מקום

מארטי

ראשון, בוקר 1

לעולם אותו לילה ויום של שבת וראשון, עשרים ואחד במרס, שנת אלף תשע מאות ארבעים ושלוש. החורף היה ארוך וקשה, האביב בושש להגיע. תשעה חודשים גוננה עליו במחבואו כבין כפות ידיה וברגע כשלה. לפנות בוקר התעוררה משנתה. גשם נקש על הזגוגית. היינריך, משכה את השמיכה על פניה, באביב הקודם עוד טיילנו בסָרְפָתִיפארק, ורדים האדימו בצדי השבילים. היית חיוור ונסער. אל תדאג, שילבתי זרועי בזרועך, דבר אינו נמשך לנצח. קורי עייפות ועצב עטפו אותה, והיא שקעה בענן פוך צחור; הסירה התערסלה במים הצלולים, ענני נוצה ריחפו בתכלת השקופה, היא התמתחה בעצלות, מתמסרת לשמש החמימה שליטפה פניה ולרוח שפרעה שערה. לאורך הגדה חגגו משפחות את האביב: ילדים התיזו זה על זה במים הרדודים, צוחקים. אוהבים השעינו אופניהם על הבוקיצות הגבוהות. שמיכות משובצות נפרשו, סלי קש נפתחו, יין נמזג לכוסות. ממקומו בירכתיים, מוט ההגה בידו, שלח אליה היינריך מבט אוהב. חיוכה קפא: דמות עטופה שחורים, עוטה מסכה, עלתה חרש מהמים, כנפי גלימתה השחורה מסתירות את החוף, גחלי עיניה רושפות מוות, וכשהתרוממה ונעלמה מעבר לצמרות, התקדרו השמים וסופה שאגה. היא ניסתה לאסוף את המפרש, אבל המנור השתולל סביב התורן. גלים שהתנפצו אל הירכתיים איימו להפוך את הסירה הקטנה. גדת הנחל התרוקנה במהירות. כלבים נבחו בטירוף. היא נאחזה בבהלה בדופן, מהטלטולים כמעט הקיאה. היינריך נופף אליה מהגדה המתרחקת. בייאוש ניסתה לנווט את הסירה לעברו, אבל מוט ההגה נשבר והסירה טסה במים הגועשים עד שדמותו לא נראתה עוד; בפתח הנמל התרוממה המשחתת הגרמנית מעל ראשה כבניין שחור, ענק, והיא צנחה חסרת אונים אל ענן אפור, מחושמל. צעדים כבדים הרעימו מתוך הערפל. מישהו תופף בפראות מעל לראשה. היא קברה פניה בכרית וחפרה נואשות במזרן. היינריך, מילמלה, חכה רק עוד רגע, אני כבר באה.

״לפתוח. משטרה. תכף ומיד.״

בדממה הכבדה נשמעה גלישת הגשם במרזב. מנוע מכונית טירטר תחת חלון חדרה. ושוב החריד גל מהלומות את חדר המדרגות. ״לפתוח תכף ומיד, או שנשבור את הדלת. יודעים שאתם שם.״

מארטי התעטפה בחלוק ומשכה עצמה אל החלון. הבחילה היתה איומה; אם לא תאכל משהו, תקיא את נשמתה. הפחד שיתק את גופה. המכונית השחורה חנתה מול הכניסה, דלתותיה האחוריות פתוחות. בלש גבוה, ג׳ינג׳י, נשען על הגדר ועישן סיגריה.

דלת נפתחה במעלה המדרגות; קריאת אישה חנוקה נקטעה בגערה זועפת. טריקת הדלת הידהדה בחדר המדרגות. דממה מעיקה ירדה על הבניין. מעבר לשמשה היה ראשו של הבלש כה קרוב, עד שיכלה לשמוע את נשימותיו. הבלש מעך את בדל הסיגריה בעקבו והחל לצעוד הלוך וחזור לפני הכניסה, מעביר מבטו על פני חלונות הבניין. בבהלה נרתעה מהחלון וצנחה לכורסה. גופה היה זר לה. נשימתה היתה כבדה. מיום ליום הפכה אמסטרדם זרה ועוינת. היא עצמה עיניה וניסתה להסיט את מחשבותיה. בילדותה, בראשית האביב, אהבה ללכת עם אמה לשוק הפרחים; הן שבו עם סל עמוס, אמה שתלה את הפרחים בגינה מאחורי הבית, ובשעה שהשקתה אותם פיזמה בעליזות, ״הִזְדָּרְזוּ, יַקִּירַי הַפְּעוּטִים," שרה להם, "הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מַמְתִּין לִפְרִיחַתְכֶם הַמַּרְהִיבָה, מִשְׁתּוֹקֵק לְרֵיחֲכֶם הַמְּשַׁכֵּר.״ עכשיו נזכרה כיצד חלמה שהיינריך בא לבקרה; הם יצאו לגינה, חפרו גומה באדמה הלחה ושתלו פרח קטנטן; אחר כך צפו בו בגאווה כששלח שורשים זעירים, כשעָלֶה הנץ במעלה הגבעול. ואז התקדרו השמים, היינריך נעלם, והיא נותרה לשמור לבדה על הפרח; אבל גבעולו הדק טולטל ברוח הפראית ונשבר; כשהתעוררה היו עיניה נפוחות, כאילו בכתה שעות. בימים האחרונים החלומות אינם מרפים, והיא שאלה עצמה אם נכון מה שאומרים, שחלומות הם רק חלומות. אבל עיניה היו כבדות ועייפות בימים האחרונים, ואמה כבר שאלה אותה אם היא מרגישה בסדר.

בקומה העליונה שוב נפתחה הדלת. המון רגליים זרמו במורד המדרגות. יבבה חרישית נקטעה בגערה. מישהו דחק באנשים למהר. לבה הלם כמטורף. היינריך. היא אספה עצמה וניגשה לחלון. מעולם לא ראתה את האנשים שיצאו מחדר המדרגות. פניהם היו נפחדות, נבוכות; בראש צעד בלש בלונדיני, נמוך וחסון, שנופף באקדחו, ואחריו גבר שנשא תרמיל על גבו ובידו אחז מזוודה, האישה שנשענה עליו חבקה את בטנה כאילו ניסתה לרכוס מעיל תפוח; בעקבותיה נשרך נער צנום כבן שתים־עשרה, תרמילו תלוי על כתפיו הכחושות, בגדיו גדולים ממידותיו, כומתתו המשובצת כיסתה את מחצית מצחו, אוחז ביד אישה קשישה שדידתה לצדו, מייבבת חרישית, גוררת אחריה מזוודה חומה קשורה ברצועת עור. הבלונדיני עצר, וכשעברו לידו הדף אותם קדימה בגסות. הבחור התמיר שהלך במאסף, תרמיל על כתפיו ושמיכה מגולגלת תחת זרועו, נראה לה מוכר: ברור. הנס שולנקלפר. למד שנה מעליה בפוֹסִיֵיס. היא זכרה את פניו הנאות ואת שערו הבהיר, זקוף על דוכן המנצחים בתחרות הספורט השנתית של הגימנסיה, מרכין ראשו כשאדון ביננדייק תלה על צווארו מדליה מוזהבת קשורה בסרט אדום. ולאחר לחיצת היד החגיגית הניף הנער זרועותיו, ולקול תשואות התלמידים הקיף את המגרש בריצה אטית; מעולם לא העלתה על דעתה שהוא יהודי.

שוב געשה הבחילה במעלה בטנה, והאדמה נעה תחת רגליה בגלים ארוכים, שמנוניים. ומה אם ברגע זה ממש עוצרת מכונית שחורה בפינת פרנס האלסטראאט. היא הרגישה שהיא נחנקת. אל תזוז, לחשה. פיה היה יבש. ואם ידפקו על הדלת, שב על המיטה ואל תפתח. אבל בדמיונה ראתה אותו מציץ מבעד לקפל הווילון במבט המובס שהיה לו באותו הערב, כשנכנס נוטף מים, רועד מקור. האם גם מול עיניו חולפות עכשיו ארבע השנים שלהם. אילו רק יכלה לאסוף את המחשבות שהתרוצצו בראשה למקום קטן בקצה נפשה, להשליך פנימה, לסגור את הגולל.

מעבר לפינה, נינוחים בבגדי יום ראשון שלהם, שבו אדון ון־זוולן ואשתו מטיול הבוקר שלהם. עוד מרחוק נשמע קולו המשתומם, ״אמרי לי בבקשה, הינדה, אילו אנשים עושים עבודה שכזו."

״הוצאת את המילים מפי, פרנק,״ אשתו זקרה סנטרה בזעף, ״באמת חייבים לברר זאת פעם,״ ובפנותה לעבר הצמד הפטירה, ״באמת, עבודה יפה מצאתם לכם.״

פניו של הג׳ינג׳י הגבוה האדימו. הוא הפנה גבו לגברת ון־זוולן והאיץ באנשים. הבלונדיני הירהר רגע לפני שהפטיר, ספק בהתנצלות, ספק בכעס, ״גם לנו יש משפחות להאכיל, גברתי."

אילו נתבקשה לנחש מי בבניין הזה מסתיר יהודים, על הדוקטור ון־זוולן ואשתו היתה חושבת. פה ושם שמעה לחשושים על ארגון התנגדות מסתורי, אבל מעולם לא נתקלה בחבריו. חיי היינריך תלויים רק בה ובדוד תיאו.

פניה של הגברת ון־זוולן הביעו זלזול ותיעוב. ״אם זו עבודתך, בחור,״ סיננה, ״מוטב לך למות ברעב.״ ולאחר שחככה בדעתה התיזה, ״ושתתבייש לך,״ ובתנועה הפגנתית שילבה זרועה בזרוע בעלה, שצפה, ספק נבוך, ספק משועשע, ברוח הקרב שאחזה באשתו, ״בוא, פרנק, אין לנו מה לעשות כאן עוד,״ ובצעד גאה נעלמו השניים בחדר המדרגות.

אבל השיירה עצרה בינתיים, והזקנה, שלא פסקה מלייבב, נתקלה בגבר שהלך לפניה, מזוודתה נשמטה ופקעה, וכל מה שהיה בה — בגדים צרורים זה בזה, גביע כסף משובץ אבנים כחולות, סכו״ם כסף קשור בסרט שחור, תמונה במסגרת מתכת, ספר בכריכת עור חומה מוטבעת בזהב — התפזר על הכביש הרטוב. הג׳ינג׳י הרים את גביע הכסף, ריחרח במבט חשדני ותחב לכיס מעילו, וכשהוא נועץ בקשישה מבט מאיים, בעט בתיעוב בחבילת הבגדים. כתונת לילה צחורה התגלגלה לכביש והוכתמה בבוץ העכור.

״זקנה טיפשה,״ רטן הג׳ינג׳י ובעט את הספר אל תעלת הניקוז.

״עזוב את זה,״ אמר הבלונדיני בזעף. ״יש לנו עוד הרבה עבודה.״

הנס שולנקלפר הטה ראשו לאחור וקפץ אגרופיו. פני הבלונדיני, שראשו הגיע בקושי עד כתפו של הצעיר החסון, התקשחו; בדמיונה כבר ראתה כיצד הבחור חובט בפרצופו של הבלש ונעלם במהירות בין הבתים. אבל הבחור רק אמר, ״בבקשה, אל תצעק על סבתא,״ תחב את השמיכה המגולגלת לידי הג׳ינג׳י, ולנוכח מבטו ההמום הרים את הספר, ניקה בשרוולו והניח במזוודה, ואחריו ניער בעדינות את כתונת הלילה המרופשת, קיפל בתשומת לב והניח מעל לספר, סידר גם את שאר הבגדים, ואז קשר את המזוודה בחבל העור והניח ביד הקשישה, ליטף ראשה העטוף במטפחת כחולה בעדינות. ״בבקשה, סבתא, אל תבכי," חיבק את כתפה, והוא נטל את ידו של הנער והוליך את שניהם לעבר המכונית, סייע לקשישה להיכנס, הניח את המזוודה על ברכיה וסידר עליה את ידיה הרועדות, עזר גם לנער לעלות ונכנס אחריו. הבלונדיני הדף את בני הזוג הקפואים פנימה למכונית והתיישב מאחורי ההגה, והג׳ינג׳י, אחרי שטרק את הדלת אחריהם, התיז סילון רוק צהבהב אל המדרכה, התיישב ליד חברו, והמכונית הגדולה פנתה לעבר לינאוסטראאט ונעלמה.

התנועות העצבניות של הבלשים, הגסות שבה נהגו באנשים, החיפזון שבו מיהרו להסתלק, העצימו את הבהלה. האם המלכודת אכן הולכת ונסגרת. ידיה רעדו. פיה היה צחיח. היא נכנסה חרש לחדר האמבטיה. הבחילה געשה ותססה, וכשלא יכלה להכילה עוד, תחבה ראשה לאסלה והקיאה את נשמתה.

נקישה עדינה על הדלת. ״את צריכה עזרה, חמודה?״

אמה נשמעה מודאגת.

״כבר יוצאת,״ אמרה בקול חלוש. ההקאה הזאת הבהילה אותה. גם אתמול בבוקר הקיאה. האם זה קשור למחזור שלה שמתעכב. ומה אם אמה תחשוד שמשהו קורה. היא לא תשאל שאלות, אבל גם לא תסתיר את חששה. היא ידעה שתוכל לסמוך על אמה שלא תחטט בסודותיה ושתעזור היכן שתוכל. אבל היו לה די טרדות גם כך.

היא שטפה פניה הלוהטות בשפע מים קרים, אחר כך התיישבה על מכסה האסלה, כבשה ראשה בין כפות ידיה וניסתה להרגיע את הסערה.

כשיצאה מצאה את אמה בפינת האוכל, משוחחת עם השכנה מהקומה העליונה.

״שלום, גברת דן־בוש,״ אמרה מארטי. ״מה שלום אנה?״

״בסדר, יקירה.״ חלוקה הכחול של השכנה היה פרום ומתחתיו נראתה פיג׳מה ורודה. מן הסתם הופתעה הבוקר, שכן שערה היה סתור, פניה סמוקות, כולה נסערת ונאנחת.

״הכול בסדר?״ בחנה אותה אמה.

״כן,״ ענתה. אבל הכול לא היה בסדר. ללא הצלחה ניסתה להכניס סדר במחשבותיה; האנשים שנלקחו. התכונה באוויר. ונוכחות הגברת דן־בוש במטבחן. והיינריך. והבחילה. והסחרחורת.

״שבי קצת,״ הציעה לה אמה כיסא. ״אני מכינה תה. כדאי שתשתי משהו. את חיוורת.״

״תודה, אימא.״ היא התקפלה לתוך הכיסא ואספה ברכיה. אחר כך תדבר עמה. בטח יהיה לה רעיון.

״את חולה, חמודה?״ התעניינה השכנה.

״אני בסדר,״ ענתה. איך היא קופצת לה לביקור שכנים, הגברת דן־בוש, ככה, כאילו דבר לא קרה.

״מרגריט בדיוק מספרת על מה שעבר עליה קודם,״ אמרה אמה. ״אולי כוס תה, מרגריט. בדיוק אפיתי לנו קצת בּוֹטֶרקוּאְק,״ חייכה לעבר מארטי. ריח החמאה האפויה והשקדים עורר בה מחדש את הבחילה.

״תודה, קטינקה,״ אמרה השכנה. ״תמיד אפשר לסמוך עלייך. ומהבית שלך עולה תמיד ריח עוגות ומאכלים.״

״ואת תמיד מוזמנת, מרגריט,״ אמרה אמה. ״הרבה זמן לא יצא לנו לשבת ככה שתינו ולדבר.״

״אהה, אילו רק היית יודעת מה עבר עלי בחודשים האחרונים, קטינקה,״ נאנחה האישה. עיניה האדומות נתמלאו דמעות. ״באמת שרציתי לעזור להם. הכרתי את האישה מביינקורף. היא ובעלה היו מורים, וכשפוטרו מצאה אצלנו עבודה בחנות. ובוקר אחד לקחה אותי הצידה, הראתה לי את המכתב שקיבלה ושאלה אם אני יכולה לעזור. כי אם לא ימצאו מקום בתוך שלושה ימים, יבואו וייקחו אותם. רק לכמה ימים, ביקשה. תגידי את, קטינקה, מה יכולתי לומר לה. מה כל אחד היה אומר. היית צריכה לראות את העצב שלה. נורא. נורא. מי יסרב במצב כזה.״

״אני מאמינה לך, מרגריט,״ אמרה אמה. ובעודה מעמידה את הקומקום על האש, שלחה לעברה חיוך מעודד. ״ואז מה קרה?״

״מי ידע שמלבד בעלה, תביא גם את אחיה,״ נאנחה מרגריט, ״ואת אמה, ואת הבן של אחותה שנשאר אצלם אחרי שהוריו נשלחו. וככה מופיעה אצלי כל החבורה. ואת הרי מכירה אותי, קטינקה, ואת הלב הטוב שלי, איך יכולתי לומר להם ללכת,״ וכשאמה של מארטי לא הגיבה, הוסיפה, ״ורק ביקשתי תוספת קטנה בגלל ההוצאות, והם אמרו שבסדר, שהם מבינים, ושיש להם.״

״אני בטוחה שלא היה לכם קל,״ עודדה אותה אמה של מארטי, ״כולם ביחד, בדירה שלך.״

״בהתחלה היה בסדר,״ המשיכה השכנה, ״צפוף, אבל הרגשתי שאני עוזרת. אנשים מאבדים הכול, קטינקה, צריך לעזור. מישהו משלהם אירגן להם כרטיסי קיצוב, הזקנה עזרה קצת במטבח, הבעל והבחור ניקו את הדירה, האישה כיבסה לכולנו, ואניצ׳קה שלי אהבה לעזור עם הילד. אף פעם לא היה לה אח, המסכנה. בסך הכול היו נחמדים, וגם הכסף עזר. עד שבוקר אחד אני מגלה שהאישה בהיריון,״ הפך קולה דרמטי, ״איך נכנסו להיריון בכלל שם בחדר, עם עוד שלושה. היריון, זה מה שהיה חסר להם,״ העבירה מבטה ממארטי לאמה, אבל שתיהן שתקו.

״וככה, בכל בוקר, האישה מסתגרת באמבטיה, וכולם שומעים,״ המשיכה, ״וכשאני מתעניינת, תגידי, ביאטה, מה זה שאת כל כך חיוורת, ומה קורה שם באמבטיה, ביאטה, האישה אומרת רק, ׳תודה, גברת דן־בוש, הכול בסדר, גברת דן־בוש, שום דבר רציני, גברת דן־בוש.׳ תגידי, קטינקה,״ זקרה השכנה סנטרה, ״אני נראית לך טיפשה?״

אמה של מארטי המשיכה לייבש את הכלים ולסדרם בארון. ״טוב, קורה לפעמים,״ אמרה לבסוף, ״יש נשים שמתקשות קצת בהתחלה, אבל בדרך כלל הכול עובר אחרי שלושה חודשים,״ ליכסנה מבט לעבר מארטי, ״לכל היותר, תה משורש זנגוויל, תמצית מנתה להרחה, טיפות ולריאן, יעשו פלאים. חבל שלא התייעצת איתי.״

מארטי הרגישה שהיא שוקעת בדחיסות אפלה; וכדי לא להקיא, עצמה עיניים ונשמה עמוק.

״אז לה זה לא עבר כל כך מהר,״ אמרה השכנה, ״אבל אנשים מתרגלים לכל דבר, וגם אנחנו התרגלנו.״

המים רתחו. אמה של מארטי כיבתה את האש, נטלה קופסת התה וסידרה בתיון עלים שחורים.

״האנשים ההם,״ נאנחה האישה, ״בסוף כבר לא סבלתי אותם. השקט הכבד שלהם, האנחות בלילה, הבכי של הזקנה על הבת שלה. אין לך מושג, קטינקה, בוקר וצהריים וערב, ימים ושבועות וחודשים ולא רואים את הסוף.״

״זה בטח היה קשה, מרגריט,״ סידרה אמה קוביות סוכר בצלוחית, ומהמדף הורידה כוסות זכוכית ותחתיות.

