סופו של הנצח 3: האי שלא יתואר

1 אנונימי

"כל אחד יכול לקחת את חייו של אדם אחר," דֵווי ציטט את סנקה, ובוודאי חשב שהוא מנחם את ג'וליאן, "אך איש לא יוכל לקחת ממנו את מותו: אלף דלתות נפתחות אליו."

אל תדבר אליי. אל תסתכל עליי. תעזוב אותי במנוחה.

הוא התחנן בפניה, התחנן בפניה, אבל שיי בכל זאת השאירה אותו מאחור.

"תצא כבר מנהר הבדידות שלך," הוא שמע את דווי אומר. "אנחנו יודעים שאתה שקוע בצער, אבל אתה לא לבד. אווה ואני איתך. נפרדת מהלב שלך, נכון, אבל אל תחשוב על כמה מעט עשית בשבילה, אלא על כמה הרבה היא עשתה בשבילך. האהבה שלה אליך הצילה את חייך. האיש הזה היה הורג אותך ומתעלל בגופה שלך. ואז הוא היה הורג אותה ומתעלל בגופה שלה. כדי לתת לך סיכוי היא הזהירה אותך, ואז השליכה את עצמה מעבר לסיפון. בכך שהקריבה את עצמה היא הצילה אותך. אפילו שהיית נחות ולא ראוי. קח ממנה את המתנה ותִּחְיֶה."

"אני הייתי לא ראוי? שמעת את הסיפור שלי?"

"כמובן," אמר דווי. "לא היית צריך ללכת בכלל. לא היית צריך ללכת לשום מקום במצב שבו היית, במצב שבו אתה עדיין. היית צריך לחכות עד השנה הבאה או עד השנה שאחריה או לא ללכת בכלל. לא הבאת לה שום תועלת. לא היית במצב שיכולת לעזור לה. ולמרות מצבך היא עזרה לך, מה שמוכיח איך הנשמה שלה מרגישה לגביך. אפילו כשאתה הכי פחות ראוי לזה."

"אני הכי פחות ראוי לזה."

"תפסיק לנסח מחדש ולחזור על כל מה שאני אומר."

"למה אתה עוד מדבר איתי?" אמר ג'וליאן. "לך מפה."

הבטחת לאימא שלא משנה לאן אלך, אתה תבוא אחריי. התכוונת לזה?

אני לא הבטחתי את זה לאימא שלך. הבטחתי את זה לך.

שיי ניסתה לקחת אותו איתה. היא קפצה. אבל כמו תמיד, נגמר לו הזמן, אפילו כדי למות.

אווה ישבה מוכת אימה. שום דבר לא שיפר את הרגשתה, לא הסיפור על האם התזזיתית ולא אומץ ליבו של המאורי הראוי לקדושה שנשאר לצד שיי עד הסוף. "גדוּלתו של קִירִיטוֹפָּה היא באיחוד שלו עם האישה הזאת ועם הילדה שלי," אמרה אווה.

ג'וליאן איבד שלוש אצבעות בידו הימנית. הוא כמעט איבד ארבע. לאחר כמה ניתוחים הצליחו הרופאים להציל את האצבע המורה שלו. בורגי פלדה החזיקו אותה מחוברת, כמו אצבע של רובוט. הזרת אבדה לגמרי, הקמיצה והאמה נקטעו מתחת למפרק האצבע השני. האצבעות שלך תמורת החיים שלך, אמר דווי. ג'וליאן זקף אליו את האמה שלו בתנועה מגונה, אבל למעשה זקף אליו גבשושית קטנה.

אווה ישבה בפינה ובכתה. זה כאילו הפעם הראשונה קורית שוב, היא אמרה.

גופו של ג'וליאן היה במצב נורא. סימנים כחולים של התחשמלות. שריר לב חלש. נוסף על האצבעות הקטועות הוא ספג אינספור פציעות אחרות במהלך הקרב לחיים או למוות עם טאמה: אף שבור, עצם לחי סדוקה, זעזוע מוח, כתף שיצאה מהמקום, עצם חישור מנותצת כיוון שחסם בידו את אלת המִיר הארורה, רצועות ברכיים קרועות, עצם שוק שבורה ותריסר סדקים במפרקי האצבעות, בידיים ובעצמות כף הרגל. הוא היה כולו פצע וחבורה ומכה טרייה מכף רגל ועד ראש.

לאט־לאט גופו החלים.

אבל היו דברים שלא החלימו.

