים ארכיאולוגים. ועדיין, מעולם עוד לא התנסתה בלהט הפתאומי, בהתרגשות מכווצת הבטן שהגבר הזה עורר בה במבט יחיד.

תתאפסי, ילדה, אמרה לעצמה. הוא כאן בחברתה של בת הזוג היפהפייה שלו. אמילי אמנם העריכה את עצמה כבחורה מושכת למדי אך עדיין לא הייתה עומדת בשום תחרות מול אלואיז היפה.

מה זה עולה בדעתה?

בגיל עשרים ואחד, אחרי אירוסים הרסניים שהסתיימו בבת אחת שלושה ימים אחרי שמצאה את ארוסה במיטה עם שותפתה לחדר מהאוניברסיטה, נשבעה להתרחק מגברים.

נייג'ל היה רואה חשבון בחברה של אביה. גבר שהיא התאהבה בו בגיל שש עשרה, גבר שנשק לה במסיבת יום הולדתה השמונה עשרה והצהיר שגם הוא אוהב אותה, גבר שהציע לה ניחומים ותמיכה כשאמה חלתה ומתה, גבר שלהצעת הנישואים שלו נענתה זמן קצר אחר כך. גבר שכאשר התעמתה אתו על שנמצא במיטת שותפתה לחדר הודה בלי בעיה שהרומן נמשך כבר יותר משנה. שותפתה לחדר, לכאורה חברתה, סובבה את הסכין שנעצה בה בכנותה אותה טיפשה. נייג'ל התעניין באמילי רק בגלל כספה והקשרים שהיו לה.

מה שבעצם היה בדיחה. נכון שבית המשפחה היה שווה מן הסתם מיליונים בשוק של היום, אבל המשפחה חיה בו לדורותיה, מאז ומתמיד. העסק אמנם הכניס למחזיקי המניות דיבידנד נאה בכל שנה, אבל לא הון, על פי כל קנה מידה. ובכל זאת הרגישה נבגדת. היא כבר לא תתחרה על לבו של גבר, ולמען האמת, בשנים שאחר כך, מעולם גם לא הרגישה צורך לעשות זאת. הייתכן שזאת הסיבה לכך שמאז לא הייתה לה מערכת יחסים משמעותית? חשבה בעצב.

"כן, כמובן, אני רואה את זה עכשיו, טעות טיפשית מצדי," השיבה לבסוף.

"ההתנצלות התקבלה," אמר בחיוך שהעתיק את נשימתה פעם נוספת.

אך ברגע זה הופיעו שני האורחים האחרים שהשלימו את השולחן ואמילי חייכה בהקלה. הייתה זו דודתה, ליזה, אחותו הבכורה של אביה, ובעלה, ג'יימס בראונינג שמאז מות אביה כיהן בתפקיד יושב הראש של הנהלת פרפקאס הנדסה. היא הרגישה את מגעו הקל של כתפו של אנטון בכתפה כאשר, כמו ג'נטלמן מושלם, קם ועמד עד שליזה התיישבה והתעלמה מזה בנחישות.

שיווי המשקל שלה שוקם, תודה לאל...

ג'יימס התיישב מצדה האחר של אמילי. "דודה ליזה, דוד ג'יימס, נעים לראות אתכם," אמרה מקפידה לשלוט ברגשותיה ההפכפכים.

אולם הייתה זאת הערתו של אנטון דיאז, שהושמעה בקול נמוך בין מלמול מילות ההיכרות, אחרי שחזר לשבת, ששב וערער את שיווי משקלה. "אבל אם את מעדיפה שטן, אני בטוח שניתן לסדר את זה."

פיה נפער, פניה הסמיקו, היא הביטה באנטון. גבת עין כהה אחת התרוממה בשאלה לגלגנית לפני שפנה להיענות לדרישתה הקולנית למדי של אלואיז לקבל שמפניה.

האם היא מדמיינת קולות? האם הוא באמת השמיע באוזניה הערה מפלרטטת גלויה כל כך או שרק היה נדמה לה?

היא לא ידעה... היא גם לא ידעה אם היא צריכה לכעוס או להרגיש מוחמאת. הארוחה הוגשה. רגשותיה של אמילי נותרו באותו מצב מתנדנד עד תום הארוחה, היא הייתה מודעת בחריפות לנוכחותו של הגבר שישב לצדה.