״אין לי מילים, קטינקה,״ נאנחה האישה. ״הזקנה בכתה מכל דבר. כל דבר הזכיר לה את הבת שלה. והילד צעק בלילה מתוך שינה, וכולם התנפלו עליו בלחישות.״ האישה השתתקה לרגע, ״אני לא יודעת אם את יכולה לתאר לעצמך, קטינקה, הנשימות הכבדות, ההתלחשויות, השיעולים החנוקים, היבבות של הזקנה.״ האישה בחנה את אצבעותיה. ״וגם כששתקו סוף־סוף, אז השתיקה שלהם. אצלי בבית, משהו אפל, גדול, איום, שעוד רגע בולע אותך.״

״כן,״ אמרה אמה. היא מילאה את התיון במים רותחים, בחשה מעט את העלים השחורים, מזגה לכוס הזכוכית והגישה לשכנה הנסערת. השכנה הניחה קוביית סוכר בין שפתיה, ודרכה לגמה מהתה החם.

״משיב נפש, קטינקה,״ עצמה האישה עיניה ונאנחה. ״מה הייתי עושה בלי שכנה טובה כמוך.״

״בשמחה, מרגריט,״ אמה פרסה מהעוגה, ״בכל עת.״

״וככה, קטינקה,״ המשיכה האישה, ״עובר חודש, ועוברים חודשיים, וצריך לדאוג לכרטיסי קיצוב חדשים, ושואלים אותך שאלות, וצריך לשקר, וסכנת חיים, וצריך לקנות אוכל לשבעה אנשים, ולסחוב בכל יום מהשוק, ובמדרגות, ולאט־לאט נגמר להם הכסף, ולי הכוחות, ופתאום הבנתי שהם הולכים להישאר אצלי ככה לתמיד.״

אמה הניחה את העוגה לפני השכנה והתיישבה מולה. היא קירבה את הכוס לשפתיה והקשיבה בשתיקה.

״אני שואלת אותך, קטינקה,״ המשיכה הגברת דן־בוש, ״עד מתי הייתי צריכה להחזיק אותם. ואני אישה לבד. הרגשתי שאני משתגעת. ויש לי בת, קטינקה, ומי ידאג לה אם משהו יקרה לי. בתור התחלה נעלתי אותם בחדר. פעם ביום שירותים. פעמיים בשבוע מקלחת, שלא יסריחו. היו רגעים שרציתי לתלוש את השיער ולצרוח מהחלון.״

אבל האם רק סובבה את הכפית בתוך כוס התה שלה.

״את לא חושבת כמוני, קטינקה,״ העבירה האישה מבטה בין מארטי לאמה. ״מתנצלת שאת צריכה לשמוע את כל זה, חמודה,״ פנתה למארטי, ״הלוואי שכל זה לא היה קורה. איפה החיים שהיו לנו פעם,״ נאנחה.

״זה בסדר, גברת דן־בוש,״ אמרה מארטי וחשבה על היינריך. לבדו במקום המסתור. לפחות כל זה נחסך ממנו. ושוב נזכרה במכונית השחורה ובבלשים שמיהרו לדרכם. ומה אם יגיעו גם אליו הבוקר. כבר אחרי תשע. השכנה תכף תלך. הבחילה תחלוף. היא תתארגן במהירות ותצא לשאוף אוויר. האוויר הנקי יקל את הבחילה. היא תטייל וכמו במקרה תגיע עד אליו ותבדוק מה שלומו. למרות שהיא אמורה לבוא אליו רק מחר, תעבור ברחוב ותעיף מבט לקומה השנייה. תתגנב במעלה חדר המדרגות. רק לוודא שהכול בסדר. אולי אפילו תישאר לזמן קצר. העיקר שתראה אותו, רק תניח ראשה על כתפו לרגע, ועדיין לא תספר לו דבר עד שלא תהיה בטוחה. היא חייבת להתייעץ קודם עם אמה. רק שהשכנה המאוסה נזכרה להיתקע אצלן בזמן הכי פחות מתאים. חבל שלאמה יש סבלנות לכל העולם. אף פעם לא סבלה לא את השכנה הזאת ולא את בתה המפונקת, שכשהיו קטנות, נעלבה ובכתה מכל שטות. אמה הסבירה לה פעם שאניקה רגישה בגלל שהיא בת יחידה, ופעם שמעה את אמה מספרת לאביה שהגברת דן־בוש הפילה כשאניקה היתה בת שנתיים ומאז איננה יכולה ללדת. ומאז שדולף, בעלה של מרגריט, נשלח עם אביה לעבודות בגרמניה, היתה אמה סבלנית אליה אף יותר. מתי תסיים את התה והעוגה ותסתלק כבר.

״אני באמת לא יודעת, מרגי,״ אמרה אמה ברוך. ״מעולם לא הייתי במצבך.״

אצבעותיה של השכנה רעדו כשבחשה בתה. ״תודה, קטינקה.״

״ומה יהיה עכשיו, מרגי?״

״כלום,״ קטמה השכנה פינה מהעוגה והכניסה לפיה, ״עוגה מצוינת, קטינקה,״ הוסיפה בפה מלא.

״תודה, מרגי,״ אמרה אמה. ״אמרו מה יהיה איתכן, שהסתרתן אנשים?״

״אני חושבת שלא,״ נטלה האישה פיסת עוגה נוספת, ״בדרך החוצה הבלש לקח אותי הצידה, דיבר איתי קצת, הראה לי מה שכתב בפנקס, ״Die Arierin hat die Juden selbst gemeldet,״ [הארית דיווחה על היהודים בעצמה], אמר שטוב עשיתי, שממילא היו מגיעים אליהם, שבסוף הם מגיעים לכל אחד, שיש להם רשימות, שאנשים מטלפנים ושולחים מכתבים, וככה מוצאים את כולם.״

השכנה נעצה במארטי מבט ארוך. האם היא יודעת על היינריך? ברור שלא. אמה בקושי יודעת. ובכל זאת, הרגישה כיצד דם מציף את פניה. האישה הזאת עשתה משהו איום. למה לא הזהירה אותם לפחות. היתה יכולה להניח להם להסתלק באין רואים. לעזור להם למצוא מקום אחר. אבל מי יסתכן ויחזיק חמישה אנשים, שאחת מהם בהיריון, ואחד ילד שבוכה בלילות, ועוד זקנה שבוכה בימים, ואחד שסתם לא מוציא מילה.

״את לא חושבת שעשיתי נכון, קטינקה?״ אמרה השכנה בטון מפציר.

״אני לא יודעת, מרגריט,״ השיבה אמה, ״אני באמת לא יודעת.״

השכנה השתתקה. אצבעותיה מוללו את מה שנותר מהפרוסה. אחר כך סידרה את הפירורים בשורה בצלחת.

״וזה הכול,״ שאלה אמה. ״ככה זה נגמר?״

״כן,״ אמרה השכנה, ״בערך.״

״בערך?״

״הבלש אמר,״ החלה האישה לבכות, ״׳תני לי רק כמה כתובות, ונשכח מהכול. אבל אם לא, נחזור ונשלח גם אותך לעבוד קצת בפולין,׳״ ייבבה השכנה. ״׳והרבה זמן יעבור עד שתחזרי,׳ במילים האלה, ׳הרבה מאוד זמן.׳״

אמה של מארטי הביטה באישה המבוהלת בחמלה. היא נטלה את ידה וחיבקה את הכתפיים הרועדות עד שהאישה נרגעה מעט. ״ומאיפה אביא לו שמות, קטינקה, וכתובות,״ אמרה בייאוש, ואז, כנזכרת במשהו, ניערה ראשה והזדקפה. ״לך בטוח יש משהו, קטינקה, את עובדת בבית חולים, את מדברת עם אנשים. עוברים אצלך אנשים.״

אמה נרתעה.

״את חייבת לעזור לי, קטינקה,״ לפתה השכנה את זרועה של אמה, ״אני נשבעת לך, בחיי אניצ׳קה, אף אחד לא ידע שהגיע ממך. לעולם לא. והבלש הינטינק הבטיח לי שמי שימסור שמות, אפילו שם אחד, אבל אמיתי, לא ייפגע.״

״אני צריכה לחשוב על זה, מרגריט,״ אמרה אמה, ״זה לא כל כך פשוט.״

״אני חייבת את זה,״ לא הרפתה האישה. היא הרימה את הכוס ולגמה את טיפות התה האחרונות.

האם רק הביטה בשכנה. אחר כך קמה ואספה את הספלים והצלוחיות. ״את צריכה ללכת עכשיו, מרגריט,״ אמרה. ״יש לי דברים לעשות. אולי אעטוף פרוסת עוגה גם לאניצ׳קה?״

״האנשים האלה,״ ניסתה השכנה במאמץ אחרון, ״היהודים, ממילא תופסים את כולם. לא יותר טוב שניתן לבלשים איזה שם? למה דווקא אנחנו צריכות לסבול? לא מספיק שלקחו לנו את הבעלים והשאירו אותנו לבד?״

אמה הניחה את הכלים בכיור. ״אני באמת לא יודעת אם זו הדרך,״ אמרה. היא עטפה שתי פרוסות עוגה בנייר לבן והגישה לשכנה. ״קחי, מרגי, אחת לאניצ׳קה, היא בטח נסערת, ואחת בשבילך, לאחר כך.״

אחרי שליוותה את השכנה הבוכייה לדלת התיישבה מול מארטי, נטלה את כפות ידיה אל חיקה ואמרה, ״ילדתי האהובה.״

״איזו אישה איומה,״ אמרה מארטי. ״לא מבינה איך את סובלת אותה.״

האם לא ענתה. ״לא לנו לשפוט אנשים בחולשתם,״ אמרה לבסוף.

הן ישבו עוד קצת בדממה. התה והעוגה שיככו את הבחילה, והיא שאלה עצמה מה תוכל לספר.

״ועכשיו תורך, ילדתי,״ אמרה אמה, ״ספרי, מה קורה איתך.״

האם אמה נמנעה בכוונה מלהזכיר את שמו של היינריך? ״אין כל כך מה לספר,״ אמרה מארטי. היא מיעטה לשתף אותה בקורות אהובה. בוודאי לא מאז ירד למחתרת. צוללים, קראו לאנשים האלה. אוֹנְדֵּרדָּאוּקֵרס. ישנם דברים שעדיף לא לדעת. אמה מעולם לא שאלה מדוע יום אחד הפסיק לבוא לביתן. אולי תיארה לעצמה שמישהו עשה משהו, שנמצא לו מסתור, שבינתיים הכול בסדר איתו, עד כמה שדברים יכולים להיות בסדר בעולם שבו אנשים נעלמים לפתע. אמה אהבה את היינריך. היה מגיע בכל שישי בערב, ביחד הכינו ארוחה ממצרכים שנחסכו לאורך השבוע, אחר כך ישבו בחדר המגורים, שתו שרי, שיחקו בקלפים, שוחחו במשך שעות. ולאחר שהעוצר הוטל, באופן טבעי כבר נשאר לישון; אמה סמכה עליה שלא תסתבך בעניינים שבחורה נבונה יודעת להיזהר בהם. ובכלל, באופייה מיעטה לתחוב אפה לענייני אחרים. "ישנם די עניינים לעסוק בהם," נהגה לומר, "ומי אנחנו שנשפוט את זולתנו." היא בחרה במקצוע האחות, היתה אומרת, כדי לעזור לאנשים, לכולם, תמיד. אילו רצתה לשפוט אנשים, היתה לומדת משפטים. ואביה, האם לא נלחם כל חייו את מלחמת פועלי המספנה? האם לא נשלח לעבודה בגרמניה כעונש על חלקו בשביתה הגדולה של פברואר, כשהתחילו לאסור את היהודים, ומאז כמעט שלא שמעו ממנו?

״את קצת חיוורת,״ אמרה אמה. ״את בטוחה שאת מרגישה כרגיל?״

מארטי לא ענתה. רעב קל כירסם בבטנה. אבל היא פחדה שתקיא כל מה שתכניס לפיה. אמה קראה כנראה מחשבותיה, שכן קמה ובצעה מהלחם שאפתה, ועל הלחם הניחה פרוסת גבינה ומזגה גם תה שהמתיקה בכפית דבש, ואת הכול הניחה לפניה, ובשעה שמארטי אכלה, עקבה אחריה בדאגה ובאהבה.

״אם יהיה לך משהו לספר לי, אם תצטרכי את עזרתי, או שתרצי להתייעץ עם רופא, אל תתביישי,״ אמרה לבסוף. ״אהבה איננה עניין להתבייש בו. ויש לנו רופאים מצוינים במחלקה, את יודעת.״

״תודה, אימא,״ אמרה מארטי. הדאגה להיינריך לא הניחה לה. היתה תכונה באוויר. מכיוון לינאוססטראאט נשמעו ללא הרף המכוניות שחצו את השדרה בסערה. היא לא תוכל להמשיך לשבת בבית בלי לעשות דבר. ״אני מאוד מעריכה את הדאגה שלך. אבל הכול באמת בסדר.״

״טוב,״ ויתרה האם, ״את כבר ילדה גדולה. אני כאן, אם תרצי.״

״אני חושבת שאצא,״ אמרה מארטי. ״לנשום אוויר, לחלץ עצמות.״

״יום יפה היום,״ הסכימה אמה. ״אני במשמרת הערב, בינתיים חשבתי לצאת קצת, לבקר את אחותי. תרצי להצטרף? יכול להיות נחמד.״

״אולי אחר כך,״ התחמקה מארטי, ״עכשיו אני חושבת שאלך קצת לבד, לחשוב על כל מיני דברים.״

״טוב,״ ויתרה האם, ״אבל שמרי על עצמך. יש משהו באוויר, לא מוצא חן בעיני.״

2

מוזר, חשבה. בכל זאת, היום הראשון של האביב. הגשם פסק, הכביש בהק, השמש הציצה מבעד לעננים המתרחקים. היא פנתה ללִינֵאוּסְסְטְרַאאט. עורבים שחורים דאו בין הצריחים הירקרקים של המוזיאון הטרופי, קוראים זה לזה. פלישת השכנה הבוגדנית חיללה את הקן החמים, הבטוח, שלה ושל אמה. קריאת העורבים היתה מרירה, לגלגנית; האם ראו ממרום מעופם כיצד הופכת העיר האהובה ליער אפל, רחובות שבהם הלכה כל חייה לסבך שבילים זרים. בבעתה פנתה לעבר אוסטרפארק. בשבילים, בין העצים, הרחק מהכביש ומהמכוניות המופיעות מעבר לפינה ומהמבטים החשדניים הננעצים בך מבעד לחלונות מוגפים, תרגיש בטוחה יותר. לשמחתה, הפארק היה ריק מאדם. האדמה היתה רכה מהגשם שירד כל הלילה, העשב הרטוב זהר בקרני השמש שביצבצו מבין צמרות עצי הלִבנה והערמונים. אולי זה בכל זאת בוקר רגיל, אולי היינריך הקיץ משנתו, רחץ פניו וציחצח שיניו, המשרד נטוש ביום ראשון והוא הרשה לעצמו לצאת מתאו הזעיר, להכין לעצמו תה, לכרסם בעוגה שהביאה אתמול אחר הצהריים, להתיישב כהרגלו לשולחן הכתיבה; היא לא אמורה להגיע אליו היום. מזמן הסכימו להיזהר, שתבוא לבקר יום כן, יומיים לא, פעם מוקדם, פעם מאוחר יותר. אתמול הגיעה בארבע, יצאה בשבע. היה חשוב לה לא להפר את הכללים. ״מי ששומר על הכללים,״ שיננה להיינריך, ״הכללים ישמרו עליו.״ והיינריך היה ממושמע. בדרך כלל. וכשהפר את הכללים, כמו אתמול, כשהסתובב במשרד הריק, כשחיכה לה בכורסה של הדוד תיאו, כוס תה לפניו, עבד על התרגום שלו ועישן מהסיגריות של הדוד, נזפה בו. והנה היא בעצמה מפרה את כל הכללים, מגיעה אחרי פחות מיממה, ועוד בשעות הבוקר, כשכל השכנים החטטנים בבית. ומה אם תביא עליו בכך את אסונו, איך תסלח לעצמה. לא, מעולם לא הניחה לפחד לשלוט בה: תמיד חשבה עצמה לאישה חזקה ועצמאית, בת למשפחת אנשים חזקים, עצמאים ונחושים. כה עצמאים ונחושים, שאחיה הפנה עורף לאביו ולכל מה שאביו האמין בו ונלחם עליו כל חייו, והצטרף לאויביו המרים, אלה ששלחו את אביו לגרמניה אחרי ההפגנות של פברואר. לא, אם היא זו שקבעה את כללי הזהירות, היא שתחליט גם מתי להפר אותם. כללים אינם קדושים; הם נועדו לשמור על החיים. ואם הלב מורה לעבור עליהם — רק הלב יקבע.

רק שהלב ניבא רעות. זהו. אין עכשיו זמן למחשבות מיותרות.

ביציאה מאוסטרפארק ראתה מרחוק משאית פּוּלְס שחורה. סבלים בסרבלים שחורים הורידו פסנתר באמצעות כבל שנע ימינה ושמאלה באטיות כמטוטלת ענקית, ולאחר שהנחיתו אותו בעדינות על לוח עץ, עטפו אותו בשמיכות וקשרו בחבלים. סבלים הוציאו מחדר המדרגות רהיטים ותמונות; המון תמונות. מנהל העבודה סימן לה בתנועת יד נרגנת להמשיך ללכת. הרבה עבודה יש לפולסים בזמן האחרון, הירהרה במרירות. המשאיות שלהם נראו בכל פינה, הסרבלים השחורים מרוקנים במרץ דירות שהתייתמו מבעליהן, המשאיות מפנות למחסנים, הפקידים, בפיקוח האס־אס, ממיינים את החפצים, רושמים כל פריט, אורזים, מעבירים בסירות לנמל, שולחים בספינות להמבורג; דיטר באואר סיפר לה פעם איך העניינים מתנהלים. זו היתה עבודתו, לפקח על הפקידים, לוודא שכל הספרים, הציורים והפסלים נשלחים היישר לברלין. באמת, כבר זמן לא ראתה אותו ב מלח הזקן; לעתים שאלה עצמה לאן נעלם. חודשים נהג להגיע לבדו בכל שלישי ושבת אחר הצהריים, התיישב בשולחן במקומו הקבוע לצד הכניסה, תלה מעילו השחור, את צעיף הקשמיר האדום־שחור עם סמל האס־אס ואת כובע הקצין, הזמין כוס ריזלינג, הניח על השולחן את הספר שהביא עמו ולצדו את קופסת הסיגריות המוכספת והמצית המוטבעים בנשר מעורר האימה, וקרוב אליו, על הספסל, את אקדחו; לפעמים שאלה עצמה מה לקצין אס־אס ולבר מהסוג שהדודה פרנסיסקה מנהלת; כשאחת הבנות היתה מנסה לפתוח עמו בשיחה, לפתותו לעלות עמה למעלה, הדף אותה באדיבות צוננת. באמצע השבוע עישן סיגריה או שתיים, סיים את כוס היין, סגר את הספר, שילם ויצא; בסופי שבוע האריך ישיבתו, הזמין כוס יין נוספת וגם ארוחה, קרא בשקט, רשם הערות בפנקס קטן; כשהיה שם, היינריך לא העז להוציא אפו מהמטבח, וכשהארוחה היתה מוכנה, קרא לה בלחישה מתחתית המדרגות לבוא ולקחת את המגש; פעם אמרה לו שאין סיבה לדאגה, שהקצין לבדו, שהוא עסוק בענייניו, שאיננו בתפקיד, אבל היינריך לא הצליח להירגע אלא זמן רב אחרי שהאיש כבר הלך.

