יומן הניצוץ

פְּרֶלוּד1

שבת, 31 בדצמבר

אני מתחבאת בחדר הארונות כבר אחת־עשרה דקות וחצי. נשמתי עמוק ועשיתי קצת מדיטציה עשר דקות וחצי, ועדיין אין לי אומץ לצאת. אני יושבת על הנעליים של יוּ, בין זוגות המכנסיים שלו, התלויים על קולבים. אולי ההסתתרות הזאת בחדר הארונות נראית קצת ילדותית, אבל האמת היא שאני שולטת בכעס שלי באופן בוגר מאוד. לפחות מנסָה; אני עדיין מרגישה כמה צרחות שהולכות ומתהוות בתוכי, מאיימות לפרוץ החוצה ולהדהד בכל הבית. אני חייבת להחזיק אותן חזק בִּפנים ולהישאר כאן עוד קצת. אם אאבד את קור רוחי, לא בטוח שאמצא אותו כשיגיעו האורחים לארוחת השנה החדשה...

טוב, הנשימות העמוקות האלה עשו לי קצת סחרחורת ואין לי ראש למדיטציה, אז החלטתי להפוך את סערת הרגשות הפוטנציאלית שלי למילים שנכתבות בשקט, שהנייר לבדו יסבול אותן, ולא המוחות המתפתחים והנתונים־להשפעה של ארבעת ילדיי היקרים. הו, יש לי בהחלט מה להגיד. יכולתי להגיד כמה דברים. כמה דברים שיגרמו לשנה הזאת להסתיים בצליל צורם מאוד.

הנה מה שהדפוקים הקטנים הפרחים הקטנים שלי עשו היום:

— הציעו להכין קאפקייקס לערב השנה החדשה ובמקום זה קישטו את המטבח בזיגוג סוכר, ביצה, חלב וסוכריות צבעוניות.

— נתנו לכלב (השָמן באופן חולני) לנקות את הסוכריות.

— אכלו את רוב הזיגוג ואת כל הסוכריות הכסופות הקטנטנות ושיקרו בקשר לזה (אני חושדת בג'ימי).

־ שפכו צבע מאכל סגול על הספה ושיקרו בקשר לזה (מרי־לו — יש לה פסים סגולים בשיער, לא בדיוק אידיאלי לתלתלים ארוכים. היא נראית כמו מכשפה מודרנית).

־ שרפו את הקאפקייקס (רָאפֶרטי).

־ ליקקו את כל החלונות בחדר הכניסה (ג'ימי ומרי־לו).

־ הפכו את מיטת האורחים לסירת הצלה ומילאו אותה בכל הכריות, השמיכות ובובות הפרווה שיש בבית (כולם יחד).

־ התעלמו ממני לחלוטין (אלואיז).

־ הביאו הביתה גור אוֹפּוֹסוּם (ג'ימי).

־ לא לקחו אחריות על שום דבר, שיקרו, האשימו זה את זה ואמרו ״זין״. פעמיים (כולם).

האוֹפּוֹסוּם היה הקש ששבר את גב הגמל (צעקתי לפני שחנקתי את שאר הצעקות בארון הבגדים). זה אופוסום זנב־טבעת, כך שנראה שאנחנו חייבים להציל אותו. ג'ימי היה נחרץ בנושא. "הוא נפל מהקן שלו, אימא.״

"אין להם קִנים, מותק,״ אמרתי. "זה אופוסום, לא ציפור. תחזיר אותו. אימא שלו תחפש אותו.״

"יש להם קנים,״ הוא אמר, זועם כולו. "למדנו את זה בשיעור מדעים. זה זנב־טבעת מצוי. הם בונים קנים והאוכלוסייה שלהם מידלדלת. קר לו. הוא ימות מרוב קור ואימא שלו ישֵנה. אלה עִיצוּרים ליליים.״

הצצתי באופוסום שבידיו. הוא נראה כמו עובּר חייזרים זעיר, כולו קירח ומכורבל, עם אצבעות ארוכות מאוד. די חמוד, איכשהו, בעיקר בידיו של ג'ימי, שהוא קשוח וספורטיבי אבל הופך לשלולית של רוך בסביבת בעלי חיים. "למה קוראים להם 'מצויים' אם האוכלוסייה שלהם מידלדלת?"