השיחה הייתה ידידותית וכשהארוחה הסתיימה והלהקה החלה לנגן אמילי לא יכלה להתיק את עיניה מאנטון ומאלואיז שניגשו לרחבת הריקודים. לשניהם היה מראה לטיני והם היו זוג מרשים והאופן שבו אלואיז קימרה עצמה אל גופו של בן זוגה, זרועותיה אוחזות בצווארו בחוזקה, לא השאיר ספק בלב איש לגבי אופיים האינטימי של יחסיהם.

אמילי פנתה אל ג'יימס ושאלה את מה שהשתוקקה לשאול כל הערב. מי הוא בדיוק אנטון דיאז?

לדברי דודה, אנטון דיאז היה יזם של חברת אחזקות שגרפה רווחים עצומים מקנייה, שיקום ומכירה של עסקים בתפוצה עולמית, מה שהפך אותו לאיש בעל כוח והשפעה עצומים. זה גם הפך אותו לעשיר מופלג. הוא זכה להערכה בכל העולם כגאון פיננסי ועשיר בהתאם. הלאומיות שלו הייתה מעורפלת, שמו היה היספאני, עם זאת היו שראו בו יווני מפני שדיבר יוונית כאילו הייתה שפת אמו. שמועות רבות נפוצו עליו. דודתה ליזה הציעה את ההשערה הססגונית על פיה סבתו הייתה בעלת בית בושת מפואר בפרו ובתה הייתה במשך שנים פילגשו של יווני עשיר ואנטוניו דיאז היה פרי אותה פרשייה.

דודתה גם עדכנה אותה על כך כי בבעלותו וילה נהדרת על אי יווני, אחוזה רחבת ידיים בפרו, דירה מהודרת בניו יורק ועוד אחת בסידני. לאחרונה רכש בניין משרדים יוקרתי בלונדון יחד עם פנטהאוז מדהים על גגו וכנראה היו עוד. בנוסף הוא החזיק ביאכטה ענקית ומפוארת.

ג'יימס ניסה לנווט את השיחה לנושאים פחות רכילותיים וציין את כישוריו הרב לשוניים של אנטון שנתגלו לו כאשר נפגשו לראשונה, לפני כמה חודשים בוועידה אירופית שם, שמע אותו משתמש בארבע שפות לפחות. מאז הפכו למכרים עסקיים ולחברים באופן כלשהו, ולכן טום הזמין את אנטון ואת ידידיו להצטרף אליהם הלילה. למעשה, הצעתו המלומדת של אנטון דיאז היא שהביאה אותם להחליט לגוון ולהרחיב את פארפקס הנדסה, הודיע לה ג'יימס בנימה כמעט מעריצה.

אמילי לא ידעה שהחברה זקוקה לשיפור ולהרחבה, אבל לא היה לה זמן להרהר בתגלית הזאת כי הדודה חזרה לדבר. נראה כי אנטון היה רווק מבוקש ומוכר בזכות הנשים שהכניס למיטתו לא פחות מאשר בזכות כישוריו הפיננסיים. נראה כי הפרשיות המרובות שלו תועדו בהרחבה בעיתונים, בעיקר שחקניות ודוגמניות.

אמילי האמינה לדודתה ולדודה ובמובן מסוים חשה הקלה. התגובה הקודמת שלה אל אנטון דיאז הייתה נורמאלית בהתחשב בנסיבות. האיש הקרין משיכה מגנטית, חייתית, שמן הסתם השפיעה באותו אופן על כל אישה שפגש, ואם להאמין לעיתונים הוא ניצל את היתרון הזה במלואו. הוא לא היה מסוג הגברים שאישה המכבדת את עצמה תרצה קשר אתו.

אחרי מערכת היחסים ההרסנית, היחידה שלה, היו לאמילי דעות מוצקות באשר לסוג הגבר שתרצה להינשא לו בסופו של דבר. היא רצתה בגבר שחושב כמוה כדי שתוכל לבטוח בו. מובן שלא במיליארדר רודף שמלות סובב עולם, בנוסף היא לא מיהרה להתחתן – היא אהבה את עבודתה הרבה יותר מדי מכדי שתשקול לקטוע את הקריירה שלה עבור אף גבר, לא בשנים הקרובות.