פעם, כשהניחה לפניו ארוחתו והציצה לספר, הרים עיניו וחייך.

״שופנהאואר,״ אמר. ״ארתור שופנהאואר. מכירה?״

״לא,״ כבר הצטערה על סקרנותה; לא היתה לה כוונה לפתוח עמו בשיחה.

״כדאי לך לקרוא,״ חיוכו לא מש ממנה. ״יש לו דרך מעניינת להבין את החיים, ואת האנשים.״

״שמחה בשבילך ובשבילו,״ אמרה. ״קרא לי אם תרצה עוד משהו.״ הידידות שהפגין עוררה בה אי־נוחות.

כשסיים את הארוחה, הצית סיגריה וסימן לה להתקרב. ״אשמח לשתות עוד כוס ריזלינג,״ אמר. להבת המצית הקנתה לפניו הנאות סומק נערי, תמים. ״וקפה שחור, חזק. לפני עוד לילה ארוך במשרד.״

״בבקשה,״ אמרה ופינתה את הצלחת והסכו״ם, ״אין בעיה.״

כשהגישה את הקפה, הוסיפה שתי עוגיות קטנות. ״יפריע לך אם אנגן מעט בפסנתר שלכם?״ שאל.

המקום היה ריק. לקוחות הערב טרם הופיעו, הבנות יורדות מחדריהן מאוחר בסוף השבוע. ״תרגיש בבית,״ אמרה, ״מתנצלת מראש אם אינו מכוון; המכוון שלנו נעלם משום־מה,״ לא התאפקה.

הקצין התעלם מהערתה. ״אני לא כזה פסנתרן,״ חייך, ״שנתיים כמעט לא נגעתי בפסנתר.״

״מניחה שתסתדר,״ פנתה לרדת למטבח. היינריך סידר כלים במייבש. מהבר עלו צלילי פסנתר הססניים, היא זיהתה את התווים הראשונים של סונטת אור ירח.

״הכול בסדר למעלה?״ לקח מידיה את ערמת הכלים, ״הדודה שכרה בסוף פסנתרן לסופי שבוע?״

״הכול כמו תמיד,״ אמרה, ״נדבר אחר כך.״

כששבה, הקצין היה שקוע בנגינתו, וכשהבחין בה סובב אליה ראשו בלי להפסיק נגינתו. עיניו זרחו.

״אתה מנגן מאוד יפה,״ אמרה. ״באמת.״

״דיטר,״ הושיט ידו. אצבעותיו היו ארוכות ונאות ומטופחות כפי שציפתה. ״דיטר באואר.״

בכל זאת התעלמה מידו המושטת. ״מארטי,״ אמרה, ״אבל עכשיו תסלח לי, מר באואר, יש לי קצת עבודה.״

״ללא ספק,״ אמר ושב לנגינתו, וכשסיים ישב עוד רגע כמתלבט, ואז קם ולבש את מעילו, כרך את הצעיף השחור־אדום לצווארו וחבש את כובעו.

״תודה על הכול, פרויליין מארטי,״ אמר. מדוע פנה אליה כאל נערה. הוא השאיר על השולחן כמה שטרות ומטבעות ויצא בצעד מהיר. היא חששה שפגעה בו, וחששה שהפגיעה תחזור אליה פעם. ויותר משדאגה לעצמה, דאגה להיינריך. אבל האם דווקא עליה להתחבב על נציגי הכובש. כל כולה נרתעה מכך. אביה נשלח לגרמניה כבר לפני שנה, מאז הגיעה ממנו גלויה אחת בלבד; שלחו אותו לעבוד במספנה, כתב, לא רחוק מברמן, לא, איננו יכול לכתוב מה הם עושים בדיוק, רק שעובדים מבוקר עד ערב, היחס אליהם הוגן וגם האוכל מספיק, שהוא נמצא עם דולף ועם עוד כמה חברים מהמספנה, מחכה כבר לשוב הביתה. היא ואמה ניסו לקרוא בין השורות, אחר כך החליטו שאין טעם להיכנס לדאגות מיותרות; אביה איש חזק. לא פעם שמעה אותו אומר שצריך ללמוד מהפלדה כיצד להתכופף בלי להישבר, ותמיד לשמור על מי שאתה. כן, אביה עשוי פלדה. עד כמה שיכופפו אותו, לעולם לא יישבר, תמיד ישוב לעצמו. והיא עצמה בוודאי לא תשתנה, לא בשביל קצין גרמני, אבל גם לא בשביל אהוב יהודי. זה היה ברור. בין אם העולם רוצה אותה, ובין אם לאו, יתכבד ויקבל אותה בדיוק כפי שהיא. וממילא איננה יודעת להיות שונה ממה שנולדה להיות. היא היתה בתו של אביה. הם היו משפחה של עקשנים.

בפעם הבאה קיבלה אותו במאור פנים; הקצין התיישב בפינתו הצופה אל החלון אך סמויה מהרחוב, הזמין כוס ריזלינג, הניח את חפציו כהרגלו ושקע בקריאה, וכשהניחה לפניו את היין שאלה, ״שופנהאואר?״

״פרויליין מארטי,״ אורו פניו. ״ איזה זיכרון.״

״בעבודה שלי לומדים לזכור דברים לא חשובים,״ אמרה, ״פנים, שמות, הרגלים.״

״גם בעבודה שלי,״ חייך, ״ככה צריך להיות,״ וכשלא הגיבה הוסיף, ״למה לא תשבי איתי קצת. תראי כמה יפה הוא כותב כאן,״ והוא המתין רגע עד שהתיישבה בקצה הספסל, דרוכה לקום, ואז הקריא לאט, ברור, בגרמנית, "אנשי המעלה, כמוהם כנשרים, בונים קניהם בבדידות נשגבת.״ הוא עצר ובחן את תגובתה. שמש אחר הצהריים שחדרה מבעד לחלון הבליטה מין גוון ירקרק בעיניו התכולות. ״ומה את אומרת על זה?״

״מעניין,״ הפגינה חוסר עניין מנומס, ״לאחרונה לא יוצא לנו לפגוש כאן אנשי מעלה.״

הקצין צחק בלבביות. ״ברור,״ התרווח במקומו, ״מכיוון שאנשי המעלה בונים קניהם בבדידות הנשגבת.״

היא פנתה לקום. ״הגיוני,״ אמרה ביבושת, ״אחשוב על זה אחר כך, בבדידותי הלא־נשגבת.״

בחיוך סימן שתשב עוד רגע. ״בדידות נשגבת היא רעיון; בפנימיותו כל אחד יכול לחוות בדידות נשגבת.״

״מעניין לשמוע זאת דווקא ממישהו כמוך,״ אמרה; כדאי להיות יותר מאופקת עמו, ״הר דיטר באואר.״

״יפה שזכרת את שמי,״ אמר, ״וגם הפעם אזמין את מרק האפונה המצוין שלכם.״

״זה שום דבר. אתה היחיד כאן שקורא את שופנהאואר.״

במטבח, כשהעבירה להיינריך את ההזמנה, בקעו מהבר צלילי פסנתר מהוססים. הלארגו המוכר מתוך הקונצ׳רטו מספר 5 לפסנתר של באך. האיש ניגן ברגש, כאילו נזכר בימים אחרים. שיהיה. אסור להתבלבל.

״הרשיתי לעצמי,״ התנצל כשחזרה.

״אין בעיה, דיטר,״ חייכה. ״אחרי המלחמה, אם תרצה, אדבר עם דודתי, אולי תשכור אותך כפסנתרן.״

הוא צחק. ״המקום ריק, למה לא תשבי איתי רגע, רק עד שהאוכל יגיע.״

לאחר התלבטות נעתרה; רק לרגע. יצא לה לפעמים לשבת עם לקוחות. דודתה אהבה את זה.

״המקום הקטן שלכם הוא קן הנשרים שלי,״ אמר, ״עוזר לי לשכוח את עבודתי, להיזכר במי שהייתי פעם.״

״אני שמחה בשבילך,״ אמרה. היא לא רצתה לדעת מהי עבודתו של הקצין, וקיוותה שלא תיאלץ להקשיב. אבל הדודה פרנסיסקה לימדה אותה לעודד אורחים קבועים לספר על עצמם, שירגישו חשובים, שיחזרו. ״במה אתה עוסק, דיטר, אם מותר לשאול,״ שאלה וכבר הצטערה, הרי לא רצתה לשמוע את התשובה.

הקצין הצמיד אצבעותיו אלו לאלו והביט לתוך עיניה בשתיקה, באופן שהעתיק נשימתה וגרם לה להסיט את מבטה לעבר הבר, ואחר כך להשיבו; לא, הוא לא יפחיד אותה. אבל אז מבע פניו הנאות התרכך, והוא הפריד אצבעותיו וחיברן שוב כאילו חלפה מנגינה בראשו. ״את בטוחה שאת רוצה לדעת?״

״לא כל כך,״ אמרה, ״אבל כבר שאלתי.״

דיטר צחק בלבביות, ומארטי כבשה גל טינה נוסף שגאה בה. ״בספרים, פרויליין מארטי,״ הרצינו פניו, ״אני עוסק בספרים. ובציורים, ובפסלים. בכל הדברים הלא־חשובים שנותנים לחיינו טעם ומשמעות. ביופי ובחוכמה הצרופים, הנצחיים, בטוב המזוקק שהאדם, באשר הוא אדם, הצליח להוציא מעצמו לאורך מאות בשנים.״

״כן, פשוט מאוד,״ אמרה. ״אתה עוסק בחפצים שהיו יקרים ללבם של אחרים.״

אבל דיטר לא נראה מוטרד מהערתה. ״זה לא באמת כה פשוט, פרויליין מארטי,״ אמר, ״כי לפני הכול, אני חייל, חייל גרמני,״ ובלי לשנות את מבע פניו או את נימת דיבורו הסיט את כוס היין שהתרוקנה, את המצית ואת הסיגריות, ואמר, ״בוא, תניח הכול על השולחן, בחור, ובהזדמנות אשמח לכוס ריזלינג נוספת. בעצם, למה לא תביא כבר את כל הבקבוק, אולי העלמה תצטרף.״

רק עכשיו הבחינה בהיינריך העומד לידם, המגש רועד בידיו, ועליו, משקשקים, קערת המרק, הסכו״ם העטוף מפית, צלחת הטוסטים וצלוחית החמאה. לבה ניתר. איך שכחה לרדת למרתף בזמן; ״Sie ist eine Frau, kein Fräulein,״ אמר היינריך לקצין בגרמנית ונעץ בה עיניים מאשימות, ״היא גברת, לא עלמה.״

דיטר בחן את היינריך מכף רגל ועד ראש בסקרנות; לרגע חששה שהיינריך ישליך עליו את המגש ויברח. ״זה בסדר,״ נמתחה לאחור כדי לפנות לו דרך לשולחן. היינריך עמד שם בסינרו המוכתם, משותק ומבוהל, עוד רגע ישפוך את המרק המשקשק במגש על מדי האס־אס המגוהצים. הקצין צפה במחזה בשלווה, כאילו נקלע למופע לא־מוצלח; אם לא תעשה משהו תכף ומיד, היינריך יתעלף ויצנח על השולחן. אבל לא היה לה שום רעיון; לבה יצא אליו, לקום, לחבק, להרגיע, לקחת את ידו ולהובילו משם, אלא שהדבר לא היה אפשרי, והיא גם לא העזה לפנות אליו בשמו. וכשהושיטה יד לעבר המגש, נרתע והתרחק, נוקשה ורועד.

״למה לא תניח את הדברים, בחור,״ הציע דיטר בקרירות משועשעת, ״ותביא את היין. אנחנו כבר נסתדר.״

״זה בסדר,״ נטלה ממנו את הצלחת, ״תודה שהבאת, אני אטפל ביין, אתה יכול ללכת.״

היינריך נראה כמי שהתעורר. ״בבקשה,״ שמט את המגש ונמלט במורד המדרגות.

״בחור מוזר,״ אמר דיטר. ״חדש אצלכם? מקווה שלא הפחדתי אותו.״

״לא,״ התביישה בשבילו. ״דווקא הרבה זמן. עובד במטבח. פשוט לא רגיל להגיש.״

ועד ששבה מהבר עם היין, הקצין כבר פרש את המפית על ברכיו והיה שקוע במרק. ״מצוין כמו תמיד,״ קינח שפתיו במפית הצחורה ולגם מהריזלינג, ״נהדר.״ והוא הסיט את הצלחת הריקה הצידה, הצית סיגריה ונשען לאחור. ״בקיצור, כמו שהתחלתי לספר, זו עבודתי. יש גרועות ממנה, אפשר לומר. יום־יום אני פוגש בהמון יופי, יופי מסחרר חושים, עוצר נשימה, פסגת יצירת האדם. תמונות, פסלים, מיניאטורות מופלאות בזהב ובכסף,״ נצצו עיניו, ״כדים שמגיעים ממרחק מאות שנים ואלפי קילומטרים, ספרים שבכל העולם נותרו מהם עותקים ספורים, כרוכים בעור, מודפסים ביד נרגשת. ואל מול העושר הבלתי נתפס הזה, אי אפשר להאשים אותי שלפעמים אני מרגיש כמו אותו הנזל רעב, האובד ביער עם גרטל, שמגיע לפתע לבית שקירותיו עוגות וממתקים וחלונותיו שוקולד, פיו מלא ריר, רוצה לטרוף הכול, עדיין אינו יודע דבר על המכשפה ותוכניותיה לגביו. את מבינה מה אני אומר?״

״מעניין,״ אמרה בחוסר עניין. ״מאוד מעניין הדימוי הזה שלך. והמכשפה במשל היא?״

״אה, הרשי לי לשתף אותך בפרשנות הצנועה שלי. המכשפה היא הגורל, והפיהרר היקר שלנו שליחו. רק שאגדת הנזל וגרטל מלמדת אותנו שאפשר לגור בבית הממתקים, ואפשר גם לאכול אותו, אבל אי אפשר גם להתגורר בבית וגם לאכול אותו. צריך לבחור. וכרגע אנחנו אוכלים אותו. אנחנו נהנים אמנם מכל רגע, היופי מסחרר את ראשנו, אנחנו ברקיע השביעי ורוצים רק שהחגיגה לא תסתיים לעולם; ברלין רוצה הכול ומיד, ודיטר באואר חייל נאמן לארצו. ולא אסתיר ממך, פרויליין מארטי, שגם נהנה מכל רגע.״

״ואז, מה יקרה אז?״ החירות שנטל לעצמו לשתפה בענייניו, הנינוחה, הבלתי מתחשבת, היתה מקוממת. בעוד היינריך כלוא מבוהל במטבח, היא משוחחת בנחת עם קצין אס־אס על אגדות ילדים ומשמעותן הפילוסופית.

״חוששני שבתשוקה פראית, ילדותית במידה רבה, אנו מכלים בהדרגה את מעט התבונה וההיגיון שהאדם הצליח לקושש במאמץ רב במשך ההיסטוריה,״ חתם בחיוך דק, ״ובמובן זה הטרגדיה תהיה בלתי נמנעת, כמובן.״

״שופנהאואר, אני מתארת לעצמי,״ אמרה.

הוא צחק. ״באואר. ועכשיו, יקירתי, אשמח לקפה. ומה דעתך שנחגוג ידידותנו בברנדי? אני מרגיש חגיגי הערב; אחרי הכול, היום מציינים אוהבי שופנהאואר את יום הולדתו המאה חמישים וארבעה.״

״כמובן,״ אמרה, ״איך שכחתי.״ היא תגיש לו את הקפה וגם את הברנדי. ידידות? כמו בין סוס לרוכבו. ״רק שאני לא כל כך שותה ברנדי.״ הבר התמלא לאטו, קצינים גרמנים במדים, פקידים זוטרים, שני זוגות תיירים, אולי אנשי עסקים. ״בזמן העבודה,״ סייגה כדי לא למתוח את החבל, ״אבל אשמח להגיש לך.״

״מצוין,״ אמר בסיפוק. ״ונוכל אולי להמשיך את שיחתנו המרתקת.״

אבל כשחזרה עם המגש, הספר והפנקס היה פתוחים לפניו והוא רשם בהם כמה דברים, וכשהניחה לפניו את הקפה והברנדי, רק הרים ראשו בחיוך ואמר, ״תודה, פרויליין,״ והיא ניצלה את ההזדמנות וחמקה לשרת את האורחים האחרים, ועד ששוב התפנתה, דיטר סיים ארוחתו, השאיר כהרגלו כמה שטרות ומטבעות, חגר את אקדחו, לבש את מעילו, חבש את כובעו, התעטף בצעיפו האדום־שחור, הודה על האירוח ונעלם אל תוך הערב.

בסוף הערב מצאה את היינריך מוטל על כיסא בפינת המטבח, חיוור, כתפיו שמוטות, צופה לעבר הכניסה. ״אני מצטערת, הנריקי,״ אמרה. למרות שהחזרות על הפסיון נועדו להתחיל למחרת בבוקר, ואדון מינגלברג נהג לנזוף במי שהגיעו לא מוכנים ולא מרוכזים, חשבה להציע להישאר לישון איתו. ״אשמתי. לא שמתי לב.״ אבל כשהתקרבה לחבק את ראשו ולעודד את רוחו, הזדקף במהירות ובכעס שגרמו לה להירתע.

״אני באמת לא אשם,״ השליך סינרו בזעם על הרצפה, ״ואני גם לא מלצר, אם שכחת.״ פניו התאדמו וידיו רעדו. ״אני עובד במטבח, את מגישה לאורחים. ואם החלטת להפוך אותי למלצר, אז את הכלים אולי תשטפי כבר בעצמך.״ והוא יצא וטרק אחריו את דלת המטבח. לרגע התלבטה אם לרוץ אחריו, אבל לא היה בכך טעם. זעמו לא היה במקום. אולי טעתה, אבל טעותה היתה קטנה ולא חשובה. צעדיו הידהדו במסדרון, אחר כך דלת נטרקה. לאחר ששטפה את כל הכלים וניקתה את המטבח באה להיפרד ממנו. דלתו היתה נעולה. היא נקשה פעם ופעמיים ללא תשובה ואז ויתרה והלכה. למחרת היתה בחזרות כל היום, הקונצרט השנתי של המתיאוס פסיון עמד להתקיים בעוד חודש, המקהלה נפגשה פעמיים בשבוע נוסף על הלימודים הרגילים, היא היתה שקועה כולה בענייניה והאירוע נשכח ממנה. כשהגיעה למשמרת הבאה, מצאה אותו כרגיל במטבח, וכשנכנסה חיבק אותה כאילו לא אירע דבר. איש מהם לא שב להזכיר את האירוע. דיטר באואר המשיך לבוא כהרגלו בכל שלישי ושבת, פה ושם המשיך וסיפר לה עוד על עבודתו, והיא הקשיבה ולא אמרה דבר.

הם עבדו בצוות, סיפר, הוא ומפקדו, שְטוּרְמבָּאנְפִיהרֵר אלפרד שמידט־סטהלר. מבוקר ועד ערב עברו על רשימות שהכינו עבורם הפקידים, מטרים על מטרים של רשימות בשלושה העתקים, ספריות שלמות הוכנסו לארגזים, מאות תיבות, קרונות רכבת שלמים, אין־סוף ספרים, תמונות, פסלים; חוכמה ויופי של מאות שנים נשלחו לאוניברסיטאות שטיפח הרַייכְסְלָייטֶר המסור רוזנברג בפרנקפורט ובשטוטגארט, והפריטים היקרים והמיוחדים מועברים היישר למוזיאון הרַייכְסְפִיהרֶר האהוב הימלר בברלין. ״אילו יכולנו פשוט לארוז את הבתים ולהעלותם על ספינות כפי שהם, עטופים וקשורים בסרט עם כרטיס ברכה,״ הוסיף דיטר בחיוך מריר, ״היתה נחסכת עבודה לעשרות הפקידים ששוברים גבם ומוציאים עיניהם; כי מי יצליח אי־פעם להכיל כל העושר, מי ידע להעריך את כל היופי.״

מבטו ריחף מעל ראשה; מה הוא רואה בעיני רוחו. אולי את ספריו האהובים, אולי את האנשים שאינם, ואולי סדרי־עולם שהופרו ומי שייתן על כך פעם את הדין. ״למה לא תבואי לבקר,״ הציע, "אנחנו יושבים במכון להיסטוריה בקַייזֶרסחְרָאכְט.״ ובפעם אחרת סיפר שעברו לקְלוֹבֵנִירְבּוּרְגְּווָאל, ביטא את שם הרחוב בצורה שגויה, מגושמת, לביתו של סוחר יהודי עשיר. ״מהבתים מעוררי ההשראה ההם,״ אמר, ״את חייבת לבקר אותי במשרדי, אני בטוח שתאהבי את מראה הגן הנשקף מהחלון הלבן הגדול.״ עיניו הצטעפו במבט שעורר בה מבוכה וגרם לגופה להתכווץ. ״למה את מחייכת,״ שאל.

