הסיפור היחיד

מה הייתם מעדיפים: לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות? זאת לדעתי, בסופו של דבר, השאלה האמיתית היחידה.

תאמרו אולי – ובצדק – שזאת לא באמת שאלה. כי הבחירה אינה בידינו. לו הייתה הבחירה בידינו, הייתה כאן שאלה. אבל היא לא, כך שאין. מי יכול לשלוט במידת אהבתו? אם היא נשלטת, אין זאת אהבה. אני לא יודע איך צריך לקרוא לרגש הזה, אבל לא אהבה.

לרובנו יש רק סיפור אחד. אני לא אומר שרק דבר אחד קורה לנו בחיים: יש אינספור אירועים ואנחנו הופכים אותם לאינספור סיפורים. אבל רק אחד מכולם חשוב, רק אחד הוא בסופו של דבר סיפור שראוי לספר אותו. זה הסיפור שלי.

אבל יש בעיה. אם זה הסיפור היחיד שלך, הרי סיפרת אותו חזור וסַפּר גם אם – כמו במקרה הזה – בעיקר לעצמך. אם כן, השאלה היא: האם כל החזרות הללו מקרבות אותך למה שקרה באמת, או שמא הן דווקא מרחיקות אותך? התשובה לא ברורה לי. אולי כדאי לבדוק אם בחלוף השנים הסיפור שלך מציג אותך באור חיובי יותר או פחות. אם אתה נראה פחות טוב, אולי זה סימן שאתה מתקרב יותר לאמת. אלא שקיימת סכנת ההצטנעות בדיעבד: תוכחה עצמית יכולה להיות סוג של מחמאה עצמית. אצטרך אפוא לעמוד על המשמר. טוב, השנים לימדו אותי להישמר. כיום אני נשמר כשם שאז הייתי נמהר. נמהר, ואולי רק נבער מדעת?

המקום, הזמן, הרקע החברתי? אני לא יודע עד כמה הם משנים בסיפור על אהבה. אולי בימים עברו, בספרות הקלאסית, שם מתנגשות אהבה וחובה, אהבה ודת, אהבה ומשפחה, אהבה ומדינה. הסיפור הזה אינו שייך לאלה. ואף על פי כן, אם אתם מתעקשים. הזמן: לפני יותר מחמישים שנה. המקום: כעשרים וחמישה קילומטרים דרומית ללונדון. המעמד: פרוורי הבורסה, זה היה הכינוי הרווח – אף שבכל שנותיי שם לא פגשתי ולו סוכן בורסה אחד. בתים פרטיים, חלקם מחופים בבולי עץ, חלקם עם גגות רעפים. גדרות חיות של ליגוסטרום, דפנה ואלון. כבישים שבשוליהם טרם פשו פסים צהובים ומפרצי חניה השמורים לתושבי הרחוב. בימים ההם היה אפשר להיכנס ללונדון במכונית ולחנות כמעט בכל מקום. הפרוור שלנו נודע בכינוי המתחכם הווילג', "הכפר", ואולי עשרות שנים לפני כן אפילו היה יכול להיחשב לכפר באמת. עכשיו הייתה בו תחנת רכבת שממנה נסעו ללונדון גברים בחליפות בימים שני עד שישי, ואחדים מהם גם בשבתות לחצי יום. הייתה תחנת אוטובוס של חברת גרין לַיין; מעבר חציה עם פנסים; סניף דואר; כנסייה שנקראה בחוסר מקוריות על שם מיכאל הקדוש; פאב אחד, חנות מכולת אחת, בית מרקחת, מספרה; תחנת דלק עם מוסך לתיקונים פשוטים. בבקרים נשמעה יבבה חשמלית של משאיות חלב – אקספרס או יונייטד דֵיירִיז; בערבים ובסופי שבוע (אם כי לא בימי ראשון בבוקר, חלילה) טרטור של מכסחות דשא ממונעות.

במגרש הווילג' שיחקו קריקט קולני ומקרטע; היו גם מגרש גולף ומועדון טניס. הקרקע הייתה חולית ונוחה לחובבי הגינון; רובד החרסית של אגן לונדון לא הגיע עד הנה. זמן לא רב לפני כן נפתחה מעדנייה שמכרה בחתרנות, לדעתם של אנשים מסוימים, מוצרים אירופיים: גבינות מעושנות ונקניקים משורגים שהשתלשלו כזרגי חמורים בעטיפות רשת. אבל הרעיות הצעירות שבווילג' כבר התחילו לשלוח את ידן בבישול הרפתקני יותר, ובעליהן היו בדרך כלל שבעי רצון. מבין שני ערוצי הטלוויזיה הקיימים צפו יותר בבי־בי־סי מאשר באַיי־טי־וי, ומשקאות חריפים נצרכו על פי רוב רק בסופי שבוע. בבית המרקחת מכרו אספלניות ליבלות ושמפו יבש בבקבוקונים לחיצים, אבל לא קונדומים. במכולת היה אפשר לקנות את השבועון המקומי המשמים, אבל פורנוגרפיה, ולו מהסוג הרך ביותר, לא הייתה שם. לרכישות מהסוג המיני היה צריך לנסוע ללונדון. כל הדברים האלה לא הפריעו לי רוב שנות מגוריי שם.

טוב, בזה יצאתי ידי חובתי הנדל"נית (סוכנות נדל"ן לא מטפורית פעלה במרחק כחמישה־עשר קילומטר משם). ועוד משהו: אל תשאלו אותי על מזג האוויר. על פי רוב אינני זוכר מה היה מזג האוויר במרוצת חיי. אמנם זכור לי איך שמש חמה תרמה לדחף מיני; איך שלג פתאומי שימח, ואיך ימים קרים ולחים עוררו את התסמינים המוקדמים שהובילו ברבות הימים להחלפת מפרק ירך דו־צדדית. אבל שום התרחשות מכרעת בחיי לא אירעה מעולם במזג אוויר חריג, קל וחומר בגללו. כך שאם לא אכפת לכם, למטאורולוגיה לא יהיה חלק בסיפור שלי. אם כי מותר לכם להסיק, כשאני מופיע במגרש הטניס, שבאותו רגע לא ירד גשם או שלג.

מועדון הטניס: מי היה מאמין ששם זה יתחיל? בילדותי הוא היה בעיניי לא יותר מסניף פתוח של צעירי המפלגה השמרנית. היה לי מחבט ולמדתי לשחק, כשם שידעתי להגיש ביעילות לחובט בקריקט או לשמש שוער כדורגל יציב ועם זאת פזיז לרגעים. כספורטאי הייתי תחרותי בלי לחטוא בעודף כישרון.

בסוף שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה חזרתי לשלושה חודשים הביתה, כל כולי חדור שעמום לא מוסתר. בני הגיל הזה יתקשו כיום לדמיין להם את קשיי התקשורת. רוב החברים שלי התפזרו במרחקים והשימוש בטלפון – מתוקף צו הורי אילם אך ברור – לא היה מקובל. מכתב, ואחריו מכתב תשובה. זה היה איטי, ובודד.

אימא שלי, אולי בתקווה שאפגוש איזו כריסטין נחמדה ובלונדינית או איזו וירג'יניה תוססת שחורת תלתלים – ובכל מקרה בעלת נטיות שמרניות בטוחות, גם אם לא בולטות מדי – הציעה לי להצטרף למועדון הטניס. היא אפילו הציעה מימון. צחקתי בליבי למניעיה: אם היה משהו שלא היה בדעתי לעשות בחיי הרי זה להקים בית ומשפחה בפרוורים עם רעיית טניס ו־2.4 ילדים ולראות איך הם בתורם מוצאים חברים במועדון וחוזר חלילה, לאורך מסדרון מראות מהדהד, לעבר עתיד אינסופי מגודר בשיחי ליגוסטרום ודפנה. כשקיבלתי את הצעתה של אימי, זה היה ברוח הסאטירה הטהורה.

הוזמנתי למשחק ניסיון. הכוונה הייתה לבחון בשקט, בסגנון אנגלי מנומס, לא רק את רמת המשחק שלי אלא גם את התנהגותי הכללית והתאמתי החברתית. אם לא אפגין תכונות שליליות, הנחת המחדל תהיה חיובית: ככה זה עבד. אימי דאגה לכבס את בגדי הטניס שלי ולגהץ את המכנסיים הקצרים הלבנים עם קפל חד ומקביל; אני הזכרתי לעצמי לא לקלל, לא לשהק ולא להפליץ במגרש. סגנון המשחק שלי היה אופטימי, מבוסס על מפרק היד, ובמידה רבה פרי לימוד עצמי. שיחקתי כמצופה ממני, ויתרתי על החבטות הנבזיות האהובות עליי ולא כיוונתי לגוף היריב ולו פעם אחת. הגשה, חבטה לרשת, חבטת יעף, שוב יעף, קרוב לרשת, כדור גבוה, ובמקביל הקפדתי להחמיא ליריב – "מעולה!" – ולשתף פעולה עם בן הזוג – ״שלי!" לא התרברבתי אחרי חבטה מוצלחת, שמחתי בשקט על ניצחון במשחקון, הצטערתי במנוד ראש על תבוסה במערכה. את כל אלה ידעתי לזייף, וכך התקבלתי כשחקן קיץ והצטרפתי לקהל ההוּגוֹאים והקרוליינות הקבועים.

ההוגואים אהבו לספר לי שאני מעלה את מנת המשכל הממוצעת במועדון ומוריד את הגיל הממוצע. אחד מהם התעקש לקרוא לי אפרוח בר־מוח והֶר פרופסור, כרמז מתוחכם לעובדה שהשלמתי שנת לימודים אחת באוניברסיטת סאסקס. הקרוליינות היו חביבות אך מאופקות. הן הרגישו בטוחות יותר עם ההוגואים. בקרב בני השבט הזה חשתי שהתחרותיות הטבעית שלי הולכת ומתפוגגת. ניסיתי להתעלות במשחק, אבל הניצחון לא משך את ליבי. אפילו רימיתי קצת בכיוון ההפוך. אם נפל הכדור כמה סנטימטרים מחוץ לטווח, הייתי רץ תוך כדי זקירת אגודל בכיוון היריב וצעקת "מעולה!" ואילו הגשה שהחטיאה וסטתה סנטימטר או שניים לאורך או לרוחב הייתה זוכה בהנהון איטי ובדשדוש לקבלת ההגשה הבאה. "בחור טוב, פול זה," שמעתי פעם הוגו אחד מודה באוזני רעהו. בשעת לחיצת ידיים אחרי תבוסה הייתי מוצא משהו לשבח במשחקו של היריב. "ממש עשית לי צרות עם ההגשה שלך," הייתי מודה בגילוי לב. הייתי עתיד לשהות ביניהם רק כמה חודשים, ולא רציתי שידעו מי אני.

כתום שלושה שבועות מהתקבלותי כחבר זמני במועדון נערכה אליפות זוגות מעורבים בהגרלה עיוורת. אני זוכר שחשבתי לאחר מעשה: הגרלה זה משורש גורל, נכון? בת הזוג שעלתה בגורלי הייתה גברת סוזן מקלאוד, ומייד ניכר בה שאין היא קרוליין. היא הייתה, כך סברתי, בת ארבעים ומשהו, שערה אסוף בסרט ומגלה את אוזניה, שבאותו רגע לא שמתי אליהן לב. שמלת טניס לבנה עם אמרה ירוקה ושורת כפתורים ירוקים בחלק העליון. היא הייתה כמעט בדיוק בגובה שלי – מטר שבעים וחמש, כשאני משקר ומוסיף סנטימטר.

"איזה צד אתה מעדיף?" שאלה.

"צד?"

"גב היד או כף היד?"

"סליחה. לא ממש משנה לי."

"אז תתחיל אתה עם כף היד."

המשחק הראשון שלנו – התחרות הייתה עד לניצחון במערכה אחת – היה נגד אחד מהעגלגלים שבהוגואים ואחת הגוצות שבקרוליינות. התרוצצתי די הרבה, מתוך הנחה שמוטל עליי להחזיר את רוב הכדורים; ובהתחלה בכל פעם שהייתי קרוב לרשת עשיתי רבע סיבוב לראות איך בת הזוג שלי מסתדרת ואם וכיצד חוזר הכדור. אבל הכדור חזר תמיד, בחבטות נמוכות ללא דופי, ואני הפסקתי להסתובב, נרגעתי וקלטתי שאני ממש רוצה לנצח. וכך אכן עשינו, 6–2.

כשישבנו ושתינו לימונדת שׂעורים, אמרתי:

"תודה שהצלת לי את התחת."

כוונתי הייתה למספר הפעמים שבהן זינקתי לרוחב כדי לבלום והצלחתי רק להחטיא את הכדור ולהפריע לגברת מקלאוד.

"הנוסח המקובל הוא – כל הכבוד, שותפה." עיניה היו כחולות־אפורות, חיוכה יציב. "ותנסה להגיש קצת יותר מהצד. זה פותח את הזוויות."

הנהנתי וקיבלתי את העצה בלי להרגיש שגאוותי נפגעה, כמו שהייתי מרגיש למשמע אותה עצה מפיו של איזה הוגו.

"עוד משהו?"

"נקודת התורפה במשחקי זוגות היא תמיד בקו האמצע."

"תודה, גברת מקלאוד."

"סוזן."

"מזל שאת לא קרוליין," אמרתי להפתעתי.

היא גיחכה, כאילו הבינה בדיוק למה אני מתכוון. אבל איך זה ייתכן?

"בעלך משחק?"

"בעלי? אדון מש"פ?" היא צחקה. "לא. הוא שחקן גולף. בעיניי פשוט לא יפה להרביץ לכדור שלא זז. מה דעתך?"

תשובתה זאת הייתה טעונה מכדי שאוכל לפרק אותה במשפט, והסתפקתי בהנהון ובריטון חרישי.

המשחק השני היה קשה יותר, מול זוג שהפסיק שוב ושוב את המשחק כדי לנהל בשקט דיונים טקטיים, כמתכונן לנישואים. בשלב מסוים, כשגברת מקלאוד הגישה, ניסיתי תכסיס זול והשתופפתי מתחת לגובה הרשת, כמעט בקו האמצע, בכוונה להסיח את דעתו של מחזיר ההגשה. זה הצליח עד שקיבלנו כמה נקודות, אבל אז, כשהניקוד היה 30–15, התרוממתי מהר מדי כששמעתי את ההגשה, והכדור פגע בי באמצע הראש מאחור. קרסתי במלודרמטיות והתגלגלתי אל שולי הרשת. קרוליין והוגו זינקו אליי בהפגנת דאגה, ואילו מאחוריי נשמע רק צחוק פרוע, וההצעה השובבית "ניסיון חוזר?" הצעה שיריבינו סירבו כמובן לקבל. אף על פי כן הצלחנו לצאת מהמערכה 7–5 והגענו לשלב רבע הגמר.

"עכשיו יהיו צרות," הזהירה אותי. "שני אלה ברמה מחוזית. ימי הזוהר שלהם אמנם מאחוריהם, אבל אין אצלם מתנות."

ובאמת לא קיבלנו מתנות. הובסנו שוק על ירך, על אף כל התרוצצויותיי. כשניסיתי להגן עלינו במרכז, הכדור עף הצידה; כשכיסיתי את הפינות, הוא הוטח אל הקו המרכזי. שני המשחקונים שזכינו בהם היו בדיוק מה שהגיע לנו.

התיישבנו על ספסל והלבשנו למחבטים את הכיסויים שלהם. שלי היה דנלופ מקספליי, שלה גריי.

"מצטער שאכזבתי אותך," אמרתי.

"אף אחד לא אכזב אף אחד."

"אני חושב שאולי הבעיה שלי היא נאיביות טקטית."

אכן, ניסוח מנופח במקצת, ובכל זאת הופתעתי כשהגיבה בצחקוקים.

"אתה חתיכת טיפוס," אמרה. "אצטרך לקרוא לך טיפּי."

חייכתי. דווקא מצא חן בעיניי להיות טיפוס.

כשנפרדנו בדרך למקלחות, אמרתי: "תרצי שאסיע אותך? יש לי מכונית."

היא צידדה אליי מבט. "טוב, אם לא הייתה לך מכונית לא הייתי רוצה שתסיע אותי. זה היה מאוד לא יעיל." משהו באופן דיבורה לא הניח לי להיעלב. "אבל מה עם המוניטין שלך?"

"מוניטין?" השבתי. "אני לא חושב שיש לי מוניטין."

"אוי ואבוי. נצטרך לעבוד על זה. כל בחור צעיר צריך מוניטין."

כשאני כותב את הדברים האלה, זה נשמע טעון יותר מכפי שהיה באמת. ו"שום דבר לא קרה". הסעתי את גברת מקלאוד לביתה בדֶקֵרס ליין, היא יצאה מהמכונית, אני חזרתי הביתה ומסרתי להוריי תיאור מקוצר של אירועי אחר הצהריים. זוגות מעורבים בהגרלה עיוורת.

"רבע הגמר, פול!" אמרה אימא שלי. "לו ידעתי, הייתי באה לראות."

התברר לי שזה כנראה הדבר האחרון בתולדות העולם שהייתי רוצה או שארצה אי־פעם.

אולי מיהרתם קצת להבין; קשה לי להאשים אתכם. אנחנו נוטים לשבץ כל קשר חדש שאנחנו נתקלים בו בקטגוריה קיימת. אנחנו רואים את המאפיינים הכלליים או הרגילים; ואילו המשתתפים רואים – מרגישים – רק מה שפרטי ומיוחד להם. אנחנו אומרים: כמה צפוי; הם אומרים: איזו הפתעה! אחד הדברים שחשבתי על סוזן ועליי – בשעתו, ועכשיו שוב, כעבור שנים כה רבות – הוא שלא פעם נדמה שאין מילים לקשר שלנו; על כל פנים, לא מילים מתאימות. אבל אולי זאת אשליה המשותפת לכל האוהבים: שהם אינם ניתנים לקטלוג וגם לא לתיאור.

לאימא שלי, כמובן, לא חסרו אף פעם מילים.

כאמור, הסעתי את גברת מקלאוד הביתה, ולא קרה שום דבר. הדבר נשנה; וחזר ונשנה. אלא שתלוי למה מתכוונים כשאומרים "שום דבר". לא נגיעה, לא נשיקה, לא מילה, ודאי שלא מזימה או תוכנית. אבל כבר הייתה בינינו, רק באופן שישבנו במכונית, לפני שצחקה ואמרה כמה מילים ואחר כך יצאה והלכה אל הבית, שותפות. לא, עליי להדגיש, עדיין לא שותפות למעשה כלשהו. רק שותפות שבה אני הייתי קצת יותר אני והיא קצת יותר היא.

אילו זממנו או תכננו משהו היינו מתנהגים אחרת. אולי היינו נפגשים בסתר או מסווים את כוונותינו. אך אנחנו היינו תמימים, ולכן לא הייתי מוכן כשאימא שלי, בארוחת ערב משעממת עד דמעות אחת, אמרה לי:

"התחלנו לספק שירותי הסעה, מה?"

הסתכלתי עליה בתימהון. אימי הייתה תמיד השוטרת. אבי היה שקט יותר ונטה פחות לשיפוטיות. הוא העדיף לחכות עד יעבור זעם, לא להעיר דובים מרבצם, לא לעשות רוח; ואילו אימי העדיפה להכיר בעובדות ולא לטאטא שום דבר מתחת לשטיח. נישואיהם של הוריי, בעיניי הלא־סלחניות בנות התשע־עשרה, היו תאונת דרכים, התנגשות בין שתי קלישאות מהלכות. אם כי בתור הקול הביקורתי היה עליי להודות שגם "קלישאה מהלכת" היא קלישאה.

אבל אני עצמי סירבתי להיות קלישאה, לפחות בשלב מוקדם זה בחיי, ועל כן השבתי לאימי מבט אטום אך לוחמני.

"גברת מקלאוד תשמין אם תמשיך להסיע אותה ככה," הבהירה אימי בנבזות את טענתה המקורית.

"לא כשהיא משחקת כל כך הרבה טניס," השבתי כלאחר יד.

"גברת מקלאוד," המשיכה אימא שלי. "מה שמה הפרטי?"

"אין לי מושג," שיקרתי.

"פגשת את משפחת מקלאוד, אנדי?"

"יש מקלאוד אחד במועדון הגולף," השיב אבא שלי. "שמן ונמוך. מרביץ לכדור כאילו הוא שונא אותו."

"אולי כדאי שנזמין אותם לכוסית שרי."

בעוד אני מתכווץ למחשבה אמר אבא שלי: "אין בזה ממש צורך, לא?"

"חוץ מזה," המשיכה אימא שלי, נאמנה לנושא המקורי, "חשבתי שיש לה אופניים."