היא סיימה את הקפה שלה וחייכה בחיבה אל ג'יימס ואליזה כשהחליטו לקום ולרקוד. היא הביטה סביב לשולחן וראתה שרק מקס המוצק נותר לשבת.

מטבעה הייתה אמילי נערה שמחה ובטוחה בעצמה, עם קריירה מצליחה ומוניטין שהלך וגדל בתחום שעסקה בו. כמו כן, היא הייתה מציאותית ומעולם לא הניחה למשהו שלא יכלה לשנות להטריד אותה לזמן רב מדי. היא האמינה בכל לבה בצורך להפיק את המרב מכל מצב. לא התלבושת הסקסית הבוטה שלבשה ולא התגובה המוזרה שלה כלפי אנטון דיאז הבלתי מובס יכלו למנוע ממנה ליהנות מהערב.

"נו מקס, תרצה לרקוד?" שאלה בחיוך רחב. היא ראתה אותו ממצמץ, מחייך ואז קופץ על רגליו בנכונות.

"לעונג יהיה לי הדבר," אמר ומשך את כסאה לאחור. עיניו החומות התרחבו כשקמה ועמדה וחלפו במהירות לכל אורך גופה בהתפעלות גלויה. "את גברת נאה מאוד, סיניורה," אמר, נטל את ידה והוליך אותה לרחבת הריקודים.

מקס היה גבוה מאמילי בכשלושה סנטימטרים ורחב ממנה בהרבה, אולם בתור גבר כבד הוא היה רקדן לגמרי לא רע וקל רגליים להפתיע. אמילי נרגעה באחיזתו והתחילה ליהנות.

אנטון דיאז הניח לחיוך קטן ומלא סיפוק להפציע בזוויות פיו הקשה. נכון, צ'רלס פארפקס, האיש שבעצם רצה לפגוש, מת לפני שנה. אבל המשפחה והחברה שלו עדיין היו קיימים ויתאימו היטב למטרותיו.

הוא השיט את מבטו על הקהל הנוצץ. העלית החברתית של לונדון נהנתה בחופשיות מנשף המסכות למען ילדי אפריקה, ונראה כי זאת פעילות הצדקה המועדפת על משפחת פארפקס. האירוניה המרה שבמחזה לא חמקה ממנו ולרגע הבזיק בעיניו השחורות אור זדוני.

בדצמבר האחרון, אמו, שכאילו חשה בקצה הקרב, סיפרה לו סוף סוף את האמת על מותה של אחותו סוקי לפני עשרים ושש שנים והדבר זעזע אותו עד עמקי נשמתו. למעשה סוקי הייתה אחותו למחצה אך כילד מעולם לא חשב עליה במושגים כאלה. מבחינתו היא הייתה האחות הגדולה שטיפלה בו.

הוא האמין שסוקי מתה בתאונת מכוניות טרגית אך בלתי נמנעת. אך נראה כי הסיעה את מכוניתה, בכוונה, אל מעבר לצוק והשאירה פתק שאמו מיהרה להשמיד.

סוקי התאבדה משום ששוכנעה כי מאהבה, צ'רלס פארפקס, זנח אותה ונשא אישה אחרת וזאת בגלל שם משפחתה ומפני שהייתה ילדה לא חוקית. ואז אמו חילצה ממנו הבטחה שלעולם לא יתבייש בשמו או במוצאו.

מרירות וזעם עלו בגרונו לעצם המחשבה. הוא קרא לחברה שלו סוקי לזכר אחותו אולם עכשיו נוסף לשם גם עוקץ. המכתב שגילה בין ניירותיה של אמו לאחר מותה אישר את אמיתות דבריה ואף יותר, והוא נשבע על קבר אמו לנקום את עלבונה של אחותו ויהי מה, גם אם יידרש לשם כך זמן רב מאוד.

הוא לא חיבב נשפי תלבושות ובדרך כלל היה נמנע מהם כמו מפני מגפה, אולם במקרה הזה היה לו מניע סמוי לקבל את ההזמנה לחלוק שולחן עם משפחת פארפקס.

קמט עמוק חרש את מצחו הרחב. מעולם עד כה בכל הקריירה המוצלחת שלו לא התקשה להשתלט על חברה שרצה בה ופארפקס הנדסה נראתה כמו רכישה קלה. הרעיון הראשון שלו היה להגיש הצעת השתלטות עוינת ואז להרוס את החברה, אולם כשלמד את מערך החברה נאלץ, בעל כורחו, להגיע למסקנה שהתוכנית הזאת לא תצלח.