״לא כך מבטאים את שם הרחוב,״ אמרה. היא הכירה את התעלה הצדדית עם בתי האדונים והגינות היפהפיות. אחדים מעשירי אמסטרדם התגוררו שם. אביה תיעב אותם. ״אומרים קְלוֹבֵנִירְסבּוּרְגְּווָאל.״

״שיהיה,״ אמר. ״אני לא מסתדר כל כך עם השפה שלכם. מן הסתם אינני הראשון; את בעל הבית לא זכינו לפגוש,״ המשיך, ״הצליח להסתלק לאנגליה רגע לפני שהגענו, אבל המקום שלו עוצר נשימה. לא רק העושר, עושר הרי לא הרשים אותי אף פעם, אלא הטעם הטוב, והאופן שבו השקיע כספו בדברים הנכונים, שהיו לפנינו ויהיו אחרינו, שהם־הם הדיירים האמיתיים בעולם, בעוד אנחנו רק אותם אורחים לרגע שחולפים על פניהם ונפשנו מתרככת. אני אוהב את הבתים האלה,״ המשיך דיטר, ״את הנינוחות המכובדת של מדרגות העץ המהוקצעות והמעקות המגולפים וראשי העץ העגולים, המלוטשים, ואת הריח הדק, המלטף, העולה מרצפות האלון הממורקות, והדר המסדרונות המחופים שיש אדום, משורג בנימים לבנים, ופסלי הנחושת העוקבים אחריך מהפינות.״ פניו התאדמו מההתרגשות, אולי מהיין; זה היה יום שבת, הוא שתה לבדו בקבוק ריזלינג שלם. ״לא פעם אני מניח לניירות,״ קירב ראשו לראשה, מנמיך קולו כאילו שיתף אותה בסוד מדינה חמור, ״מניח את שפופרת הטלפון על השולחן, שאיש לא יעלה על דעתו להטריד אותי,״ וכדי שלא להרפות מהמתח שבגילוי, קיבע מבטו בעיניה והצית סיגריה נוספת בתנועה שהבליטה את טבעת הנשר המוכספת על אצבעו. ״ואני סוגר את הדלת,״ המשיך, ״ושוקע בכיסא, נשען לאחור, מרים רגלי על השולחן, שולח מבטי אל שלוות הגן ושואל עצמי, במידת הכנות שאני מסוגל לה, ׳דיטר באואר,׳ כך אני אומר לעצמי, ׳האם אתה אכן נמצא במקום שאליו נועדת, האם אתה מבין עד הסוף את טעם חייך, את משמעות מעשיך על פני האדמה,׳״ וכשהשתתק, כדי להניח לדבריו לשקוע, רצתה לזעוק, "כן, ואת משמעות מעשיכם בבתי אחרים, בחיי אחרים, בארצם של אחרים." ״כן,״ המשיך באותה נינוחות שבעת רצון, ״בדיוק, זה מה שאני שואל עצמי, מהי המשמעות ומהי התכלית.״ והוא השתתק לרגע, ״דוקטור דיטר באואר ממינכן,״ חתם, ״מה טעם חייך, לעזאזל.״

האיש היה שיכור. אין הסבר אחר לשיחה המוזרה. מחר יתעורר עם כאב ראש ולא יזכור כמעט דבר. היא כבר הכירה את הגברים האלה. ״ומצאת את המשמעות?״ שאלה, ״האם כבר גילית איפה אתה בכל זה?״ לה לא היו ספקות באשר לתשובות; מאחורי מסך המילים היפות הציצו המון מעשים מכוערים.

דיטר רוקן לכוס את טיפות היין האחרונות; ״נגמר,״ הכריז, ״אולי נפתח עוד אחד.״

כששבה עם בקבוק חדש, אסף באצבעותיו הארוכות את קופסת הסיגריות המוכספת והמצית עם הנשר, נעץ סיגריה בין שפתיו, הצית בתנועה אחת, נשען לאחור, ומבעד לסילון העשן בחן אותה בעיניים מצומצמות. ״לעצמך לא הבאת כוס,״ ציין בחיוך מזמין.

ללא מילים ניגשה והביאה כוס נוספת.

״בסוף מגיעים תמיד לאותה מסקנה,״ אמר ומזג לכוסות. ״לחיינו,״ הקיש כוסו בכוסה ורוקן את שלו בלגימה אחת ארוכה, ״אני אוהב את הריזלינג שלכם, מזכיר לי את הבית; טוב כמעט כמו הריזלינג שעושים אצלנו בבוואריה. רגע אחרי שהמלחמה תסתיים, אני מזמין אותך לסיור ביקבים הנהדרים שלנו בפרנקוניה.״

״תודה,״ אמרה בקרירות, ״כמובן. אחרי המלחמה.״ השיחה העמומה מרטה את עצביה. לאן האיש חותר. ואם הוא מתכוון לחסל גם את הבקבוק השני, יתכבד ויעשה זאת בלעדיה. אחרי המלחמה תשמח לעשות הרבה דברים; המון דברים. רק שסיור ביקבי בוואריה לא יהיה אחד מהם. מעבר לגבו הציצו פניו המודאגות של היינריך; הקצין מזג ביד רועדת קלות כוס נוספת. היא משכה בכתפיה בחוסר אונים. היינריך שב ונעלם במטבח.

הקצין התעלם מתשובתה. ״ואת, עלמתי,״ חיפש אחר המילים, ״את עצמך,״ מבטו ריחף באוויר, ״לך עצמך.״

האיש היה שיכור. ״כן, לי עצמי, דיטר, מה איתי עצמי.״

״תודה, עלמתי,״ אמר, ״בדיוק. לך עצמך, האם יוצא לך לחשוב לפעמים על השאלות הגדולות של החיים.״

״כמעט שלא,״ אמרה, ״ככל שאני מכירה את עצמי, חיי רצופים בהמון שאלות קטנות ולא חשובות.״

״ברור, האין זה סיפור חיינו,״ אמר בצינה. דומה שהשכרות התפוגגה ממנו ברגע, שכן קולו היה קר וחיתוך דיבורו מדויק ומעורר יראה. ״וזו בדיוק הבעיה שאני מנסה להצביע עליה, ברשותך. אבל אם במקרה, ואני מדגיש — במקרה, אנחנו מתעוררים, ובמקרה מרימים לרגע ראש מעל מדמנת חיינו הקטנים, מה אנחנו רואים אז?״

היא הרימה ראשה; אכן, מדמנת חיים. השעון מעל הדלת הראה רבע לשמונה; בחוץ ירדה חשכה. הלך הרוח הפילוסופי הזה, ובמיוחד מפי איש אס־אס יהיר ובטוח בעצמו, היה תלוש מכל הקשר; עליה לסיים את השיחה, אבל בלי לפגוע בו. הדודה לימדה אותה שהדרך לנהוג באנשים חשובים היא לגרום להם לחשוב שהכול בא מהם, שהכול נובע מרצונם החופשי. ובמיוחד קל לעשות זאת כשהם שתויים, לגרום להם לבקש חשבון וללכת. אבל איך בדיוק.

״ומה באמת רואים?״ שאלה בחוסר עניין; שיחשוב אותה להולנדית טיפשה ובורה, ובלבד שילך לדרכו.

״יופי,״ אמר. ״יופי נשגב. זה מה שאנחנו רואים. יופי שיכול לשכך כל עצב, להרגיע כל כמיהה, להמתיק את מרירות החיים. תחשבי על זה ככה, פרויליין, מה משותף לנו ולאויבינו המרים ביותר, אם לא כאב החיים ונחמת היופי. מי אינו אוהב את רמברנדט ואת ורמיר, מי איננו נפעם מהגאוניות של בטהובן, באך וּוגנר. ומי לא אוהב נשים יפות. בממלכת היופי, פרויליין מארטי, כולנו מדברים אותה שפה. ולמה? כי היופי עשיר, מוחלט, נצחי, והכיעור דל, יחסי, זמני. לעולם אל תשכחי זאת.״

במעלה המדרגות הציצו פניו המודאגות של היינריך; ״לך,״ סימנה לו בחוסר סבלנות, ״עוד כמה דקות.״

״השיחה הזאת באמת מאוד מעניינת, דיטר,״ התנצלה, ״אבל נראה לי שצריכים אותי כאן למשהו.״

״זה אני שצריך להתנצל, העלמה מארטי,״ פנה לקום, ״מחכה לי המון עבודה במשרד, וגם כך גזלתי מזמנך היקר בהרהורי הלא חשובים.״

״מארטי,״ אמרה, ״אתה יכול לקרוא לי פשוט מארטי. והרהוריך מרתקים עד מאוד.״

״תודה, מארטי,״ חייך שוב והניח חמישה שטרות של גילדן על השולחן; ״אני מקווה שזה מכסה את החשבון. ולמה לא תבואי לבקר אצלנו פעם, שנמשיך את שיחתנו המעניינת באווירה הרבה יותר רגועה.״

״אולי פעם,״ התחמקה, ״כן, למה לא. אולי במשרד החדש שלכם.״

״לעולם אין איש יודע מה ילד יום.״ ומכיס פנימי הוציא את פנקסו השחור ועט נובע, רשם שמו וכתובתו באותיות גדולות וברורות, הוסיף את מספר הטלפון, תלש את הדף וקיפל פעם ופעמיים, ובנוטלו את כף ידה בין כפות ידיו, שהיו צוננות אך נעימות למגע, קיפל אצבעותיה בעדינות על הפתק והביט לתוך עיניה. ״ואם תצטרכי פעם משהו, משהו חשוב, תדעי שאשמח לעזור.״

בדרך החוצה אסף הקצין את חפציו ונעלם אל החשכה. מארטי נותרה לשבת. פחד ומועקה התפשטו בבטנה. איזה משהו חשוב. מה איננה יודעת. היא הניחה לפתק להישמט על השולחן. בלי שהשגיחה, היינריך התיישב לידה, על שפת המושב שאירח לפני רגע את הקצין הנאצי.

״מה הוא רוצה,״ תבע. במבוכתו התקשה להסתיר את הפחד והתיעוב שהציפו אותו. ״האיש הזה. מה הוא רוצה מאיתנו.״

״מאיתנו? שום דבר מיוחד.״ היא גילגלה את הפתק באצבעה הלוך ושוב על השולחן. ״סתם, לדבר עם מישהו.״

״והדבר הזה,״ נגע בפתק בסלידה ונרתע כאילו היה חרק ארסי. ״מה איתו?״

״מה באמת עם הדבר הזה?״

״לא כדאי לשרוף אותו, כאן ועכשיו, שלא יזהם את המקום שלנו?״

היא הביטה בו בלאות. ״לשרוף? אתה רוצה שנתחיל לקיים כאן טכסי גירוש שדים?״

״איך שאת רוצה,״ אמר, ״אני רק אורח.״

״תשמע,״ אמרה, ״מי שרוצה לעשות משהו מועיל, מי שרוצה לעשות משהו אמיץ, כבר ימצא מה. אבא שלי הלך בראש בהפגנה של פברואר. לומדים איתי בבָּכזָאאל בחורים ובחורות שהצטרפו למחתרת. כן, גם בחורות. אבל לשרוף פתקים מאחורי הגב ולהרגיש גיבור, לא אצלי, לא כאן."

היינריך האדים כולו. ״זו ההחלטה שלך.״ והוא קם ממקומו וירד למטבח.

באותו הערב לא דיברו עוד. אחרי שניקה וסידר את המטבח במהירות, שוב פנה לחדרו בלי לומר דבר, שוב נעל אחריו את הדלת, שוב הצטערה שלא היתה רגישה אליו; עליה למצוא דרך לרסן את מזגה. היא החליטה להתנצל בפניו וחשבה על דרך לפייסו, אבל למחרת שוב היתה עסוקה בחזרות, ושוב קיבל פניה כרגיל כשהגיעה למשמרת, שוב שקעו בעבודה ולא שבו לדבר בעניין, את הפתק הסתירה בקופסת התכשיטים במגירת השולחן בחדרה. עתה, במרחק חודשים מאז, בלכתה בצעדים מהירים לאורך אָאוּדֶה פַּייפּ, נזכרה בפגישותיה האחרונות עם דיטר. אם אכן קרה משהו, אם מישהו יוכל לעזור, לא העזה להשלים את המחשבה, כן, אם מישהו. דיטר המשיך להופיע ב מלח הזקן בשעות אחר הצהריים המוקדמות, לתלות מעילו, צעיפו וכובעו על מעמד העץ, להתיישב בשולחנו הקבוע בפינה, ללגום מהריזלינג שלו, לקרוא בספרו, לעשן, לכתוב הערות בשולי העמוד או בפנקס השחור הקטן שהחזיק בכיס מקטורן האס־אס השחור, המגוהץ. אבל לנגן בפסנתר — לא שב. וכשלא היתה עבודה והיינריך לא היה בסביבה, נענתה להזמנתו להצטרף. דווקא אחרי אותה תקרית חשה בנוח במחיצתו, כאילו היה ידיד ותיק, כאילו חלקו סוד, הם שוחחו על הספרים שהוא קורא, על האמנות ההולנדית במאה השבע־עשרה, על לימודיה בבכזאאל, על חלומה להיות זמרת אופרה, על באך ומוצרט וּוגנר, על המתיאוס פסיון שהשתתפה בו זו הפעם השלישית; למרות חזותו היהירה, הבטוחה בעצמה, הפתיע אותה בהקשבתו, וכשהעזה לשאול פעם איך התגלגל לתפקידו, השתהה. ״את מתכוונת מן הסתם לשאול, איך בחור נאה כמוני,״ שילב אצבעותיו במבט ערמומי, ״שקורא שופנהאואר ומנגן קצת בטהובן ובאך, הופך פתאום קצין במנגנון הלא־תמיד סימפטי הזה.״

לא־תמיד סימפטי. גם כן הגדרה. ״בערך,״ הינהנה. ואיך היא, בתו של תייס דה־יונג, יושבת עם האויב, משוחחת איתו, מארחת לו חברה, מתעניינת בו, שעה שבמרחק ארבע מדרגות ודלת צופה בה אהוב לבה.

״הסיפור שלי פשוט, בנאלי אפילו,״ אמר, ״בסופו של דבר, שלא כמו שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, חופש הבחירה שלנו זעיר, אם קיים בכלל; אנחנו נולדים לחיים האלה, וגורלנו נקבע בלידתנו; אבי, ממרום מעמדו בוורמאכט, שיכנע חבר נעורים, את הרייכסלייטר המסור רוזנברג, שבנו היקר, דוקטור לפילוסופיה ולהיסטוריה בהצטיינות דיטר באואר, יועיל לרייך השלישי בן אלף השנים באמסטרדם יותר מאשר, נגיד, אם ישפוך דמו בערבות רוסיה. תסכימי איתי ודאי שרק טיפש היה מסרב,״ נמתח חיוך של שביעות רצון על פניו הנאות, החלקות, ״לא כן, העלמה מארטי?״

היא שנאה את חיוכו הדק, הזחוח. היא שנאה גם שפנה אליה כך; עלמה ודאי שאיננה. היא אישה. עצמאית. ויש לה בן זוג. שוב תיעבה את העליונות הקרירה שנדפה מדיבורו, את סנטרו העגול ואת פניו הנקיות, הסימטריות, את ציפורניו המטופלות ואת מדיו המגוהצים ומגפיו המצוחצחים. ולמרות מאמציה חששה שלא הצליחה להסתיר את תיעובה. אבי לא פחד מכם, רצתה לומר לו, וגם אני לא. ואולי לא תאמין, אבל יש לי אפילו חבר יהודי. ואני מתכוונת להמשיך לאהוב אותו על אפכם ועל חמתכם. אבל היא לא אמרה דבר. אנשים לא תמיד אשמים במה שהם.

משהו מכל זה הגיע אליו, שכן הוא שאל בעדינות אם הכול בסדר.

״כמובן,״ הסבה את מבטה, ״מה כבר יכול להיות שלא בסדר?״

״מזמן לא ראיתי את הבחור הזה שעבד אצלכם,״ העיר כלאחר יד. ״פיטרתם אותו?״

לבה ניתר. ״בערך,״ אמרה. ״למעשה, הלך בעצמו. אולי מצא מקום טוב יותר.״

״באמת נראה קצת לא שייך,״ אמר, ״תהיתי מה הביא אותו לכאן בכלל."

״החיים, החיים והגורל שמניחים אותנו פעם כאן ופעם שם.״

״את כבר מתחילה להישמע כמוני,״ חייך. ״לחיי החיים, והאנשים שהם מזמנים לנו, והנשים היפות של אמסטרדם.״ ולפני שהספיקה להשיב, הביט בשעונו. ״נהיה מאוחר,״ התנצל. ״אני חושב שאשלם ואלך. ברלין דורשת תוצאות. את יודעת איך זה בעבודה שלי.״

״בסדר גמור, דיטר,״ אמרה. אכן, הגיע הזמן שילך. שוב עוררה בה נוכחותו חוסר נוחות. והוא שם לב שהיינריך איננו. לעולם אין לדעת מה האנשים האלה חושבים, ומה הם עושים עם מה שהם חושבים. אביה תיעב אותם. היינריך פחד מהם. היא זכרה את המפגש שלו עם דיטר; מהבהלה שאחזה בו כמעט שפך עליו את המרק.

״חשבתי להשאיר לך את הספר,״ היסס, ״אני כבר מכיר אותו בעל פה. למה שמישהו אחר לא ייהנה.״

מתוך נימוס נטלה אותו בידה בחוסר חמדה. שופנהאואר. איך לא. פָּרֶרְגָּה וְפָּרָלִיפּוֹמֵנָה, נעו שפתיה בלא קול. מה זה בכלל. ״לא יודעת,״ אמרה, ״הגרמנית שלי לא כל כך טובה ממילא.״

״הגרמנית שלך לא רעה בכלל,״ שוב סגר אצבעותיו בעדינות על כף ידה שאחזה בספר. ״קחי, קחי. הכבוד כולו שלי. ואם תוכניות הרייך יעלו יפה בסופו של דבר, יהיה כדאי לשלוט בשפה שלנו.״ ובלי לחכות להסכמתה כתב בעמוד הראשון, באותיות עגולות, גדולות, ״לפרויליין מארטי דה־יונג המקסימה, על שעות שהמתקת בדידותו של חייל שהרחיק מביתו, ועוררת בו תקווה לימים טובים יותר, עת האהבה תחליף את השנאה, והיופי יתפוס מקומו של הכיעור.״ ובתחתית העמוד חתם, ״שלך לתמיד, דיטר ב', אמסטרדם, יום שלישי, 28 באוגוסט, 1942.״

מהספר נפל דף משי, ועליו שיר, בכתב יד. מקושט, כתוב בציפורן, כל אות מצוירת. עיניה טיילו לאורך השורות. הגרמנית שלה אכן לא היתה טובה דיה. ״הלדרלין,״ אמר. ״גם הוא ידע משהו.״

וזהו.