"פתאום את יודעת עליה המון דברים," עניתי.

"אתה שלא תתחצף אליי, פול." היא התחילה להתרתח.

"תעזבי אותו, בֶּטְס," אמר אבא שלי בשקט.

"לא אני זאת שצריכה לעזוב אותו."

"מותר לי לקום בבקשה, אימא?" אמרתי בקול מייבב של בן שמונה. אם הם רוצים להתייחס אליי כמו אל ילד...

"אולי באמת כדאי שנזמין אותם לשרי." לא ידעתי אם אבא שלי מדבר מתוך אטימות או גחמה אירונית.

"אל תתחיל גם אתה," גערה בו אימא שלי. "הוא לא למד את זה ממני."

כעבור יום הלכתי שוב למועדון הטניס, וגם כעבור יומיים. כשהתחלתי לחבוט במרץ, עם שתי קרוליינות והוגו אחד, הבחנתי בסוזן משחקת במגרש הסמוך. הכול היה בסדר כל עוד נשארתי בגבי אליה. אך כשהסתכלתי מעבר ליריביי וראיתי אותה מתנודדת בעדינות מצד לצד על עקביה, מתכוננת לקלוט הגשה, איבדתי כל עניין בנקודה הבאה.

אחר כך אני מציע להסיע אותה.

"רק אם יש לך מכונית."

אני ממלמל משהו.

"מַזוּסְקִי, אדון טיפּי?"

אנחנו עומדים פנים אל פנים. אני מבולבל ונינוח בעת ובעונה אחת. היא לבושה בשמלת הטניס הקבועה שלה, ומתברר לי שאני תוהה אם הכפתורים הירוקים נפתחים או שהם לקישוט בלבד. מעולם לא פגשתי מישהי דומה לה. פניה ופניי באותו גובה בדיוק, אף אל אף, פה אל פה, אוזן אל אוזן. ניכר שגם היא שמה לב לזה.

"אילו נעלתי נעלי עקב הייתי יכולה לראות מעל לרשת," היא אומרת. "אבל ככה אנחנו רואים עין בעין."

אני לא מצליח להבין אם היא מלאת ביטחון או חשש; אם היא תמיד ככה או רק איתי. עכשיו המילים שלה נראות כמו פלירטוט, אבל אז לא הייתה הרגשה כזאת.

קיפלתי את גג המוריס מיינור שלי. אם כבר אני מפעיל שירות הסעות מחורבן, למה שכל הכפר המחורבן לא יראה מי הנוסעים המחורבנים? ובעצם, מי הנוסעת.

"דרך אגב," אני אומר, כשאני מאט ומעביר להילוך שני. "ייתכן שהוריי יזמינו אותך ואת בעלך לכוסית שרי."

"שומו שמיים," היא משיבה, ומכסה על פיה בכף ידה. "אבל אני אף פעם לא לוקחת את אדון מכנסיים־של־פיל לשום מקום."

"למה את קוראת לו ככה?"

"פתאום חשבתי על זה יום אחד. תליתי לו את הבגדים, ויש לו כמה זוגות של מכנסי פלנל אפורים, שני מטר ועשרה היקף מותניים, והרמתי זוג מכנסיים כזה וחשבתי לי, זה נראה בדיוק כמו חלק אחורי של פיל שעשוי משני אנשים בהצגת ילדים."

"אבא שלי אומר שבגולף הוא מרביץ לכדור כאילו שהוא שונא אותו."

"כן, טוב. מה עוד הם אומרים?"

"אימא שלי אומרת שאת תשמיני כי אני כל הזמן מסיע אותך."

היא לא עונה. אני עוצר את המכונית בקצה השביל המוביל לביתה ומביט הצידה. היא מודאגת, כמעט קודרת.

"לפעמים אני שוכחת את האנשים האחרים. את עצם קיומם. כלומר, אנשים שאני לא מכירה. אני מצטערת, טיפּי, אולי הייתי צריכה... זאת אומרת, הרי לא... אוי ואבוי."

"שטויות," אני אומר בתקיפות. "את הרי אמרת שבחור צעיר כמוני צריך מוניטין. מתברר שעכשיו יצאו לי מוניטין של נהג מונית. זה יספיק לי למשך הקיץ."

היא עדיין מדוכדכת, ואחר כך אומרת בשקט: "אוי, טיפּי, אל תוותר עליי עדיין."

אבל למה שאוותר עליה, כשאני תכף ומייד מתאהב?

אז לאילו מילים הייתם אתם נדרשים בימינו כדי לתאר קשר בין נער, או כמעט גבר, בן תשע־עשרה ואישה בת ארבעים ושמונה? אולי לשפת העיתונות הצהובה – "קוּגרית" ו"טוֹי־בּוֹי", אישה בשלה וגברבר? אבל אז לא היו מילים כאלה, גם אם אנשים התנהגו כך עוד לפני שנולדו המושגים. ואולי תחשבו: רומנים צרפתיים, האישה הבשלה מלמדת את הגבר הצעיר ממנה את "אמנות האהבה", אוּ־לָה־לָה. אבל לא היה שום דבר צרפתי ביחסינו וגם לא בנו עצמנו. אנגלים היינו, ולרשותנו עמדו רק מילים אנגליות מוסרניות: מילים כמו "מופקרת" ו"נואפת". אלא שלא הייתה מופקרת פחות מסוזן; וכמו שסיפרה לי באחד הימים, בפעם הראשונה ששמעה את המילה נַאפוּפים, חשבה שמדובר בסוג של עוף מים.

כיום אנחנו מדברים על יחסי מין חוזיים ועל סקס לא מתחייב. בימים ההם איש לא התנסה בסקס לא מתחייב. טוב, אולי כן, אבל לא קראו לזה ככה. בימים ההם, בזמן ההוא, הייתה אהבה, היה מין, והיה ערבוב של השניים שלפעמים נתקל בקשיים, לפעמים פעל למישרין, לפעמים הצליח ולפעמים לא.

חילופי דברים בין הוריי (קרי: אימי) וביני, מאותם חילופי דברים אנגליים שבהם פסקות שלמות של עוינות נדחסות לצמד פסוקים.

"אבל אני בן תשע־עשרה."

"בדיוק – אתה רק בן תשע־עשרה."

היא הייתה השנייה שלי ואני השני שלה: שנינו היינו בעצם בתולים למחצה. לי הייתה התנסות מינית ראשונה – פרץ של התגוששות וטעייה חדור רגשות וחרדות, כמקובל – עם בחורה באוניברסיטה לקראת סוף שנת הלימודים; ואילו סוזן, למרות שתי לידות ונישואים שנמשכו רבע מאה, לא הייתה בעלת ניסיון יותר ממני. במבט לאחור, אולי הדברים היו שונים אילו אחד מאיתנו ידע יותר. אבל כשמדובר באהבה, מי צופה את המבט לאחור? וחוץ מזה, האם אני מדבר על ניסיון מיני או על ניסיון באהבה?

אבל אני רואה שאני מקדים את המאוחר.

באותו אחר צהריים ראשון, כשהגעתי למשחק ניסיון עם מחבט הדנלופ מקספליי ובגדי הטניס המכובסים שלי, נערך במועדון מפגש על תה ועוגות. הבלייזרים המשיכו לאמוד את מידת התאמתי, כך הבנתי. לוודא שאני מצויד בכל תעודות היושר המקובלות של המעמד הבינוני. היו כמה הקנטות בנוגע לאורך שערי, שלא גלש כמעט מעל סרט הזיעה שלי. וכמעט כהמשך טבעי לשאלת אורך השיער נשאלתי לדעותיי הפוליטיות.

"אני חושש שאין לי כל עניין בפוליטיקה," השבתי.

"טוב, זה אומר שאתה שמרני," אמר אחד מחברי ועדת הקבלה, וכולנו צחקנו.

כשאני מספר לסוזן על כך היא מהנהנת ואומרת: "אני לייבור, אבל זה סוד. טוב, זה היה סוד עד הרגע. אז מה דעתך על זה, ידידי יפה הנוצה?"

אני אומר שזה בכלל לא מפריע לי.

בפעם הראשונה שבאתי לבית מקלאוד אמרה לי סוזן להיכנס דרך הגן, מהדלת האחורית; חוסר הרשמיות מצא חן בעיניי. הדפתי שער לא נעול והלכתי בשביל רעוע עשוי לבנים, בצד ערימות קומפוסט ופחים של רקב עלים; ריבס צמח בתוך ארובה, והיו גם רביעיית עצי פרי שלא נגזמו וחלקת ירק. גנן זקן ומרושל תיחח את האדמה בערוגה רבועה. בירכתי אותו במנוד ראש סמכותי של אקדמאי צעיר שדעתו נוחה מהאיכר. הוא השיב לי הנהון.

סוזן הרתיחה מים בקומקום, ואני הסתכלתי על הבית. הוא היה דומה לבית שלנו, אלא שכאן הכול נראה קצת יותר על רמה; וליתר דיוק, כאן הדברים הישנים נראו כירושה ולא כמשהו שנקנה מיד שנייה. היו מנורות עומדות עם אהילי קלף מצהיבים. הייתה גם – לא בדיוק אדישות לאי סדר אלא יותר חוסר דאגה. במסדרון ראיתי מקלות גולף בתרמיל זרוק על הרצפה שאיש לא הרים ושתי כוסות שעדיין לא פונו מארוחת הצהריים – אולי אפילו מאמש. אצלנו בבית דבר לא נשאר מעולם על השולחן. הכול היה חייב להיות מסודר, רחוץ, מטואטא, מצוחצח, שמא ייכנס פתאום מישהו לביקור לא צפוי. אבל מי? הכומר? שוטר המקוף? מישהו שירצה להשתמש בטלפון? סוכן מכירות העובר מדלת לדלת? האמת היא שאיש לא הגיע מעולם ללא הזמנה, וכל הסידור והניגוב התבצעו מתוך מה שהיה בעיניי אטביזם חברתי עמוק. ואילו כאן, אנשים כמוני נכנסים לביקור והבית נראה, כמו שאימא שלי הייתה בלי ספק מעירה, כאילו לא נגעו בו שבועיים.

"הגנן שלכם עובד קשה," אני אומר, בהיעדר משפט פתיחה מוצלח יותר.

סוזן מסתכלת עליי ופורצת בצחוק. "הגנן? זה אדון הבית, אם לא אכפת לך. הוד לוֹרדיוּתו."

"אני נורא מצטער. בבקשה אל תספרי לו. פשוט חשבתי..."

"טוב, אני שמחה שהוא נראה בכושר. כמו גנן אמיתי. בזיעת אפיו. כן־כן." היא מושיטה לי ספל תה. "חלב? סוכר?"

אני מקווה שהבנתם שאני מספר לכם הכול מהזיכרון, כן? מעולם לא כתבתי יומן, ורוב המשתתפים בסיפורי – סיפורי! חיי! – מתים או רחוקים מאוד. כך שאני לאו דווקא מעלה את הדברים על הכתב על פי סדר התרחשותם. אני חושב שבזיכרון יש אותנטיות אחרת, לא פחותה. הזיכרון ממיין ומנפה על פי צרכיו של הזוכר. האם יש לנו גישה לאלגוריתם העדיפויות שלו? יש להניח שלא. אבל הייתי משער שהזיכרון מעניק קדימות למה שתורם יותר לשימורו של בעל הזיכרונות. כך שאמור להיות לו עניין להעלות לפני השטח את הזיכרונות המאושרים יותר תחילה. אבל שוב, אני רק מנחש.

לדוגמה, זכור לי ששכבתי באחד הלילות במיטה ולא הצלחתי להירדם בגלל זקפה, מאותן זקפות חובטות בטן שבנעוריך אתה מדמה בלב נמהר – או שמא נבער – שיימשכו כל חייך. אבל הזקפה הזאת הייתה שונה. זאת הייתה מין זקפה כוללנית, לא קשורה לאישה או לחלום או לפנטזיה מסוימים. היא הייתה קשורה בעיקר לשמחה שבהיותי צעיר. צעיר במוח, בלב, בזין, בנשמה – ובמקרה דווקא הזין הוא שהיטיב לייצג את המצב הכללי הזה.

נראה לי שכשאתה צעיר אתה חושב על מין רוב הזמן, אבל לא כל כך מתעמק בו. אתה כל כך מרוכז במי, מתי, איפה, איך – וליתר דיוק, על פי רוב בעיקר ב"אם" הגדול – שאתה חושב פחות על המדוע והלמה. לפני שאתה חווה סקס בפעם הראשונה כבר שמעת עליו כל מיני דברים; כיום הרבה יותר, ומוקדם הרבה יותר, ובפירוט גרפי הרבה יותר מאשר בנעוריי. אבל בסופו של דבר מדובר באותם חומרים: תערובת של רגשנות, פורנוגרפיה וסילופים. כשאני סוקר את נעוריי אני רואה אותם כתקופה של עזוז־זין כה עז עד שהוא לא הותיר מקום לשאלה לשם מה מיועד העזוז.

אולי אני לא מבין את הצעירים היום. הייתי רוצה לשוחח איתם ולשאול מה המצב אצלם ואצל חבריהם, אבל אז משתלטת עליי הביישנות. ואולי לא הבנתי את הצעירים אפילו כשהייתי צעיר בעצמי. גם זה ייתכן.

אבל למקרה שתהיתם, אני לא מקנא בצעירים. בימי הזעם והחוצפה שלי כמתבגר נהגתי לשאול את עצמי: לְמה נועדו הזקנים אם לא כדי לקנא בצעירים? זאת הייתה בעיניי תכלית קיומם העיקרית והאחרונה בטרם היכחדות. יום אחד הלכתי ברגל לפגישה עם סוזן והגעתי למעבר החציה של הווילג'. מכונית התקרבה, אבל אני, בלהיטות טבעית של מאהב, התחלתי לחצות בכל זאת. המכונית נעצרה בפתאומיות גדולה מכפי שהתכוון כנראה הנהג, וצפרה לי. נעמדתי, בדיוק מול הפגוש, והחזרתי מבט לנהג. אני מודה באפשרות שחזותי הייתה מרגיזה. שיער ארוך, מכנסי ג'ינס סגולים, וצעיר – צעיר דפוק ומטונף. הנהג פתח את החלון וגידף אותי. התקרבתי אליו לאט, בחיוך, שש אלי עימות. הוא היה זקן – זקן דפוק ומטונף – עם אוזניים דפוקות אדומות של זקנים. אתם מכירים את האוזניים האלה, בשרניות כאלה, עם שערות מבפנים ומבחוץ? השערות שבפנים עבות, זיפיות; אלה שבחוץ קלושות, מוֹכיות.

"אתה תמות לפניי," הודעתי לו, ואחר כך התרחקתי בגרירת רגליים מעצבנת.

אם כן, עכשיו כשאני קשיש יותר אני מבין שזהו אחד משימושיי כבן אנוש: לאפשר לצעירים להאמין שאני מקנא בהם. טוב, ודאי שזה נכון בנוגע לעניין הפשוט של מי ימות קודם; אבל חוץ מזה – לא. וכשאני רואה זוגות נאהבים צעירים, שלובים אנכית בקרנות רחוב או שלובים אופקית על שמיכה בפארק, ההרגשה העיקרית שהמראה מעורר בי היא מעין רצון לגונן. לא, לא רחמים: גוננות. לא שהם רוצים בהגנתי. ועם זאת – מה מוזר – ככל שהם מתריסים יותר כך מתחזקת בקרבי התגובה. אני רוצה להגן עליהם מפני מה שהעולם יעשה להם כנראה, וממה שהם כנראה יעשו זה לזה. אבל זה כמובן בלתי אפשרי. דאגתי לא דרושה, ושאננותם מטורפת.

הייתי די גאה בכך שהצלחתי כנראה לקלוע בדיוק לסוג הקשר שהיה בכוחו לקומם את הוריי יותר מכול. אין לי כל רצון – ודאי שלא בשלב מאוחר זה – להציג אותם כרשעים. הם היו תוצרי תקופתם וזמנם ומעמדם ומטענם הגנטי – בדיוק כמוני. הם היו חרוצים, הגונים ורצו את הטוב ביותר בעיניהם לבנם יחידם. הפגמים שמצאתי בהם היו, באור אחר, מעלות. אבל בזמנו...

"היי, אימא ואבא, יש לי משהו לספר לכם. האמת היא שאני הומו, כמו שבטח כבר ניחשתם, ובשבוע הבא אני נוסע לטיול עם פדרו. כן, אימא, פדרו, הספר שלך מהווילג'. טוב, הוא שאל אותי לאן אני נוסע בחופש ואני אמרתי לו 'מה אתה מציע?' ומשם זה התגלגל. אז אנחנו נוסעים יחד לאי יווני."

אני מדמיין לי את הוריי נסערים, וחושבים מה יגידו השכנים, ומורידים פרופיל, ומשוחחים מאחורי דלתיים סגורות, ומדמיינים את הקשיים הצפויים לי שאינם אלא השלכה של רגשותיהם המבולבלים. אבל אחר כך הם היו מחליטים שהזמנים משתנים, ומוצאים קורטוב של גבורה שקטה ביכולתם להסכין עם המצב הלא־צפוי, ואימא שלי הייתה מתלבטת בשאלה אם כללי הנימוס החברתי מתירים לה להמשיך להסתפר אצל פדרו ובסוף – זה השלב הגרוע מכול – הייתה מעניקה לעצמה מדליה על הסובלנות החדשה שפיתחה, בלי לשכוח להודות לאל שבו אין היא מאמינה על כך שאבא שלה לא רואה את זה...

כן, זה היה מסתדר בסוף. וכך גם תסריט אחר, שהיה פופולרי בעיתונות התקופה.

"היי, הורים. זאת סינדי, החברה שלי. טוב, קצת יותר מזה בעצם, כמו שאתם רואים – בעוד כמה חודשים היא תהיה אימא תיכוניסטית. אל דאגה, היא בדיוק הגיעה לגיל החוקי כשחטפתי אותה משערי בית הספר, אבל אפשר לומר שהשעון דופק, אז כדאי שתיפגשו עם ההורים שלה ותקבעו פגישה בעירייה."

כן, גם עם זה הם היו מצליחים להתמודד. כמובן, התסריט המועדף עליהם היה, כאמור, שאפגוש במועדון הטניס איזו כריסטין או וירג'יניה נחמדה שאישיותה הנוחה והאופטימית תהיה לטעמם. ואז היה אפשר לערוך אירוסים כמו שצריך ואחריהם חתונה כמו שצריך וירח דבש כמו שצריך, ובעקבותיו נכדים כמו שצריך. אלא שאני הלכתי למועדון הטניס וחזרתי משם עם גברת סוזן מקלאוד, אישה נשואה ומוכרת בקהילה ולה שתי בנות, שתיהן מבוגרות ממני. ועכשיו – עד שאתנער סוף כל סוף מאהבת הנעורים המטופשת הזאת – לא יהיו לא אירוסים ולא חתונה, קל וחומר לא זאטוטים. יהיו רק מבוכה והשפלה ובושה, ומבטים מתחסדים מהשכנים ורמיזות ערמומיות על חוטפת תינוקות. הצלחתי אפוא להביא אל פתחם מצב בלתי מקובל עד כדי כך שאי אפשר אפילו להודות בקיומו, ודאי שלא לדון בו בהיגיון. בשלב זה, הרעיון המקורי של אימי להזמין את בני הזוג מקלאוד לכוסית שרי כבר מזמן ירד מהפרק.

בעיית ההורים: כל החברים שלי באוניברסיטה – אריק, בארני, איאן וסם – סבלו ממנה במידות משתנות. ואין לומר שהיינו חבורת היפים מסוממים במעילים אפגניים מדובללים. היינו בחורים נורמליים – די נורמליים – מהמעמד הבינוני, וסבלנו מהחיכוך הטורדני של ההתבגרות. לכולנו היו סיפורים, רובם שווי ערך, אף שהסיפורים של בארני היו תמיד הטובים ביותר, במידה לא מעטה מפני שהתחצף כל כך להורים שלו.

"אז תשמעו משהו," אמר לנו בארני כשהתקבצנו בתחילתו של שליש נוסף והחלפנו סיפורי תלאות על החיים בבית. "אני בבית איזה שלושה שבועות, השעה עשר בבוקר ואני עוד במיטה. טוב, אין בשביל מה לקום בפינאר, נכון? ואז אני שומע את הדלת נפתחת, ואימא ואבא שלי נכנסים לחדר. הם מתיישבים על המיטה שלי, ואימא שלי מתחילה לשאול אותי אם אני יודע מה השעה."

"למה הם לא דופקים?" אמר סם. "אולי אתה בדיוק עושה ביד?"