הבעיה הייתה הבעלות הפרטית של בני המשפחה על החברה, כשחלק קטן ממנה מחולק בין בעלי מניות מקרב העובדים. נוסף לכך, לרוע מזלו זאת הייתה חברה רווחית ומנוהלת היטב. במקורה התבססה על בעלות על מכרה פחם, אך לפארפקס האחרון היה החזון להתרחב אל תחום ההנדסה. כעת, כאשר כריית פחם בבריטניה הושבתה למעשה, מצאה החברה נישת שוק ובנתה סוג ייחודי של ציוד כבד לעבודות עפר שהיה לו שימוש ברוב מדינות אירופה.

לאחר כמה בדיקות חשאיות שערך היה ברור כי איש מקרב מחזיקי המניות העיקריים אינו מוכן למכור, גם לא במחיר נדיב מאוד, ואף שלא ויתר על קניית החברה נאלץ לאמץ אסטרטגיה אחרת.

הוא תכנן לשכנע את החברה כי כדאי להם, לטובתם, להתרחב גם לאמריקה ולסין, להיעזר בו כיועץ מומחה וכמובן לקבל גיבוי פיננסי נדיב. ואז כאשר יתרחבו מעבר ליכולתם הפיננסית הוא יוכל להיכנס לתמונה, לשמוט את הקרקע מתחת לרגליהם ולהשתלט על החברה ותוך כדי תהליך להביא את משפחת פארפקס לפשיטת רגל. הרעיון הזה הביא אותו ליזום את ההיכרות עם טום, יושב ראש החברה והמנכ"ל, בנו של צ'ארלס פארפקס.

החיסרון היחיד באסטרטגיה שלו היה שתהליך שחיקת שמה של משפחת פארפקס עד עפר גזל ממנו הרבה יותר זמן משציפה. שלושה חודשים של תמרונים. ואף כי התקרב להשגת המטרה, עדיין לא היה שם. הבעיה הייתה שהבן והדוד שניהלו את העסק היו אנשי עסקים מוכשרים אך שמרנים מאוד, ושוב, לרוע מזלו של אנטון, איש מהם לא היה חמדן במיוחד או מהסוג שלוקח סיכונים לא חיוניים.

ומדוע שיהיו? חשב בציניות. החברה הייתה בת מאה ושישים שנים והם מעולם לא נאלצו להיאבק כדי לשמור על רמת החיים שלהם או להתאמץ לשאת חן בעיניהם של אנשים בסביבתם.

"אנטון, יקירי, על מה אתה חושב?"

הוא תיעב את השאלה, אם כי שמע אותה לעתים קרובות למדי והניסיון הורה לו כי כשמדובר בנשים עדיף להתעלם או להשיב בשקר לבן. ברוגז הביט באישה התלויה על זרועו. "על הנתונים האחרונים במדד הדאו ג'ונס, שום דבר שיעניין אותך."

"הנתונים שלי הם היחידים שאתה צריך לחשוב עליהם," השיבה בשרבוב שפתיים ונצמדה אליו.

"שמרי את הפלרטוטים לבעלך. אני מחוסן," אמר בנימה בוטה. אלואיז הייתה יפה מאוד, אבל היא לא נגעה בו פרט לכך שהזכירה לו את אחותו. מסיבה זאת הוא עזר לה להיחלץ ממצב לא נעים לפני שתיים עשרה שנים, בלימה, כאשר הסוכן שלה באותו זמן החתים אותה על מה שהיה ללא ספק סרט פורנו. הוא חילץ אותה מהחוזה ומצא לה סוכן בעל מוניטין ומאז הם היו חברים. היא הייתה נשואה לחבר קרוב שלו ועדיין, משנקרתה לידה ההזדמנות לא הצליחה להימנע מלנסות לפתות אותו.

הוא הניח שבמידה מסוימת זאת הייתה אשמתו משום שפעם אחת, לפני כעשר שנים, נכנע לקסמיה לילה אחד אך הבין מהר מאוד שעשה טעות גדולה. החברות ביניהם שרדה ועכשיו זה היה משחק ששיחקה בכל פעם שנפגשו והוא לא יכול היה להטיל את האשמה עליה בלבד. הוא היה צריך להיות החלטי יותר כלפיה לפני זמן רב.