מאז לא נפגשו. באחד מביקוריה אצל היינריך, כשהתלונן שאינו יכול לראות עוד את קומץ הספרים על שולחנו הזעיר, הביאה לו את הספר הזה. הוא התעכב רגע על ההקדשה, ועל השיר, בשפתיים חשוקות העביר עמוד. כמה ימים לאחר מכן ציין ביובש, ״בכל זאת עזר לי לסדר את המחשבות, הספר של החבר שלך.״

״לא חבר ולא כלום,״ אמרה. ״סתם אורח ב מלח הזקן. עבר והלך. אין לי דבר איתו, ומאז לא ראיתי אותו.״

״תירגמתי לנו את השיר שהיה בפנים,״ אמר היינריך; והוא הקריא לה אותו בהולנדית. עכשיו זכרה רק שורה או שתיים, אַךְ עָלֵינו נִגְזַר/ לָנוּעַ–לָנוּד בְּלִי מָנוֹחַ;/ נִגָּפִים נֶהֱדָפִים, לא היתה בטוחה כמה מתאים להיינריך, ולגורלו, וגם לדיטר. הם לא שבו לדבר עוד על הנושא, אבל הספר, שמה לב, היה תמיד על שולחנו.

3

ככל שקרבה לסנרדאמסטראאט, כבדו צעדיה, הבחילה שבה ועמה הבהלה. אולי במקום לחצות את העיר ברגליה, היתה צריכה לקחת את הטראם. הרי ידעה שבוא יבוא הרגע. איש העטלף השחור נשא את הבשורה. מי שנתפסו, נשלחו, איש מהם טרם שב. ובגלל הסכנה שנוכחת בכל מקום, אין איש מעלה עוד על דעתו חיים ללא צל המוות שמרחף ממעל, שהולך אחריהם כזנב שחור, ארוך. כן, מיום שהגרמנים הגיעו, איש איננו בטוח עוד; הכול כבר למדו — מחר יהיה רע מהיום. המזון יהיה נדיר ויקר. אנשים ייעלמו. הרחובות ימשיכו להתרוקן. כל מי שיוכל יסתגר בביתו. גם מעט האור ייעלם. מאז ירד למחתרת, מאז הפך צולל, בכל פעם ששבה ממנו, כל הדרך לביתה התפללה, שמור עליו, הענק לו מעט שמחה, האר את תאו הזעיר; אבל עכשיו שאלה עצמה מה טעם היה בכל התפילות האלו לאלוהים, אם איננה מאמינה כלל בקיומו; אביה נהג לומר, אלוהים הוא אופיום שהעריצים מפטמים בו את ההמונים הנבערים. היה לה זיכרון מעורפל של ערב רחוק, המטבח היה חמים, אמה עמדה ליד הכיריים, היא וטוני המתינו סביב השולחן, אביה נכנס בעד הדלת האחורית, חולצתו פרומה ושערו פרוע, פניו לוהבות ועיניו בוערות, קודם נישק את אמה, אחר כך רכן לעברם והניף אותה ואת טוני יחד בזרועותיו החזקות, ובקול חרוך, משולהב, סיפר על אספת הפועלים; המילים נורו מפיו בצרורות, עופפו בחלל החדר כלהקת ציפורים זועמות. דבר לא הבינה ממה שאמר, אבל התלהבותו היתה משכרת, מידבקת. אמה מילאה את הצלחות, וכשעצר לרגע בשטף דיבורו הציעה בחיוך אוהב שיתחיל לאכול לפני שיתקרר, ומזגה לו בירה לכוס גבוהה.

לאיזה אלוהים תתפלל עכשיו. ליהודים אלוהים משלהם; אולי יעשה באמת משהו קטן עבור בנו, פיצוי על הסבל שהביאה עליו יהדותו שלא בחר בה, וישמור עליו למשך חצי שעה, הרף־עין בזמן השמימי, עד שתגיע. משם כבר תדאג לו בעצמה. אני מוותרת לך, אלוהים, אמרה בלבה, על הנס שקיוויתי שתעשה לו, שיוכל לצאת אל הרחוב ולהתהלך כאחד האדם. את זה תעשה בפעם אחרת. מי רוצה להיות בכלל "כאחד האדם", חייכה לעצמה במרירות, בימים שבהם "אחד האדם" מפנה ראשו כשאוסרים את שכנו. אולי באמת כדאי להיינריך להישאר בינתיים במחבואו.

אלא שככל שנלחמה בעצמה, לא הצליחה לסלק מראשה את המחשבות הטורדניות. גבוה מעל לראשה שמעה את קריאות העורבים השחורים, שחגו באטיות בשמי העיר; האם ממרום מעופם כבר ראו עולם שהיינריך איננו בו עוד, בקרים שתתעורר ולא תראה אותו, המון דברים שתרצה לספר ולא תוכל, געגועים שכבר לא תשביע. כך שלמרות שלבה דחק בה לא להתעכב, האטה צעדיה; אנשים ממהרים מושכים תשומת לב, ותשומת לב מעוררת שאלות, ושאלות מובילות לחקירות, וחקירות לעולם אינן נגמרות בטוב. היא זקפה קומתה וניסתה לשוות למצעדה מכובדות פשוטה, כמי שיצאה לטיול יום ראשון שלה, כמו אדון וגברת ון־זוולן. רק שהגברת ון־זוולן שילבה זרועה בזרוע אישהּ, והיא, זרועותיה היטלטלו ריקות בצדי גופה. שכניה לא פחדו לומר לבלשים את אשר על דעתם. הם ידעו כיצד לא לחצות את הגבול הדק האחרון. רק שאלה ימים שאדם צריך להיזהר בגבולות הדקים בין חיים למוות, בין שרידי אנושיות לברבריות מוחלטת, שמעבר להם רק המוות מצפה בכל פינה.

רוח קרה הלמה בפניה כשהתקרבה לאמסטל, והיא כיסתה פיה ואפה בצעיפה. ענפי הצפצפה השחורה נעו ברוח כמאיימים להישבר; נשימתה כָּבְדה, והיא נשענה לרגע על מעקה הגשר וניסתה להשיב את רוחה. המחזור שלה מאחר כמעט בחודשיים. אמנם מאז תחילת המלחמה התעכב פעם או פעמיים, אבל בסופו של דבר, כשרק החלה לדאוג, הגיע. המים תחת הגשר היו כהים, דמומים. בכל כוחה ניסתה שלא לחשוב על עולם ללא היינריך. על האדמה הריקה. על עתיד שאין בו דבר. צינה חלפה בגופה כשנזכרה כיצד תלשה הסופה את הנבט הינוקא, כיצד התנפצה הסירה אל דופן המשחתת.

הרחק באופק, מעבר לגגות, נראו שוב הצלליות השחורות. כתמים כהים, מטושטשים, הופיעו ונעלמו על גבול העננים. האם הם מלווים אותה. היא אספה עצמה במהירות וחצתה את הגשר.

סָרְפָתִיפָּארְק היה ריק. עצי דולב הטילו צללים ארוכים על האדמה שהחלה מתכסה בירוק. במעורפל זכרה בוקר רחוק, אולי היה זה בראשית הקיץ, העשב הלח ליטף את רגליה היחפות, הבל חמים היתמר מהאדמה הרכה; היא התאמצה לחשוב על התחלות. זריחות. בקרים. נעורים. התאהבות. בימים הרחוקים ההם היו החיים רצף התחלות, בקרים ללא לילות, השעות מחרוזת פנינים צחורות מושחלות על חוט זמן דקיק. כמעט האמינה שייתכן עולם ובו רק צחוק, לב שאיננו מכיר בכי. כה רבים הימים שחלפו מאז. השביל התעקל בין הגזעים העבותים, והיא האיצה צעדיה, מניפה ידיה לצדדים בתנועות משוחררות, עוצמת עיניה, ממלאת ריאותיה באוויר הקר. לא יעבור חודש וצדי השבילים יכוסו פרחים באלף צבעים. החמצן פעם ברקותיה, החיות שבה אל גופה. הדברים אינם כה גרועים. אנשים נעלמו, נכון, ולעתים באו המעצרים בגלים, ועם זאת, סוף העולם עדיין רחוק, ואהובה איננו ה"יהודים" או "אזרחי אמסטרדם הכבושה"; היינריך הנו אדם אחד ויחיד, מוגן ומוסתר בחדרון שנבנה עבורו במיוחד, הדוד תיאו פוקח עליו עין, והיא מבקרת אותו פעמיים או שלוש בשבוע, מביאה אוכל, משפיעה אהבה, דואגת לכל צרכיו; וגם אם יעצרו את כולם, עדיין אהובה יהיה האחד שיינצל. אם שרד במסתור תשעה חודשים, אין סיבה בעולם שלא יהיה שם עד שהכול ייגמר. הנריקי, אני בדרך אליך. כן, הוא יאהב את ההפתעה. והיא חשבה על הפעמים שבהן מיד כשהגיעה משך אותה למיטה הצרה, ואיך התלטפו וציחקקו כחתלתולים חסרי דאגה, ואיך ראה תמיד אל לב העצב והדאגה שניסתה להסתיר מאחורי מסכת החיוך שלה.

אנפה אפורה־לבנה התעופפה בצריחה מתוך צמרת ערמון. מה טעם בחיים שכל מהותם שמירה על המועט — מעט העבודה, מעט הכסף, מעט המזון, מעט החברויות. ומה נותר בכלל מהמילה הזאת, "חֲבֵרוּת", במקום שאין לסמוך בו עוד על איש, היכן שאנשים מעוללים זה לזה כל דבר איום רק כדי לעבור עוד יום. ועם זאת, כל יום שעובר הוא יום נוסף בדרך אל השחרור. רוחה כבר קצרה; בעוד עשר דקות תגיע. אם תאיץ צעדיה תעורר חשד, אבל כל עיכוב עלול להיות גורלי; בבית ההוא, מרחק צעדים משוק אלברט קָאוּפּ, בדירה בקומה השלישית שהיינריך מסתתר בה, נולדה. וכעבור שנים מכרו הוריה את הדירה לדוד תיאו, שהפך אותה למשרדו, ועברו מזרחה, לבתים החדשים שנבנו בוָוחֵנָארסטראאט, לדירה בקומה הראשונה עם הגינה מאחור. היא זכרה לילות שהוריה התלחשו בחדרם לאחר שהאור כבה; רבים איבדו עבודתם באותם ימים, רבים התרוששו, אבל להוריה היתה עבודה, וביתם החדש היה לבן ונקי, חמים ונעים, ומהמטבח ירדו בשלוש מדרגות לחצר, ואמה גידלה בה את פרחיה, ואביה נח שם בכורסתו המהוהה בשובו מהמספנה, עישן וקרא בספריו הישנים, עבי־הכרס, והיא עזרה לאמה להשקות את הפרחים וטיילה עם הבובה אניטה בין הערוגות, וטוני, שכבר היה נער חסון, חישל שריריו במשקולות וחבט בשק הקנווס שאביה תלה לו על קרס ברזל, גופו העירום־למחצה נצץ מזיעה; אז עוד שררה אהבה בין טוני לאביה.

שנים לא פגשה את אחיה. כשהחליט להתגייס למשטרת אמסטרדם, אביה לא הסתיר את מורת רוחו. אחר כך, כשנסע לברלין להתרשם מהישגי המשטר החדש, מהכלכלה ששוקמה ומהסדר שהושלט במהירות, אביה בקושי כבש את כעסו; אבל כשחזר משם כעבור חודש, מלא הערכה והתלהבות מהאש ומהתקווה שהצית הפיהרר בלב נתיניו, גלש הוויכוח לצעקות שאמה בקושי הצליחה להרגיע; טוני הצטיין בעבודתו המשטרתית, משוטר־סיור חדור תחושת שליחות וסדר, התקדם לקצין־חקירות מטיל פחד; מפקדיו צפו לו עתיד מזהיר, שמעה אותו מספר לאמם בגאווה. אבל כששב מגרמניה עם אלזה באומר, בתו של קצין גבוה במשטרת דורטמונד, הבהיר לו אביו בנחרצות זועמת, למרות מחאות אמו, שמרגע זה אין לו מה לחפש עוד בביתו, ושאם חשוב לו לבקר את אמו או את אחותו, יתכבד ויעשה זאת בשעות שהוא, אביו, איננו בבית; כך שכף רגלו של טוני לא דרכה עוד בביתם, וכשמתיאס ג׳וניור נולד, הלכה אמו לבקר את נכדה בבית בנה ללא ידיעת בעלה; כן, אביה מעולם לא פגש את נכדו, וגם העובדה שנקרא על שמו לא ריככה את לבו.

טוני אם כן מעולם לא פגש בהיינריך, גם לא ידע על קיומו, ואולי טוב היה שכך; כי כשמכתבי ההתייצבות החלו נשלחים לאנשים, משטרת אמסטרדם קיבלה לידיה את הרשימות ופעלה ביעילות לאתר כל מי שניסו לחמוק מרוע הגזרה. כן, גם אם ב מלח הזקן לא דיברו על כך מילה וחצי מילה, העננה השחורה ריחפה גם ריחפה מעל ראשו של היינריך; בתחילה, לשם הזהירות, הפסיק להסתובב לבדו ברחובות, ואם יצאו שניהם יחד החוצה, בחרו בדרכים הקצרות והישרות ונמנעו לעבור ליד התקהלויות, שממילא התמעטו עד שנעלמו לחלוטין, ועשו הכול להתרחק משוטרים ומחיילים, ובמיוחד מהמשטרה הגרמנית הירוקה, והכול בלי לעורר את הרושם שהם נמלטים ממישהו או ממשהו. תקופה ארוכה השתעשעה ברעיון שיסתתר בחוות הדוד יוֹפּ בפְרִיסְלַנד; מי ימצא אותו בין ערמות הקש, הפרות והכבשים והחזירים. ומה עם הפרֵדה הממושכת? איך תחיה בלעדיו? והוא בלעדיה? הרי לא תעבור איתו לכפר. ואולי כן? היא הלכה להתייעץ עם הדודה פרנסיסקה. דווקא יכול להיות רעיון טוב, הסכימה הדודה; המשק מרווח, השכנים רחוקים, האוויר נקי והמזון בשפע; והדוד יופ כבר זקן, חי שם לבדו, לא יזיקו לו עזרה וחברה. אבל כמה שניסתה, לא הצליחה לצייר בדמיונה את דמותו הגבוהה, הדקיקה, של היינריך בסרבל כחול ובמגפיים גבוהים, קלשון כבד בידיו העדינות, חולב את הפרות בוקר וערב, מפזר להן קש, ממלא אבוסים בחציר, מפנה גללים חמימים, מצחינים, פניו האנינות מתעוותות בסלידה.

ואז, בתחילת יולי, הגיע המכתב. הדודה פרנסיסקה החזיקה אותו אצלה במשך כמה ימים עד שבוקר אחד, בזמן הארוחה, ללא אזהרה, החליקה אותו לעבר היינריך וביקשה שיקרא בקול. הגם שקרא את תוכנו בפנים חתומות, ניכר בו שבקושי כבש את הרעד בקולו; הדוד והדודה השימו עצמם כאילו אין למכתב הנורא כל משמעות וחשיבות, שהחיים יימשכו כרגיל, שיהיה די זמן למצוא מוצא; היינריך רק קיפל את המכתב וטמן בכיסו, אבל בתום המשמרת פנה לחדרו בלי לומר דבר, נעל אחריו את הדלת וסירב לפתוח למרות הפצרותיה. כל הלילה לא הצליחה להירדם, ובבוקר, בייאושה, הלכה להתייעץ עם הדוד תיאו. דמעות הציפו עיניה כשטיפסה במעלה המדרגות אל משרדו; דלת הכניסה היתה פתוחה למחצה, במשרד שררה דממה. מאוורר התקרה נע באטיות. שמש הבוקר ציירה כתמים על השולחן הגדול במרכז החדר; זו מול זו רכנו הפקידות המבוגרות על עבודתן, וכשנכנסה, בירכו אותה בהנהון. הדוד תיאו עמד ליד החלון, ספל קפה בידו, זנב סיגר מעלה עשן בין אצבעותיו, וכשהבחין בה התפשט חיוך רחב על פניו.

״מארטינקה,״ הניח את הקפה ופרש זרועותיו לעברה, ״מה מביאך אל דודך הזקן בשעת בוקר כה מוקדמת?״

״אתה לא זקן,״ אמרה. הדוד תיאו היה מבוגר מאביה בשנתיים או שלוש. במקצועו היה נגר ובנאי; היו שנים שבהן עסקיו פרחו; ספינות פרקו קורות אלון ולוחות אורן ואדר שהביא מהמושבות במזרח, פועליו בנו בכל רחבי העיר, במשך הזמן צבר הון ורכוש, צעד אחר צעד השלים את קנייתו של הבניין בפְּרִינְסהֶנְדְרִיקְסקָאדֵה. בקומה העליונה התגורר עם הדודה פרנסיסקה בדירה רחבת הידיים, שמחלונותיה הגדולים נראו האוניות העוגנות בנמל, בקומת הרחוב ניהלה הדודה את המלח הזקן, בר־מסעדה שימיו כימי נמל אמסטרדם, ובשתי הקומות בתווך, בחדרים המרווחים, המואפלים, אדומי הרהיטים וציפויי הקירות, קיבלו הבנות את לקוחותיהן. ואז החל רוכש גם את הבניינים לימינו ולשמאלו במחשבה שיום אחד יפנה את הדיירים ששילמו לו בינתיים דמי שכירות, ישלח את הבנות לדרכן, יחבר את הבניינים לאחד, ישפץ ויהפוך הכול לבית מלון מהודר. בינתיים ניהלה הדודה פרנסיסקה את עסקיה ביד רמה, המלח הזקן היה מלא מהצהריים ועד שעות הלילה הקטנות, הבנות נהנו משפע לקוחות קבועים ומזדמנים, והשניים ראו ברכה בעמלם. רק ילדים לא היו להם. כשמארטי שאלה פעם את אמה לפשר העניין, נענתה שהדודה אינה יכולה ללדת, שפעם חשבו לאמץ יתום או יתומה, אבל בסופו של דבר אימצו בית יתומים שלם שהקהילה המנוניטית הקימה באותן שנים בהילברסום: הדוד בנה לילדים מיטות ושולחנות וכיסאות, ובחגים נהגה הדודה לשלוח להם בגדים חדשים, עוגות וצנצנות ריבה ממטבח המסעדה; בדרכם היו חייהם מאושרים; עסקיהם ונדבנותם מילאו עולמם משמעות ופעילות. אביה נהג לכנות את אחיו הגדול ״קפיטליסט בתחפושת״, הדוד פטר את אחיו הצעיר כ״קומוניסט נאיבי״, אבל השניים אהבו זה את זה אהבת נפש, והדוד נהג לתרום למפלגה מעת לעת; ״בשבילכם, תייס,״ הניח פעם מעטפה בידו של אביה, ״שתזכור את אחיך ביום הנורא שבו הקומוניסטים המטורפים שלך יגיעו לשלטון גם כאן.״

אבל אלה היו זיכרונות רחוקים; במקום הקומוניסטים באו הנאצים, אביה נשלח לגלות, עסקי הדוד דעכו, עובדיו פוזרו, אבל מכוח נאמנות רבת־שנים, אולי מתוך רחמים, המשיך להעסיק את הנשים הללו, לא ברור במה.