אתה אומר לה תהיי האֵלָה שלי, והיא מסכימה ופותחת את רגליה. איזה נטל העמסת עליה – ועל עצמך. היא חייבת להיות מה שהיא לא. גם אתה חייב להיות מה שאתה לא. היא לא אֵלָה.

אלות לא מתות.

ג'וליאן חי בתוך השקט, בתוך השקט של האוקיינוס כשגופה בזרועותיו.

"האם יש מטרה לסבל שלי, תכלית לייאוש שלי?"

דווי קם ואמר לא.

"מה אמצא בסוף הסיפור שלי?" שאל ג'וליאן ביום אחר, באחר צהריים אחר שבו שתקו. "האם תהיה הכרה במאמצים שלי, רשימה של המגרעות שלי?"

דווי קם ואמר כן.

ג'וליאן חיפש את הכוח שבפנים. הוא ואווה היו קטטוניים. היא ישבה בחדרו שבבית החולים ליד החלון, והוא ישב במיטתו. שניהם בקושי נעו, וניסו לאזור כוח מתוך השתיקה. הוא המשיך לבהות בחלל שמעל כף ידו, היכן שהיו פעם אצבעותיו.

הפחד שלך שהיא תחדל להתקיים – תתפוגג, תיעלם לתהום נשייה – שָכַךְ. הללויה. היא לא נעלמת.

אתה זה שנעלם.

*

החיים שלי הם רוח, חשב ג'וליאן כשחזר סוף־סוף לדירתו לאחר שישה שבועות של אשפוז בבית החולים ושישה שבועות של החלמה בהמפסטד הית. הוא היה שמח להישאר שם עוד, אבל הם זרקו אותו. הוא היה מוכן להישאר שם עד סוף ימיו.

במקום זאת הוא חזר הביתה.

לֹא־תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב... לא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ. וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ. ג'וליאן עמד ליד האח בדירתו הריקה בנוטינג היל. דווי ואווה עמדו שם איתו בראשים מורכנים. הם היו איתו כל הזמן. הם נסעו איתו ליורק כדי להחזיר משם את גופתו של אשטון, הם עמדו משני צדדיו בזמן הלוויה, והם היו איתו כעת. עד סוף ימיו יתלונן ג'וליאן על המרירות שבנפשו. הוא העדיף מוות בטביעה על פני החיים שלו. אלוהים לא ניקה אותי מחטאיי. אני עדיין ישן באבק. אתה תחפש אותי בבוקר, אבל אני לא אהיה כאן.

כי אשטון לא כאן.

כי היא לא כאן.

דווי ניסה לשפר את מצב הרוח, כמו שרק דווי היה מסוגל. הוא הכין אוכל, הביא לג'וליאן מי טיגריס, סיפר לו סיפורים. הם ישבו עם אווה. הם אכלו יחד את ארוחתם. הם שתו סאקה ואכלו אגרולים עם חזיר מבושל פעמיים שהושרה ברוטב סויה וצ'ילי. הם לגמו גָא־טָאן, מרק עוף וייטנאמי. ואז דווי דיבר.

"גם הבן שלי גדל בתור קתולי," אמר דווי. "אבל עד שהגיע לבגרות בקושי נשאר בו זכר למה שלמד. שארית האמונה שהייתה לו התבררה בסוף כחלל ריק ותו לא."

"לא רק הבן שלך," אמר ג'וליאן. "כך אני חייתי את רוב חיי הבוגרים. קיבלתי חינוך דתי למדי, וניסיתי להשיל אותו כשהלכתי לקולג'. המשפחה של אבי הייתה קתולית אדוקה וקולנית, אבל אימא שלי הייתה נורווגית לותרנית שקטה. חוץ מהחיפוש הכמעט תמידי שלי אחר תשובות לחידות הבלתי פתירות של החיים, הרגשתי יותר קרוב אליה מאשר אל קרובי 'יום המתים' שלי. הלכתי לבית ספר חילוני עם עוד ילדים שהרגישו כמוני. בכל פעם שמישהו הזכיר את הכנסייה היינו מגלגלים עיניים. דיברנו על משחקי וידיאו, כדורגל, אִגרוּף, מוזיקה, סרטים, בנות. אף פעם לא הזכרנו את אלוהים חוץ מאשר בשְבועות או בקללות. עד שפגשתי את אשטון. הוא לא הלך לכנסייה, אבל הייתה לו אמונה."