כעת הייתה אלואיז באחריותו של בעלה. הוא חייב להפסיק להיענות לכל גחמה שלה, הפעם זה היה להחזיק את ידה בזמן שהיא נבחנת לתפקיד ראשי במחזמר בווסט אנד. למעשה לא היה בכך כל קושי מאחר שהוא שהה בלונדון הרבה יותר משחשב כי ישהה מלכתחילה. הוא הקפיד לא להסיר את עיניו מפארפקס הנדסה... הוא כמעט חש צער על הבן והבת, הם היו צעירים והתחרות מולו לא הייתה הוגנת מבחינתם.

הוא הרהר בדו"ח שקיבל מהחוקר לפני כמה חודשים. הצילום היחיד של הבת היה של אישה העומדת על חוף נטוש והאוקיינוס בגבה, חובשת כובע בייסבול שהאפיל על עיניה, חולצה גדולה ממידותיה ומכנסי דגמ"ח. לא היה טעם לציין אם היא גבוהה או נמוכה, רזה או שמנה.

הוא הופתע כשראה אותה ישובה לשולחן. הצילום לא עשה עמה צדק. סרט ראש מגוחך עם קרניים החזיק שער בלונדיני מבריק שצנח חלק כמשי על השכמות. הוא לא ידע אם הצבע טבעי או יצא משפופרת, רק שזה נראה טוב. היה לה עור של אפרסק בשמנת כמו לסטריאוטיפ הוורד האנגלי ועיניים כחולות, נפלאות וגדולות, פה רחב עם שפתיים מלאות והחזה שלה נראה מושלם. באשר לשאר, לא ידע, גובה בינוני כנראה. אולם כמי שבקיא בנשים הוא יגיע להחלטה רק כאשר תעמוד. בהחלט יתכן שיש לה ישבן עצום ורגליים קצרות ומגושמות. לא שזה העסיק אותו, הוא לא כיוון לשם. העובדה שהיא פארפקס הייתה לרעתה ובגדול, הוא לא היה נוגע בה גם לו הייתה האישה האחרונה בעולם.

צ'ארלס פארפקס נשא את שרה דווראל המכובדת בחתונה שהייתה האירוע החברתי לפני עשרים ושש שנים. תשעה חודשים אחר כך אשתו ילדה לו בן, טום, ושנה אחר כך בת, אמילי. המשפחה המושלמת...

חייה של אמילי פארפקס היו קסומים. היא זכתה לטוב ביותר מכל דבר. משפחה אוהבת, חינוך משובח, קריירה כארכיאולוגית לא תלויה, והיא התנהלה בחברה הלונדונית בביטחון עצמי שהיה טבוע בעצמותיה. צ'ארלס פארפקס ודומיו הצטיינו בטיפוח צאצאים והמחשבה החזירה אליו את הטינה המרה שתססה בו מאז מות אמו.

"אני לא מאמינה." אלואיז הטתה את ראשה לאחור ואנטון הנמיך אליה את מבטו. "מקס ממש רוקד טנגו..."

דעתו של אנטון הוסחה ממחשבותיו הקודרות והוא עקב אחר מבטה של בת זוגו, עיניו הכהות התרחבו מהלם וממשהו נוסף כשהן נעצרו על מקס, המאבטח הראשי שלו, שומר ראשו, אם כי מקס בן החמישים היה חבר יותר מכל דבר אחר. הוא לא שם לב שהלהקה מנגנת טנגו.

כשאנטון החזיק אישה בזרועותיו הוא אחז בה קרוב ונע בטבעיות לקצב המוסיקה, הצעדים לא היו חשובים. אבל מקס היה מהדור הישן ורקד את הטנגו עם כל הלהט והיהירות של חסיד קנאי. לא יאומן אבל בת זוגו החרתה החזיקה אחריו לכל אורך הדרך.