הדוד נאנח. ״אלה אינם ימים טובים, מארטינקה, אבל מי אנחנו שנתלונן. בואי, נשב אצלי.״

הפקידות עקבו אחריהם בשתיקה בזמן שנכנסו לחדר הצדדי. ״שתי אלה,״ אמר כשסגר אחריו את הדלת, ״ממעטות לדבר, אבל שומעות הכול.״ הדוד התיישב בכורסתו, היא התיישבה מולו. הוא נטל סיגר חדש מתיבת העץ, בתשומת לב קטם זנבו לתוך מאפרת שיש גדולה. ״ומה שלום אחי הצעיר,״ שאל לבסוף, ״מה שמענו ממנו לאחרונה?״

״לא הרבה. הגלויה באפריל, ומאז כלום.״

הדוד גילגל את הסיגר בין כפות ידיו בשתיקה. ״אחי אדם חזק,״ אמר לבסוף. ״ויֵדע להסתדר. כל עוד יביא למוּפִים הארורים תועלת, לא יפגעו בו.״ הוא מולל באצבעותיו את ראש הסיגר, שלח בו אש בגפרור גדול, ינק פעם ופעמיים ושיחרר סילון עשן כחלחל לאוויר. מארטי אהבה את ריח הטבק המתוק שהלך עמו לכל מקום; אביה נהג לומר שהסיגר הוא סמלו של הקפיטליסט המנוון, זה שיושב בכורסתו ומונה את זהבו; בעצמו הקפיד לעשן סיגריות, כיאה לאיש מעמד הפועלים. אִמה, שתיעבה את צחנת הסיגריות שלו, גירשה אותו תמיד לעשן בחצר.

הדוד ליטף את זקנו. ״ולעסקים, חמודה, כמו שאומרים.״

״המכתב שהיינריך קיבל אתמול.״

הדוד בחן אותה במבט ארוך, מהורהר, אחר כך פנה לעבר החלון, ינק מהסיגר ופלט סילון עשן.

״אני זוכר את המכתב.״

״כתוב שעליו להתייצב בחמישה־עשר ביולי,״ אמרה. ״באחת בצהריים.״

״נכון.״ מבטו ריחף מבעד לחלון, אל מעבר לצמרת העץ שנעה לאטה ברוח אחר הצהריים. ״לא טוב בכלל.״

עצב נורא הציף אותה. לא. איש לא ייקח אותו ממנה. חייבת להיות דרך. וגם אם אינה יודעת מהי, תילחם ולא תוותר עד הסוף. ״וזה ממש עוד מעט, בעוד כמה ימים.״

״ומה חשבת,״ הביט בה בעיניו החומות, החודרות, ״בטח היה לך רעיון.״

״ברגע הראשון חשבתי על הדוד יופּ,״ אמרה. כבר שנים לא ביקרה אצלו, אבל משלוחי הגבינות והחמאה מהחווה המשיכו להגיע ל מלח הזקן כסדרם, כאילו לא היה כיבוש גרמני, כאילו לא הונהג קיצוב.

״רעיון לא רע, הדוד יופ,״ חייך הדוד חיוך קטן, ״יסתדרו מצוין, צמד השתקנים שלנו. הדוד ילביש את נערנו בחלוק ובמגפיים, ילמד אותו לעבוד בקלשון ולנקות את הרפת. בתוך שנה לא תכירי אותו.״

״מזה בדיוק חששתי,״ אמרה. ״הוא לא יחזיק שם מעמד שנה.״

״ייתכן,״ שיחרר הדוד סילון כחלחל נוסף לחלל החדר. ״ומה עוד עבר בראשך?״

״אני לא יודעת,״ הוצפו עיניה דמעות, ״ב מלח הזקן לא יוכל להישאר, עם כל הגרמנים שמסתובבים אצלנו.״

הדוד הביט בה בשתיקה. ״אל תדאגי, חמודה,״ אמר לבסוף, ״לא ניתן לאיש לקחת מאיתנו את נערנו היקר.״

״אבל איך.״ היא הוציאה ממחטה וקינחה את אפה. הו, כמה שנאה להיתפס בחולשתה, ״איך בדיוק.״

הדוד הביט בשעונו. ״כבר שתיים. הבתולות הזקנות מסיימות תכף את העבודה שאין להן, והולכות; כל המשרד יעמוד לרשותנו. נשב, נחשוב בשקט. שבוע זה המון זמן. ארצנו נכבשה בפחות.״

הוא פתח את הדלת וחזר למשרד; הנשים המבוגרות סידרו את השולחן והתארגנו לעזיבה. הן לא היו באמת בתולות זקנות, לפחות לא ורה; בנה טומי היה מבוגר ממארטי בשנה או בשנתיים, נער חסון ובהיר שיער, פניו חביבות ודיבורו רהוט; פעם, לפני המלחמה, נפגשו במקרה במשרד, כשבא לאסוף את אמו. וכעבור כמה ימים, כשנתקלה בו בקאלוורסטראאט, הנער אמר לה שלום והסמיק כולו כשענתה לו בחביבות. וערב אחד, כשחלף על פניה ברוקין, כשהיתה בדרכה מהלימודים ל מלח הזקן, אזר אומץ והציע ללוותה, בדרך סיפר על עצמו — שנרשם ללימודי רפואה בליידן, לבסוף החליט להתגייס לחיל הים ההולנדי, ובדיוק מחכה למועד הגיוס. אולי ייפגשו באחד מהערבים הפנויים שלה, הציע, אם בסדר מבחינתה, יטיילו קצת, ילכו לסרט, בדיוק מקרינים סרט אמריקאי חדש בטושינסקי, ואחר כך יאכלו גלידה, אולי ילכו גם לרקוד. מארטי הודתה לו בחביבות; אז עוד לא הכירה את היינריך בכלל, אבל התלהבותו המגושמת הרתיעה אותה, כך שלא רצתה לטעת בלבו אשליות, אך גם לא לפגוע בו, לבסוף הותירה אותו עם הבטחה מעורפלת, אמנם לא היום, אבל אולי פעם, והבחור הלך לדרכו נבוך, ומאז לא ראתה אותו.

״שלום, גברת ורה,״ פנתה לאישה המצומקת.

״שלום גם לך,״ ענתה הגברת ורה ביובש. ״מה שלומך?״

״תודה, גברת ורה, ומה שלום טומי.״

הגברת ורה נראתה מוטרדת. ״טומי בסדר, תודה לך.״

״תמסרי לו בבקשה דרישת שלום,״ אמרה מארטי, ״ממני, אם הוא זוכר אותי.״

״לא ידעתי שאתם מכירים,״ אספה האישה חפציה בפנים חמוצות, ״ושלום לך,״ חתמה ויצאה אחר חברתה.

״אין טעם לחשוב על הציפורים הצפודות,״ אמר הדוד כשהדלת נסגרה אחריהן. ״אחרי עשרים שנה במחיצתן, אפשר לומר שכמעט התרגלתי אליהן, אבל את לא חייבת. בואי, התקרבי לכאן, מארטינקה.״

הוא התיישב מול שולחן השרטוט והטה אותו לעברו, משך כיסא עגול, מסתובב, נטול משענת, והזמין אותה לשבת לידו, מהארונית הוציא דף לבן גדול שהצמיד ללוח בנעצי מתכת, בשביעות רצון החליק בכף ידו על הדף המתוח, חידד עיפרון; מארטי כבשה נשימתה כדי לא לקטוע את חוט מחשבתו; ממסמר לצד החלון הסיר סרגל עץ גדול בצורת האות T, הצמיד ראשו לדופן השולחן, ובתנועה מיומנת שירטט במרכז הדף קו אופקי ארוך, הסיע את הסרגל והוסיף קו מקביל, משם הוליך אותו בריכוז לאורך הדפנות וסגר את הקווים למלבן.

״הנה, זה המשרד שאנחנו יושבים בו.״ אצבעו ריחפה על פני הדף, לאורך הקווים. עכשיו היו שותפים לקשר, היא והדוד תיאו; הסכנה הסעירה את דמה. "שולחן השרטוט, והחלון שמעליו,״ סימן בקווים עדינים, ״והחלון שם,״ הצביע לעבר החלון המוארך בפינה השמאלית הרחוקה של החדר, ״והשולחנות של העלמות החביבות,״ שירטט במרכז הריבוע צמד מלבנים צמודים, ״כאן אֵמָה,״ סימן כיסא, ״ומולה וֶרָה, וזו דלת הכניסה,״ המשיך כמדבר אל עצמו, ״והחדר שלי, והמדרגות לעליית הגג.״ ולימין המדרגות, ביד בוטחת, את ארון ספרי החשבונות, ולידו ארון התיקים הרחב עם דלתות הזכוכית הגדולות, ובגומחה לצד המדרגות הלולייניות הוסיף את כיור הבדיל ומשטח העץ שעליו נהגו הפקידות להכין את ארוחות הצהריים לפועלים.

״והשאלה, מארטינקה, מה עושים עכשיו,״ לטף את זקנו; בניצוץ השובב בעיניו כבר ראתה זנב תשובה שלא העזה לבטא במילים; בהתרגשות עקבה אחר ידו שהסיעה את הסרגל בזהירות על פני השרטוט הלוך ושוב, כמתלבט באשר ליעדו הסופי, ואז, בקו החלטי ומדויק, חצה את התרשים לשניים, החלק האחד, הגדול, הכיל את רוב רובו של המשרד — החלון הכפול, שולחן השרטוט, שולחנות הפקידות, דלת הכניסה, חדרו הפנימי, המדרגות הלולייניות לעליית הגג; החלק שני, הזעיר, בודד את החלון הצר, את ארונות ספרי החשבונות ואת תיקי השרטוטים; ולאחר מחשבה טישטש באצבעו את קו הפחם הדקיק עד שנראה לפתע כקיר; בצד הקרוב לחלון סימן דלת, ומהארונות שירטט שני חצים אל מעבר לקו שהפך קיר, אל מקומם החדש.

״הנה, כאן, מארטינקה,״ הצביע הדוד על המלבן הקטן, ״כאן תהיה ממלכתו החדשה של נערנו.״

לבה קפא. כבר ראתה את הצללית הדועכת מאחורי קו העיפרון המטושטש. וכאילו לפוגג את החרדה שלא הצליחה להסתיר, שהקיר הזה, יותר משישמור עליו, יפריד ביניהם, הוסיף ברוך, ״ונבנה לו מיטה וגם שולחן, וכיסא ומדף, ויישאר מקום גם לארון קטן ולכיור.״

כחוששת לנתץ את הקסם שנרקם מול עיניה, את הסוד שרק היא והדוד תיאו שותפים לו, לא הגיבה.

״יהיה בטוח כאן,״ המשיך הדוד, ״נביא לו אוכל, יוכל לעסוק בענייניו, ותוכלי לבקרו, שלא ירגיש לבד.״

שמחה ופחד מילאו את לבה. כן. מה יותר פשוט מאשר להסתתר עד יעבור זעם. אמנם כבר חשבה להסתירו ב מלח הזקן, במזווה, במחסן הכלים והמצעים, אצל אחת הבנות בקומה השנייה, או סתם בחדרו במרתף. אבל זה היה רעיון מסוכן להיינריך וגם לדודה פרנסיסקה. רבים מדי הכירו אותו, שלא לדבר על האס־אס שנהגו להופיע במקום בערבים לכוסית שנאפס ולבילוי עם הבנות. כן, הרעיון הזה, של חדר קטן וסודי אצל הדוד תיאו, מעולם לא עלה על דעתה. המלחמה הרי לא תימשך לנצח. בלילות כבר היה אפשר לשמוע את המטוסים הכבדים העולים מן הים בדרכם לגרמניה. ואמריקה נכנסה סוף־סוף למלחמה. משהו יקרה בסוף. ועד שיקרה, ישמרו על היינריך. היא והדוד תיאו. שניהם ינצחו את הגרמנים. והיא תקשט לו את המסתור בתמונות זעירות, ותקטוף עבורו פרחים בגינה שמאחורי הבית, תביא לו אוכל ותאפה עוגות. והחדרון הזה יהיה המקום שלהם; עולמם הסודי. וכל עוד הם יחד, הרי אינם זקוקים למרחב. אהבתם תעניק את כל המרחב הנחוץ להם.

יונה אפורה הידסה על אדן החלון. הציצה פנימה, נקשה במקורה על הזגוגית. ״ומה איתן,״ החוותה בראשה לעבר מקומותיהן הריקים של הפקידות. אבל הדוד תיאו הניח כף ידו על זרועה. ״אל תדאגי, הציפורים הזקנות לא ירגישו בדבר. בוקר אחד יגיעו למשרד, אולי יבחינו שמשהו השתנה, שהמשרד התכווץ, שהחלון נעלם, שהקיר נצבע. אבל איש לא יתעניין, ואיש לא יתנדב לספר. הן עובדות אצלי שנים. עבודתן כאן היא כל חייהן. הכסף שאני משלם להן מציל אותן. כמו כולם, יפנו מבטן ויטמנו ראשן בענייניהן, לא יראו ולא ישמעו, לא ישאלו ולא ידעו.״

הביטחון בקולו, דבריו הבהירים, שיככו מעט מהחרדה. נכון; ככל שהזמן עבר, אנשים למדו לא לראות. אנשים מפוטרים בגלל שהם יהודים. אנשים נעלמים בכל יום. אנשים נלקחים מהרחוב לבלי שוב. בעצמה ראתה, מבעד לחרך בווילון בדירת הוריה, את האנשים שהוצעדו בשעת לילה מאוחרת אל תחנת הרכבת מַאוּדֶרְפּוּרְט, מבעד לדלת המלח הזקן עקבה בעיניה אחר השיירה שחצתה בחשכה את פְּרִינְסהֶנְדְרִיקְסקָאדֵה ונבלעה באמסטרדם סֶנְטְרָאל. האם מישהו אמר על כך משהו. בתקופות כאלו, כל אחד מנסה לעסוק רק בענייניו; החיים הופכים קשים מיום ליום, וכדי להמשיך לומד כל אחד לסובב את הראש. מי מחפש לעצמו בעיות; די לכל אחד בשק הצרות הגדוש שלו; אביה ודולף, בעלה של השכנה מרגריט, שילמו את המחיר על שהעזו להתנגד. איש לא יתנדב להיות הבא בתור. וה"אחיות", כפי שנהגו לכנותן בפניהן, "הציפורים הזקנות", כפי שכונו מאחורי גבן, עבדו במשרדו של הדוד תיאו משחר ההיסטוריה — אירגנו הזמנות, הכינו חשבונות, סידרו שרטוטים בארונות; בימים הטובים ערכו לדוד ולפועליו את ארוחת הצהריים על השולחן בעליית הגג. בחופשת הקיץ שבה מלאו לה ארבע־עשרה, הסכים הדוד להעסיק אותה במחסנים. מהרגע הראשון התענגה על מגע העץ המחוספס, על ריח הלכּה הטרייה שריחף בחלל ועל מראה כלי העבודה המשומנים המסודרים לאורך הקירות; היא עזרה לפועלים למיין עצים על פי סוגים וגדלים, קשרה חבילות בסרטי בד; בהפסקה ישבה עם כולם לארוחה, מתמלאת ואינה שבעה בריח הלחם השחור הטרי, בניחוח ההרינג הכבוש הדק, החמצמץ; ואת חריפות הבצל הקצוץ, שהעלתה דמעות בעיניה, פוגגה בכוס חלב מקציף ובפרוסת לחם בחמאה עם שכבה נדיבה של הֵחֶלְסְלָאךְ, אותם פתיתי שוקולד זערערים שהופיעו בשווקים באותה שנה וכבשו בסערה את ילדי הולנד; ובעודה לוגמת את החלב ונוגסת בלחם ובשוקולד, אהבה להקשיב לסיפורי הפועלים, אינה מסירה מבטה מהדוד תיאו, שפימפם בסיגר שלו בראש השולחן, לוגם בשתיקה מהקפה שהונח לפניו. כן, אין סיבה לדאגה; הפקידות הוותיקות הפכו במשך השנים לחלק ממשפחתו של הדוד.

״אוֹנְדֵרדָּאוּקֶר,״ מילמלו שפתיה. צוֹלֵל. השם שאיש אינו מעז לבטא בקול. צולל. המנודה שאיננו רשאי להלך עוד על פני האדמה, הנרדף שיורד אל מתחת לפני המים כדי למלט נפשו, המוקע שלא יראה עוד אור יום.

הצולל.

המת־החי.

רוח הרפאים.

האיש ללא שם.

האיש משום מקום.

כן, הצולל.

היינריך יהפוך צולל.

אט־אט חילחלה המילה לתוכה. צולל. עד אותו הרגע אף פעם לא הירהרה במשמעות המילה האיומה. ומעולם לא העלתה על דעתה שיגיע הרגע ותיגע בה ובחייה. צולל, גילגלה את ההברות על לשונה. היא ניסתה לחשוב על היינריך כמת־החי. כנוכחות נסתרת. כשם חסר צורה. כאדם ללא צל. וככל שניסתה לעכל, הבינה מה רבים הם הדברים שלא יקרו עוד: שוב לא ילכו יד ביד לאורך הפְּרִינְסֶנחְרַאכְט, לא יעמדו על שפת התעלה, לא ישליכו פתותי לחם לברווזים, לא יצפו בעונג כשילכדו אותם במקוריהם השחורים. שוב לא יטיילו בין דוכני שוק אלברט קָאוּפּ, לא יקנו לחם וגבינה ויין, לא יפרשו שמיכה משובצת על מדשאות סָרְפָתִיפָּארְק, לא תניח ראשה על ירכיו ולא תאכל ענבים מתוקים מכף ידו, לא תעקוב אחר מסע העננים בשמי הקיץ, מבטיהם לא יצטלבו ושפתיהם לא ייפגשו, לא תשתרע בסירה המתנדנדת ולא תתמתח בעצלות תחת שמי התכלת, לא תקשיב בעיניים עצומות לרחש המשוט המפלח את המים השלווים.

והיינריך, כיצד ייראו חייו. מרגע שיצלול לא יראה איש מלבדה; לא ינשום את אוויר העולם, לא יתענג על חמימות קרני השמש, על ליטוף הרוח או על סער הגשם. איש לא יראה אותו. איש לא ישמע קולו. רק היא תדע מה שלומו. אפילו לאִמה לא תספר; בשביל מה לסכן אותה. בשביל מה להוסיף על הסכנות של היינריך. אבל אמה הרי קוראת בה כבספר פתוח. וממילא מעולם לא הסתירה מפניה דבר. משא הסוד היה כבד, כמעט משתק. גורלו של אדם יונח על כתפיה. ורק על כתפיה שלה. ומה אם יקרה לה משהו. אולי בכל זאת תספר לאמה, למקרה שדברים ישתבשו.

אבל אין צורך להחליט את כל ההחלטות החשובות כרגע. זמנן יגיע. כך או כך, היינריך יהפוך הצולל הסודי של משפחת דה־יונג. כן, היא תדבר איתו תכף ומיד. הצו הורה להתייצב ביום רביעי, חמישה־עשר ביולי. נותר רק שבוע. שבוע! ואסור לחכות לרגע האחרון. כמו תמיד, הגרמנים הרי יפתיעו כמה ימים לפני כן.

״בואי, מארטינקה, עבודה רבה לפנינו,״ אמר הדוד תיאו. ״נוכל לעבוד רק בסוף השבוע, כשהמשרד ריק. ומעתה אסור לאיש לדעת,״ וכאילו קרא מחשבותיה, הוסיף, ״גם לא בחורנו. ספרי לו, רק בלי לציין איפה. הכיני אותו שיחכה לו חדר, קטן אמנם, אך עם כל הדרוש. חוץ מחֶבְרָה, כמובן. אבל גם זה לא תענוג גדול בימים אלה.״

הדוד תיאו קרן כוח וסמכות. היא נזכרה באביה ועיניה הוצפו דמעות, והיא הניחה ראשה על כתפו של הדוד ובכתה; הוא ליטף שערה בשתיקה. האם חשב על אחיו. ״יהיה בסדר, מארטינקה,״ אמר לבסוף. ״עוד חודש, עוד שנה, בסוף כולם ישובו. המופים הארורים ינצחו אולי בקרב ובעוד קרב, אבל יומם עוד יגיע. העיקר להחזיק מעמד, יום ועוד יום ננשוך שפתיים, אבל נישאר בני אדם. את זה לא ניתן לאיש לקחת מאיתנו.״

״אתה באמת חושב ככה?״

בימים רגילים הדוד תיאו לא היה אדם של מילים רבות. גם הנאום הזה היה ארוך מדי מבחינתו. ״נשאיר את הדיבורים לפעם אחרת,״ פסק. ״יש לי עוד המון עבודה, ועוד מעט העוצר. שובי מחר. וֵרָה ואֵמָה מסיימות בשתיים. בואי לאחר מכן, שלא תראינה אותך. ומחרתיים אתן להן יום חופשי, כך שיעמוד לרשותנו כל סוף השבוע.״

למחרת, כשהגיעה למשרד, הציפורים הזקנות עדיין היו שם; הן קיבלו פניה במנוד הראש הרגיל. אֵמה היתה שקועה בסידור ניירות ובהחזרת תיקים לארונות, ורה סיימה לסדר את הכוסות והצלחות השטופות במייבש ורוקנה את המאפרה. אחר כך התעטפו בצעיפיהן, הינהנו בשתיקה לשלום ונעלמו חרש בחדר המדרגות.