"אני כמובן אמרתי שעל פי חשבוני יש להניח שעכשיו בוקר, ואז הם שאלו מה אני מתכוון לעשות היום ואני אמרתי שאחשוב על זה רק אחרי ארוחת הבוקר. אבא שלי מרביץ כזה שיעול יבש – זה תמיד סימן שהוא תכף מתפרץ, ואז אימא שלי אומרת שאולי אני אשיג עבודה לחופש כדי להרוויח קצת דמי כיס. אז אני מודה שלא בדיוק בראש שלי לחפש משרה זמנית באיזו עבודה שחורה."

"נחמד, בארני," אמרנו במקהלה.

"ואז אימא שלי שאלה אם אני מתכנן לבזבז את כל החיים שלי בהתעצלות, ובדיוק התחלתי להתעצבן – בזה אני דומה לאבא שלי, מתחמם לאט, רק שאצלי זה בלי שיעול אזהרה. בכל אופן, פתאום אבא שלי יוצא מהכלים. הוא קם, פותח את הווילון בכל הכוח וצועק:

"'אנחנו לא מוכנים שתתנהג כאילו הבית הזה הוא מלון מחורבן!'"

"אה, את זה כולנו כבר שמענו. אז מה אמרת?"

"אמרתי: 'אם זה באמת היה מלון מחורבן, ההנהלה המחורבנת לא הייתה מתפרצת לי לחדר בעשר בבוקר ומתיישבת על המיטה המחורבנת ומבלבלת לי בביצים.'"

"בארני, אתה גדול!"

"טוב, זה פגע בציפור נפשי."

"בארני, אתה גדול!"

בני הבית במשפחת מקלאוד היו אפוא סוזן, אדון מש"פ ושתי בנות, שתיהן באוניברסיטה, המכונות גברת נו"ן וגברת קו"ף־פ"א. פעמיים בשבוע הייתה באה גם עוזרת זקנה, גברת דאייר. ראייתה הלקויה לא אפשרה לה לנקות כראוי, אך התאימה להפליא לגנבת ירקות ובקבוקי חלב. אבל מי עוד בא אל הבית? על חברים לא שמעתי. בכל סוף שבוע יצא מקלאוד למשחק גולף. לסוזן היה מועדון הטניס. בכל ארוחות הערב שאכלתי בביתם לא פגשתי מעולם אדם אחר.

שאלתי את סוזן מי החברים שלהם. היא ענתה, בנעימה אגבית מזלזלת שלא שמעתי לפני כן: "אה, לבנות יש חברים – הן מביאות אותם הביתה מדי פעם."

זאת לא הייתה ממש תשובה מספקת, אבל כעבור שבוע בערך אמרה לי סוזן שאנחנו נוסעים לפגוש את ג'ואן.

"אתה תנהג," אמרה, ונתנה לי את מפתחות האוסטין של משפחת מקלאוד. הרגשתי שזכיתי בקידום, וטיפלתי בזהירות בתיבת ההילוכים.

ג'ואן גרה במרחק כחמישה קילומטרים, והייתה אחותו של ג'רלד, שלפני שנים היה מאוהב בסוזן ואז מת פתאום מלויקמיה, מה שהיה רע ומר. ג'ואן טיפלה באבא שלהם עד מותו ולא נישאה מעולם; היא אהבה כלבים, ואחר הצהריים נהגה לשתות כוסית או שתיים של ג'ין.

חנינו לפני בית נמוך שקירותיו מחופים בולי עץ ובחזיתו גדר חיה של שיחי אלון. ג'ואן פתחה את הדלת עם סיגריה דולקת, חיבקה את סוזן והביטה עליי בשאלה.

"זה פול. הוא מסיע אותי היום. אני ממש חייבת לעשות בדיקת ראייה, נראה לי שהגיע הזמן לקבל מספר חדש. נפגשנו במועדון הטניס."

ג'ואן הנהנה, ואמרה: "סגרתי את היללנים בחדר."

היא הייתה אישה גדולת גוף בחליפת מכנסיים תכלכלה; היו לה תלתלים קטנים ושפתון חום ופניה היו מפודרות ברישול. היא הובילה אותנו לסלון וקרסה על כורסה שלפניה עמד הדום. ג'ואן הייתה מבוגרת מסוזן אולי בחמש שנים, אבל נראתה לי מבוגרת בשנות דור. על אחד ממסעדי הכורסה הייתה חוברת תשבצים הפוכה, על האחר מאפרת פליז מיוצבת במשקולות סמויות בתוך רצועת עור. המאפרה נראתה לי מלאה עד להדאיג. ג'ואן רק התיישבה, ומייד שבה ונעמדה.

"תצטרפו אליי לכוסית קטנה?"

"בשבילי זה מוקדם מדי, חמודה."

"את הרי לא בדיוק נוהגת," השיבה ג'ואן בתרעומת. אחר כך הביטה אליי: "משקה, אדון צעיר?"

"לא, תודה."

"טוב, איך שאתם רוצים. לפחות תעשני איתי."

סוזן, להפתעתי, לקחה סיגריה והדליקה אותה. הייתה לי הרגשה שזוהי ידידות שההיררכיה בה נקבעה לפני זמן רב, וברור שג'ואן היא השותפה הבכירה וסוזן, גם אם אינה כפופה לה ממש, היא בוודאי הצד המאזין. מונולוג הפתיחה של ג'ואן סיפר על חייה מאז פגישתה האחרונה עם סוזן, ובעיניי היה בעיקר קטלוג של טרדות קטנות וניצחונה עליהן, של דיבורי כלבים ודיבורי ברידג', שהסתיים בידיעה מרעישה על כך שלא מזמן גילתה במרחק חמישה־עשר קילומטרים מקום שבו אפשר להשיג ג'ין מהסוג האהוב עליה תמורת סכום נמוך בהפרש של מה בכך ממחירו בווילג'.

משועמם עד מוות, חצי מסתייג מהסיגריה שסוזן כנראה נהנית ממנה, שמעתי את המילים הבאות יוצאות מפי:

"הבאת בחשבון את מחיר הדלק?"

כאילו אימי דיברה מגרוני.

ג'ואן הביטה בי בעניין שגבל בקורת רוח. "איך?"

"טוב, את יודעת כמה קמ"ש המכונית שלך עושה?"

"ברור," אמרה ג'ואן, כאילו אי ידיעה מעידה על בזבזנות משוועת. "ארבעים וחמישה בממוצע בנסיעות קצרות, קצת פחות מחמישים בנסיעות ארוכות יותר."

"וכמה את משלמת על דלק?"

"טוב, תלוי כמובן איפה אני קונה אותו."

"אהא!" קראתי, כאילו זה מעניין עוד יותר. "משתנה נוסף. יש לך במקרה מחשבון?"

"יש לי מברג," אמרה ג'ואן וצחקה.

"אז לפחות נייר ועיפרון."

היא הביאה אותם והתיישבה לידי על הספה, מצחינה מסיגריות. "אני רוצה לראות איך זה עובד."

"על כמה חנויות משקאות וכמה תחנות דלק אנחנו מדברים?" התחלתי. "אני צריך פרטים מלאים."

"אפשר לחשוב שאתה ממס הכנסה," צחקה ג'ואן וחבטה בכתפי.

רשמתי אפוא מחירים ומיקומים ומרחקים, איתרתי מקרה אחד של חיסכון מזויף ומצאתי לה את שתי האפשרויות העדיפות.

"כמובן," הוספתי בעידוד, "האפשרות הזאת הייתה משתלמת עוד יותר אם היית הולכת לווילג' ברגל."

ג'ואן צווחה בזעזוע מדומה. "אבל ההליכה מזיקה לבריאותי!" אחר כך לקחה את דף החישובים שלי, חזרה לכורסה שלה, הדליקה עוד סיגריה ואמרה לסוזן: "אני רואה שהוא בחור שימושי."

כשנסענו משם אמרה סוזן: "טִיפִּי פּוֹל, לא ידעתי שאתה כזה שובב. קנית אותה לגמרי."

"מה אני לא אעשה כדי לחסוך כסף לעשירים," עניתי, והעברתי הילוך בזהירות. "אני האיש שלך."

"אתה באמת האיש שלי, מוזר ככל שזה יהיה," היא הסכימה איתי והשחילה כף יד ישרה תחת ירכי השמאלית בעודי נוהג.

"דרך אגב, מה לא בסדר עם העיניים שלך?"

"העיניים? שום דבר, עד כמה שידוע לי."

"אז מה זה היה על בדיקת ראייה?"

"אה, זה? טוב, אני צריכה להגדיר אותך במילים כלשהן."

כן, יכולתי להבין את זה. וכך נעשיתי "הבחור שמסיע אותי" ו"בן הזוג שלי בטניס", ובהמשך "ידיד של מרתה" ואפילו – הבלתי סביר מכולם – "מין בן טיפוחים של גורדון".

אני לא זוכר מתי התנשקנו בפעם הראשונה. נכון שזה מוזר? אני זוכר 6–2; 7–5; 2–6. אני זוכר את אוזניו של הנהג הזקן בפירוט מבחיל. אבל אני לא זוכר מתי או היכן התנשקנו בפעם הראשונה, או מי עשה את הצעד הראשון, או אם שנינו עשינו אותו בבת אחת. ואולי זה לא היה צעד אלא יותר היסחפות. זה היה במכונית או בבית שלה? בבוקר, בצהריים או בערב? ומה היה מזג האוויר? טוב, את זה בוודאי לא תצפו ממני לזכור.

אני יכול רק לספר לכם שחלף זמן רב – על פי הקצב המודרני המקובל – לפני שהתנשקנו בפעם הראשונה, ועוד זמן רב אחר כך עד שנכנסנו למיטה בפעם הראשונה. ושבין הנשיקה למיטה הסעתי אותה ללונדון לקנות אמצעי מניעה. בשבילה, לא בשבילי. נכנסנו לג'ון בֶּל אֶנד קרוֹידֶן ברחוב ויגמור; אני חניתי מעבר לפינה, והיא נכנסה לבית המרקחת. היא חזרה עם שקית חומה ללא כיתוב ובתוכה דיאפרגמה וקוטל זרע.

"מעניין אם יש חוברת הוראות," היא אומרת בקלילות. "אני לא כל כך מתורגלת."

במצבי – מין רצינות נרגשת – אני לא בטוח לרגע אם היא מתכוונת למשגל או להחדרת הדיאפרגמה.

"אני אעזור לך," אני אומר, במחשבה שזה מכסה את שני הפירושים.

"פול," היא אומרת, "יש דברים שעדיף שגבר לא יראה. או יחשוב עליהם."

"טוב." אם כן, מדובר חד־משמעית באפשרות השנייה.

"איפה תשמרי אותה?" אני שואל, ומדמיין לי מה יקרה אם החפץ יתגלה.

"איפשהו," היא עונה. אם כן, זה לא ענייני.

"שלא יהיו לך ציפיות מופרזות ממני, טיפּי," היא אומרת במהירות. "טיפ־טיפה, רק שלא תתרתח ותתאדה לגז. שלא תהיה לי מרו־גז. לא תרגוז עליי, נכון?"

אני נרכן ממושב הנהג ומנשק אותה, לעיני כל הולך רגל מזדמן ברחוב וימפול.

אני כבר יודע שלה ולבעלה יש מיטות נפרדות וגם חדרי שינה נפרדים ונישואיהם לא ממומשים – וליתר דיוק נטולי מין – כמעט עשרים שנה, אבל לא חקרתי אותה בנוגע לסיבות או לפרטים. מצד אחד, חיי המין של כל אחד כמעט – בעבר, בהווה ובעתיד – מעוררים בי סקרנות אדירה. מצד אחר, אין לי כל עניין להכניס לי לראש תמונות שיסיחו את דעתי כשאהיה איתה.

אני מופתע מכך שהיא נזקקת לאמצעי מניעה, שבגיל ארבעים ושמונה היא עדיין מקבלת מחזור ושהדבר שהיא מכנה "הגיל המגעיל" עדיין לא קרה לה. אבל אני גם די גאה. אין לכך כל קשר לאפשרות שהיא תיכנס להיריון – אין דבר רחוק יותר ממחשבותיי וממשאלותיי; אלא שזה כאילו מאושש את היותה אישה. כמעט אמרתי נערה; ואולי בעצם לזה אני מתכוון. כן, היא מבוגרת ממני; כן, היא יודעת יותר על העולם. אבל בכל הנוגע ל... איך לכנות זאת? לגיל הנפשי, אולי – המרחק בינינו לא גדול.

"לא ידעתי שאת מעשנת," אני אומר.

"אה, רק סיגריה מדי פעם. כדי לארח לג'ואן לחברה. או כשאני יוצאת לגינה. אתה ממש מתנגד לזה?"

"לא, פשוט הופתעתי. אני לא מתנגד. אני פשוט חושב..."

"שזה טיפשי. זה בהחלט נכון. אני סתם לוקחת לי אחת משלו כשנמאס לי. שמת לב איך הוא מעשן? הוא מדליק את הסיגריה ומתחיל לעשן כאילו חייו תלויים בזה, ובאמצע הסיגריה הוא מכבה אותה בגועל. והגועל הזה נמשך עד לסיגריה הבאה. בערך אחרי חמש דקות."

כן, שמתי לב, אבל אני שותק.

"טוב, השתייה שלו יותר מעצבנת."

"אבל את לא שותה?"

"אני לא סובלת את זה. רק כוס שרי מתוק בכריסמס, שלא יגידו שאני מקלקלת את השמחה. אבל זה משנה אנשים. ולא לטובה."

אני מסכים. אין לי עניין במשקאות אלכוהוליים או באנשים שמעדיפים להיות "קצת עליזים" או "מבוסמים" או כל ביטוי אחר שעוזר להם להרגיש טוב יותר עם עצמם.

אין לומר שאדון מש"פ היה פרסומת מהלכת לטיפה המרה. בזמן שחיכה לארוחת הערב היה יושב ליד השולחן מוקף ב"מיליוני קנקניו", כדברי סוזן, יוצק מתוכם לספל הבירה שלו ביד יציבה פחות ופחות. לפניו ניצב ספל נוסף, מלא וגדוש בצלצלים ירוקים שאותם היה מכרסם. כעבור שעה קלה היה משהק חרש, כשהוא מסתיר את פיו בעדינות נפש כביכול. התוצאה הייתה שרוב חיי תיעבתי בצל ירוק, וגם לבירה לא רחשתי חיבה מיוחדת.

"אתה יודע, לפני כמה ימים חשבתי לי שכבר שנים לא ראיתי את העיניים שלו. ראיתי ממש. שנים על שנים. נכון שזה מוזר? הן תמיד מסתתרות מאחורי המשקפיים. ואני כמובן לא רואה אותו אף פעם כשהוא מוריד את המשקפיים בלילה. לא שאני רוצה במיוחד לראות אותן. ראיתי די. זה בטח ככה אצל הרבה נשים."

כך היא מספרת לי על עצמה, בהערות עקיפות שאינן מצריכות תשובה. לפעמים אחת מובילה לאחרת; לפעמים היא פולטת משפט בודד, כמיידעת אותי על החיים.

"מה שאתה צריך להבין, פול, זה שאנחנו דור מחוק."

אני צוחק. הדור של הוריי לא נראה לי מחוק כלל וכלל. הם עדיין בעלי הכוח והכסף והביטחון העצמי. הלוואי שהם היו מחוקים, אני חושב לי. בעיניי הם דווקא מכשול קיים מאוד בפני התבגרותי. איך אומרים בבתי חולים? כן, תופסי מיטות. הם לא מפנים את המיטה הנפשית.

אני מבקש מסוזן הסבר.

"אנחנו עברנו את המלחמה," היא אומרת. "זה די גמר אותנו. כבר לא יֵצא מאיתנו שום דבר. עכשיו תורכם לקחת את העניינים בידיים. תראה את הפוליטיקאים שלנו."

"את לא מציעה שאני אכנס לפוליטיקה?" אני מתקשה להאמין. אני מתעב פוליטיקאים, כולם נראים לי מלאים מעצמם, סוטים חלקלקים. לא שפגשתי מימיי פוליטיקאי, כמובן.

"בגלל שאנשים כמוך לא הולכים לפוליטיקה אנחנו נמצאים במצב ביש כזה," מתעקשת סוזן.

גם הפעם אני מתקשה להבין. אני אפילו לא יודע מה זה בדיוק "אנשים כמוני". החברים שלי בתיכון ובאוניברסיטה נהגו להתפאר בחוסר עניין בכל הדברים שעליהם מדברים הפוליטיקאים בלי סוף. ונוסף על כך דאגותיהם הגדולות – האיום הסובייטי, קץ האימפריה, שיעורי המס, מיסי ירושה, משבר הדיור, כוחם של האיגודים המקצועיים – נלעסו עד זרא בחוג המשפחה.

הוריי אהבו קומדיות מצבים טלוויזיונית אך נרתעו מסאטירה. לא היה אפשר לקנות בווילג' את המגזין פְּרַייבֶט אַיי, אבל הייתי מביא הביתה את הגיליון כשחזרתי מהאוניברסיטה ומשאיר אותו בחוץ בהתרסה. זכור לי גיליון אחד שעל השער שלו הודבק תקליט אריך נגן גמיש. כשהסרת את התקליט התגלה תצלום גבר יושב על האסלה, מכנסיו ותחתוניו מופשלים וכנפות חולצתו שומרות על צניעותו. על צווארו של הכורע האלמוני הורכב ראשו של ראש הממשלה, סר אלק דאגלס־יוּם, ומפיו יצאה בועת דיבור שכתוב בה: "תחזיר מייד את התקליט למקום!" בעיניי זה היה נורא מצחיק, והראיתי את השער לאימא שלי; היא סברה שזה מטופש וילדותי. אחר כך הראיתי אותו לסוזן, שפרצה בצחוק גדול. כך הוכרע הכול, באבחה אחת: אני, אימא שלי, סוזן ופוליטיקה.

היא צוחקת על החיים, זה אחד ממרכיבי הווייתה. ובדור המחוק שלה אף אחד אחר לא צוחק ככה. היא צוחקת על מה שמצחיק אותי. היא גם צוחקת כשהיא פוגעת לי בראש בכדור טניס; כשהיא חושבת על כוסית שרי עם הוריי; היא צוחקת על בעלה כשם שהיא צוחקת כשהיא הורסת את ההילוכים באוסטין העתיקה. אני כמובן מניח שהיא צוחקת על החיים מפני שהיא כבר ראתה הרבה ומבינה אותם. "דרך אגב," אני שואל, "מה זה 'מַזוּסקי'?"

"מה זאת אומרת 'מה זה מזוסקי'?"

"זאת אומרת, מה זה 'מזוסקי'?"

"אה, אתה מתכוון 'מזוסקי מזוסקי'?"

"אם את אומרת."

"ככה מדברים הרוסים האדומים, מצחיק אחד," היא משיבה.

בפעם הראשונה שהיינו יחד – ששכבנו – כל אחד מאיתנו סיפר את השקרים הדרושים, ואחר כך נסענו למרכז המפשייר ומצאנו לנו שני חדרים במלון.

כשאנחנו עומדים ומביטים על מרחבי כיסוי המיטה האדום המשתרעים נכחנו, היא אומרת:

"איזה צד אתה מעדיף? כף היד או גב היד?"

מעולם לא ישנתי קודם במיטה כפולה. מעולם לא ישנתי קודם לילה שלם עם מישהי. המיטה נראית ענקית, התאורה מדכאת, ומחדר האמבטיה עולה ריח של חומר חיטוי.

"אני אוהב אותך," אני אומר לה.

"איזה דבר נורא לומר לבחורה," היא עונה ונוטלת את זרועי. "קודם נאכל ארוחת ערב, לפני שנאהב זה את זה."

לי כבר יש זקפה, ואין בה שום דבר כללי. זאת זקפה מאוד־מאוד אישית.

יש בה ביישנות. היא לא מתפשטת לעיניי אף פעם. כשאני נכנס לחדר היא תמיד כבר במיטה, בכותונת לילה. והאור כבוי. לי כל זה בכלל לא אכפת. ממילא אני מרגיש שאני רואה גם בחושך.

והיא גם לא מלמדת אותי את "אמנות האהבה", כמו שכתוב בספרים. שנינו חסרי ניסיון, כפי שאמרתי. ובדור שלה ההנחה היא שבליל הכלולות הגבר כבר "ידע מה לעשות" – תואנה חברתית המתרצת כל ניסיון מיני קודם, ולו הבזוי ביותר, שאולי רכש הגבר שבו מדובר. אני לא רוצה להיכנס לפרטים במקרה שלה, אם כי היא בכל זאת מפזרת רמזים מדי פעם.