עיניו הצטמצמו, קלטו את התמונה שהציגה. אמילי פארפקס הייתה מדהימה והסיבה היחידה שאנטון חשב כי גובהה ממוצע בלטה מיד לעיין. היו לה רגליים ארוכות להפליא ביחס לגובהה, ישבן עגול ומוצק, מותניים צרים וחזה גבוה ומוצק. החליפה האדומה הייתה צמודה אליה כמו עור שני ולא השאירה דבר לדמיון ובעוד מקס מסחרר אותה סביב אנטון היה בטוח שאין בחדר גבר שלא מביט בה. שערה הבלונדיני הסתחרר סביב כתפיה בענן בוהק עם כל תנועה. ואיזה תנועות... תחושה מענגת אם כי לא נוחה אחזה בחלציו של אנטון.

"האין הם נראים מגוחכים?" אלואיז נתלתה בצווארו. "אף אחד כבר לא רוקד כך היום."

"מה...? כן..." שיקר, פחות מנומס מהרגלו, מסכים בדממה שהזוג נראה נהדר ורוב האנשים על רחבת הריקודים עצרו כדי להתבונן. מקס הטה את אמילי, משעין אותה על זרועו, שערה נוגע ברצפה והמוסיקה מתקרבת לסיומה. אנטון ראה את אמילי מחייכת אל מקס כשהרים אותה ואז פרצה בצחוק ומסביבם הקהל פצח במחיאות כפיים.

האישה לא חששה להיראות ובהתחשב בלהט ובתשוקה שניכרו בריקודה, אפשר לומר בוודאות שהיא לא תמימה. לא ניתן להגביל תשוקה שכזאת אך ורק לרחבת הריקודים, הוא נזכר שכבר הייתה מאורסת בעבר, על פי הדו"ח שקרא, ומן הסתם היו לא מעט גברים מאז.

פתאום, אחרי שהחליט שלא יגע בה גם אם תהיה האישה היחידה בעולם, מצא עצמו אנטון מדמיין את גופה הארוך, העירום, מתחת לגופו והוא נדרש להפעיל את כל השליטה העצמית שלו כדי לרסן את הליבידו הדוהר שלו – משהו שלא קרה לו כבר שנים.

שקוע במחשבות, קימט את מצחו כשהוליך את אלואיז בחזרה לשולחן. הוא גמר בלבו להרוס את פארפקס הנדסה, את כל מה שהיה שייך לצ'ארלס פארפקס, אבל היה עליו לקחת בחשבון שזה יארך זמן מה. אבל עכשיו החלה אפשרות חלופית, דרך לסייג את ההימור להשגת שליטה על החברה, להתרקם במוחו המקיאבלי. בפתרון שמצא היה צדק פואטי מושלם שגרם לשפתיו המוצקות להתעקל בחיוך קצר, החלטי ואפל.

נישואים מעולם לא קסמו לו, אבל הוא היה בן שלושים ושבע, זמן אידיאלי לקחת לעצמו אישה ולהפיק יורש שיירש את הונו. הוא גידל סוסים בפרו ולפחות מההיבט הגופני אמילי הייתה חומר רבייה משובח, ציין בלעג. ובאשר למוסר שלה, הוא לא הוטרד מהגברים הקודמים בחייה, עם מה שיש לו על משפחתה, היא תרקוד למנגינה שלו וההפרעה בחייו תהיה מינימאלית. שוב קימט את מצחו, אולי יש לאמילי פארפקס גבר בחייה? לא שהוא חשש מתחרות – מעולם לא התקשה להשיג כל אישה שרצה בה. בגלל עושרו האגדי הבעיה שלו הייתה הפוכה, איך להרחיק אותן, ולאמילי אין הלילה בן זוג מה שהשאיר לו את השטח פנוי.

"תודה, מקס." אמילי עדיין חייכה כשבן זוגה לריקוד החזיק למענה את כסאה. "אני ממש נהניתי," אמרה כשהתיישבה.

"טוב לראות שההון שההורים בזבזו כששלחו אותנו לחוגי ריקוד לא יצא לחינם," אמר טום וחייך כשסייע להלן לשבת.

"השיעורים בהחלט התבזבזו עליך," צחקקה הלן. "אני חוששת שהרגליים שלי לא יתאוששו לעולם."

ליזה הוסיפה, "את יכולה להצטרף למועדון – אחרי ארבעים שנות נישואים ואינספור ניסיונות ריקוד לג'יימס יש עדיין שתי רגליים שמאליות."

אמילי צחקה לשמע העקיצות הידידותיות שהחליפו ביניהם בני משפחתה והחברים, לא מודעת לכך שהזוג האחר חזר אל השולחן.