"זה השם שלהם. כמו שלך קוראים אימא.״

"טוב, האמת היא שקוראים לי סוזנה.״

"ולו קוראים פיטר.״

שככה יהיה לי טוב. אני מתגעגעת לימים של בית הספר ושל אימא־יודעת־הכי־טוב. משימת הצלה של אופוסום היא הדבר האחרון שאני צריכה כשהילדים בהצפת סוכר מטורפת ואנחנו עומדים לארח לארוחת ערב.

להירגע, להירגע, סוזנה. להירגע להירגע להירגע... מילה מצחיקה, להירגע.

לא התכוונתי להתחיל לכתוב ביומן הזה לפני שהשנה החדשה תתחיל. אבל זה הרי ממש תכף, והיומן במקרה נמצא כאן, והמתין בארון כשזינקתי פנימה כדי להתחבא. הדפים שלו כל כך נקיים ומזמינים, כמו סדינים מכובסים. אני כבר מרגישה יותר טוב, כאילו שקעתי בתוכם (חייבת לזכור להחליף מצעים במיטה הרזרבית לקראת הלילה).

רק שיהיה ברור: זה חדר ארונות גדול, לא ארון בגדים, כך שאין באמת סיבה שאכרע בין המכנסיים, אבל כאן יותר רך ומוסתר (אם כי ארון בגדים רגיל היה יכול להיפתח לעולם שלם, כמו נרניה, שלתוכה הייתי יכולה לרוץ ולהיעלם לזמן ממושך, בלי אופוסומים או מיטות שצריך לסדר). יש כאן אפילו כיסא; כיסא הנדנדה מקטיפה אפורה שאמי נתנה לי לפני שנים, כדי שאיניק בו. הוא נחמד, הכיסא הזה, למרות שהוא גורם לי עצב (וקצת עקצוץ בפטמות) מפני שלא יהיו לי עוד תינוקות. אולי אקח קורס רפדות וארפד אותו מחדש במשהו קצת פחות משעמם. אפור־עכבר הוא בטח צבע האכזבה. בד פרחוני? צהוב? גון אפרסק? תמיד אהבתי אפרסק; הוא מזכיר לי את אימא. יש לה חלוק קטיפה בגון אפרסק.

ארוחת הערב הראשונה שבישלתי אי־פעם, אחרי שיוּ ואני נישאנו, היתה די אפורה למראה. ביף סטרוגנוף. מאכזב מאוד. ייתכן שיו צדק כשראה בו סימן אזהרה.

גם הוויולה שלי נמצאת כאן. לפעמים אני נכנסת לכאן ומתבוננת בה, אומרת לה ״שלום, מה שלומך?״ קטן. לא צריך שום דבר יותר מזה. אין צורך בנגינה של ממש. זה באמת יסיים את השנה בצלילים צורמים מאוד. כל התווים והסימנים שאצור מעתה והלאה יהיו סימני הכתב שעל הדפים האלה. ככה זה...

וממילא נגינה בוויולה בטח תעיר את גור האופוסום. הוא כאן, איתי, מתחמם לו בתוך החולצה שלי (והרחק מבּארקי, שלא יאכל אותו, לא נראה לי, אבל אולי ינבח עליו עד שימות). לג'ימי כבר נמאס ממנו, והוא השאיר לי את הטיפול בו. צילצלתי לאנשים מהמרכז להצלת בעלי חיים. אפילו הם נשמעו מותשי־אופוסומים, למרות שאמרתי להם שזה זנב־טבעת נדיר.

"כן, הם נמצאים בכל פינה בווסט הובארט,״ הם אמרו. "אוכלים לכולם את שתילי החסה. נוכל לקחת אותו רק בעוד שלושה או ארבעה ימים, אם ישרוד עד אז. פשוט תאכילו אותו עם מזלף.״

יו עומד להיאנח ולגלגל אליי עיניים כשיגיע הביתה. אה, וגם:

בזמן שאני יושבת על הנעליים שלו ומנסה להימנע מההשלכות של הורוּת הרת אסון, יו נסע לצלול איפשהו בחצי האי הטסמני. הוא טוען שהוא צד ומלקט מזון לארוחת הערב החגיגית שלנו, אבל אני יודעת את האמת. איזה סבל, להיות בשלווה שמתחת למים, למלא את שק הדיג שלך ולהקשיב לנשימות של עצמך בתוך הדממה של יער האצות. קצת כמו לשבת בין מכנסיים תלויים ולהתנשם, בזמן שאופוסום קירח מונח לך על החזה. אלוהים אדירים.