יום אחד אחר הצהריים אנחנו במיטה בבית שלהם ואני אומר שאולי כדאי שאתחיל לזוז לפני ש"מישהו" יבוא הביתה.

"כמובן," היא אומרת, מהורהרת. "אתה יודע, כשהוא היה בפנימייה הוא תמיד העדיף את החלק הקדמי של הפיל, אם אתה מבין אותי. ואולי גם אחר כך. מי יודע? לכל אחד יש סוד, לא?"

"מה הסוד שלך?"

"שלי? אה, הוא אמר לי שאני פריג'ידית. לא אז. אחר כך, אחרי שכבר הפסקנו. כשכבר היה מאוחר מדי לעשות משהו."

"אני לא חושב שאת פריג'ידית בכלל," אני אומר, בתערובת של התקוממות ורכושנות. "אני חושב שאת... מאוד חמה."

בתגובה היא טופחת לי על החזה. אני יודע מעט מאוד על האורגזמה הנשית, ומניח במעורפל שאם מצליחים להמשיך מספיק זמן, בשלב כלשהו זה יקרה מאליו אצל האישה. כמו לשבור את מחסום הקול, אולי. היות שאיני יכול להמשיך בדיון אני נפנה ומתחיל להתלבש. מאוחר יותר אני חושב: היא שופעת חום וחיבה, היא אוהבת אותי, היא מזמינה אותי למיטה, אנחנו נשארים שם הרבה זמן, אני לא חושב שהיא פריג'ידית, מה הבעיה?

אנחנו מדברים על הכול: מצב העולם (לא טוב), מצב נישואיה (לא טוב), אופיו הכללי של הווילג' וקנה המידה המוסרי שלו (לא טוב) ואפילו המוות (לא טוב).

"נכון שזה מוזר?" היא אומרת בהרהור. "אימא שלי מתה מסרטן כשהייתי בת עשר, ואני חושבת עליה רק כשאני נוטלת ציפורניים ברגליים."

"ועל עצמך?"

"מזוסקי?"

"על המוות שלך."

"אה." לכמה דקות היא משתתקת. "לא, אני לא פוחדת למות. יהיה לי חבל רק על לא לדעת מה קורה אחר כך."

אני טועה בפירוש הדברים. "את מתכוונת לחיים שאחרי המוות?"

"לא, מה פתאום, בזה אני לא מאמינה," היא אומרת בתקיפות. "הסיבוכים יהיו איומים. כל כך הרבה אנשים שכל החיים רק התאמצו להתרחק ופתאום כולם שוב יחד, כמו באיזו מסיבת ברידג' איומה."

"לא ידעתי שאת משחקת ברידג'."

"אני לא משחקת ברידג'. זאת לא הנקודה, פול. וגם אנשים שעשו לך דברים רעים. לפגוש אותם שוב."

אני מחכה; היא ממלאת את השקט. "היה לי דוד. הדוד האמפְ. קיצור של המפרי. הייתי באה להתארח אצלו ואצל דודה פלורנס. זה היה אחרי שאימא שלי מתה, ככה שהייתי בטח בת אחת־עשרה או שתים־עשרה. דודה שלי הייתה משכיבה אותי לישון ומכסה אותי בשמיכה ונותנת לי נשיקה ומכבה את האור. ובדיוק כשכבר כמעט נרדמתי הייתי מרגישה פתאום משקל על המיטה, וזה היה הדוד האמפ, מסריח מברנדי ומסיגרים ואומר שגם הוא רוצה נשיקת לילה טוב. ופעם אחת הוא אמר: 'את יודעת מה זה נשיקת מסיבות?' ולפני שהספקתי לענות הוא תקע לי בפה את הלשון שלו והתחיל להשתולל איתה כמו דג חי. חבל שלא הורדתי לו אותה עם השיניים. כל קיץ הוא עשה את זה, עד שהייתי בת שש־עשרה בערך. אני יודעת שזה פחות נורא מדברים אחרים, אבל אולי בגלל זה אני פריג'ידית."

"את לא פריג'ידית," אני מתעקש. "ועם קצת מזל הבן זונה הזקן נמצא עכשיו במקום חם מאוד. אם יש צדק."

"אין," היא עונה. "אין שום צדק, לא פה ולא בשום מקום אחר. ואם היו חיים אחרי המוות זאת סתם הייתה מסיבת ברידג' ענקית, והדוד האמפ היה מכריז שש ללא שליט וזוכה תמיד, ודורש נשיקת מסיבות בתור פרס."

"טוב, את המומחית," אני מקניט אותה.

"אבל הנקודה, טיפּי פול, הנקודה היא שזה היה מזעזע, פשוט מזעזע, אם בדרך כלשהי האיש הזה היה ממשיך להתקיים. ומה שאתה לא מבקש לאויביך, הרי לא תוכל לצפות לקבל בעצמך."

אני לא יודע מתי התפתח ההרגל – אין ספק שבשלב מוקדם – אבל נהגתי לאחוז במפרקי ידיה. אולי זה התחיל כשבדקתי, לשם השעשוע, אם אני יכול להקיף אותם בין אצבע לאגודל. אבל זה הפך במהירות לדבר קבוע. היא מושיטה אליי את ידיה, האצבעות אסופות באגרופים רכים, ואומרת: "תחזיק לי את הידיים, פול." אני עוטף את שני המפרקים ולוחץ בכוח. תוכנו של הדו־שיח הזה לא הצריך מילים. זאת הייתה מחווה שנועדה להרגיע אותה, להעביר משהו ממני אליה. יציקה, עירוי של כוח. ושל אהבה.

הגישה שלי לאהבתנו הייתה פשוטה להפתיע – אף שיש לי הרגשה שכל אהבה ראשונה מתאפיינת בפשטות מפתיעה. פשוט חשבתי: טוב, האהבה בינינו כבר ודאית וידועה, עכשיו כל שאר החיים צריכים להסתדר בהתאם. והייתי סמוך ובטוח שכך יקרה. זכרתי מהלימודים ש"קשיים מלבים את התשוקה", אבל עכשיו שחוויתי מה שקודם רק קראתי עליו, מושג הקושי לא נראה לי דרוש ואף לא רצוי. אבל הייתי צעיר מאוד, מבחינה רגשית, ואולי פשוט הייתי עיוור לקשיים שאחרים לא היו מתקשים להבחין בהם.

ואולי בכלל לא הסתמכתי על דברים שקראתי. אולי בעצם חשבתי יותר בכיוון כזה: עכשיו אנחנו שנינו כאן, ואנחנו צריכים להגיע לשם; שום דבר אחר לא חשוב. ואף שבסופו של דבר אכן הגענו פחות או יותר למקום שעליו חלמתי, לא היה לי מושג מה יהיה המחיר.

אמרתי שאני לא זוכר מה היה מזג האוויר. ויש גם עוד דברים, כמו מה לבשתי ומה אכלתי. בגדים בימים ההם היו הכרח חסר חשיבות, ואוכל היה פשוט דלק. אני גם לא זוכר דברים שהייתי מצפה לזכור, כמו צבע המכונית של משפחת מקלאוד. נדמה לי שזאת הייתה מכונית בשני צבעים. אבל האם הצבעים היו אפור וירוק, או אולי כחול ושמנת? ואף שביליתי שעות רבות וחשובות על מושבי העור שלה, לא אדע לומר לכם מה היה צבעם. האם לוח המחוונים היה עשוי עץ אגוז? למי אכפת? ודאי שלא לזיכרון שלי, והזיכרון הוא המנחה אותי כאן.

יש גם דברים שלא אטרח לספר לכם. כמו מה למדתי באוניברסיטה, איך נראה החדר שלי במעונות, ובמה היה אריק שונה מבארני ואיאן מסם ומי מהם היה אדום שיער. חוץ מזה שאריק היה ידידי הקרוב ביותר אז, וגם שנים אחר כך. הוא היה העדין שבכולנו, המתחשב שבכולנו, הבוטח ביותר בזולת. ואולי דווקא בגלל התכונות האלה הוא התקשה יותר מכולנו עם בנות ואחר כך עם נשים. האם היה משהו ברכותו, בנטייתו לסלוח, שכמעט דרבן את הזולת להתנהגות נבזית? הלוואי שידעתי את התשובה על השאלה הזאת, במיוחד בהתחשב באותה פעם שאכזבתי אותו כל כך. נטשתי אותו כשנזקק לעזרתי; בגדתי בו, אם תרצו. אבל על זה אספר לכם אחר כך.

ועוד דבר: כשהצגתי לכם את הווילג' באותה תמונת כנף של סוכן נדל"ן, ייתכן שחלק מהפרטים לא היו לגמרי מדויקים. למשל, הפנסים במעבר החציה. אולי המצאתי אותם, כי בימינו כמעט לא רואים מעבר חציה בלי צמד פנסים מהבהבים העומדים על המשמר. אבל בימים ההם, במחוז סארי, בכביש שקט... מסופקני. יכולתי מן הסתם לערוך איזה תחקיר בחיים האמיתיים – לחפש בספרייה המרכזית גלויות ישנות או לנבור ולחפש את התצלומים המעטים מאוד שיש לי מהתקופה ההיא ולשנות בדיעבד את סיפורי בהתאם להם. אבל אני זוכר כאן את העבר, לא משחזר אותו. כך שלא תהיה הרבה תפאורה. אולי הייתם מעדיפים יותר. אולי אתם רגילים ליותר. אבל אין ברירה. אני לא מנסה לספר לכם סיפורים; אני מנסה לספר לכם את האמת.

אני נזכר בסגנון המשחק של סוזן. שלי – כפי שאולי כבר אמרתי – היה בעיקר פרי לימוד עצמי, והסתמך על מפרק יד חזק, על עמידה מרושלת ועל שינויי חבטות מכוונים ברגע האחרון שלפעמים בלבלו אותי לא פחות מאשר את היריב. כששיחקתי איתה, העצלות המבנית הזאת סיכנה לא פעם את תשוקתי העזה לנצח. היא שיחקה בצורה מושכלת: התייצבה בעמדה נכונה, חבטה בתנופות מלאות, התקרבה לרשת רק ברגע המתאים, רצה כמו משוגעת ובכל זאת צחקה באותה מידה לניצחון ולתבוסה. זה היה הרושם הראשון שהותירה בי, ואני כמובן הִקשתי על אישיותה מאופן משחקה. הנחתי שגם בחיים היא תהיה רגועה, מאורגנת ומהימנה, תבטיח חבטות מלאות ותספק את התמיכה הטובה ביותר האפשרית מעומק המגרש לבן זוגה החרד והאימפולסיבי שליד הרשת.

נרשמנו לתחרות זוגות מעורבים באליפות הקיץ של המועדון. בסיבוב הראשון שלנו מול צמד חובבנים ותיקים באמצע שנות החמישים לחייהם צפו בערך שלושה אנשים; להפתעתי, אחת מהם הייתה ג'ואן. אפילו כשהחלפנו צדדים ולא יכולתי לראות אותה שמעתי את שיעולה, שיעול של מעשנים.

החובבנים הוותיקים שיחקו כמו זוג נשוי. כל אחד מהשניים ידע בחוש מה עומד האחר לעשות בלי צורך לדבר, קל וחומר לצעוק. סוזן שיחקה היטב כתמיד, ואילו אני שיחקתי בתזזיתיות מטופשת. ניסיתי לעצור כדורים בשאפתנות מופרזת, בלמתי כדורים שלא הייתי צריך לגעת בהם ואז נתקפתי רפיון ידיים ממורמר כשהחובבנים סגרו את המערכה והמשחק כולו בתוצאה 4-6.

אחר כך ישבנו עם ג'ואן על שני ספלי תה וכוס ג'ין.

"מצטער שקלקלתי לך," אמרתי.

"זה בסדר, פול, באמת שלא אכפת לי."

חביבותה ליבתה את הכעס שלי על עצמי. "נכון, אבל לי אכפת. ניסיתי כל מיני שטויות. בכלל לא עזרתי. ולא הצלחתי בהגשה הראשונה שלי."

"ולא שמרת על הכתף השמאלית," אמרה ג'ואן פתאום.

"אבל אני מגיש ביד ימין," עניתי, נרגן כלשהו.

"לכן צריך לשמור על כתף שמאל גבוהה. ככה אתה מאוזן."

"לא ידעתי שאת משחקת טניס."

"משחקת? חה! הייתי אלופה. עד שהברכיים המזוינות הלכו. אתה צריך לקבל כמה שיעורים, אדוני הצעיר, זה הכול. אבל יש לך ידיים טובות."

"תראי – הוא מסמיק!" אמרה סוזן בלא צורך. "את זה עוד לא ראיתי."

אחר כך, במכונית, אני שואל: "אז מה הסיפור עם ג'ואן? היא באמת הייתה שחקנית כזאת מוצלחת?"

"בהחלט. היא וג'רלד זכו בכל משחק כמעט, עד לרמה המחוזית. היא הייתה שחקנית חזקה ביחידים, כמו שאתה בטח יכול לתאר לך, עד שהברכיים קלקלו לה. אבל במשחקי זוגות היא הייתה טובה עוד יותר. כשהיה לה במי לתמוך ולהיתמך."

"ג'ואן מוצאת חן בעיניי," אמרתי. "אני אוהב לשמוע אותה מנבלת את הפה."

"כן, זה מה שאנשים רואים ושומעים, ואוהבים או לא אוהבים. הג'ין, הסיגריות, הברידג', הכלבים. ניבולי הפה. אל תזלזל בג'ואן."

"לא זלזלתי," אני מתקומם. "חוץ מזה, היא אמרה שיש לי ידיים טובות."

"לא תמיד צריך להתבדח, פול."

"טוב, אני בכל זאת רק בן תשע־עשרה, כמו שההורים שלי מזכירים לי ללא הרף."

סוזן משתתקת, ואז, כשהיא רואה מפרץ חניה בצד הכביש, היא יורדת לשוליים ונעצרת. היא מסתכלת קדימה, דרך השמשה הקדמית.

"כשג'רלד מת, לא רק אני סבלתי. ג'ואן הייתה שבורה. אימא שלהם מתה כשהם היו קטנים ואבא שלהם עבד מבוקר עד ערב בחברת ביטוח והם היו חייבים לסמוך זה על זה. וכשג'רלד מת... היא קצת ירדה מהפסים. התחילה לשכב עם כל מיני אנשים."

"זה לא דבר רע."

"כן ולא, טיפּי פול. תלוי מי אתה ומי האנשים, ומי חסון מספיק כדי לא להיפגע. בדרך כלל זה הגבר."

"ג'ואן נראית לי די חסונה."

"זאת הצגה. לכולנו יש הצגה. גם לך תהיה הצגה יום אחד, כן־כן. אז ג'ואן קיבלה החלטות גרועות. ובהתחלה היה נדמה שזה לא חשוב, כל עוד היא לא נכנסת להיריון או משהו. זה לא קרה. אחר כך היא התאהבה כמו משוגעת ב... לא חשוב איך קוראים לו. נשוי כמובן, עשיר כמובן, עם הרבה חברות כמובן. הוא סידר אותה בדירה בקנסינגטון."

"אלוהים אדירים. ג'ואן הייתה... אישה נתמכת? היא הייתה... פילגש?" המילה הזאת, וגם התפקיד המיני עצמו, היו מוכרים לי רק מהספרים.

"תקרא לזה איך שאתה רוצה. המילים לא מתאימות. כמו בדרך כלל. איך אתה מגדיר את עצמך? איך אתה מגדיר אותי?" אני לא עונה. "וג'ואן הייתה מאוהבת על כל הראש בבן זונה הזה. היא חיכתה לביקורים שלו, האמינה להבטחות שלו, נסעה איתו מדי פעם לסוף שבוע בחו"ל. שלוש שנים הוא משך אותה. עד שבסוף קרה מה שהוא תמיד הבטיח שיקרה, והוא התגרש מאשתו. ג'ואן חשבה שהכול מסתדר לה. שהיא צדקה ואנחנו כולנו טעינו. היא כל הזמן אמרה 'הכול מסתדר לי.'"

"אבל זה לא הסתדר?"

"הוא לא התחתן איתה, אלא עם אישה אחרת. ג'ואן קראה על זה בעיתונים. עשתה ערימה מכל הבגדים שהוא קנה לה באמצע הסלון, שפכה עליהם בנזין, הדליקה גפרור, יצאה מהדירה, טרקה את הדלת, השאירה את המפתחות בתיבת הדואר, חזרה לאבא שלה. הופיעה פתאום בדלת. בטח היה לה ריח קצת שרוף. אבא שלה לא אמר מילה ולא שאל שאלות, רק חיבק אותה. לקח לה חודשים לספר לו בכלל. המזל היחיד – אם אפשר לדבר על מזל – זה שהיא לא שרפה את כל הבניין. רק עשתה חור בשטיח יקר אחד. היא הייתה עלולה להרוג מישהו ולהגיע לכלא.

"אחר כך היא טיפלה באבא שלה במסירות. פיתחה עניין בכלבים. ניסתה להרביע אותם. למדה להעביר את הזמן. זה אחד הדברים שקורים בחיים. כולנו רק מחפשים מקום בטוח. ומי שלא מוצא, צריך ללמוד להעביר את הזמן."

אני לא חושב שלי תהיה בעיה כזאת. החיים פשוט מלאים מדי, ותמיד יהיו.

"מסכנה ג'ואן," אני אומר. "לא היה עולה בדעתי."

"היא מרמה בתשבצים."

ההערה נשמעת לי תלושה.

"מה?"

"היא מרמה בתשבצים. יש לה חוברות תשבצים. פעם היא סיפרה לי שאם היא נתקעת היא כותבת איזו מילה, לא חשוב מה, העיקר שמספר האותיות מתאים."

"אבל הרי כל העניין... וחוץ מזה, התשובות תמיד כתובות בסוף בחוברות האלה." אני לא מבין ולכן רק חוזר ואומר: "מסכנה ג'ואן."

"כן ולא. כן ולא. אבל תזכור תמיד, אדוני הצעיר. לכל אחד יש סיפור אהבה משלו. לכולם. אולי זה היה כישלון, אולי זה נגמר בלא כלום, אולי אפילו בכלל לא התחיל, אולי הכול היה בראש, זה לא אומר שזה פחות אמיתי. לפעמים זה אפילו יותר אמיתי. לפעמים אתה רואה זוג, ושניהם נראים משועממים עד העצם ואתה לא יכול לתאר לך שיש להם משהו במשותף ולמה הם עדיין יחד. אבל זה לא רק ההרגל או השאננות או המוסכמות או משהו כזה. זה מפני שפעם היה להם סיפור אהבה. לכולם יש. זה הסיפור היחיד."

אני לא עונה. אני מרגיש נזוף. לא סוזן נזפה בי. נזפו בי החיים.

בערב ההוא הסתכלתי על ההורים שלי ושמתי לב לכל מה שהם אומרים זה לזה. ניסיתי לדמיין שגם להם היה פעם סיפור אהבה, מזמן־מזמן, אבל לא הצלחתי. אחר כך ניסיתי לדמיין שלכל אחד מהם היה סיפור אהבה, אבל בנפרד, לפני שהתחתנו ואולי – מה מסעיר – אחרי שהתחתנו. אבל גם בזה לא הצלחתי, ולכן ויתרתי. תחת זאת התחלתי לתהות אם גם לי, כמו לג'ואן, תהיה יום אחד הצגה משלי, הצגה שנועדה להרחיק כל סקרנות. מי יודע?

אחר כך ניסיתי לדמיין את דרכם של הוריי בשנים לפני שהייתי קיים. אני מדמיין אותם יוצאים לדרך יחד, צד בצד, יד ביד, בשמחה, בביטחון, פוסעים באיזה משעול משופע קלות, רך ומדושא. הכול ירוק והנוף פתוח; אין מה למהר. ואז, כשהחיים נמשכים, בדרכם הרגילה, היומיומית, הלא־מאיימת, המשעול הולך ומעמיק באיטיות רבה מאוד, ובירוק מופיעים פה ושם קטעים חומים. עוד קצת – עוד עשור או שניים – והעפר מתגבה משני הצדדים והם לא יכולים לראות מעל לשולי הערוץ. ועכשיו אין מנוס, אי אפשר לחזור לאחור. אפשר לראות רק את השמיים ממעל ואת החומות ההולכות ומתגבהות של עפר חום המאיים לקבור אותם.

בכל מקרה, אני לא התכוונתי להיות שוכן שוחות. וגם לא מרביע כלבים.