״הן תהיינה בסדר,״ אמר הדוד. ״הן פשוט לא אוהבות לדבר. ימים שלמים עוברים בלי לשמוע ציוץ מכיוונן.״

הוא שלף מתוך אחד התיקים תרשים גדול שפרש על שולחן השרטוט והצמיד בנעצי מתכת בארבע הפינות, כיוון את לוח העץ כך שיוכל לראותו מולו גם ממרחק, ממגירה הוציא חוט מדידה וגיר שנעץ מאחורי אוזנו, ואת קצה החוט הושיט לה שתצמיד לקיר, קרוב לפינה הימנית, בין קצה הארון לחלון; הוא משך אותו למרכז החדר בזווית ישרה וסימן על הרצפה צלב, הנחה אותה לעבור לפינה השמאלית, אל בין קצה הארון השני לכיור, ושוב משך את החוט למרכז החדר וסימן צלב נוסף מול הראשון, ואז ביקש שתעמוד בין שני החלונות בדיוק מול הצלבים, ומשך את החוט בזווית ישרה וחיבר את שניהם בקו אחד ארוך, ושוב ביקש שתעביר את החוט, פעם ימינה, פעם שמאלה, ושתעמוד כאן, ושתעמוד שם, ועוד שני צעדים לצד זה, ושלושה צעדים לצד ההוא, אט־אט התכסתה רצפת העץ בקווים לבנים. ״הארונות ינועו כשני מטרים לכיוון מרכז המשרד,״ הסביר הדוד תיאו. ״בין החלון הגדול לקטן נבנה קיר עץ כפול, בין הדפנות נמלא בסמרטוטים, לבודד רעשים שעלולים להסגיר את בחורנו. ואת דלת הכניסה נסתיר מאחורי הארונות. וכאן, תחת החלון הקטן,״ הצביע הדוד, ״נבנה שולחן, לא גדול, אבל מספק, ונשים כיסא, ולאורך הקיר מיטה קטנה, ומעליה מדף לספרים, ובצד ארונית למצרכים, ולקיר החדש נצמיד כיור,״ המשיך בהתלהבות, ועיניו נצצו לרגע בשמש אחר הצהריים שהציצה מבין ענפי הבוקיצה הענקית מעבר לחלון. ״ובין הכיור למיטה נבנה ארון בגדים גדול.״

מארטי עקבה אחריו כמכושפת. מקום מקלטו של היינריך קם לתחייה למול עיניה.

״ובתוך הארון,״ הנמיך הדוד קולו, ״נבנה תא־סתרים בגודל אדם, שיהיה אפשר לנעול מבפנים. רק למקרה, את יודעת.״ הדוד העביר עיניו על החדר כעורך חישובים בינו לבין עצמו. שתיקתו עוררה בה חשש, התרגשות. ״זהו, לעבודה, מארטינקה,״ מחא כפיים. ״אין טעם לשקוע במחשבות, יש לנו סוף שבוע אחד להשלים את המלאכה. בשני בבוקר הכול גמור. רק טיפשים מחכים לרגע האחרון. בואי, נתחיל בלהעביר את הארונות למקומם החדש,״ ובמחשבה שנייה הוסיף, ״אולי נרוקן אותם קודם,״ וכך שלפו את התיקים במהירות וסידרו בערמה לרגלי הקיר הנגדי, אחר כך הסיעו לשם את הארונות הריקים, הדוד דחף מאחור, מארטי הובילה מלפנים. היא חשבה על חייו העתידיים של היינריך, ואיך יצליח לשמור על דממה מוחלטת בשעות שהמשרד עובד, איך יעלים עצמו לרוח רפאים במשך ימים ושבועות, אולי אפילו חודשים ושנים. כן, שנים יהיה שם, בחדר הקטן והחשוך, לא יראה אור יום, לא ישוחח עם איש מלבדה, כצל חרישי ינוע בין הקירות.

אבל הדוד תיאו לא הניח לה לשקוע במחשבות. הם הסיעו הצידה את השולחנות של האחיות הזקנות, ועליהם הרימו את הכיסאות הכבדים, וכשהמשרד הגדול היה ריק ברובו, טיפסה אחריו אל עליית הגג. חומרי הבנייה כבר היו מוכנים — קורות ארוכות, לוחות רחבים, פח צבע גדול וצמד מברשות חדשות, מסור פלדה משונן ופטיש גדול ופטיש קטן, וחפיסת מסמרים ארוכים, וחפיסת ברגים — הכול חיכה בסדר מופתי. מתי הספיק לארגן הכול. וכשסיימו להוריד למשרד ולסדר לאורך הקירות, הערב ירד והעוצר עמד להיכנס. כשיצאו לרחוב הרגישה מעודדת. הם יעמדו בכך. היינריך יינצל. נוכחותו השקטה של הדוד תיאו השרתה עליה ביטחון. הם קמו ולקחו את גורלם בידיהם. והם יצילו את היינריך. במובן מסוים כבר הצליחו בכך.

רוחה היתה קצרה; כל הלילה ראתה את החדר מול עיניה: את הקיר שיחלק את המשרד לשניים, את המיטה ואת המדף שמעליה, ואיך תניח עליו את אגרטל התכלת הקטן שתעביר מחלון חדרה; ובכל שבוע תחליף את הפרחים; נרקיסים ויקינתון באביב, דָּלִיּוֹת בקיץ, חרציות ואַסְתֵּרים בסתיו. כן, כבר היתה לה תוכנית: אם היינריך לא יוכל לצאת אל העולם, תביא היא את העולם אליו; באהבתה תקטין את העולם למידת חדרו. ותכין לו עוגות קטנות. ובכל פעם תפתיע אותו בעוגה אחרת. הוא מיעט לאכול, אבל עוגות מתוקות אהב. ויהיו לו הספרים שלו. וכשתבוא, תתאר בפניו את העולם בצבעים כה חיים, שירגיש כיצד החיים מגיעים אליו. וממילא העולם שבחוץ כה עצוב בימים אלה, כה אפרורי. לפחות בחדרו הזעיר לא יראה את המופים הארורים, ואת השיירות החוצות את העיר בלילות אל תחנת הרכבת. לפתע שמחה בשבילו, שמסתורו יגן עליו מרעש העולם. שיוכל לעסוק בענייניו ללא דאגה. והמלחמה הרי תסתיים יום אחד.

אבל באמצע הלילה התעוררה בבעתה. בחדר שררה עלטה מוחלטת, האוויר היה מעופש. ממעמקי ארון הבגדים שמעה את קולו של היינריך מתחנן לעזרה. כשרכנה פנימה, חשה כאילו ניצבה בפני תהום עמוקה. היא שלחה ידיה וגיששה בחשכה, אבל קולו של היינריך התרחק ונחלש. איפה אתה, הנריקי, בכתה, אני לא רואה כלום. ראשה היה סחרחר. היא ניסתה לאחוז בדופן הארון כדי לא ליפול פנימה, אבל גופה היה משותק. דלתות הארון סגרו עליה. האוויר אזל במהירות. היא רצתה לקרוא לו שיחזיק מעמד, אבל קול לא בקע מפיה. לבסוף הצליחה להתעורר; פס אור קלוש חדר מבעד לווילון. היום החל לעלות. היא משכה עצמה מהמיטה אל חדר האמבטיה ורחצה פניה במים קרים. לא. היינריך לא יצטרך להשתמש במחבוא שהדוד מתכנן לו בארון. לא. זה יהיה רק לרגע שלא יגיע לעולם. המופים לא ימצאו את המסתור המושלם. התא הסודי בארון יישאר ריק.

כשהגיעה למשרדו של הדוד, היתה השעה כמעט תשע. הווילונות והחלונות היו פתוחים, שמש פיזזה על רצפת העץ; ענן נסורת קל ריחף באוויר. הדוד חיבר את השולחנות של האחיות הקשישות לשולחן עבודה גדול רבוע. זה לצד זה כבר נחו כלי העבודה, ולצדם העלה הקפה שלו אדים; במרכז החדר התנשא סולם גדול, פתוח על שתי רגליו. כשסיגר כבוי בפיו, סידר הדוד תיאו לאורך קווי הגיר הלבנים את קורות העץ שניסר לפני שהגיעה; לוחות עץ חתוכים וממוספרים בפינותיהם בגיר נשענו זה על זה על הקיר, ולצדם צמד סלי בד גדולים, תְפוחים, שהתקשתה לעמוד על טיבם, אבל לא שאלה מה תפקידם. מתי הספיק לעבוד על כל אלה.

״בדיוק בזמן, מארטינקה,״ חייך אליה הדוד תיאו. ״אני חושב שנתחיל.״

הם עבדו בשקט ובריכוז. קודם הרימו מסגרות עץ גדולות מהרצפה לתקרה, ובתוכן בנו צלב, ואז חיברו את הקורות לאורך ולרוחב, משאירים פתח לדלת בקרבת החלון. לקראת הצהריים כבר עמד שלד הקיר חזק ויציב. הדוד הצית את מחצית הסיגר שחיכה לו במאפרה ובחן את מעשה ידיהם בסיפוק; מארטי הכינה לשניהם קפה והוסיפה כמה עוגיות שמצאה במגירה במטבח, הדוד החליק יד על הקורות, וכדי להיות בטוח חיזק פה ושם במסמרים. כשהגישה את הקפה, אפילו לא התיישב לנוח. הוא עבר על לוחות העץ, ובעיפרון ששלף מאחורי אוזנו רשם הערות ומספרים בשולי השרטוט שפרש על השולחן. עצב והתרגשות הציפו את לבה. תא המסתור הלך ולבש צורה. לפתע נחרדה מממדיו הזעירים; היכן תיכנס המיטה בכלל, והארון, והשולחן, ואיך יצליח לנוע ביניהם.

והדוד תיאו סיים את חישוביו. הוא סידר את הלוחות על הרצפה למלבן גדול, שמעליו הניח שכבת לוחות נוספת; השמש צצה מול החלון, צללית שלד העץ הצטיירה על הקיר; לוח אחר לוח מצא את מקומו; חלל התא הלך ונעלם; בתוך פחות משעה הושלם דופן הקיר מצדו הפנימי של החדר ונסגר. כשיצאו מהתא, המשרד נראה לפתע קטן יותר. לנוכח פניה המודאגות הפטיר הדוד, ״אל תדאגי, כולם יתרגלו,״ וביקש שתביא את סלי הבד, שבאופן מפתיע היו כבדים מאוד, וכשפתחה את הסרטים שבהם נצררו, ראתה שהם דחוסים בבדים צבעוניים, בגדי תינוקות, אפודות צמר ישנות, שמיכות וסדינים ששימשו פעם את בנות המלח הזקן ואורחיהן, ועוד מיני סמרטוטים שהתקשתה לזהות את מקורם; הדודה פרנסיסקה רוקנה ודאי את כל אוצרותיה. הם דחסו את הסמרטוטים בין קורות העץ, כל משבצת שהתמלאה כוסתה מיד בלוח עץ שמוסמר במהירות ובשקט. לקראת השעה ארבע היה הקיר בנוי. הדוד התרחק ובחן אותו בתשומת לב, אחר כך עבר לוח אחר לוח, נקש במפרק אצבעו, הוסיף מסמר כאן ומסמר שם, וכשסיים הושיט לה מָרִית והראה לה כיצד למלא ולהחליק את המרווחים בין הלוחות במין חומר צמיגי שקרא לו מֶרֶק. ובזמן שעבדה הרכיב למשקוף צירי ברזל והוריד מעליית הגג דלת, וביחד תלו אותה על הצירים, ולאחר שימון וכוונון זהיר במהלומות פטישון, נסגרה הדלת ונפתחה בקול אוושה חרישית. החדר החדש עמד על מכונו; במאמץ העזה להיכנס פנימה. החדר היה זעיר אמנם ואפלולי, אך באופן לא ברור מרווח ונעים.

״נהיה מאוחר,״ אמר הדוד. ״יום שישי היום. השוק תכף נסגר; נצבע במהירות את הצד החיצוני ונסתלק לפני שמישהו יתחיל לשאול שאלות. נוכל להמשיך מחר.״

אבל מחר שבת בבוקר. וביום ראשון ייכנס למסתור ולא יצא ממנו עוד. הערב תבשר לו את הבשורה. שוב ושוב דחתה את הרגע; תחילה בגלל שהבטיחה לדוד תיאו לשמור את הדבר בסוד. אחר כך לא רצתה להבהיל את היינריך. ואז לא נמצאה הזדמנות. כל כך רצתה לעשות זאת בחגיגיות, לשבת מולו, לאחוז בכפות ידיו, להעביר לו את השמחה וההקלה, שנמצאה הדרך, שחייו ניצלו. שהמופים יצטרכו לפרוק זעמם על אחרים. שהמלחמה שלו הסתיימה. במובן מסוים, כמובן. כי במובן אחר רק החלה. שבלי להתלבט, בלי להתענות בספקות, המציאות כבר הכריעה עבורו.

כשהגיעה ל מלח הזקן, היינריך כבר סיים לערוך את השולחנות לארוחת הערב; המפות הצחורות, הצלחות הלבנות־תכולות, הסכינים והמזלגות המוכספים, כוסות היין הנוצצות, הנרות שהודלקו על כל שולחן; הדודה פרנסיסקה הקפידה לנהל עסקיה כאילו אין מלחמה בעולם. הקצינים הצעירים שישבו בפינה בחנו אותה בסקרנות כשנכנסה. היא הובילה אותו בזרועו אחריה אל המשרד של הדודה מאחורי דלפק הקבלה; הושיבה אותו בכורסה ואמרה לו לא לזוז; העלתה מהמטבח מָגֵס מרק אפונה ופִּנְכַּת הָאשֶה עם תפוחי אדמה חמים; ריחות בשר העגל, הבצל המטוגן והיין עירפלו את חושיה; כל שריר בגופה כאב מהעבודה, אבל הדם תסס בעורקיה; בלהט הבנייה, מהבוקר לא אכלה. ומכיוון שזו ארוחה חגיגית, אחרונה, לא שלחה אצבעותיה אל התבשיל כמו שאהבה, אלא ערכה בסבלנות את הצלחות, המפיות, הסכו״ם והכוסות, וביקשה מהיינריך להביא מהבר בקבוק ריזלינג ולהדליק את הנרות. וכרגיל, ציית בשקט; רק לעתים רחוקות עירער על דבריה או שאל לפשר כוונותיה. בארבע השנים שלהם יחד למד לסמוך עליה בעיניים עצומות; ולמה לא, הרי היטיבה לנהל את עולמו — בחוכמה, בנדיבות, בקפדנות. ובפעמים הנדירות שתהתה אם אינה מפריזה, התשובה היתה ברורה — אלה לא ימים רגילים, והם לא בחור ובחורה רגילים.

היא טרפה את האוכל, היינריך רק גילגל את היין בכוסו וניקר בבשר, עיניו מושפלות, פניו עגומות. כך היה מאז הגיעה הודעת ההתייצבות. ימים שלמים הסתובב קודר, מיעט לדבר, ובשעות שלא עבד הסתגר בחדרו הקטן, שכב במיטה ובהה בתקרה. רק עכשיו שמה לב כמה כחשו פניו.

״אתה לא רעב?״

הוא הניד בראשו לשלילה, ורק המשיך לגלגל את היין בכוס בתנועה חד־גונית.

העצב בעיניו שבר את לבה. היא הניחה את המזלג. ״יש משהו שרציתי לספר לך,״ אמרה לבסוף, ״משהו חשוב.״

״מעניין,״ אמר. ״ומה מונע בעדך לספר לי את המשהו החשוב שרצית לספר לי ומשום־מה לא סיפרת.״

״רציתי לספר לך,״ שקלה בהיסוס את דבריה, ״שבסוף לא תצטרך להתייצב.״ היא הניחה כף ידה על זרועו. גופו רעד; היא ליטפה את שערו הבהיר, הסירה את משקפיו וניקתה את העדשות במפית, הניחה אותם בצד השולחן. ״אני אוהבת את העיניים שלך,״ הוסיפה ברוך. ״לילדים שלנו יהיו עיניים כחולות, בהירות. אני בטוחה בכך.״

״אולי תספרי לי כבר,״ אמר. ״איך קרה הנס; החבר שלך שיכנע את החברים שלו לוותר עלי?״

״לא,״ אמרה. ״לצערי, נראה שלא. אבל הכנו לך מקום מסתור,״ התקשתה לכלוא את התלהבותה, ״שנינו. דוד תיאו ואני. הכול כמעט מוכן. לא נותרה הרבה עבודה. והוא ימצא חן בעיניך, המקום,״ אמרה בהתרגשות, ״יהיה רק שלך. ואתה תהיה שם עם עצמך, ללא הפרעות, ועם הספרים שלך.״

הוא הביט בה מופתע. ״עם הספרים שלי?״ קימט מצחו. ״ואיפה נמצא החדר הזה שהכנתם לי,״ שאל.

״אל תכעס, הנריקי,״ אמרה, ״חייבים לשמור הכול בסוד. תדע הכול ביום ראשון, כשתעבור לשם. איש לא ידע. רק הדוד תיאו ואני, ואתה כמובן. אתה תראה, יהיה לך טוב שם.״

״הבנתי,״ סיכם ביובש. ״יש חדר, שהכנתם בשבילי, אני עובר לשם מחרתיים, אבל אסור לי לדעת איפה.״

״עוד קצת,״ הפצירה. למה אינו שמח; למה כל כך קשה לרצות אותו. ״תכף הכול יהיה ברור. אף אחד לא ייקח אותך ממני לעולם,״ אחזה בידו בהתרגשות, ״ואני אבוא לבקר אותך. ואיש לא ידע.״

ידו היתה לחה ורפויה, והוא משך אותה בקרירות. ״טוב, אז זהו זה,״ חתם. ״מניח שתיאמת גם עם הדודה פרנסיסקה, שתתחיל לחפש עובד שיחליף אותי במטבח. החיים הרי צריכים להימשך.״

״נחמד מצדך שאתה חושב על אחרים לפעמים,״ אמרה.

במרירות פינתה את הכלים. כשחזרה מהמטבח, המשרד של הדודה פרנסיסקה היה ריק. טוב שהלך. גם לה מגיע רגע לבד עם עצמה. למה אינו יכול להיות נחמד. אנשים מסכנים עצמם בשבילו. היא לקחה סיגריה ומצית משולחן העבודה של הדודה, התיישבה בכיסאה, הרימה רגליה על השולחן. אין טעם לכעוס עליו, חשבה כשהציתה את הסיגריה; רק לעתים רחוקות עישנה. אולי סיגריה תרגיע משהו מהעצב שגאה בה, מהעייפות; צריבת העשן בעיניה הציפה אותן בדמעות. אלה הלילות האחרונים שלו כאן. לא סתם נראה אבוד. אין לו איש בעולם מלבדה. לא זה הזמן לצפות להכרת טובה. ועל מה בכלל היא מצפה ממנו לשמוח. החדרון שבנו לו, המסתור, אינו יותר מארון מתים לאיש חי. מחשבותיה התערפלו; הסיגריה המתכלה חרכה את אצבעותיה; הזמן אוזל, ואין בו רחמים. והיא מעכה את הבדל במאפרה, ניקתה את הפירורים מהשולחן ויצאה.