אני יושבת בכיסא הנדנדה עכשיו. מנענעת את האופוסום. או שאולי אני מנדנדת את עצמי כמו מטורפת? האמת היא שזה די מרגיע, והרבה יותר נוח. הצלעות שלי מאבדות תחושה. אני גבוהה מכדי לתחוב את עצמי למאורת מסתור. אני חייבת לרפד מחדש את הכיסא הזה בקטיפת אפרסק ולבוא לכאן בכל פעם שאזדקק למנת נחמה של חלוק... ולקצת כתיבה ביומן.

אסור לי להתחיל את השנה החדשה במצב הנוכחי. אני לא אהיה זאת שמתנדנדת בחדר הארונות עם אופוסום קירח בתוך החולצה. אני לא אהיה ממורמרת בגלל פירות ים, ולא חסרת סבלנות לילדים שהם ילדים קקות. אני אצא מתוך חדר הארונות הזה כשאני אסופה לגמרי ואארח את החברים וקרובי המשפחה שלנו בנינוחות, בהומור משובח ועם שיער שנראה נפלא. אני אתמודד עם המוזיקה הדביקה והמעצבנת במטבח שלי, אצחק עם ילדיי מלאי המרץ, אתקתק כמה ברוסקטות ואנקה את החלונות. אנחנו נתחיל את השנה בצלילים נעימים מאוד.

ואולי יו יתאהב בי מחדש כמו שצריך.

זאת ההחלטה שלי לשנה החדשה, לעזור לבעלי לאהוב אותי שוב. זו הסיבה שקניתי את היומן הזה, כדי לתעד את התהליך שלי — המחשבות, התוכניות, ההתקדמות, התחקיר וכו'. אולי אני צריכה לחתום חוזה כלשהו עם עצמי ולהפוך את זה לעניין רשמי כאן ועכשיו, מההתחלה. כן.

אני, סוזנה פארקס, איבדתי את התשוקה בנישואים שלי, אי־שם בשעות החלקלקות, הנחפזות, שעות הקש ששבר את גב הגמל, ואני צריכה למצוא אותה. אני אמצא אותה.

ס' פארקס

ספארקס. ניצוצות. תשוקה וניצוצות. וכשאין ניצוצות, לפחות ניצוצון אחד קטון.

אז הנה. חוזה. זה לא אחד מהשיגעונות שלי. דיברתי על זה לעומק עם רִיה (החברה הכי טובה שלי, אשת סוד חכמה מאוד), והיא תמכה בגישה היוזמת שלי. היא ללא ספק היתה אומרת לי אילו חשבה שאני מתנהגת בצורה מגוחכת. למעשה, היא באמת אמרה לי שאני מגוחכת, אבל זה היה לפני חג המולד, כשעשיתי קולות של מישהי שרוצה למכור את הבית המוטרף שלנו ולעבור לאפּר דֵרוֶונט וָאלי, ששם יו ואני נוכל להתארגן על עצמנו, לגדל יחד את ילדי החופש שלנו, לגדל מנגולד ולחלוב את פרת הבית. היא איפסה וכיוונה אותי מחדש, עם הפסנתר, החליל והצ'לו — היא מאוד מנוסה בזה.

"סוזנה,״ היא אמרה (אני יודעת שאני צריכה להקשיב כשהיא קוראת לי סוזנה), "את לא צריכה פרה בבית, אידיוטית אחת. את צריכה קצת תשוקה.״

"מה? אבל אני מלאת תשוקה.״

"כן, את משתוקקת להחביא ירקות בתוך הלזניה.״

"זה לא הוגן, ריה. ואם את מתכוונת להגיד לי להרים את הוויולה — תסתמי.״

"תרימי את הוויולה.״

שתקתי.

"טוב, אז תרימי את בעלך. שמת לב אליו לאחרונה? הוא מקסים.״

"אני שמה לב אליו יותר משהוא שם לב אליי,״ אמרתי. המילים נשמעו כאילו יצאו מפיו של מתבגר רוטן, והזכירו לי את אלואיז כשאני שואלת אותה אם יש לה בגדים לכביסה.

"האם שמת לב גם שכאשר את מדברת אליו, את עושה את זה בנימה המונוטונית השטוחה והמוזרה הזאת?"

"מה?"

"אין שום אור בקול שלך. פשוט תכניסי קצת פאקינג אור לקול שלך.״

"טוב.״ משהו בדברים שאמרה נשמע נכון.