"אתה צריך להבין משהו," היא אומרת. "היינו שלושה. הבנים קיבלו השכלה – ככה זה היה. פיליפ הגיע עד סוף המסלול, אבל הכסף שהיה מיועד לאלק נגמר כשהוא היה בן חמש־עשרה. אלק הוא האח שהייתי הכי קרובה אליו. כולם אהבו את אלק, הוא היה נפלא. ברור שהוא התגייס ברגע שהיה לו מותר, כמו כל הטובים. חיל האוויר. שיבצו אותו כטייס סַנדֶרלנדים. המטוסים האלה היו ספינות מעופפות. הם היו יוצאים לטיסות סיור ארוכות מעל האוקיינוס האטלנטי כדי לאתר צוללות גרמניות. שלוש־עשרה שעות במשמרת. נתנו להם כדורים כדי שלא יירדמו. לא, זה לא קשור.

"בחופשה האחרונה שלו הוא הזמין אותי למסעדה. לא משהו מהודר, מסעדה של ליונ'ס. הוא החזיק לי את שתי הידיים ואמר: 'סוּ מותק, הסנדרלנדים האלה מסובכים נורא, והרבה פעמים אני מרגיש שזה גדול עליי. הם יותר מדי מסובכים ולפעמים, כשאתה טס מעל המים והכול נראה אותו דבר, שעה אחרי שעה, אין לך מושג איפה אתה, ולפעמים גם הנווט לא יודע. אני תמיד מתפלל בהמראה ובנחיתה. אני לא מאמין, אבל אני מתפלל. ובכל פעם אני מת מפחד בדיוק כמו בפעם הקודמת. זהו, הורדתי לי את זה מהלב. מעכשיו רק מחייכים.'

"זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. כעבור שלושה שבועות הודיעו לנו שהוא נעדר. אף פעם לא מצאו זכר למטוס שלו. ואני תמיד חושבת עליו טס מעל המים ומפחד."

אני מחבק את כתפה. היא מתנערת מזרועי במורת רוח.

"לא, לא גמרתי. איכשהו תמיד היו גברים בסביבה. הייתה מלחמה והיית חושב שכולם יצאו לחזית, אבל אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים נשארו בבית. הפחות טובים. אז נשאר ג'רלד, שלא הצליח לעבור את הבדיקה הרפואית אף על פי שהוא ניסה פעמיים, ונשאר גורדון, שהייתה לו תעסוקה מוגנת, כמו שהוא אהב לומר. ג'רלד היה בחור טוב וגם נאה, וגורדון היה קצת רגזן כזה, אבל אני פשוט העדפתי לרקוד עם ג'רלד. אחר כך התארסנו כי, טוב, הייתה מלחמה וזה מה שאנשים עשו אז. אני לא חושבת שהייתי מאוהבת בג'רלד, אבל הוא היה איש טוב, זה בטוח. ואז הוא הלך ומת מלויקמיה. את זה סיפרתי לך. זה היה רע ומר. אז חשבתי שאם כבר, אני יכולה להתחתן עם גורדון. חשבתי שאולי זה יעשה אותו פחות רגזן. החלק הזה לא ממש הצליח, כמו שאולי שמת לב."

"אבל..."

"אז אתה מבין, אנחנו דור מחוק. כל הטובים הלכו. לנו נשארו הפחות טובים. ככה זה תמיד במלחמה. לכן עכשיו הכול תלוי בדור שלך."

אבל אני לא מרגיש שאני חלק מדור, קודם כול; ואף שנוגע לליבי הסיפור שלה, ההיסטוריה שלה, הפרהיסטוריה שלה, אני בכל זאת לא רוצה ללכת לפוליטיקה.

נסענו לאנשהו במכונית שלי, מוריס מיינור עם גג נפתח בגוון ירוק־מרופש. סוזן אמרה שהיא נראית כמו מכונית גרמנית לאנשי סגל זוטרים במיוחד בתקופת המלחמה. הגענו למרגלות גבעה ארוכה, הכביש היה ריק. אף פעם לא הייתי נהג פרוע, אבל לחצתי על דוושת הגז בכוח כדי לזנק בעלייה. ואחרי חמישים מטר בערך הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר. המכונית המשיכה להאיץ אף על פי שכבר הורדתי את הרגל מהדוושה. בתגובה אוטומטית דרכתי על הבלם. זה לא כל כך עזר. עשיתי שני דברים בעת ובעונה אחת: נכנסתי לפאניקה וחשבתי בצלילות. אל תטעו לחשוב שמדובר בשני מצבים סותרים. המנוע שאג, הבלמים צווחו, המכונית התחילה לזגזג, ומהירות הנסיעה הייתה בין שבעים לשמונים קמ"ש. לרגע לא עלה בדעתי לשאול את סוזן מה לעשות. חשבתי לי, זאת בעיה שלי ואני צריך לטפל בה. ואז פתאום הבנתי: צריך להוציא את המכונית מהילוך. לחצתי על דוושת המצמד והעברתי להילוך סרק. המכונית נרגעה בהדרגה, והמשכנו להתגלגל עד שנעצרנו בשוליים.

"כל הכבוד, טיפּי פול," היא אומרת. בדרך כלל כשהיא משתמשת בשני השמות היא מרוצה ממני.

"הייתי צריך לחשוב על זה קודם. בעצם, הייתי צריך פשוט להוציא את המפתח מהסוויץ'. זה היה פותר את הבעיה. אבל זה לא עלה בכלל בדעתי."

"אני חושבת שמעבר לגבעה יש מוסך," היא אומרת, ויוצאת מהמכונית כאילו מדובר באירוע שגרתי לגמרי.

"פחדת?"

"לא. ידעתי שתמצא פתרון לְמה שזה לא יהיה. אני תמיד מרגישה בטוחה איתך."

אני זוכר איך היא אמרה את זה, ואיך התמלאתי גאווה. אבל אני זוכר גם את התחושה במכונית שדהרה בלי שליטה, שלא הגיבה לבלמים, שקפצה וזגזגה בכביש.

אני צריך לספר לכם על השיניים שלה. טוב, לפחות על שתיים מהן. שתי החותכות העליונות. היא קראה להן "שיני ארנב" כי הן היו ארוכות אולי במילימטר יותר מהממוצע הלאומי המדויק, אבל בעיניי זה רק הוסיף לחד־פעמיותן. נהגתי להקיש עליהן בעדינות באצבע, לוודא שהן שם, במקומן הקבוע, בדיוק כמוה. זה היה טקס קטן, כאילו אני עורך ספירת מלאי שלה.

נדמה היה שכולם בווילג', כל המבוגרים – וליתר דיוק כל אדם בגיל העמידה – פותר תשבצים: ההורים שלי, החברים שלהם, ג'ואן, גורדון מקלאוד. כולם חוץ מסוזן. הם פתרו את התשבץ בטיימס או בטלגרף; אם כי לג'ואן היו גם החוברות שבהן פתרה תשבצים עד לעיתון הבא. אני התייחסתי לפעילות הבריטית המסורתית הזאת בהתנשאות מסוימת. בימים ההם הייתי להוט אחר גילוי מניעים נסתרים – אם אפשר, כאלה הכרוכים בצביעות – מאחורי המניעים הגלויים לעין. היה לי ברור שהתחביב הלא־מזיק לכאורה הוא לא סתם פענוח הגדרות סתומות ושיבוץ התשובות המתאימות. ניתחתי את התופעה וזיהיתי את הגורמים הבאים: 1. השאיפה להכיל את הכאוס הקיומי בתוך מערך קטן ומובן של ריבועים בשחור־לבן; 2. הנחת היסוד שבסופו של דבר לכל דבר בחיים יש פתרון; 3. הוכחה שהקיום הוא ביסודו פעילות משחקית; ו־4. התקווה שפעילות זאת תצליח להשכיח את הכאב הקיומי של מסלולנו הקצר עלי אדמות מלידה עד מוות. זה נראה לי די ממצה.

באחד הערבים נשא גורדון מקלאוד את מבטו מבעד למסך עשן סיגריות ושאל:

"עיר בסומרסט, שבע אותיות, נגמר בנו"ן?"

חשבתי קצת. "סוינדון?"

הוא צקצק באורך רוח. "סוינדון נמצאת בווילטשייר."

"באמת? אני מופתע. היית שם פעם?"

"אם הייתי שם או לא הייתי שם לא ממש שייך לענייננו," אמר. "תסתכל על הדף. אולי זה יעזור."

התיישבתי לידו. ראיתי שורה של שישה ריבועים ריקים ואחריהם נ'. זה לא עזר לי.

"טאונטון," הכריז, ומילא את המשבצות. שמתי לב לאופן המשונה שבו הוא כותב את אותיות הדפוס הרבועות. הוא הרים את העט מהדף וצייר כל קו בנפרד. כל אדם אחר היה מפגיש את העט והנייר פעמיים כדי להתוות את האות נו"ן ואילו הוא נזקק לשלוש.

"רווח נקי בעיירה אנגלית בסומרסט. זאת ההגדרה."

חשבתי על זה, אם כי יש להודות שלא הרבה.

"רווח נקי – נטו. עיירה אנגלית – טאון. נטו בתוך טאון – טאונטון. תפסת, בחורצ'יק?"

"אההה... הבנתי," הנהנתי ואמרתי. "חכם."

לא התכוונתי לזה ברצינות, כמובן. חשבתי גם שמקלאוד בוודאי כבר ידע את התשובה לפני ששאל אותי. הוספתי אפוא סעיף קטן לפרשנותי על התשבץ. 3ב': אישור כוזב לכך שאתה אינטליגנטי יותר ממה שנדמה לאנשים מסוימים.

"וגברת מקלאוד עושה את התשבץ?" שאלתי, אף שכבר ידעתי את התשובה. שניים יכולים לשחק במשחק הזה, חשבתי בליבי.

"תשבצי היגיון," אמר באירוניה קלה, "הם לא ממש עיסוק לנשים."

"אימא שלי עושה עם אבא שלי את התשבץ. ג'ואן פותרת תשבצים."

הוא הרכין את סנטרו והביט בי מעל למסגרת משקפיו.

"אם כן, יורשה לנו לטעון שאולי תשבצי היגיון אינם עיסוק לנשים נשיות. מה תאמר על זה?"

"אני אומר שאין לי מספיק ניסיון חיים כדי להגיע למסקנה בנושא." אם כי בליבי פנימה הרהרתי בביטוי "נשים נשיות". האם זה שבח של בעל המתהדר ברעייתו או שמא עלבון מוסווה?

"טוב, זה נותן לנו טי"ת באמצע שתים־עשרה מאונך," המשיך ואמר. התברר פתאום שזה "לנו".

בהיתי בהגדרה. משהו על מה שיש בו כסף ושומרי סדר.

"משטרה," מלמל מקלאוד וכתב את האותיות, בשפע של קווקווים. "תראה, משטרה זה 'שטר' – כסף – בתוך 'מה' – מה שיש בתוכו כסף."

"גם זה חכם," הבעתי התלהבות כוזבת.

"סטנדרטי. כבר ראיתי את זה לא פעם," הוסיף בשביעות רצון כלשהי.

סעיף 2ב': ובצידה הנחה שמרגע שפתרת משהו בחיים תצליח תמיד לפתור אותו שוב, והפתרון יהיה תמיד זהה ויוכיח שהתבגרת והחכמת.

מקלאוד החליט, בלי שביקשתי, ללמד אותי את רזי ההגדרות בתשבצי היגיון. שיכולי אותיות וכיצד לזהותם; מילים המסתתרות בתוך צירופי מילים אחרות; הקצרנות המיוחדת של כותבי התשבצים; קיצורים נפוצים, מילים ואותיות המתייחסות למונחי שחמט, דרגות צבא וכן הלאה, מילה הנכתבת מלמטה למעלה כשההגדרה אנכית או בסדר אותיות הפוך כשההגדרה מאוזנת. "מזרחה – אתה מבין, זה הרמז."

תיקון לסעיף 4: יש לפתוח במילים: "התקווה שפעילות משעממת עד כאב זאת תצליח..."

ניסיתי אחר כך להרכיב ביטוי משיכול אותיות של נשים נשיות. בחוסר הצלחה, כמובן. לא הצלחתי לחשוב אלא על שנים שניות ועוד הבלים סתמיים.

תוספת נוספת: 1א': אמצעי מוצלח להסיח את הדעת משאלת האהבה, שרק היא חשובה בעולמנו.

אף על פי כן המשכתי לארח למקלאוד לחברה בשעה שעישן במרץ את הפלאיירס שלו ומילא את תשבציו בעט בקווקווים חסרי אופי אישי. הוא כנראה נהנה להסביר לי הגדרות וקיבל את הריטונים והשריקות המעושים למחצה שפלטתי מדי פעם כתשואות.

"בסוף עוד נעשה ממנו תשבצאי," אמר לסוזן בארוחת הערב באחד הימים.

לפעמים היינו, הוא ואני, עושים משהו יחד. לא משהו רציני, או לפחות לא ממושך. הוא ביקש את עזרתי עם איזה מערך של חבלים ומקלות בגן שנועד להבטיח ששורות הכרובים שהוא שותל יסתדרו בסדר מופתי. כמה פעמים האזנו למשחקי אליפות ברדיו. פעם אחת לקח אותי כשנסע למלא דלק במכונית. שאלתי לאיזו תחנת דלק הוא רוצה לנסוע. הקרובה ביותר, אמר לי, שלא במפתיע. סיפרתי לו שערכתי ניתוח מחיר לעומת מרחק בעניין הג'ין של ג'ואן ומה היו ממצאיי.

"כמה משעמם," אמר, ואחר כך חייך אליי.

הבנתי פתאום שיותר מפעם אחת בזמן האחרון ראיתי את עיניו. ואילו סוזן לא ראתה אותן זה שנים. אולי היא מגזימה. ואולי היא פשוט לא התאמצה במיוחד להסתכל.

מתי ישנו ושנ... לא, גם זה לא טוב.

בתקופה הזאת חשבתי לא פעם כך: אני למדתי בתיכון ובאוניברסיטה, ועם זאת לאמיתו של דבר אני לא יודע כלום. סוזן כמעט לא למדה, אבל היא יודעת הרבה־הרבה יותר ממני. אני למדתי מתוך ספרים, היא למדה מהחיים.

לא שתמיד הסכמתי איתה. כשדיברה על ג'ואן, אמרה לי: "כולנו רק מחפשים מקום בטוח." חשבתי על זה אחר כך. המסקנה שהגעתי אליה הייתה כזאת: אולי, אבל אני צעיר, אני "רק בן תשע־עשרה", ואני דווקא מעוניין יותר לחפש מקום מסוכן.

כמו לסוזן, גם לי היו משפטים קבועים, תואנות ששימשו לתיאור יחסינו בלשון נקייה. יש לנו מין חיבור בין־דורי כזה. היא בת הזוג שלי בטניס. שנינו אוהבים מוזיקה ונוסעים ללונדון לקונצרטים. וגם לתערוכות. אני לא יודע, אנחנו פשוט מסתדרים. אין לי מושג מי האמין למה ומי ידע מה, ועד כמה הגאווה שלי התנוססה כדגל והבהירה את העניין בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. כיום, בקצה האחר של חיי, יש לי כלל פשוט כדי להכריע בשאלה אם יש רומן בין שניים אם לאו: אם נדמה לכם שאולי יש ביניהם משהו, זה בטח נכון. אבל זה היה לפני עשרות שנים, ואולי בימים ההם כשהיה נדמה שבין שניים יש רומן, זה בדרך כלל לא היה נכון.

והיו גם שתי הבּנות. באותה תקופה בחיי לא הרגשתי ממש בנוח עם בחורות, לא עם אלה שפגשתי באוניברסיטה ולא עם הקרוליינות ממועדון הטניס. לא הבנתי שהן בדרך כלל חוששות לא פחות ממני מ... כל העסק. ובשעה שהבנים ידעו להמציא לעצמם שטויות מתוצרת בית, הבנות, כשפירשו את העולם, נדרשו כמדומה לעיתים מזומנות לחוכמת אימהותיהן. אפשר היה ממש להריח את הזיוף כשבחורה – שלא יודעת יותר ממך על שום דבר – הייתה אומרת פתאום משהו כמו: "במבט לאחור כולם רואים שש־שש" – משפט שהיה יכול לצאת מילה במילה מפיה של אימי. עוד פנינת חוכמה אימהית מנוכסת הזכורה לי מאותה תקופה היא: "אם תנמיך צפיות, לא תתאכזב". זאת נראתה לי גישה עגומה לחיים, מצידה של האם בת הארבעים וחמש לא פחות מאשר מצד בתה בת העשרים.

כך או כך: מרתה וקלרה. גברת נו"ן וגברת קו"ף־פ"א. גברת נרגנת וגברת קצת פחות (נרגנת). מרתה הייתה דומה לאימה בהופעתה החיצונית, גבוהה ויפה, אבל ירשה משהו מהרגזנות של אביה. קלרה הייתה עגלגלה ושמנמנה אך בלי ספק חביבה יותר. גברת נרגנת לא ראתה אותי בעין יפה; גברת קצת פחות גילתה יחס ידידותי, ואפילו עניין. גברת נרגנת אמרה דברים כמו: "אין לך בית?" גברת קצת פחות נהגה לשאול מה אני קורא, ופעם אחת אפילו הראתה לי שירים שכתבה. אבל לא הייתי בקיא בשירה, כאז כן עתה, ויש להניח שתגובתי אִכזבה אותה. זה היה הרושם הראשוני שלי, אם יש בו עניין כלשהו.

אם באופן כללי לא חשתי בנוח במחיצת בחורות, על אחת כמה וכמה לא חשתי בנוח במחיצת כאלה שהיו קצת יותר מבוגרות ממני, קל וחומר כאלה שבאימא שלהן הייתי מאוהב. מבוכתי כמו הדגישה את האגביות שבה התנהלו שתיהן בביתן, הופיעו, נעלמו, דיברו או לא דיברו. תגובתי על כך אולי הייתה לא ממש מעודנת, אבל החלטתי לא להקדיש להן תשומת לב יותר מכפי שהן מקדישות לי. הן, כמדומה, הקדישו לי בקושי את אחוז החסימה. מצידי זה היה בסדר גמור, כי הרוב המכריע של תשומת ליבי הוקדש לסוזן.

הואיל ומשתיהן הסתייגה ממני מרתה יותר, בחרתי לומר דווקא לה, כקורא תיגר או כדבק במטרה:

"אולי כדאי שאסביר. בשבילי סוזן היא סוג של תחליף אם."

לא, זה לא היה מוצלח במיוחד, משום בחינה שהיא. זה בוודאי נשמע מזויף, ניסיון דוחה להתחבב. מרתה לא הזדרזה להשיב, וכשענתה דיברה בקול קר כקרח.

"אני לא צריכה תחליף, כבר יש לי אימא."

האם התכוונתי ולו במשהו לשקר שלי? אני חושב שלא. עד כמה שהדבר נשמע מוזר, מעולם לא התעמקתי בפער הגילים בינינו. הגיל נראה לא שייך לעניין ממש כמו הכסף. סוזן לא נראתה מעולם כבת דורם של הוריי, ויהיה זה דור "מחוק" או לא. היא מעולם לא דיברה אליי מגבוה, לא אמרה דברים כמו "כשתהיה קצת יותר מבוגר, תבין." רק הוריי נטפלו לחוסר הבגרות שלי.

אהא, אולי תאמרו, אבל האם עצם העובדה שאמרת דווקא לבת שלה שהיא תחליף אם בשבילך לא מסגירה אותך? אתה אולי טוען שדיברת מן השפה ולחוץ, אבל הרי כולנו מתבדחים כדי לשכך פחדים כמוסים, לא? היא הייתה כמעט בדיוק בגיל של אימא שלך, ואתה שכבת איתה. אם כן?

אם כן. אני מבין את הכיוון – קו 27 לאם פרשת דרכים ליד דלפי. תשמעו, לא רציתי, בשום שלב, בשום רמה, להרוג את אבא שלי ולשכב עם אימא שלי. נכון שרציתי לשכב עם סוזן – ואף עשיתי כך פעמים רבות – ובמשך כמה שנים חשבתי להרוג את גורדון מקלאוד, אבל זה שייך לחלק אחר של הסיפור. אם לא לדבר סחור־סחור, לדעתי המיתוס של אדיפוס הוא בדיוק מה שהיה מלכתחילה: מלודרמה ולא פסיכולוגיה. בכל שנות חיי מעולם לא פגשתי אדם שלגביו הוא נכון.

אתם חושבים שאני תמים? אתם מבקשים לציין שהמניע האנושי מוסתר בעורמה ומסתיר את מנגנוניו הנסתרים ממי שנכנעים לו בעיוורונם? ייתכן. אבל אפילו אדיפוס – במיוחד אדיפוס – הרי לא רצה להרוג את אבא שלו ולשכב עם אימא שלו, נכון? בטח שכן! בטח שלא! כן, בואו נשאיר את זה ברמת ההתנצחות הזאת.