דווי הנהן. "גם הבן שלי היה כך," הוא אמר. "ילד טיפוסי שגדל בלונדון ולא הקשיב לאבא שלו. הוא רצה להיות צלם. חשבתי שזה עיסוק חסר ערך. הוא חשב שאני מיושן באופן חסר תקנה. הוא התבייש בי. אחרי שאימא שלו נפטרה, כל מה שעשה היה לבלות."

ג'וליאן הנהן. גם אשטון, חוץ מהחלק של האב. אבא שלו עזב את המשפחה, מצא לעצמו חיים חדשים באנגליה, ולא חזר לקחת את בנו, גם לאחר שהאם נפטרה. אשטון נדד בין תריסר משפחות אומנה עד שהגיע ליו־סי־אל־איי.

"אז כמו עכשיו, קשה לדעת לפי אורח חייו ופעולותיו של אדם אם הוא מאמין או לא," אמר דווי. "החשיבה הדתית ולימודי הדת הם כל כך מנותקים מחיי היומיום. אדם יכול לעבור שבוע ועוד שבוע, ואפילו את כל חייו, בלי לפגוש את אלוהים בקשר שלו עם עצמו ועם אחרים."

"אולי כשנוצרים חיים חדשים?" אמרה אווה.

"למרות הקריאות המתבקשות של הו אלוהים, לעיתים קרובות אפילו לא אז," אמר דווי. "הפעם היחידה שבה אדם בא בדרך כלל במגע עם האמונה או חוסר האמונה שלו היא כאשר חייו מסתיימים."

ג'וליאן השפיל את ראשו.

"אפשר להיכנס להיריון בלי אלוהים," אמר דווי, "אפשר ללדת, להתחתן, להעביר כל יום ראשון, כל יום שישי הטוב, כל יום בלי אלוהים, אבל קשה להתעמת עם המוות בלי אלוהים – בעיקר לאנשים החיים. אנחנו לא יודעים מה המתים עושים כשהדלת נסגרת והחושך או האור עוטף אותם. אבל אנחנו יודעים מה החיים עושים עם הנטל של הקבורה שלהם, הטקס, הלוויה, המצבה. קשה לנו עם זה. אדם מת לו בשקט בבית החולים. לפעמים המשפחה שלו נוכחת במקום, לפעמים לא. לעיתים קרובות אין כומר במקום, כי אין לנפטר כומר והוא אף פעם לא ביקר בכנסייה, לפחות לא מרצונו. אחרי כמה הליכים רפואיים, הגופה נלקחת משם. עורך הלוויות מביא אותה למקום שרוב האנשים נכנסים אליו לעיתים נדירות. שם הגופה שוכבת כמה שעות או ימים או שבועות, עד שהמשפחה מחליטה אם לקבור או לשרוף אותה. היום שריפה היא הבחירה הכי פופולרית כי היא מאפשרת לגופה לשוב לעפר בלי קול תרועה דתי. הכרתי פעם אדם שהכין מראש את כל סידורי הלוויה שלו, תכנן מה ייעשה בגופתו. הוא מת לבדו בדובר, ועד שהגיעו הבנים שלו, כעבור כמה ימים, הגופה שלו כבר נשרפה."

"איך אתה יודע?"

"נסעתי לדובר וישבתי איתו לפני שהוא מת," אמר דווי. "הבנים שלו לא הכירו אותי בכלל. הם קיבלו קופסת קרטון מלאה באפר של אביהם, ועוד קופסת קרטון שהכילה את מה שנותר מהחפצים הגשמיים שלו. משקפי הקריאה שלו שקנה בבית מרקחת, הטלפון הסלולרי החד־פעמי שלו, שעון הטיימקס ששימש אותו מאז שנות השבעים, ארנק בן שלושים שנה עם שטר של עשר לירות, כרטיס ביטוח בריאות, כרטיס אשראי, רישיון נהיגה שהתוקף שלו כמעט פג וכתב־עת ישן על עיטים. זה הכול. הבנים שמרו את האפר וזרקו את הקופסה השנייה לזבל בדרכם החוצה. לא הייתה לוויה, לא מצבה, לא טקס ולא סעודה לכבוד המת. אולי הם הלכו לפאב לשתות משהו, אני לא יודע. לא נאמרו אפילו דברי פרידה חילוניים, כדי להזכיר למישהו את חייו של האיש, למה הוא חי, מה הייתה המשמעות שלו עבורם, מי אהב אותו. לא היה כלום."

"למה אתה מספר לי את זה?" שאל ג'וליאן.

"ככה מתים בלי אלוהים," אמר דווי. "באופן אנונימי. אבל לא ככה אשטון חי, והוא גם לא מת ככה."

ג'וליאן בכה.