"תראי, שתינו יודעות שאני לא מומחית לזוגיות, אבל נראה לי שיש שני דברים שצריך לעשות כשהמצב נעשה קצת מעופש: אחת, להיות מעוניינת, ושתיים, להיות מעניינת.״

"אני מעוניינת.״

"תהיי מעוניינת באמת. תתענייני בעולם, באנשים אחרים, ובעיקר ביו.״

"אני מתעניינת ביו.״

"באיזו תדירות אתם עושים סקס?"

"הרבה.״

"את משקרת לי?"

"כן.״

"באיזו תדירות?"

"טוב, את יודעת. יש לנו חיים עמוסים. קל לחלוף האחד על פני השני במסדרון במשך שבוע בלי שנבלה יחד.״

"שבוע שלם יכול לעבור בלי שתעשו סקס?" היא נשמעה נדהמת.(אוי, שיהיו בריאים הרווקים האידיאליסטים האלה).

"לפעמים,״ אמרתי (גם זה שקר — אני לא ממש אוהבת לחשוב יותר מדי על כמה זמן עבר מאז שיו ואני עשינו אהבה בפעם האחרונה).

"אלוהים, זה ממש מעופש. לא היית משאירה לחם על השיש במשך שבוע בלי להכין ממנו סנדוויץ'.״

"אני לא מעניינת?" שאלתי, מנסה להרחיק את השיחה מנושא הסקס.

"תראי, אני חושבת שאת מהממת, את יודעת את זה. אבל אנחנו מדברות על יו. מתי היתה הפעם האחרונה שהרגשת שאת חייבת לספר לו על משהו שעשית בקול שיש בו אור? מתי בפעם האחרונה ניסית משהו חדש?"

ניסיתי לחשוב על זה, אבל הדבר היחיד שעלה לי בראש היה איך למדתי להכין למרי־לו תחפושת של דלעת להצגה בבית הספר. הייתי צריכה לדעת שאסור לי להתנדב לזה.

ריה פלטה "הממ..." ידעני לחלל האוויר הדומם.

"טוב, אבל יש לי מחשבות מעניינות, לא?"

"יש לך מחשבות מוזרות.״

"כמו מה?"

"כמו להכין צ'יפס מקייל. ולקנות חווה בעיירה אוּז.״

"אני באמת אוהבת את אוז.״

"את רואה? מוזרה.״

שוב נאלצתי לשתוק. אין מה להתווכח עם ריה, בעיקר כשהיא קצת צודקת. היא פחות או יותר גודלה על ידי שלושה אחים בוגרים ממנה, והיתה צריכה לפצות בעזרת כוח המוח על העובדה שלא היה לה כוח פיזי. החלק האחראי לווכחנות במוח הזה נמצא במצב בריאותי מצוין ומאומן במיוחד. מוכרחים להודות שאין בחיי — מלבד הילדים שלי — כמעט שום תחומי עניין. לא נכנסים ולא יוצאים.

"תראי,״ היא אמרה בדיוק כשההתלהבות שלי מלהמציא את עצמי מחדש התמוססה והפכה לייאוש, "זה לא כל כך קשה. אתם הזוג הכי מוצלח שאני מכירה, בחיי. פשוט תחליטי לעבוד על זה.״

"את מתכוונת להחלטה לקראת השנה החדשה?" אמרתי. "אני מתה על זה.״

"איך שבא לך,״ היא אמרה, והוסיפה, "אבל בחייך, אל תתחילי להשתגע עם הרעיון הזה. בשקט. דברים פשוטים. לא להירשם ללימודי סקסולוגיה או לעבור ניתוח להצרת הפות.״

"יש דבר כזה, תואר בסקסולוגיה?" שאלתי בהתרגשות מזויפת.

"לא.״

"צחקתי.״

אבל מאוחר יותר גיגלתי "סקסולוגיה.״ וביצעתי הערכה של מצב הפות שלי.

טוב, נראה לי שאני צריכה לצאת מחדר הארונות. אני כבר לא כל כך כועסת עכשיו. למעשה, אני מרגישה קצת עצובה, אחרי שנזכרתי עד כמה אני לא מעניינת. אפילו כשישבתי בכיסא הנדנדה יכולתי להרגיש את הדופק הפחדני שלי הולך ועולה. זה מפריע לאופוסום. בעומק הגרון שלי הולך ומתהווה גוש בגודל של שזיף. לא עכשיו, לא עכשיו. יש לי מסיבת השנה החדשה על הראש. אני אטפל בהחלטות לשנה החדשה מחר, מחר אוכל להתמודד איתן. להתחיל שנה חדשה ואמיצה. לפחות אני לא מרגישה שאני עומדת לצרוח. עצבות קל יותר להסתיר מזעם. גם חלונות נוצצים קל יותר להשיג מאשר לב מלא נצנצים, אז אני אמשיך עם אלה.