ולא שהפרהיסטוריה איננה חשובה. אדרבה, אני חושב שהפרהיסטוריה היא יסוד מוסד בכל קשר זוגי.

אבל אני מעדיף לדבר על האוזניים שלה. החמצתי את ההזדמנות הראשונה להבחין בהן במועדון הטניס, כשאספה את שערה בסרט הירוק שתאם את התיפורים והכפתורים של שמלתה. ובדרך כלל היה שערה פזור, הוא הסתלסל על אוזניה והגיע עד לאמצע צווארה. כך שרק כשהיינו במיטה ואני חיטטתי ונברתי בגופה, בדקתי כל קפל וגומחה, כל חלק נסקר יותר מדי ופחות מדי בגופה, וממקום כריעתי מעליה הפשלתי את שערה, רק אז גיליתי את אוזניה.

עד אז לא הקדשתי הרבה מחשבה לאוזניים, חוץ מאשר כבליטות קומיות. אוזניים טובות היו אוזניים שלא שמים לב אליהן; אוזניים לא טובות התבלטו ככנפי עטלף או היו מעוותות ממהלומת מתאגרף או – כמו אוזניו של הנהג הנזעם במעבר החציה – היו גסות ואדומות ושעירות. אבל אוזניה, אהה, אוזניה... מהתנוך הנחבא, הנעדר כמעט, הן המשיכו צפונה בזווית מתונה, ופתאום באמצע הדרך התלכסנו חזרה באותה זווית כדי לשוב אל גולגולתה. כאילו עוצבו על פי עיקרון אסתטי ולא על פי כללי השימוש השמיעתי.

כשאני מציין זאת בפניה היא אומרת: "זה בטח כדי שכל השטויות יעברו לידן ולא ייכנסו."

אבל זה לא היה הכול. כשבחנתי אותן בקצות אצבעותיי גיליתי את עדינות השוליים החיצוניים: דקים, חמימים, עדינים, כמעט שקופים. אתם יודעים איך קוראים לקפל החיצוני הזה באפרכסת? הֵליקס. אוזניה היו חלק מייחודה המוחלט, ביטויי הדנ"א שלה. הסליל הכפול של קפלי הֵליקְסֶיהָ.

אחר כך, כששאלתי את עצמי למה התכוונה כשדיברה על ה"שטויות" שעוברות ליד האוזניים המדהימות שלה, חשבתי: טוב, כשמאשימים אותה שהיא פריג'ידית, זאת חתיכת שטות רצינית. אלא שדווקא המילה הזו נכנסה לה ישר לאוזן ומשם למוח ונתקעה שם, לצמיתות.

כאמור, הכסף לא נגע ליחסינו ממש כמו הגיל. לכן לא שינה לי שהיא משלמת. לא הייתה לי הגאווה הגברית הטיפשית המקובלת בנסיבות כאלה. אולי אפילו הרגשתי שחסרון הכיס שלי מרומם עוד יותר את אהבתי לסוזן.

אחרי כמה חודשים – אולי יותר – היא מכריזה שאני צריך קרן בריחה.

"בשביל מה?"

"בשביל לברוח. כל אחד צריך קרן בריחה." בדיוק כמו שכל בחור צעיר צריך מוניטין. מנין בא הרעיון החדש הזה? מתוך רומן של ננסי מיטפורד?

"אבל אני לא רוצה לברוח. ממי? מההורים שלי? ממילא אפשר לומר שכבר עזבתי אותם. נפשית. ממך? למה לי לברוח ממך? אני רוצה שתישארי בחיים שלי לנצח."

"זה נחמד מאוד מצידך, פול. אבל זאת לא קרן עם ייעוד מוגדר, אתה מבין. סתם קרן כללית כזאת. כי בשלב זה או אחר כל אחד רוצה לברוח מהחיים שלו. זה אולי הדבר היחיד שמשותף לכל בני האדם."

כל זה עובר לי הרבה מעל לראש. הבריחה היחידה שאני עשוי לשקול היא בריחה איתה, לא ממנה.

כעבור כמה ימים היא נותנת לי המחאה על סך חמש מאות ליש"ט. המכונית עלתה לי עשרים וחמש ליש"ט; התקיימתי באוניברסיטה במשך שליש שלם מפחות ממאה ליש"ט. הסכום נראה גדול מאוד וחסר כל משמעות גם יחד. אפילו לא חשבתי שזה "נדיב". לא היו לי עקרונות בענייני כסף, לא בעד ולא נגד. וזה ממש לא היה קשור ליחסינו – את זה ידעתי. וכך, כשחזרתי לסאסקס נסעתי העירה, פתחתי חשבון עובר ושב בסניף הבנק הראשון שראיתי, הפקדתי את ההמחאה ושכחתי אותה.

יש משהו שכנראה כבר הייתי צריך להבהיר קודם. ייתכן שאני מתאר את יחסיי עם סוזן כסיפור מתוק של קיץ. כך הרי דורש הסטריאוטיפ. חניכה מינית ורגשית, רצף עסיסי של הנאות ותענוגות ופינוקים, אחר כך מחזירה האישה, בצביטת כאב אך גם בהדרת כבוד, את הגבר הצעיר לעולם הגדול ולבשרן הצעיר של בנות גילו. אבל כבר אמרתי לכם שזה לא היה ככה.

היינו יחד – ואני מתכוון יחד – עשר או שתים־עשרה שנים, תלוי ממתי עד מתי סופרים. והשנים האלה חפפו במקרה למה שהעיתונים אהבו לכנות בשם "המהפכה המינית": תקופה של זיונים לכול – כך לפחות גרמו לנו להאמין – של תענוגות מיידיים ושל קשרים רופפים ונטולי אשם, שנים שבהן תאווה עמוקה וקלילוּת רגשית היו צו השעה. כך שאפשר לומר שיחסיי עם סוזן חרגו בסופו של דבר מהמוסכמות החדשות לא פחות מאשר מהמוסכמות הישנות.

אני זוכר אותה בשעת אחר צהריים, בשמלה עם הדפס פרחוני, ניגשת לספה פרחונית וצונחת עליה.

"תראה, טיפּי פול! אני נעלמת! תראה איזה קסם! אין פה אף אחד!"

אני מסתכל. זה חצי נכון. רגליה בגרבי הניילון גלויות לעין, וכך גם ראשה וצווארה, אבל כל האמצע פתאום מוסווה.

"נכון שזה היה יכול להיות טוב, טיפּי פול? אם היינו יכולים פשוט להיעלם ואף אחד לא היה רואה אותנו?"

אני לא יודע עד כמה היא רצינית ועד כמה סתם משתובבת, ולכן אני לא יודע איך להגיב. במבט לאחור, נדמה לי שלא הייתי חזק במטפורות.

סיפרתי לאריק שפגשתי משפחה והתאהבתי. תיארתי את משפחת מקלאוד, את ביתם ואת חייהם, והתענגתי על תיאוריי והגדרותיי. זה הדבר המבוגר הראשון שקרה לי, אמרתי לו.

"אז באיזו משתי הבנות התאהבת?" שאל אריק.

"לא, לא באחת הבנות, באימא."

"אה, האימא," אמר. "אנחנו בעד," הוסיף. קיבלתי נקודות על מקוריות.

יום אחד אני רואה סימן כהה על זרועה, בדיוק מתחת לשרוול שמלתה הקצר. זאת חבורה בגודל של טביעת אגודל גדולה.

"מה זה?" אני שואל.

"אה," היא אומרת באדישות, "בטח נתקלתי במשהו. כל דבר עושה לי סימנים כחולים."

ברור, אני חושב לי. זה מפני שהיא רגישה, כמוני. ברור שהעולם יכול להכאיב לנו. לכן אנחנו חייבים לדאוג זה לזה.

"כשאני מחזיק לך את פרקי הידיים לא נשארים לך סימנים כחולים."

"אני לא חושבת שזה מקום שנשארים בו סימנים, לא?"

"לא כשאני מחזיק אותך."

העובדה שהיא "יכולה להיות אימא שלי" לא הניחה את דעתה של אימא שלי. גם לא של אבא שלי, ולא של בעלה ולא של בנותיה. גם לא את דעתו של ראש הכנסייה האנגליקנית – לא שהוא היה ידיד המשפחה. אותי לא עניינה דעת הבריות יותר מכפי שעניין אותי הכסף. אם כי דעה שלילית, בפועל או להלכה, עיוורת או מושכלת, רק שִלהבה, אוששה והצדיקה את אהבתי.

לא הייתה לי הגדרה חדשה של אהבה. לא ממש חשבתי לעומק מה היא האהבה ובמה היא כרוכה. פשוט נכנעתי לאהבה ראשונה על כל היבטיה, מנשיקות פרפר ועד ערכים מוחלטים. שום דבר אחר לא היה חשוב. היו כמובן "כל שאר החיים שלי", הן בהווה (הלימודים באוניברסיטה) והן בעתיד (עבודה, משכורת, מעמד חברתי, פרישה, פנסיה, מוות). אפשר לומר שהקפאתי את החלק הזה של חיי. אלא שזה לא נכון: היא הייתה חיי, והשאר לא. כל דבר אחר אפשר וצריך היה להקריב, עם או בלי מחשבה, אם וכאשר יהיה צורך. אם כי מהמילה "הקרבה" משתמע אובדן. אני לא חשתי אובדן מעולם. דת ומדינה, כך אומרים, דת ומדינה. לא הייתה בכלל שאלה. הדת ראשונה, תמיד הדת – אם כי לא במובן שהיה מתקבל על דעתו של ראש הכנסייה האנגליקנית.

פחות משבניתי לי תפיסה של אהבה עסקתי קודם כול בניקוי השטח ופינוי הפסולת. לא היה לי שימוש ברוב מה שקראתי על אהבה או במה שלימדו אותי עליה, החל ברינונים בחצר בית הספר וכלה בהגיגים ספרותיים ופילוסופיים. "אהבתו של גבר כאן – ושם חייו, אך לאישה כל קיומה היא." הרי זה לגמרי מוטעה – מוטה מגדרית, היינו אומרים כיום. ובקצה האחר של הקשת הייתה חוכמת הסקס שמחליפים ביניהם נערים חדורי בורות עמוקה גם אם משתוקקים ותאוותניים. "כשבוחשים בגחלים לא מסתכלים על מדף האח". מאיפה זה בא? איזו דיסטופיה בהמית שכולה גניחות ליליות קצרות רואי?

אבל אני רציתי את פניה כל הזמן: את עיניה, את פיה, את אוזניה המופלאות על קפליהן האלגנטיים, את חיוכה, את מילותיה הנלחשות. כך: אני הייתי שוכב על הגב, היא מעליי, כפות רגליה בין כפות רגליי, והיא מצמידה את קצה אפה לקצה אפי ואומרת:

"עכשיו אנחנו רואים עין בעין."

במילים אחרות. הייתי בן תשע־עשרה, וידעתי שהאהבה לא תישחת, הזמן לא יוכל לה והיא לא תדהה.

פתאום אני נתקף – מה? – פחד, הגינות, חוסר אנוכיות? אני אומר לה, במחשבה שהיא תדע יותר ממני:

"את מבינה, לא הייתי מאוהב קודם, ככה שאני לא מבין באהבה. מה שמדאיג אותי זה שאם תאהבי אותי, יישאר לך פחות בשביל האנשים האחרים שאת אוהבת."

אני לא אומר מי האנשים האלה. התכוונתי לבנות שלה; ואולי אפילו לבעלה.

"זה לא ככה," היא עונה מייד, כאילו גם היא כבר חשבה על הדבר הזה, ופתרה אותו. "האהבה גמישה. זאת לא שאלה של דילול. היא מוסיפה. היא לא גורעת. אל תדאג."

אז לא דאגתי.

"אני צריכה להסביר משהו," היא פותחת ואומרת. "אבא של מש"פ היה איש נחמד מאוד. הוא היה רופא. הוא היה אספן רהיטים. זה היה שלו." היא מצביעה בכיוון הכללי של ארגז אלון כבד ושעון אורלוגין שטרם שמעתי אותו מצלצל ולו פעם אחת. "האמת שהוא קיווה שמש"פ יהיה צייר, לכן הוא נתן לו את השם האמצעי רוּבנס. זה היה קצת בעייתי כי בבית הספר היו בנים שחשבו שהוא יהודי. בכל אופן, הוא צייר קצת – רישומי נעורים, כולם אמרו שהם מבטיחים. אבל הוא הסתפק בהבטחה, כך שמהבחינה הזאת הוא אכזב את אבא שלו. ג'ק – האבא – תמיד היה נחמד מאוד אליי. הוא היה קורץ לי."

"קשה להאשים אותו." אני תוהה מה יבוא עכשיו. ודאי לא איזו הסתבכות בין־דורית?

"היינו נשואים רק שנתיים בערך כשג'ק חלה בסרטן. תמיד חשבתי שאוכל לפנות אליו במקרה שיהיו צרות, ועכשיו התברר לי שזה לא יקרה. ביקרתי אצלו לעיתים קרובות, אבל זה ציער אותי כל כך עד שבסופו של דבר הוא בדרך כלל היה מנחם אותי ולא להפך. פעם שאלתי אותו מה הוא חושב על כל זה, והוא אמר: 'הייתי מעדיף כמובן שהמצב יהיה אחר, אבל אני לא יכול לטעון שלא הספקתי לחיות כמו שצריך.' הוא אהב שאני יושבת איתו, אולי כי הייתי צעירה ולא ידעתי הרבה, כך שנשארתי איתו עד הסוף.

"באותו יום – ביום האחרון – הרופא שלו – שהיה גם חבר טוב – נכנס ואמר בשקט: 'הגיע הזמן להרדים אותך, ג'ק.' 'אתה צודק,' הייתה התשובה. הוא סבל כאבים איומים יותר מדי זמן, אתה מבין. אחר כך ג'ק פנה אליי ואמר: 'צר לי שהיכרותנו הייתה קצרה כל כך, יקירתי. היה נפלא להכיר אותך. ברור לי שהחיים עם גורדון הם לא תמיד גן של שושנים, אבל אני אמות מאוּשר בידיעה שאני משאיר אותו בידייך הטובות והבטוחות.' ואז נתתי לו נשיקה ויצאתי מהחדר."

"את מתכוונת שהרופא הרג אותו?"

"הוא נתן לו מספיק מורפין כדי להרדים אותו, כן."

"והוא לא התעורר?"

"לא. רופאים נהגו לעשות את זה, בעיקר בינם לבין עצמם או עם מטופל שהייתה להם איתו היכרות ממושכת והיה אמון. הפחתת הסבל היא דבר רצוי. זאת מחלה איומה."

"בכל זאת. אני לא בטוח שהייתי רוצה שיהרגו אותי."

"טוב, חכה ותראה, פול. אבל זאת לא הנקודה."

"סליחה."

"הנקודה היא: ידיי הטובות והבטוחות."

אני חושב על זה קצת. "כן, אני מבין." אבל אני לא בטוח שהבנתי.

"לאן אתם נוסעים בדרך כלל בקיץ?" אני שואל.

"פול, זאת שאלה ששואלים במספרה!"

בתשובה אני נרכן ומעביר את שערה מאחורי אוזניה ומלטף בעדינות את קפלי ההליקס.

"אוי ואבוי," היא ממשיכה. "כל הציפיות הקונבנציונליות שיש לאנשים. לא, לא לך, טיפּי פול. זאת אומרת, למה כולם חייבים לעשות אותם דברים? באמת נסענו כמה פעמים, כשהבנות היו קטנות. הייתי אומרת שזה היה מוצלח בערך כמו הפשיטה על דייפ. מש"פ לא היה במיטבו בחופשות. אני לא ממש מבינה למה הן דרושות."

אני שואל את עצמי אם לא כדאי להתעקש עוד קצת. אולי קרה דבר נורא באחת החופשות האלה.

"אז מה את אומרת כששואלים אותך במספרה?"

"אני אומרת: 'אנחנו עדיין נוסעים לאותו מקום.' ואז הם חושבים שכבר דיברנו על זה והם שכחו, ובדרך כלל מניחים לי."

"אולי את ואני צריכים לנסוע לחופשה."

"תצטרך ללמד אותי למה הן דרושות."

"הן דרושות," אני אומר בתקיפות, "כדי להיות עם מישהו שאוהבים במרחק של כמה מאות קילומטרים מהווילג' הדפוק הזה ששנינו חיים בו. להיות יחד כל הזמן. ללכת לישון יחד ולהתעורר יחד."

"טוב, כשאתה אומר את זה ככה, טיפּי..."

ככה שהיו דברים שאני ידעתי והיא לא.

אנחנו יושבים בקפטריה של פסטיבל הול לפני קונצרט. סוזן קלטה בשלב מוקדם שכשרמת הסוכר שלי נמוכה מדי אני נעשה, כניסוחה, "אדון רטנוני", ועכשיו היא מפטמת אותי כדי להימנע מכך. אני בוודאי אוכל משהו עם צ'יפס בצד; היא תסתפק בכוס קפה וכמה עוגיות. אני מתענג על הגיחות הללו, כשאנחנו נמלטים ללונדון לכמה שעות, מבלים יחד הרחק מהווילג', מהוריי ומבעלה וכן הלאה, בעיר הסואנת ההומה אדם, ממתינים לדממה ואחריה הריחוף הפתאומי של המוזיקה.

אני עומד לומר לה את כל זה כשפתאום באה אישה ומתיישבת לידינו בלי אפילו להעמיד פנים שהיא שואלת אם היא מפריעה. אישה בגיל העמידה, לבדה; זה כל מה שהיא הייתה, אם כי בזיכרון ייתכן שהחלפתי אותה בגרסה כלשהי של אימא שלי – כך או כך, אישה שבלי ספק תסתייג מהקשר שלי עם סוזן. וכך, אחרי כמה דקות, בידיעה מלאה, אני מסתכל על סוזן ואומר לה, בקול צלול וברור:

"תתחתני איתי?"

היא מסמיקה, מכסה את האוזניים ונושכת שפתיים. הפולשת קמה בקול חבטה והדיפה ורקיעה, לוקחת את הספל שלה ועוברת לשולחן אחר.

"אוי, טיפּי פול," אומרת סוזן, "אתה רשע גדול."

זה היה בארוחת ערב אצל משפחת מקלאוד. גם קלרה הייתה שם, בחופשה מהאוניברסיטה. מקלאוד ישב בראש השולחן עם קנקן של מה שזה לא יהיה ולפניו ספל מלא בצלים ירוקים כמו צנצנת צבעונים.

"אולי ידוע לך," כך אמר לקלרה, "שהבחור הזה הצטרף כנראה למשק הבית שלנו. מילא."

על פי נימת קולו לא ידעתי אם הוא מנסה לגלות הכנסת אורחים נוקדנית או סלידה לגלגנית. הבטתי אל קלרה, אך לא קיבלתי סיוע פרשני.

"טוב, עוד נראה, נכון?" המשיך, בסתירה לכאורה להצהרתו הראשונה. הוא מילא פיו בצל ירוק ומעט אחר כך שיהק מעדנות.

"אחד הדברים שהבחור מטפל בהם ברוב טובו, גם אם באיחור, הוא השכלתה המוזיקלית של אימך. או שמא עליי לומר חוסר השכלתה."

אחר כך המשיך, כשהוא פונה אליי: "קלרה נקראה על שם קלרה שומאן, אולי מתוך שאפתנות מסוימת מצידנו. אך אויה, היא לא גילתה מעולם כישרון רב בנגינת הפסנתר, הלוא כן?"

לא ידעתי אם הנשאלת היא האם או הבת. אשר לי, מימיי לא שמעתי על קלרה שומאן, והרגשתי שאני מצוי בעמדת נחיתות כפולה ומכופלת.

"אולי, אילו התחילה אימך לרכוש השכלה מוזיקלית בשלב מוקדם יותר, היא הייתה יכולה להעביר לך משהו מהתלהבותה המאוחרת."

מעולם לא הייתי בבית שבו הנוכחות הגברית מעיקה כל כך ועם זאת כל כך לא מוגדרת. אולי זה קורה כשיש בבית רק גבר אחד: הוא יכול לפרש את תפקידו הגברי בהרחבה בלי להיתקל בהתנגדות. ואולי זה פשוט היה טיבו של גורדון מקלאוד.

עם זאת, חוסר היכולת שלי לפענח את נימת הדברים היה בערב ההוא בעיה משנית. הבעיה הגדולה יותר הייתה שבגיל תשע־עשרה לא הייתי מיומן בכללי ההתנהגות החברתית הראויה ליד שולחנו של אדם שבאשתו אני מאוהב.