דלת חדרו היתה פתוחה קמעה, הוא ישב על המיטה ועילעל בספר. כשנכנסה אמר בעצב, ״אני מתנצל.״

״זה בסדר, הנריקי,״ אמרה בלאות, ״אלה זמנים קשים לכולנו, למה שלא נלך פשוט לישון.״

אבל למרות העייפות והיין לא הצליחו להירדם; היא חיבקה את מותניו וליטפה את שערו; כבר התרגלה לריח השקדים של גופו. ומה יהיה מעתה. ערפל נסורת וריח טבק וערמות בדים ישנים וצמר עטפו את שנתה; פטישים נעצו מסמרים בלוחות עץ, החשכה סגרה עליה. מהחום התקשתה לנשום. היינריך מילמל משהו מתוך שינה. אני אוהבת אותך, הנריקי, לחשה לאוזנו בלי קול, למרות שלפעמים אתה ממש ילד מפונק ובלתי נסבל.

מעומק שנתה שמעה את הנקישה החרישית על הדלת. היא התעטפה בסדין ופתחה. זה היה הדוד תיאו. מבלי להרעיש התלבשה, נשקה לצווארו של היינריך ויצאה. הרחובות היו ריקים והם חצו אותם בהליכה מהירה, מנסים לא למשוך תשומת לב; מלאכה רבה ציפתה להם.

4

כל הבוקר עבדו בשקט; היא צבעה את הקיר בלבן־צהבהב דהוי, מלכלכת את הצבע הטרי באבק פחם, שלא ייראה חדש מדי. הדוד תיאו עבד בחדרון הזעיר; בנה תא שירותים, חיבר את האסלה לביוב, הרכיב כיור, העביר את צינורות המים הנכנסים והיוצאים, מעל הכיור התקין מדף ומעליו תלה ראי קטן, וכשסיים הזמין את מארטי לראות; החדרון היה צפוף לשניהם, אבל אחד יוכל להסתדר בו, לאחר שיתרגל; הם התקינו את הדלת וּוידאו שהיא נפתחת ונסגרת היטב, הדוד הזרים מים בברז ובאסלה וסיכם בסיפוק, ״זהו, בחורנו מסודר.״ אחר כך הרכיב את ארון הבגדים בין דופן השירותים לקיר והתקין בו את התא הסודי, בודק שוב ושוב שהמכסה נסגר מבלי להשאיר סימן ושהבריח הפנימי מחליק פנימה והחוצה, ואז את המיטה, ומעליה תלה מדף, ולבסוף חיבר את השולחן לקיר תחת החלון הפונה לסנרדאמסטראאט. מפעם לפעם נחה ממלאכת הצביעה והשחילה ראשה פנימה. זנב הסיגר כבוי בזווית פיו, פניו מרוכזות, עבד הדוד בריכוז ובסבלנות, שולף מסמר אחר מסמר מנרתיק עור ונועץ בשתיים־שלוש מכות פטיש מדויקות. בצעירותו היה הדוד תיאו נגר־אומן, אבל מאז שעסקי הבנייה שלו פרחו, פועליו עבדו עבורו. היא נהנתה לראות כיצד נעוריו שבים אליו וגופו הגדול, הכבד, נע בזריזות ובמיומנות בחלל הזעיר.

כשסיים, הזמין אותה שוב להיכנס. הוא הצביע לעבר הארון, ביקש ממנה לפתוח את הדלתות ולהרים את קרקעית הארון; באפלולית החדר עקב בהנאה אחר ניסיונותיה הכושלים. שוב ושוב מיששה את לוח העץ המלוטש, החליקה על החיבורים לדפנות, וללא הועיל. ״מרימה ידיים,״ אמרה. ״אי אפשר לפתוח את הדבר הזה.״

״אני מקווה,״ אמר הדוד, ״אבל לעולם אין לזלזל במופים.״ והוא הוליך את אצבעותיה עד שחשה במגרעת זעירה בין הקרקעית לדפנות האחוריות, ואז הנחה אותה כיצד להשחיל אצבע לנקב מוצנע ולמשוך; המכסה התרומם ללא קושי, החליק חרש ונצמד לדופן הארון.

״היכנסי בבקשה,״ אמר בשקט. ״אני רוצה לוודא שהחישובים שלי היו מדויקים.״

היא הביטה בו בחשש.

״בבקשה, מארטינקה,״ אמר. ״זה חשוב.״

היא רכנה והכניסה רגל לתוך התא הסודי; ראשה התנגש בתקרת הארון כך שנאלצה להתכופף כדי להשחיל את הרגל השנייה. ״רדי בזהירות על הברכיים ותשכבי על הצד,״ הורה, ״את היד הימנית קפלי תחת הבטן, בשמאלית סגרי בזהירות את הדלתות באמצעות הידית הפנימית הזאת,״ הוליך את ידה, ״ואז את המכסה, בידית הזאת,״ והוא הניח את כף ידה על כפיס שלא השגיחה בו קודם, ״משכי בעדינות, והלוח יחליק וייסגר.״

היא נעצה בו מבט מבועת. ״כן,״ אמר, ״מתנצל. חייבים לבדוק, מחר כבר לא נוכל לתקן.״

לבה הלם. היא כיווצה עצמה עד שמיקמה עצמה על הקרקעית. האוויר בארון היה רווי נסורת וטרפנטין. בהלה נפלה עליה. היא הרגישה שהיא מתעלפת. ״ועכשיו, בזהירות, סגרי את דלת הארון בידית ומשכי את המכסה פנימה. פתחתי נקבים בדופן הארון, ממש מאחורי גבך,״ קולו היה רחוק, עמום. ״מאמין שלא תיחנקי בפנים.״

מבוהלת, הושיטה יד ומשכה בצייתנות את הדלתות. היא גיששה באפלה ומשכה את מכסה העץ בעדינות. ״את שומעת אותי, מארטי,״ נשמע קולו של הדוד תיאו רחוק. היא הושלכה לקרקעית באר; היא הניעה ראשה ככל שהמקום התיר לה, אבל לא הצליחה לראות את השמים. מכאן כבר לא תצא. בחרדה ניסתה לרווח את איבריה. ״העבירי את היד בעדינות על המכסה עד שתאתרי את הבריח, והחליקי אותו כלפי חוץ. אל תדאגי, אני כאן.״

בריח המתכת היה בדיוק מעל לראשה, וכשנגעה בו החליק חרש למקומו וננעל בנקישה עדינה. המיומנות שבה נבנו הארון ותא המסתור השרתה עליה ביטחון. הדוד תיאו יודע מה הוא עושה. שכלו החד, ידיו הטובות, התבונה שבה ניהל את ענייניו, יצילו את היינריך. היא עצמה עיניה וניסתה לרפות את איבריה. התא הזעיר היה בדיוק במידת גופה. לרגע צפה בו כעובר ברחם. והיינריך כחוש ממנה; הוא יתקפל ללא קושי.

״עכשיו תספרי מאה פעימות,״ הדוד תיאו נשמע עמום מעבר לחומות העץ. ״שניווכח שיש מספיק אוויר. אל תעני לי, רק הקישי על הדופן בכל עשר פעימות, שאדע שאת בסדר.״

ראשה היה סחרחר. פניה התלהטו. עשר, נקישה, עשרים, נקישה. היא יכולה למות כאן. היינריך יסתתר כאן, רודפיו לא ימצאו אותו, בינתיים יתעלף, המופים ילכו לדרכם, הוא ייחנק וימות. בהלה עצומה אחזה בה. שישים, נקישה. ״הכול בסדר?״ שמעה את הדוד תיאו מבחוץ.

היא נקשה בבהלה. לא היתה תגובה. נקשה שוב, ושוב, ושוב, עד ששמעה קולו של הדוד מאשר לה לצאת. היא הושיטה יד ושיחררה את הבריח, הדפה את המכסה והתרוממה, ובתנועה אחת חזקה פתחה את דלתות הארון. כשהתרוממה נתקפה סחרחורת. הדוד תיאו תמך בכתפיה בעדינות וסייע לה לצאת. שמש אחר הצהריים השתברה מבעד לחלון; היא שיפשפה עיניה הדואבות מהמעבר מהאפלה לאור.

הדוד תיאו ליטף זקנו, מחויך. ״יפה,״ אמר. ״הכול עובד כמו שצריך.״

״זה נורא,״ מחתה את הזיעה מפניה, ״זה כל כך נורא.״

״איש אינו בוחר להיוולד,״ אמר. ״אבל כל אחד מחליט איך לחיות.״

״אם רק יכולתי להתחלף איתו,״ אמרה.

״בואי,״ אמר, ״היום אוזל והעבודה רבה.״

היא טיפסה אחריו לעליית הגג. בפינה רחוקה, היכן שהגג השתפל אל חלון נמוך, רחב, המתינו חבילות ארוזות, מסודרות זו לצד זו; ״קחי את השטיח ואת כלי המיטה,״ הצביע, ״אני את המזרן והשידה.״

מתי הספיק להכין את כל הדברים הללו. ״נשאר מהשיפוץ של חדרי הבנות,״ אמר, כאילו קרא את מחשבותיה, ״דודתך התעקשה שיהיה לבחורנו נוח.״ הם פתחו את החלונות, שהמשרד והחדרון יתאווררו, ולאחר שהדוד פינה את שאריות העצים וכלי העבודה, הוסעו הארונות למקומם החדש, תיקי השרטוטים והמסמכים הועלו על המדפים, השולחנות של האחיות הזקנות הוצמדו זה לזה, לא רחוק ממקומם הקודם, וכשהדוד תיאו הצית את בדל הסיגר ושקע בחישוביו מול שולחן השרטוט, מארטי טיאטאה את רצפת התא והעבירה עליה סחבה לחה, כדי לטשטש את העקבות, וכדי שהיינריך ייכנס לחדרון נקי ונעים ככל האפשר. כשהרצפה היתה יבשה, מיקמו את המזרן במסגרת המיטה, ופרשו את השטיח הקטן למרגלותיה, ומארטי מתחה את הסדין על המזרן, ובראשו הניחה את הכרית, ויישרה את שמיכת הפוך, ועל הכול פרשה את כיסוי הקטיפה. מרגע לרגע גאתה בה שמחת ההצלה.

השמש כבר נטתה אל בין הגגות כשיצאו אל הרחוב. הם הלכו בשתיקה לאורך תעלת רָאוּסְדָאלְקָאדֵּה. הרוח הריצה אדוות זעירות על פני המים הכהים. משאית חיילים חצתה באטיות את גשרון בְּרַנְדְוִוירְבְּרוּג, אבל החיילים, רוביהם בין ברכיהם, רק הביטו בהם באדישות אטומה תחת קסדותיהם. הדוד תיאו בירכם בתנועת יד. איך ייראה הערב המשותף האחרון שלהם בעולם בני האדם; בקפדנותו, שלא לומר חששנותו, ודאי כבר ארז את חפציו. ככל שהתקרב מועד ההתייצבות, הלך ושקע אל תוך עצמו, הלך וכבה. כן, היא תעשה הכול שיהיה זה ערב רגיל, אבל גם חגיגי. אלמלא חששה שדווקא היום יחליטו המופים להפתיע במעצרים, היו יוצאים לטיול קצר; הטבע במלוא תפארתו, מי יודע מתי ישוב לראות את הירגזים והאנקורים הנקבצים על צמרות האשורים והבוקיצות, את פריחת הנוריות והחינניות, את הדבורים התוססות, את האברשים הסגולים, וסתם בני אדם מהלכים ברחוב. אלא שאלה ימים בהם גם טיול תמים עלול לעלות לאדם בחייו. לא, הם יישארו ב מלח הזקן, ויאמרו זה לזה דברים שאוהבים אומרים לפני שהם נפרדים; והם הרי אינם נפרדים באמת. להפך. גורלותיהם יהיו שלובים מעתה. היום מסתיימות ארבע שנים מאושרות, דבר לא ישוב להיות כשהיה. ממחר יהיה קיומו תלוי בה ובכוחותיה. והיא תעמוד בכך, נשבעה כשניסתה להדביק את מצעדו הנחוש, הנמרץ, של הדוד תיאו. אבל עד מתי. אין טעם לחשוב במונחים של שנים. אלה ימים שחיים בהם מיום ליום. היום הזה יעבור, ומחר עוד יום, ואחריו עוד אחד, ויום אחד המלחמה תסתיים. מלחמות הרי אינן נמשכות לנצח. ובמלחמה הזאת, שלה ושל היינריך, הם ינצחו. גם אם איננה יודעת כרגע איך, וגם אם העתיד הינו צל שחור, ארוך.

״ניפגש במשרד. אגיע בתשע לסידורים אחרונים,״ קטע קולו של הדוד תיאו את הרהוריה. הם עמדו בפתח המלח הזקן. ״אני חושב שהדודה הכינה לבחורנו תיק עם כל מיני כלים שיידרשו לו, וגם אוכל לימים הקרובים. מחר יום ראשון. הרחובות יהיו ריקים בשעות הבוקר; המופים הארורים ינוחו מבילויי הלילה שלהם. נגיע למקום, נתארגן, נוודא שהכול בסדר ונסתלק. מציע שנאכל הערב יחד. מי יודע מתי זה יקרה שוב."

5

כשהתעוררה, כבר היה ער, בוהה בתקרה. היא נטלה את ידו, כרכה סביבה והניחה ראשה על חזהו. הוא נישק ברוך את שערה, והיא התכרבלה בזרועותיו. הם שכבו כך בשקט. ״אתה יודע מה השעה,״ שאלה בקול מתפנק.

״כמעט שמונה,״ ענה.

״אתה מתלוצץ,״ התיישבה וניסתה לסדר שערה בחופזה, ״אנחנו כבר צריכים לצאת.״

״זה רחוק, המקום שלי?״ שאל. ״הולכים לשם? נוסעים? שטים? טסים?״

״לא כל כך רחוק,״ אמרה. ״ולא יעזור לך. אתה לא מתרחק ממני. אולי חצי שעה הליכה.״

״ולא תספרי לי היכן?״

"זו הפתעה, הנריקי,״ נגעה ברוך בלחיו, ״הפתעה לאהובי המתוק.״

״אני שונא הפתעות,״ רטן. ״מהפתעות יוצא רק רע.״

״תפסיק לדבר שטויות ותסובב את הראש, ואל תסתכל כשאני מתלבשת.״ והיא החליקה מהמיטה והתעטפה בסדין. ״בלי לרמות ובלי להציץ. ותתכונן להתלבש,״ הוסיפה, ״כבר נאכל משהו בדרך החוצה.״

הוא פנה לעבר הקיר וכבש ראשו בצייתנות בין זרועותיו. ליד הדלת נח תיק הנסיעות הכחול שהגיע עמו מלייפציג. עידנים חלפו מאז. אלוהים. כשניסתה להרימו, נבהלה ממשקלו.

״מה זה,״ שאלה.

״התיק שלי,״ מחה בפנים נעלבות. ״אני אסחב אותו.״

״אי אפשר לקחת תיק כזה איתנו.״

״אבל זה התיק שלי,״ התעקש. ״התיק שלי עם הדברים שלי.״

״אבל מי שיראה אותנו ככה, הנריקי,״ ניסתה לשדלו, ״יחשוד שאתה עובר דירה בלי לדווח; ויש אנשים שעלולים לעקוב כדי לקבל משהו. בוא נבדוק על מה אפשר לוותר.״

ואל מול מבטו הנבוך הניפה בשתי ידיה את התיק ושפכה תכולתו על המיטה; תריסר ספרים, שני מילונים, ומחברת התרגום העבה הכרוכה עור חום, ושלוש המחברות החדשות הכרוכות בשחור שקנתה לו ברוקין. ונרתיק הבד המשובץ עם כלי הכתיבה, והתמונה במסגרת הכסף של משפחת מנדלסון — היינריך חתן בר המצווה בין אבא שלום לאימא דורה, לפניו אורסולה הקטנה. ובגדיו. ושתי מגבות, ותיק התרופות — הכדורים והסירופ לקוצר הנשימה ולאלרגיה באביב ובסתיו, והכדורים המיוחדים לכאבי הראש שתקפו אותו לעתים, והטיפות נגד עצירות, והמשחה לכפות הרגליים, וכלי הרחצה, ונרתיק מכשירי הגילוח, עם שמו המוטבע בעור באותיות כסף מסולסלות.

״נשאיר את הדברים כאן,״ אמרה בשקט. היא יצאה וחזרה עם שני תיקים קטנים. ״ניקח את התרופות וכלי הרחצה, וספרים חשובים במיוחד, והמחברות וכלי הכתיבה. בגדים תלבש עליך, שכבה על שכבה. ואת השאר אביא לך. בכל פעם משהו. אנחנו זוג. יום ראשון. מטיילים להנאתנו. הולכים לבקר חברים. שום דבר מיוחד.״

6

היא התקרבה למקום המסתור; היינריך נמצא במרחק נגיעה; כבר חשה בנוכחותו. היא תתגנב במעלה המדרגות ותפתח חרש את הדלת. אם יהיה עצוב, תשיר לו שיר קטן. הקבורים בחשכת המסתור אינם יודעים דבר על אודות האביב המתקרב. הוא אהב לשמוע אותה שרה. בוקר אחד התעוררה לרחש הגשם; היא הסתובבה על צדה, שיחקה בקווצות שערו הבהיר שהתארכו מאז סיפרה אותו לאחרונה, העבירה אצבע עדינה על אוזנו ושרה לו חרש:

Hela, gij bloempjes, slaapt gij nu nog

Springt uit uw knoppen, haast u dan toch

't Zonnetje kijkt u al vlak in 't gezicht

Bloempjes ontwaakt toch, het is al zo licht

Bloempjes ontwaakt toch het is al zo licht

הַי, פְּרָחִים, הַאִם אַתֶּם יְשֵׁנִים?

פִּתְחוּ כְּבָר נִיצָנֵיכֶם, כִּי

הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת בִּפְנֵיכֶם.

הִתְעוֹרְרוּ, פְּרָחִים, כִּי כְּבָר הֵאִיר.

הִתְעוֹרְרוּ, פְּרָחִים, כִּי כְּבָר הֵאִיר.

אמה שרה לפרחים כשהשקתה אותם; בקצות אצבעותיה ליטפה עלי כותרת זעירים שהנצו במשך הלילה; הפרחים שומעים, האמינה, והאהבה מאדימה צבעיהם; פרחים אהובים זקופים יותר, הסבירה למארטי, זו דרכם להשיב אהבה.

שורה אחר שורה הצעידה אצבעותיה על פניו אל צווארו,

Hela, gij vogels, droomt niet te lang

Hoog van de takken klinkt uw gezang

Mei is gekomen en heeft op het veld

Duizenden bloemen tentoongesteld

Duizenden bloemen tentoongesteld

הַי, צִפּוֹרִים, הִתְעוֹרֵרְנָה מֵחֲלוֹמְכֶן.

הָבָה נִשְׁמַע שִׁירַתְכֶן מֵעַל הַצַּמָּרוֹת,

חֹדֶשׁ מַאי הִגִּיעַ כְּבָר, וּבַשָּׂדוֹת

פּוֹרְחִים פְּרָחִים לַאֲלָפִים.

פּוֹרְחִים פְּרָחִים לַאֲלָפִים.

ובעודה שרה, טיילו אצבעותיה במורד חזהו החלק, ובשורה האחרונה, בלי להפסיק, דיגדגה בבתי שחיו ודחקה אצבע לצלעותיו כמאיצה בו לפרוח, להתעורר מחלומו, להתחיל לשיר, עד שלא עצר עוד בעצמו והחל מתפתל וצוחק, מתהפך על צדו ואוחז במותניה ושולח ידו אל גופה תחת כתונת הלילה, וכשהחליק על שדיה, נשכה בתנוך אוזנו ולחשה, ״תפסיק תכף ומיד, שוטה, או שאני צועקת, והמופים יבואו וייקחו אותך.״