אני מקווה שיש לנו תרסיס לחלונות.

יום ראשון, 1 בינואר

השעה אחת בלילה. האורחים שלנו הלכו — רובם עוד לפני חצות, האמת. כל המשפחה ישֵנה. אני לא שתויה, אבל שתיתי מספיק כדי להישאר ערה לגמרי. ואני שוב יושבת בחדר הארונות.

יש איתי כוס קטנה של יין נתזים, שאיתו אני יכולה לעשות ״לחיים״ פרטי קטן לכבוד השנה החדשה והנוצצת. שנה כל כך חדשה, שאפילו לא פקחה את עיניה עדיין — בדומה לפיטר האופוסום (שעדיין נמצא כאן, בתוך ציפית של כרית, סביב צווארי). פרוותית, תמימה, מלאת ציפייה. יש לי כל כך הרבה תוכניות לשנה הזאת. אני מקווה שהיא לא תהפוך לכזאת שנוהמת על חלונות, משתינה על הגדר ואוכלת את כל הוורדים.

העובדה שאני לא שתויה קצת מאכזבת. אילו שתיתי עוד שמפניה, אולי הייתי מתמודדת אחרת עם המצב. או שכבר הייתי במיטה.

הדברים קצת יצאו משליטה.

נתחיל בזה שכל הדינמיקה היתה משובשת לחלוטין. התמקדתי יותר בהחזרת כל חובות האירוח המצטברים שלנו במכה אחת, מאשר בחשיבה על התאמות ודיפלומטיה. הזמנתי את:

־ ההורים של יו (לורנס בקושי נחשב לאור העובדה שהוא לא מדבר, אם כי אליסון מפצה על כך).

־ ג'וש ואיזבל האדלי ושני ילדיהם, שגרים שלוש קומות מעלינו. הילדים שלנו פחות־או־יותר גרים בבריכה שלהם מאז שעברו לכאן בספטמבר האחרון, כך שהייתי חייבת להזמין אותם.

־ הנרי היקר, שסיפר לי לפני כמה שבועות שעזב את התזמורת כדי לפתוח חנות ספרים, ועדיין לא סיפק לי את הפרטים המלאים.

־ אימא ואבא.

־ וַאלְדָה השכנה, שהיתה מתלוננת על הרעש ומפגיזה אותנו עם לה טרוויאטה במשך שבוע, אילולא הזמנו אותה.

אליסון הגיעה ראשונה, עם הערות עוקצניות על אכזבות השנה שחלפה ועל איך שאנשים (כמוני) יכולים להשתפר. "בדרך כלל אנחנו לא טורחים לצאת בערב השנה החדשה,״ אמרה, "אבל חשבנו שיהיה נחמד לראות את הילדים בסביבתם הטבעית לפני שהם מקבלים תואר שני, מתחתנים עם מישהו זר ושולחים מברק ללוויה שלי.״

למה הם מאשימים אותי בכך שאנחנו לא מבקרים אותם לעתים קרובות יותר? האם זה לא התפקיד של יו? אני לא זוכרת שהוא קפץ אי־פעם להורים שלי בלעדיי.

ואז הגיעה הנפיחות הכללית של ג'וש ואיזבל. השלמוּת מקיפה אותם כמו הילה של וזלין, מטשטשת את כל מה שמסביב, ולא משנה כמה זמן תשקיעי במריטת שערות הסנטר שלך בהברקת הנעליים שלך או בניסיון לתת קצת נפח ואלגנטיות לשיער המקליש האידיוטי שלך.

נתחיל בזה שג'וש נראה כל כך טוב במבט מקרוב! (פתאום קלטתי שתמיד נופפתי לו לשלום מהכניסה לחניה או מצדו השני של הפארק). הוא מאוד נחמד, בדרכו החלקלקה במקצת. השיחה איתו משובצת ברמיזות, והוא נוטה לפלוש לגבולות המרחב האישי שלך. זה לא בלתי נעים. זה לא הוגן מה שאנשים יפים יכולים לעשות בלי לתת על כך דין וחשבון. אשתו, איזבל, קטנטנה ומושלמת כל כך, עד שהיא יכולה ללבוש קימונו ולקלוע את כל השיער לצמות דקיקות בלי להיראות אפילו טיפה מגוחכת.