הסעודה והשיחה נמשכו. סוזן נראתה ספק נעדרת; קלרה הייתה שקטה. שאלתי כמה שאלות של נימוס ועניתי בתורי על כמה שאלות ישירות קצת יותר. כפי שאמרתי לנציגי מועדון הטניס, לא היה לי כל עניין בפוליטיקה, אבל בכל זאת עקבתי אחרי החדשות. זה היה כנראה כמה שנים אחרי טבח שארפוויל, ואני כנראה אמרתי על כך משהו, ובדבריי היה מן הסתם מרכיב כלשהו של הוקעה צדקנית. טוב, באמת חשבתי שלא צריך לטבוח בבני אדם.

"אתה בכלל יודע איפה זה שארפוויל?" היושב בראש השולחן זיהה בי כנראה קומוניסט מתבכיין.

"בדרום אפריקה," עניתי. אבל באותו רגע תהיתי פתאום שמא זאת שאלה מכשילה. "או ברודזיה," הוספתי; ואז חשבתי שוב. "לא, דרום אפריקה."

"יפה מאוד. ומה היא חוות דעתך המושכלת על הזירה הפוליטית בדרום אפריקה?"

אמרתי משהו על זה שאני לא בעד לירות באנשים.

"ומה היית מציע לכוחות המשטרה בעולמנו לעשות נוכח המון קומוניסטי מתפרע?"

שנאתי איך שהמבוגרים שואלים שאלות באופן שמשתמע ממנו שהם יודעים מראש מה תענה ושהתשובה שלך תמיד תהיה שגויה או מטומטמת. אז אמרתי משהו, אולי בקלות דעת, על כך שזה שהם מתים עוד לא מוכיח שהם קומוניסטים.

"היית פעם בכלל בדרום אפריקה?" הרעים עליי מקלאוד בקולו.

כאן ניעורה סוזן. "אף אחד מאיתנו לא היה בדרום אפריקה."

"נכון, אבל נדמה לי שאני יודע על המצב שם יותר משניכם גם יחד." התברר שקלרה לא נכללת בחוג האי ידיעה. "אם היינו שמים את כל מה שהוא יודע על כל מה שאת יודעת – עוקרים את פֶּליוֹן ומעמידים אותו על אוֹסָה – עדיין לא היינו מגיעים לגובה תלולית של עדשים."1

את השתיקה הארוכה הפרה סוזן, ששאלה אם מישהו רוצה לאכול עוד משהו.

"יש אולי עדשים, גברת מקלאוד?"

כן, יכולתי להיות ממזר חצוף, כפי שאני מבין עכשיו. טוב, הייתי בסך הכול בן תשע־עשרה. לא היה לי מושג מי או מה הם פליון ואוסה; התעניינתי יותר ברעיון לערום את הידיעות שלי על גבי אלה של סוזן. זה הרי בסופו של דבר מה שעושים האוהבים: הם מגדילים זה את ידיעותיו של זה על העולם. וגם, "לדעת" מישהו, לפחות בתנ"ך, זה לשכב איתו. כך שכבר העמדתי את ידיעתי על ידיעתה. גם אם כל מה שיצא מזה היה תלולית של עדשים. שעל גובהה לא היה לי שמץ מושג.

היא סיפרה לי שאבא שלה היה איש "המדע הנוצרי" והיו לו חסידות מעריצות רבות. היא סיפרה לי שאחיה שנעלם ללא שוב במלחמה הלך לזונה כמה שבועות לפני הטיסה האחרונה שלו כדי "לברר מה הסיפור." היא סיפרה לי שהיא לא יכולה לשחות כי יש לה עצמות כבדות. דברים כאלה התגלגלו מפיה שלא על פי סדר מסוים ולא בתשובה על שאלה מסוימת שלי, חוץ מהשאלה השתוקה שהייתה רצוני לדעת עליה הכול. היא הניחה אותם לפניי כמצפה ממני להשליט משמעות, להשליט סדר, בחייה ובליבה.

"הדברים הם לא כמו שהם נראים, פול. זה בערך הדבר היחיד שאני יכולה ללמד אותך."

אני תוהה אם היא מתכוונת לאחיזת העיניים של המכובדות, לאחיזת העיניים של הנישואים, לאחיזת העיניים של חיי הפרוורים או... אבל היא ממשיכה לדבר.

"וינסטון צ'רצ'יל – כבר סיפרתי לך איך ראיתי אותו?"

"מה, היית בדאונינג עשר?"

"מצחיק אחד, לא. ראיתי אותו באיזו סמטה באיילסברי. מה בכלל עשיתי שם? לא שזה משנה. הוא ישב במכונית פתוחה, במושב האחורי, והפנים שלו היו מכוסות לגמרי באיפור. שפתיים אדומות, פרצוף ורוד מבריק. הוא נראה משונה."

"את בטוחה שזה היה צ'רצ'יל? לא ידעתי שהוא..."

"כזה? לא, לא על זה מדובר, פול, אתה מבין, רצו להסיע אותו במרכז העיר – זה היה אחרי שניצחנו במלחמה, או שאולי היו אז בחירות, ואיפרו אותו בשביל הצילומים. יומני החדשות וכל זה."

"כמה משונה."

"בהחלט. אז לא מעט אנשים ראו את הבובה המצוירת המוזרה הזאת בשר ודם, אבל הרבה יותר אנשים ראו אותו בחדשות בבתי הקולנוע, ושם הוא נראה כמו שהם ציפו שהוא ייראה."

אני חושב על זה קצת. בעיניי זה סיפור מצחיק, ולא עֶקרון יסוד בחיים. חוץ מזה, לא זה מה שמעניין אותי.

"אבל את כמו שאת נראית, נכון? את בדיוק כמו שנדמה?"

היא מנשקת אותי. "אני מקווה שכן, ידידי יפה הנוצה. למען שנינו, אני מקווה שכן."

נהגתי לשוטט בבית מקלאוד, ספק אנתרופולוג, ספק סוציולוג, בלי ספק מאהב. בהתחלה כמובן השוויתי אותו לבית הוריי, ומצאתי שזה האחרון לוקה בחסר. כאן ראיתי סגנון ונינוחות, ואף לא זכר לבעל־ביתיות מגוחכת. להוריי היו מכשירי מטבח טובים ומעודכנים יותר, אבל הדבר הזה לא הקנה להם אצלי נקודות זכות; גם לא העובדה שהמכונית שלהם נקייה יותר, המרזבים שלהם נשטפו זה לא כבר, המשקופים שלהם נצבעים בקביעות, ברזי האמבטיה שלהם מצוחצחים ומבהיקים, מושבי האסלה שלהם עשויים פלסטיק היגייני ולא עץ חמים. בבית שלנו התייחסו למקלט הטלוויזיה ברצינות, והוא ניצב במקום מרכזי; בבית מקלאוד קראו לו "הקופסה הטיפשה" והחביאו אותו מאחורי שבכת אח. לא היו להם בבית שטיח מקיר לקיר ולא ארונות מטבח מובנים, קל וחומר סלון שלושה חלקים או מערכת אבזרים לחדר הרחצה בצבעים תואמים. סככת החניה שלהם הייתה מלאה כלי עבודה, ציוד ספורט שנזנח, כלי גינון, מכסחות דשא ממונעות ישנות (אחת מהן תקינה) ורהיטים לא רצויים, ולא היה בה מקום למכונית. בהתחלה כל זה נראה מסוגנן וגחמני. ראשית הוקסמתי, אחר כך התפכחתי אט־אט. לא הרגשתי שנשמתי שייכת למקום הזה יותר מאשר לבית הוריי.

וחשוב עוד יותר, האמנתי שגם סוזן לא שייכת לכאן. זה היה משהו שהרגשתי בחוש, והבנתי רק הרבה יותר מאוחר, עם הזמן. כיום, כשיותר ממחצית הילדים במדינה נולדים מחוץ למסגרת הנישואים (פתאום אני רואה את המסגרת הסוגרת על המונח הזה), לא הנישואים עצמם הם שקושרים בין בני הזוג כמו המגורים המשותפים בנכס. בית או דירה עשויים להיות מלכודת מפתה לא פחות מתעודת נישואים; לפעמים יותר. נכס מצהיר על דרך חיים ותובע במובלע להמשיך באותה הדרך. נכס גם מצריך תחזוקה ותשומת לב מתמדת: כאילו היה ביטוי מוחשי לנישואים המתקיימים בין כתליו.

אבל לי היה גלוי וברור שסוזן לא זכתה לתחזוקה ותשומת לב מתמדת. ואני לא מדבר על מין. או בכל אופן, לא רק על מין.

אני צריך להסביר פה משהו. בכל התקופה שסוזן ואני היינו נאהבים, לא חשבתי אף פעם שאנחנו "בוגדים" בגורדון מקלאוד, אדון מש"פ. לא חשבתי עליו בתור "קרנן", מילה ישנה ומוזרה. ברור שלא רציתי שהוא יֵדע. אבל חשבתי שלמתרחש בין סוזן לביני אין כל קשר אליו; הוא בכלל לא שייך לעניין. גם לא בזתי לו, לא התייחסתי אליו בעליונות של תיש צעיר משום שאני פעיל מינית עם אשתו והוא לא. אתם תחשבו אולי שאין זו אלא אשליה עצמית מן השורה של מאהב מן השורה, אבל אני לא אסכים איתכם. גם כשהמצב... השתנה, ורגשותיי כלפיו היו אחרים, בדבר הזה לא חל שינוי. פשוט לא היה לו שום קשר אלינו, אתם מבינים?

סוזן, אולי כי חשבה שאני מזלזל בחברתה ג'ואן, אמרה לי בנזיפה קלה שלכל אחד יש סיפור אהבה. שמחתי להאמין לה, שמחתי לחשוב שכולם זוכים או זכו במה שזכיתי אני, גם אם הייתי סמוך ובטוח שלא ייתכן שזכו כמוני. אבל בה בעת לא רציתי שסוזן תספר לי אם סיפור האהבה שלה היה עם ג'רלד או עם גורדון או עכשיו, איתי. אם היה בחייה סיפור אחד או שניים או שלושה.

באחד הערבים אני בבית מקלאוד. מתחיל להיות מאוחר. מקלאוד כבר הלך לישון ונחירותיו הרמות מעידות על מיליוני קנקניו. היא ואני על הספה. זה עתה האזנו למוזיקה ששמענו לא מכבר בפסטיבל הול. אני מסתכל עליה במבט המבהיר את כוונותיי ותשוקותיי.

"לא, טיפּי. תנשק אותי רק קצת."

אני מנשק אותה אפוא רק קצת, רפרוף שפתיים, שום דבר מסעיר. אנחנו מחזיקים ידיים וזה הכול.

"הלוואי שלא הייתי צריך לחזור הביתה," אני אומר ומרחם על עצמי. "אני שונא את הבית."

"אז למה אתה אומר שזה הבית שלך?"

על זה לא חשבתי.

"בכל אופן, הלוואי שהייתי יכול להישאר כאן."

"אתה יכול להקים אוהל בגן. אני בטוחה שיש איזה ברזנט בחניה."

"את מבינה אותי."

"אני מבינה אותך בדיוק."

"אני יכול לצאת אחר כך דרך החלון."

"ושוטר יעבור ברחוב ויעצור אותך על פריצה? זה בהחלט יבטיח לנו ידיעה במקומון." היא משתתקת לרגע. "אולי..."

"כן?" אני מקווה שיש לה איזו תוכנית־על.

"הספה הזאת בעצם נפתחת למיטה. אפשר להלין אותך כאן. אם מש"פ יראה אותך לפני שיצא לעבודה, נגיד ש..."

אלא שברגע זה מצלצל הטלפון. סוזן מרימה את השפופרת, מקשיבה, מסתכלת עליי, אומרת "כן," עושה פרצוף רציני ומכסה את הפומית בכף ידה.

"זה בשבילך."

על הקו, כמובן, אימא שלי, והיא תובעת לדעת איפה אני, שאלה מיותרת בעיניי, הואיל ומקום הימצאי ודאי מופיע בצמוד למספר בספר הטלפונים הפתוח בוודאי לפניה. היא גם רוצה לדעת מתי אני חוזר.

"אני קצת עייף," אני אומר. "אז אני נשאר לישון כאן על הספה הנפתחת."

בזמן האחרון נאלצה אימא שלי לסבול ממני כמות מסוימת של שקרים חצופים, אבל אמיתות חצופות – זה כבר קצת מוגזם.

"לא בא בחשבון. תוך שש דקות אני בחוץ." היא סוגרת את הטלפון.

"בעוד שש דקות היא בחוץ."

"ישמרנו האל," אומרת סוזן. "נראה לך שאני צריכה להציע לה כוסית שרי?"

אנחנו מבלים את חמש ושלושת רבעי הדקות הבאות בצחקוקים, עד שאנחנו שומעים מכונית בחוץ.

"החוצה, חכם בלילה," היא לוחשת.

אימי ישבה מאחורי ההגה בחלוק ורוד מעל כותונת לילה ורודה. לא בדקתי אם נהגה בנעלי בית. היא הייתה באמצע סיגריה, ולפני שהעבירה הילוך העיפה את הבדל הבוער לשביל הגישה של משפחת מקלאוד.

נכנסתי למכונית, ותוך כדי נסיעה התחלף מצב רוחי מאדישות מחוצפת להשפלה נזעמת. השתררה שתיקה אנגלית – זו שבה כל המילים שלא נאמרו ידועות וברורות לשני הצדדים. נכנסתי למיטה והתייפחתי. לא דיברנו על כך שוב מעולם.

תמימותה של סוזן הייתה מפתיעה פי כמה משום שמעולם לא ניסתה להסתיר אותה. אני לא יודע אם בכלל ניסתה להסתיר פעם משהו – זה היה מנוגד לאופייה. מאוחר יותר – טוב, מה שקרה מאוחר יותר קרה מאוחר יותר.

אבל למשל – ואינני זוכר איך הגענו לנושא – היא אמרה פעם שהיא לאו דווקא הייתה נכנסת איתי למיטה אלמלא העובדה הידועה שלא טוב שלגבר לא יהיה "פורקן מיני". זה כל מה שנותר מהמילים שנאמרו בינינו, הביטוי הפשוט הזה.

אולי הייתה זאת בורות יותר מאשר תמימות. אפשר לומר חוכמה עממית או תעמולה פטריארכלית. והתחלתי לחשוב. האם זה אומר שהיא לא חושקת בי כשם שאני חושק בה – בקביעות, ללא מנוח, באופן מוחלט? שבשבילה סקס זה משהו אחר? שהיא נכנסת איתי למיטה רק מסיבות רפואיות, כי אני עלול להתפוצץ כמו דוד מים חמים או רדיאטור של מכונית אם לא אזכה ב"פורקן" ההכרחי? והאם אין לזה מקבילה בפסיכולוגיה המינית הנשית?

מאוחר יותר חשבתי: אבל אם כך נדמה לה שפועלת המיניות הגברית, מה עם בעלה? האם לא שאלה את עצמה מעולם על הצורך שלו ב"פורקן"? אלא אם כן, כמובן, כבר ראתה אותו מתפוצץ וכך הבינה מה התוצאה. ואולי מש"פ הולך בלונדון לזונות – או למחצית הקדמית של הפיל מההצגה? מי יודע? אולי זה מסביר את מוזרותו.

מוזרותו, תמימותה. ואני כמובן לא סיפרתי לה בתשובה שגברים צעירים – כל הגברים הצעירים על פי ניסיוני – כשנשללת מהם חברה נשית אינם מתקשים להשיג "פורקן מיני" מהסיבה הפשוטה שתמיד, בהווה בעבר ובעתיד, הם עושים ביד כמו פטישי אוויר.

תמימותה, ביטחוני המופרז; הנאיביות שלה, הגסות שלי. עמדתי לחזור לאוניברסיטה. חשבתי שמצחיק לקנות לה גזר גדול ועבה כמתנת פרידה. זאת תהיה בדיחה. היא תצחק. היא תמיד צוחקת כשאני צוחק. נכנסתי לירקן והחלטתי שגזר לבן יהיה מצחיק יותר. יצאנו לסיבוב במכונית ונעצרנו איפשהו. נתתי לה את הגזר. היא לא צחקה בכלל, רק זרקה אותו אחורנית ושמעתי אותו מתנגש במושב האחורי. זכרתי את הרגע הזה כל חיי, ואף על פי שלא הסמקתי זה שנים רבות, הייתי מסמיק בגללו עכשיו, לו יכולתי.

הצלחנו לסדר לנו חופשה קצרה. אני כבר לא זוכר את השקרים שהמצאנו כדי לזכות בכמה ימים משותפים של אמת. זה כנראה לא היה בעונת התיירות. נסענו למקום כלשהו קרוב לחוף הדרומי. אני לא זוכר מלון, כך שאולי שכרנו דירה. מה שאמרנו, חשבנו, גילינו זה על זה – הכול נעלם. אני כן זוכר חוף ריק ופתוח אי־שם. אולי קַמבֶּר סֵנדס. צילמנו זה את זה במצלמה שלי. אני הדגמתי לה עמידות ידיים על החוף. היא במעיל, והרוח מעיפה את שערה לאחור, וכפות ידיה, המצמידות את המעיל לצווארה, נתונות בכפפות דמויות פרווה גדולות ושחורות. מאחוריה שורה רחוקה של בקתות חוף ובית קפה חד־קומתי שתריסיו מוגפים. מלבדו לא רואים נפש חיה. אפשר היה, אם רוצים, להסתכל בתצלומים ולהקיש על עונת השנה. מן הסתם גם על מזג האוויר. מהמרחק הזה, שניהם חסרי משמעות בעיניי.

הייתי בעניבה, זה פרט נוסף. פשטתי את הז'קט כדי להראות לה עמידות ידיים. העניבה נופלת בדיוק במרכז פניי ההפוכות, מסתירה לי את האף, מחלקת אותי לשניים. מכת גב יד ומכת כף יד.

לא קיבלתי הרבה דואר בימים ההם. גלויות מחברים, מכתבי תזכורת מהאוניברסיטה, דפי חשבון מהבנק.

"חותמת דואר מקומית," אמרה אימא שלי והושיטה לי מעטפה. המען הודפס במכונה, ואחרי שמי התנוססה התוספת המעודדת "הנכבד".

"תודה, אימא."

"אתה לא פותח?"

"אפתח, אימא."

היא הסתלקה בתרעומת.

המכתב היה ממזכיר מועדון הטניס. הוא הודיע לי שחברותי הזמנית מסתיימת לאלתר. בנוסף הוא הודיע לי כי "בהתחשב בנסיבות" לא יוחזר לי כל חלק מדמי החברות ששילמתי. ה"נסיבות" לא פורטו.

סוזן ואני קבענו להיפגש במועדון למשחק זוגות מאולתר. אחרי ארוחת הצהריים לקחתי אפוא את המחבט ותיק הספורט ויצאתי כביכול למגרש.

"המכתב היה מעניין?" תבעה אימי לדעת.

נופפתי במחבט הארוז שלי.

"מועדון הטניס. שאלו אם אני רוצה להצטרף בקביעות."

"זאת ממש מחמאה, פול. הם כנראה מרוצים ממך."

"נשמע ככה, מה?"

אני נוסע לבית של סוזן.

"גם אני קיבלתי," היא אומרת.

המכתב שלה דומה לשלי, אלא שהניסוח חריף יותר. החברות שלה מסתיימת לא "בהתחשב בנסיבות" אלא "בהתחשב בנסיבות הידועות והברורות לך". שינוי הנוסח נועד לנשים חוטאות, למופקרות.

"כמה זמן את חברה במועדון?"

"שלושים שנה, נראה לי. פחות או יותר."

"אני מצטער. זאת אשמתי."

היא חולקת על דבריי בטלטול ראש.

"את רוצה שנתנגד?"

לא.

"אני יכול לשרוף את המועדון."

לא.

"את חושבת שראו אותנו איפשהו?"

"תפסיק לשאול שאלות, פול. אני מנסה לחשוב."

אני מתיישב לידה על הספה הפרחונית. לא נעים לי לומר, לפחות לא מייד, שבאיזשהו מקום אני צוהל. אני – אנחנו – שערורייתיים! הנה שוב האהבה נופלת קורבן לפקידים קטנוניים וצרי אופקים. גירושנו אולי לא היה קושי המלבה את התשוקה, אבל ההוקעה המוסרית והחברתית המשתמעת מהביטוי "בהתחשב בנסיבות" מעניקה תוקף, במחשבותיי, לאמיתותה של אהבתנו. ומי לא רוצה לזכות באישור לתוקפה של אהבתו?

"הרי לא תפסו אותנו מתמזמזים בדשא הגבוה מאחורי המכבש."

"שקט כבר, פול."