וכדי להוסיף חטא על פשע, שניהם אינטליגנטים בצורה מפחידה. היא מדענית במכון מֶנזיס למחקר — בטח עוסקת במשהו שמשנה את העולם. הוא מומחה לפריון. אני שמחה לדווח שלא דיברתי על השחלות הפוריות להפתיע שלי (יש יתרונות בלהישאר פיכחת).

לג'וש ולאיזבל יש הרבה כסף. הילדים שלהם, תומס ואווה, מנומסים באופן מושלם ואומרים דברים כמו "לא, תודה. אני לא אוהב משקאות מוגזים.״ אווה משחקת כדורסל בליגה הלאומית לילדים עד גיל שתים־עשרה, ותומס לומד בתוכנית המחוננים של בית הספר שלו. אני מקווה שמשהו מהם ידבק ברָאפי, שהבילוי החביב עליו הוא לשכב על הספה. אני מקווה גם שהחיוכים ששיגרתי לעברם לא נראו חמצמצים כפי שהרגשתי.

אפילו ואלדה הזעפנית התמידית נראתה די מוקסמת ממשפחת האדלי. היא התעצבנה שאלואיז איחרה לקחת אותה אלינו, אבל כשהבחינה באורחים הזוהרים שלנו, חייכה אליהם חיוך מקסים, נתנה להם צנצנת ריבה מתוצרת בית ואמרה, "אני רוצה להודות לכם על מה שעשיתם עם הגינה שלכם. זה החזיר לשכונה את רף הגינון הגבוה הראוי לה.״ זה היה מלווה במבט חד שהופנה כלפיי. דיכאתי עווית באצבע האמצעית שלי בזמן שעץ התפוחים הלא־גזום שלנו נופף לעברי מבעד לחלון (כדאי לציין שוואלדה לא הפגינה כל התעניינות כשמארי, נסיכת דנמרק, התארחה ברחוב הסמוך בתקופת החגים ופקדה את בית המרקחת שבפינה, כך שנראה שהכישוף של משפחת האדלי הוא רב־עוצמה).

תודה לאל על הנרי, שלעולם לא מבחין בזוהר (או בהיעדרו) ושלא השתנה כלל מאז שהכרתי אותו בימיי בתזמורת. הוא הגיע באיחור, בירך את כולם לשלום באותה מידה של חמימות ובלחיצת יד, ואז הלך ושיחק ״סרדינים״ עם הילדים. הוא נהדר, הנרי, עם הנעליים היקרות שלו, הסוודרים האיכותיים עם טלאי העור במרפקים והמטפחת בשרוול. הוא צעיר ממני בשבע שנים, אבל בוגר ממני בעשרים שנה. הייתי גאה להציג אותו בפני בני הזוג האדלי (הוא נאה מאוד, אבל מסמיק אם אומרים לו את זה. לרִיה היה קראש חולף עליו, עד ששמנו לב לכך שהמטפחת שלו עשויה מפשתן לבן עם שולי תחרה ושהוא קורא לה "מטפחצ'י").

התברר שהנרי לא עזב את התזמורת כדי לפתוח חנות ספרים, אחרי הכול. לא לגמרי. הוא עדיין עובד כצ'לן מחליף. כמובן. זה יהיה מטורף מצדם לתת לו לעזוב לגמרי, והוא לעולם לא יוכל לוותר על המוזיקה שלו. היתה לי פנטזיה מעורפלת שהוא יכריז על עצמו "שָׁחוק!" ויצטרף אליי למועדון אקסקלוסיבי קטנטן של מוזיקאים מקצועיים שזנחו את כלי הנגינה שלהם לתמיד. היינו יכולים לקיים מפגשי תמיכה קטנים אחת לחודש בחנות שלו. אבל מובן שאסור לו להפסיק לעולם. הצליל האלוהי הזה, אני רואה אותו בפניו; אני יכולה לשמוע אותו כשאני מביטה בו.

החנות שלו תיפתח בעוד כמה שבועות! היא נמצאת בבּאטרי פוינט, נקראת ״אוֹתצ'לו״, ואני פשוט יודעת שהוא יהפוך אותה לסיפור הצלחה. אנשים נמשכים להנרי באותו האופן שהם נמשכים לספרים בכריכת עור.

אימא נמשכה מאוד דווקא לג'וש האדלי. היא בילתה איתו נהדר, שאלוהים יעזור לי. למרבה המזל, התברר שיש לו חוש הומור. היא הניחה את ידה על ידו ליד השולחן, רכנה קדימה ואמרה, "קראתי כתבה מעניינת מאוד על כך שישבנים של קוֹפוֹת בַּבּוּן מתנפחים ומאדימים כשהן מבייצות.״ היא שלחה מבט אל אליסון והרימה מעט את קולה, "ולבבונים הזכרים יש שקי אשכים בצבע סגול — תארו לעצמכם! זה כמו לזווג פרחי אכילֵאה!"

בשלב הזה נשמעו פתאום יללה מכיוון מרי־לו וצעקה מכיוונו של ג'ימי. הריבים הרגילים. אבא העביר את מבטו מהם אל יו ואמר, "חבל שלסוזנה לא היה ישבן מתנפח. אכילאה היתה משמשת תמרור אזהרה וחוסכת לך כמה צרות.״ אליסון נראתה מעוצבנת (היא כבר לא מתרגשת מהניסיונות של אימא ואבא לזעזע), ולורנס האדים יותר מִתַחת של בבון.

למרבה השמחה, יו החליף את נושא השיחה כשהכניס את צלחת פירות הים שלו. כן, יו — הגיבור הצייד והלקט שלנו — הביא הביתה צידה בצורת שני סרטנים וערימת צדפות. אני צריכה להיות אסירת תודה על המאמצים שעשה, אבל אף אחד אף פעם לא עושה עניין מנשים שעושות קניות עם ארבעה צאצאים קשים־לסחיבה ועגלת קניות מקרטעת ("הו, יו, התעלית על עצמך" וכו').

ואז הגיע הזמן להפנות את תשומת לבנו לילדים, משום שג'ימי החליט להעלות מופע כישרונות. זו נשמעת דרך נהדרת לקרב בין הילדים, אבל "ההשווצות של ג'ימי" (כפי שראפי מכנה אותן) הן אמצעי להפגנת הישגיו האחרונים בתחום הקואורדינציה. הוא זריז באופן מקומם ממש. תרגילי אקרובטיקה על טרמפולינה, מופעי קסמים, פנטומימה, ג'אגלינג, שיווי משקל — הוא יכול לעשות את כל אלה, ובסטייל. מופע השנה החדשה שלו הציג ערבוביה של צעדי מחול מגניבים שלמד מאיזה משחק מחשב מחריד. יחד עם תלתלי הבלונד המקפצים שלו והחיוך שמסגיר את גומות החן שלו (שהן גם שלי, אבל עליו הן מושלמות, ושלי נראות סתם טיפשיות), הוא היה שובה לב למדי. חוץ מאלואיז (שיכולה ללמד את המונה ליזה דבר או שניים על אדישות), כולם התרשמו. הילדים האחרים מיד רצו לנסות בעצמם את התנועות, ועד מהרה נראה כאילו כולם נדבקו באותה דלקת גפיים עוויתית. זה היה מצחיק, אבל מרי־לו, שחולמת כל כך להיות גמישה כמו ג'ימי, לא הגיבה טוב לאווירה המשועשעת. היא פרצה באחת היללות הטובות ביותר שלה, בלוויית כמה דמעות שמנמנות.

"אוי, מרי־לו,״ אמרה אימא שלי, "אנחנו צוחקים מרוב הנאה, כי הייתם מצוינים. אולי נראה איך סבתא פראני עושה את זה? אני יודעת לעשות כמה תנועות נהדרות, את יודעת.״

"פראני, זכרי את הברכיים שלך,״ הזהיר אבא. אבל אימא כבר היתה במרכז העניינים עם הבעת הפנים המגניבה ביותר שלה ועם מה שהיא כנראה סדרת התמרונים המבהילה ביותר שנוסתה אי־פעם על ידי אישה בת שישים ושמונה. מרי־לו היתה חייבת לצחוק. אלוהים, בחיי, אפילו אליסון הנרגנת צחקה. לשמוע את אליסון צוחקת זה קצת כמו לראות חתול שוחה. מראה נדיר ומטריד.

הנרי ואני הצטרפנו אל אימא, בעוד ג'ימי מגביר את קצב התנועות המושלם שלו למול המראה המשפיל של אנשים מבוגרים שעושים תנועות מוזרות. אפילו ואלדה הניפה זרוע רפויה באוויר, ואולי שתיים, כאילו היא ממלאת אוויר בצמיגים של מרי־לו. זה היה אדיר.

אחר כך המופע נהרס חזר לתחום הכישרונות על ידי תומס, שיכול לפצח קובייה הונגרית בפחות מדקה, ועל ידי אווה, ששרה את Listen של ביונסה והדהימה את כולם. ואלדה שוב עשתה פרצוף ואמרה, "הצליל הגבוה לא היה מושלם, אבל הטכניקה טובה מאוד. טובה מאוד. וזה מה שחשוב.״ הרגשתי עווית קנאה נבזית במורד גרוני. הבושה גרמה לי לפרוץ בתשואות מופרזות.

"אימא, אולי תנגני בוויולה?" שאל ג'ימי, שאין גבול לרוח התחרותיות שלו.

"לא, מותק, הגיע הזמן לזיקוקים,״ אמרתי.

"בחייך, זאנה,״ אמר יו. "אם כבר מדברים על כישרון.״

שלחתו בו מבט דוקרני ואמרתי, "לא.״

"אז אולי אני יכול לנגן בה?" שאל ראפי במין הבעת תחנונים מוזרה שנראתה קצת כמו התלהבות (עוד חתול שוחה).

"אני אראה לכם מה זה כישרון,״ עניתי וקמתי לתת את הביצוע הטוב ביותר שלי, והגרוע ביותר בעולם, ל־Hit Me with Your Best Shot, שלא נמשך הרבה זמן, כי לא הצלחתי להיזכר במילים של הבית השני. אבא נחלץ לעזרתי וצעק, "כישרון שמישרון,״ כיבה את כל האורות, שם שני עטים עם פנסי לד בתוך הנחיריים והדליק אותם. יש לו אף משמעותי ביותר. בכל תהילתו המוארת הוא גנב את ההצגה. אבא היקר שלי, הוא יודע מתי אני נואשת לעזרה.

ולקינוח, אימא העניקה לכל אחד מהמשתתפים נשיקה ומדבקה של קיפוד.

עכשיו, כשאני יושבת לבדי בתוך חדר הארונות, עם כוס השמפניה (הריקה) שלי, אני מבינה שיו בילה את רוב הערב בפטפוטים עם ג'וש ואיזבל, או עם הוריו. כל היתר (האנשים עם הקיפודים, מתברר) פחות או יותר השתטו. יו ללא ספק הרגיש הרבה יותר בנוח עם האנשים הנורמלים. ובסוף הערב, ברגע שסיימנו לנקות (מי מנקה בערב השנה החדשה?), הוא אמר, "זו היתה הופעה די אמיצה, סוזנה. בפעם הבאה אולי תהיי מספיק אמיצה כדי לנגן בוויולה?"

"ממש לא,״ אמרתי. "מופעי כישרונות זה כל כך השנה שעברה.״ צחקנו, והוא נישק אותי בחטף, אבל לא שמתי לב לשום ניצוצות, רק לתחושה שאיום מרוחק ומעורפל בעצם הרבה יותר קרוב והרבה יותר נורא משחשבתי... מה ההפך של ניצוץ? פיצוץ?

זה לא היה אומץ מצדי. זאת היתה התרברבות. מאז ומעולם הייתי מלאת ביטחון כשהיתה לי במה. אומץ אמיתי הוא דבר שחומק ממני. ממש כמו המבט המתפעל שהיה פעם בעיניו של בעלי. הוא היה שם, נכון?

ואלדה והנרי הסתדרו מצוין, וזה עניין רציני. "איזה עונג לפגוש את ואלדה,״ אמר הנרי בטון ״קול המוזיקה״ המוצלח ביותר שלו. "יש לה ידע בלתי רגיל באופרות מתקופת הבארוק.״

אני מוכרחה לשאול אותה על זה.

לא, אני לא אשאל. אני אתמקד. הגיע הזמן להחלטות. להחליט, להחליט.

הסרתי את מדבקת הקיפוד שלי. ואולי מחר אתחיל שוב לכתוב ביומן הזה, במצב רוח טוב יותר, כשתהיה לי שנה טובה חדשה לגמרי להשתמש בה כנגד כל גישה שלילית. וערימת רעיונות לטיפול בבעיית יו. כל הרעיונות הכי טובים שלי.

אלוהים אדירים, כבר אחרי שתיים. חייבת לישון.

מחר אפרוט את החלטת השנה החדשה שלי לפרטי פרטים ואציל את הנישואים שלי.

מבוא, הקדמה. (המתרגמת)