אם כן אני יושב בשקט וחושב מחשבות רעשניות. אני מנסה להיזכר בסיפוריהם של בחורים שסולקו מהלימודים בתיכון. אחד ששפך סוכר למכל הדלק במכונית של אחד המורים. אחד שהכניס את החברה שלו להיריון. אחד שהשתכר אחרי משחק קריקט, השתין בקרון רכבת ואחר כך משך במעצור החירום. בזמנו כל אלה נראו מרשימים בהחלט. אבל הפרת הכללים שבה חטאתי אני נראית לי מסעירה, מנצחת, ובעיקר – מבוגרת.

"תראו־תראו מה זה פה," כך קיבלה את פניי ג'ואן כשהתייצבתי בפתח ביתה אחר הצהריים, כעבור כמה ימים. לא הזהרתי אותה שאבוא. "תן לי רק רגע לסגור את היללנים."

הדלת נסגרה, ואני נשארתי בחוץ ליד מתקן ברזל עתיק יומין לניקוי נעליים וחשבתי על ההתרחקות בין סוזן וביני מאז סילוקנו ממועדון הטניס. אני הנחתי לה לראות בבירור רב מדי את צהלתי, והיא לא הייתה מרוצה. היא אמרה שהיא עדיין "חושבת". לא הבנתי על מה יש פה לחשוב. היא אמרה שיש סיבוכים שאני לא מבין. היא אמרה לי לא לבוא אליה הביתה עד סוף השבוע. הרגשתי מדוכא, כמי שממתין לפסק דין אף על פי שככל הידוע לי לא התבצע שום פשע.

"שב לך," הורתה ג'ואן כשנכנסנו למאורה הרוויה עשן סיגריות ומדיפה ריח ג'ין המכונה הסלון שלה. "תשתה משהו מחזק?"

"כן, תודה." לא נהגתי לשתות ג'ין – לא סבלתי את הריח, וכששתיתי הרגשתי רע עוד יותר מאשר אחרי שתיית יין או בירה. אבל לא רציתי להצטייר כמתחסד.

"כל הכבוד." היא הושיטה לי משקה. שולי הכוס היו מרוחים בשפתון.

"זה המון," אמרתי.

"במוסד הזה אין הקצבות כמו בפאב המזוין," ענתה.

לגמתי בזהירות מהנוזל הסמיך, השמנוני, הפושר, שריחו לא הזכיר כלל את גרגירי הערער המצוירים על הבקבוק.

ג'ואן הדליקה סיגריה ונשפה את העשן בכיווני כאילו כדי לדרבן אותי.

"כן?"

"כן. טוב. אולי שמעת על מועדון הטניס."

"תופי הטם־טם של הווילג' מדברים רק על זה. הם עובדים שעות נוספות."

"חשבתי שאולי את..."

"שני דברים, בחור. אחת, אני לא רוצה לדעת שום פרטים. שתיים, איך אני יכולה לעזור?"

"תודה." התרגשתי באמת, אבל גם לא ממש הבנתי. איך היא יכולה לעזור בלי לדעת את הפרטים? ומה נחשב לפרט? חשבתי על זה.

"קדימה. מה באת לשאול אותי?"

זאת הייתה הבעיה. לא ידעתי מה באתי לשאול. איכשהו חשבתי שמה שאני רוצה לבקש מג'ואן יתברר לי כשאראה אותה. או שהיא תדע. אבל ההתבהרות לא באה, והיא כנראה לא ידעה. ניסיתי להסביר את כל זה, במשפטים מקוטעים. ג'ואן הנהנה, והניחה לי ללגום מהג'ין ולהרהר.

אחר כך אמרה: "תנסה לזרוק לי את השאלה הראשונה שעולה לך בראש."

עשיתי כדבריה בלי לחשוב. "את חושבת שסוזן תעזוב את מר מקלאוד?"

"אוהו," אמרה ג'ואן בשקט. "אתה מכוון גבוה, בחור צעיר. יש לך ביצים. שום צעד־צעד."

חייכתי כאוויל לשמע מה שהיה בעיניי מחמאה.

"אז ביקשת ממנה?"

"מה פתאום."

"וראשית חוכמה, מנין יהיה לכם כסף?"

"אני לא מתעניין בכסף," עניתי.

"זה מפני שהוא לא חסַר לך אף פעם."

זה היה נכון, אבל אין פירוש הדבר שהייתי עשיר. את השכלתי הממלכתית קיבלתי חינם אין כסף, לאוניברסיטה קיבלתי מענק מהמועצה המקומית. בחופשות גרתי בבית. אבל באותה מידה נכון גם שלא התעניינתי בכסף – אדרבה, על פי השקפת עולמי, להתעניין בכסף פירושו היה להפנות את מבטך בכוונה תחילה מהדברים החשובים שבחיים.

"אם אתה רוצה להיות מבוגר," אמרה ג'ואן, "אתה חייב להתחיל לחשוב על דברים של מבוגרים. והדבר הראשון הוא כסף."

נזכרתי במה ששמעתי על חייה של ג'ואן בעבר – על כך שהייתה "אישה נתמכת" או משהו, היא בוודאי חיה אז ממזומנים ומתשלומי שכר דירה וממתנות של בגדים וחופשות. לזה היא מתכוונת כשהיא מדברת על מבוגרים?

"בטח לסוזן יש קצת."

"שאלת אותה?"

"מה פתאום."

"טוב, אז אולי כדאי לשאול."

"יש לי קרן בריחה," אמרתי להגנתי, בלי להסביר את מקור הקרן.

"וכמה מטבעות יש לך בקופה שלך?"

מוזר שלא נעלבתי אף פעם משום דבר שג'ואן אמרה. פשוט הנחתי שמתחת למעטה המחוספס היא טובת לב ושהיא לצידי. אבל האוהבים תמיד מניחים שאנשים לצידם.

"חמש מאות לירות שטרלינג," אמרתי בגאווה.

"כן, טוב, לברוח בהחלט אפשר עם זה. זה יספיק לכם לכמה שבועות בלֶה טוּקֶה פָּארִי פְּלָאז', בתנאי שלא תתקרבו לקזינו. ואחר כך תחזרו בריצה לאנגליה."

"כנראה." גם אם מימיי לא חשבתי על לה טוקה פארי פלאז' כיעד אפשרי. האם לשם נמלטים האוהבים?

"אתה חוזר ללימודים בחודש הבא, נכון?"

"כן."

"ואיפה תחזיק אותה באוניברסיטה? מתחת לכיור? בארון הבגדים?"

"לא."

הרגשתי טיפש ומיואש. אין פלא שסוזן "חושבת" על זה. האם אני סתם משתעשע במחשבה רומנטית על בריחה, סולם בלי שלבים?

"זה קצת יותר מסובך מאשר לחשב איך לחסוך לי כסף על ג'ין ודלק."

הוטחתי בקרקע המציאות. כפי שג'ואן בלי ספק התכוונה.

"אני יכול לשאול אותך על משהו אחר?"

"לך על זה."

"למה את מרמה בתשבצים?"

ג'ואן צחקה בקול רם. "ממזר חצוף. סוזן בטח סיפרה לך. טוב, זאת שאלה הוגנת, ועליה דווקא יש לי תשובה." הוא שוב לגמה מהג'ין. "אתה מבין – אני מקווה שלך זה לא יקרה אף פעם – אבל חלקנו מגיעים בחיים לשלב שבו מתברר לנו ששום דבר לא חשוב. שום דבר מזוין לא חשוב. ואחד הרווחים הנלווים הוא שברור לך שלא תגיע לגיהינום אם תכתוב בתשבץ תשובות לא נכונות. כי כבר היית בגיהינום, ולצערך אתה יודע בדיוק מה יש שם."

"אבל התשובות מופיעות בסוף החוברת."

"אה, אבל זה בעיניי כן נקרא לרמות."

התמלאתי חיבה מגוחכת אליה. "יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך, ג'ואן?" שמעתי את עצמי שואל.

"רק אל תפגע בסוזן."

"הייתי מעדיף לחתוך לעצמי את הגרון," אמרתי.

"כן, נדמה לי שאולי אתה אפילו מתכוון לזה." היא חייכה אליי. "עכשיו קדימה, צא מפה, ותיזהר בנהיגה. אני רואה שאתה לא רגיל לג'ין."

כשעמדתי להכניס את המכונית להילוך נשמעה נקישה על החלון. לא שמעתי אותה מאחוריי. פתחתי את החלון.

"שלא יהיה לך אכפת מה אומרים עליך," אמרה ג'ואן והביטה בי במבט חודר. "למשל, יש פה בסביבה כמה נשמות טובות שמניחות שאני לסבית זקנה איומה שגרה פה לבד עם הכלבים שלי. זאת אומרת שאני גם לסבית כושלת נוסף לכול. זה לא מזיז לי. זאת העצה שלי, אם אתה מעוניין."

"תודה על הג'ין," עניתי, ושחררתי את בלם היד.

ג'ואן דרשה ממני להיות מבוגר. הייתי מוכן לנסות, אם זה יעזור לסוזן, אבל עולם המבוגרים עדיין עורר בי חלחלה כלשהי. ראשית, לא הייתי בטוח שבכוחי להיכנס אליו. שנית, גם אם כן, לא הייתי בטוח שזה רצוי. שלישית, גם אם זה רצוי, כי אז רק על דרך ההשוואה לילדות ולגיל ההתבגרות. מה היה בבגרות שעורר בי הסתייגות וחשד? טוב, בקיצור: תחושת המגיע לי, האני ואפסי עוד, ההנחה שלהם שהם יודעים יותר אם לא הכול, דיבוריהם הנדושים להחריד, ואיך שהנשים מוציאות פודרייה ומפדרות את חוטמיהן, ואיך שהגברים יושבים בכורסאות בפישוק רגליים כשאיבריהם המוצנעים מתבלטים מבעד לבד המכנסיים, איך שהם מדברים על עבודה בגינה, משקפיהם והשקפותיהם, השתייה והעישון, השיעולים גדושי הליחה שלהם, הריחות המלאכותיים שבהם הם מנסים להסוות את ריחות הגוף שלהם, איך שהגברים מקריחים והנשים מעצבות את שערן בתרסיסי דבק, המחשבה המבחילה על כך שהם אולי עדיין שוכבים, הציות הכנוע שלהם למוסכמות חברתיות, יחסם השלילי המתנשא לכל ספקנות או סאטירה, ההנחה שלהם שהצלחת ילדיהם נמדדת על פי המידה שבה הם מצליחים לחקות את הוריהם, הרעש המחניק שהם עושים כשהם מסכימים זה עם זה, הערותיהם על מה שהם מבשלים ומה שהם אוכלים, אהבתם לדברים מגעילים במיוחד בעיניי (במיוחד זיתים, בצלצלים כבושים, צ'אטני, פיקלילי, חזרת, בצל ירוק, ממרח סנדוויץ', גבינות מסריחות וממרח שמרים), הזחיחות הרגשית שלהם, העליונות הגזעית שלהם, איך שהם מקפידים על כל פרוטה, איך שהם מחטטים בשיניים כדי לשלוף שיירים, איך שהם לא מספיק מתעניינים בי ואיך שהם מתעניינים בי יותר מדי כשאני לא מעוניין בהתעניינותם. זו הייתה רק הרשימה הקצרה, שממנה כמובן הייתה סוזן פטורה מכול וכול.

אה, ועוד משהו. איך שבוודאי בגין איזו חרדה אטביסטית מהכרה ברגשות אמיתיים הם מלעיגים על חיי הרגש והופכים את היחסים בין המינים לבדיחה מתמשכת מטופשת. איך שהגברים רומזים לכך שבעצם הנשים מנהלות הכול; איך שהנשים רומזות לכך שגברים לא באמת מבינים מה קורה. איך שגברים מעמידים פנים שהם החזקים ושהנשים זקוקות לפינוק ולליטוף ולטיפול; איך שנשים מעמידות פנים שלמרות הפולקלור המיני המצטבר, הן בעצם בעלות השכל הישר והמעשי. איך שכל אחד משני הצדדים מודה ברגעי השתפכות שעל אף כל מגרעותיו של האחר הם בכל זאת זקוקים זה לזה. אי אפשר לחיות איתם ואי אפשר לחיות בלעדיהם. והחיים המשותפים האלה הם חיי נישואים, שכדברי אחד הבדחנים הם מוסד, כמו כל מוסד לחולי נפש. מי אמר את זה ראשון, גבר או אישה?

לא מפתיע שלא ייחלתי לדבר מכל אלה. וליתר דיוק, קיוויתי שלעולם לא אהיה כזה; ולמעשה, האמנתי שבכוחי להבטיח שלא אהיה כזה.

כך שבעצם כשאמרתי "אני בן תשע־עשרה!" והוריי השיבו כמנצחים: "כן, אתה רק בן תשע־עשרה!" הניצחון היה גם שלי. תודה לאל שאני "רק" בן תשע־עשרה, חשבתי.

אהבה ראשונה מגדירה את החיים לעד: זה התגלה לי במשך השנים. היא אולי אינה עולה על אהבות בהמשך, אך הן יושפעו תמיד מקיומה. היא יכולה לשמש דוגמה ומופת או דוגמת נגד. היא עלולה להאפיל על האהבות הבאות. מצד אחר, היא יכולה לעשותן קלות יותר, טובות יותר. אף שלעיתים אהבה ראשונה צורבת את הלב וכל מה שימצא המחפש להבא יהיה רקמה צלקתית.

"עלינו בגורל". אני לא מאמין בגורל, כפי שאולי כבר אמרתי. אבל אני כן מאמין כיום שכששני אוהבים נפגשים, כבר יש כל כך הרבה פרהיסטוריה עד שייתכנו רק תוצאות מסוימות. בעוד שהאוהבים עצמם מדמים בנפשם שהעולם מתאפס, ושהאפשרויות חדשות ואינסופיות גם יחד.

ואהבה ראשונה מתרחשת תמיד בגוף ראשון שאין בלתו. הייתכן אחרת? וגם בזמן הווה שאין בלתו. נדרש לנו זמן כדי להבין שיש גופים אחרים וזמנים אחרים.

אם כן (זה קרה כנראה מוקדם יותר אבל אני נזכר בזה רק עכשיו): יום אחד אני מבקר אצלה. אני יודע שבשלוש אחר הצהריים, אחרי שהעוזרת הגנבת שלה כבר הלכה ויש עוד שלוש שעות וחצי עד שובו של אדון מש"פ, היא מחכה לי במיטה. אני נוסע במכונית לווילג', מחנה ומתחיל ללכת בדקרס ליין. אני בכלל לא נבוך. ככל שירבו "השכנים" להביט עליי בעין ביקורתית, אמיתית או מדומיינת, כן ייטב. אני לא עושה את דרכי אל בית מקלאוד דרך השער האחורי והגן. אני נכנס לשביל הגישה שלהם, דורך בגלוי על החצץ ולא פוסע זהיר־זהיר, מעשה נואף, על הדשא בשוליו. הבית הוא בית לבנים אדומות סימטרי, בחזיתו מרפסת מרכזית ומעליה חדר השינה הקטן והצר של סוזן. משני עברי המרפסת, כתוספת דקורטיבית, כל שורת לבנים רביעית בולטת החוצה ברוחב חצי לבנה. כמה סנטימטרים מפתים, כך אני רואה עכשיו, של מאחז יד ורגל.

המאהב כפורץ? למה לא? הדלת האחורית מחכה לי לא נעולה. אבל כשאני מתקרב למרפסת אני נמלא ביטחון אוהבים ומחליט שאם אתן תנופה אולי אצליח לזנק ולטפס על הקיר לגובה של שלושה מטרים בערך עד לגג המרפסת השטוח המצופה עופרת. אני מתחיל לרוץ, כולי עזוז, להט ותיאום עין־יד סביר. קלי קלות, והנה אני רובץ פתאום על גג העופרת. הקמתי רעש כזה שסוזן ניגשה לחלון, תחילה בבהלה ואחר כך בחדווה מופתעת. מישהי אחרת הייתה גוערת בי על השטות הזאת, אומרת שיכולתי לשבור לי את הראש, נותנת ביטוי לפחדיה ולרצונה לגונן: בקיצור, גורמת לי להרגיש כמו נער אשם וטיפש. סוזן רק פותחת את החלון ומושכת אותי פנימה.

"אם 'יהיו צרות' אני יכול גם לצאת באותה דרך," אני מתנשף ואומר.

"איזה צחוק."

"אני רק יורד לנעול את הדלת האחורית."

"מתחשב כתמיד," אומרת סוזן, וחוזרת למיטת היחיד שלה.

וגם זאת אמת. אני באמת מתחשב. זה חלק מהפרהיסטוריה שלי, כנראה. אבל זה גם קשור למה שיכולתי לומר לג'ואן: שאני מוכן להיות מבוגר אם זה יעזור לסוזן.

אני נער; היא אישה נשואה בגיל העמידה. אני חמוש בחיצי לעג, ולדעתי בהבנת החיים; אף שאני אידיאליסט כשם שאני ציניקן, משוכנע ברצוני ובכוחי לתקן.

והיא? היא לא ציניקנית ולא אידיאליסטית; היא חיה בלי הגיבוב הנפשי של תיאוריות ומתייחסת לכל נסיבה ומצב הנקרים על דרכה כמות שהם. היא צוחקת על דברים, ולפעמים הצחוק הזה הוא דרך לא לחשוב, להימנע מאמיתות מתבקשות ומכאיבות. אבל בה בעת אני מרגיש שהיא קרובה לחיים יותר ממני.

אנחנו לא מדברים על אהבתנו; אנחנו רק יודעים שהיא קיימת, ללא עוררין; שהיא מה שהיא ושהכול ינבע, בהכרח ובצדק, מהעובדה הזאת. האם אנחנו חוזרים ואומרים שוב ושוב "אני אוהבת, אני אוהב אותך" כאישור? ממרחק זה, אינני יודע. אם כי אני בכל זאת זוכר שאחרי שאני נועל את הדלת האחורית ונכנס למיטתה, היא לוחשת:

"אל תשכח, נקודת התורפה היא תמיד בקו האמצע."

וישנה המילה שג'ואן הפילה לתוך שיחתנו כמו עמוד בטון לתוך בריכת דגים: מעשיוּת. במרוצת חיי ראיתי חברים שלא עזבו את נישואיהם, שלא המשיכו ברומנים, שלפעמים אפילו לא התחילו בהם, וכל זה מאותה סיבה. "זה פשוט לא מעשי," הם אומרים בעייפות. המרחקים גדולים מדי, זמני הרכבות לא מסתדרים, שעות העבודה לא מתאימות; והמשכנתה, והילדים, והכלב; וגם הבעלות המשותפת על חפצים שונים. "פשוט לא יכולתי להתמודד עם מיון התקליטים," אמרה לי פעם רעיה בלתי עוזבת. כשלבלבה האהבה איחדו בני הזוג את אוספי התקליטים שלהם ונפטרו מהכפולים. איך אפשר להתיר את כל זה? וכך היא נשארה; ולאחר זמן חלף הפיתוי לעזוב, ואוסף התקליטים נשם לרווחה.

ואילו בעיניי אז, בהחלטיות שאפיינה את מצבי, היה ברור שלאהבה אין כל קשר למעשיות. אדרבה, היא הניגוד המקוטב לה. והעובדה שהיא בזה לשיקולים כה נדושים היא חלק מתהילתה. האהבה, כך גרסתי, היא מעצם טבעה פורעת סדרים, מרעידה את הסיפים; ואם לאו, אין היא אהבה.

תשאלו אולי עד כמה עמוקה הייתה הבנת האהבה שלי בהיותי בן תשע־עשרה. בית משפט עשוי למצוא שהיא התבססה על כמה ספרים וסרטים, שיחות עם חברים, חלומות משכרים, חלומות ערגה על אי אלה נערות רכובות על אופניים ורבע קשר עם האישה הראשונה ששכבתי איתה. אבל בן התשע־עשרה שהייתי היה מעמיד את בית המשפט על טעותו: "הבנת" האהבה שמורה לזמן מאוחר יותר, "הבנת" האהבה גובלת במעשיות, "הבנת" האהבה שמורה לזמן שבו הלב כבר הצטנן. האוהב, בהתפעמותו, אינו רוצה "להבין" את האהבה אלא לחוות אותה, לחוש בעוצמה, בהתמקדות ובהתחדדות של הדברים, בהאצת החיים, באגואיזם המוצדק לחלוטין, בשחצנות התאוותנית, בהתלהמות מלאת החדווה, ברצינות השקטה, בכמיהה היוקדת, בוודאות, בפשטות, במורכבות, בָּאמת, באמת, באמת של האהבה.

אמת ואהבה, זה היה האני מאמין שלי. אני אוהב אותה, ואני רואה את האמת. זה חייב להיות עד כדי כך פשוט.

האם היינו "טובים" במין? אין לי מושג. לא חשבנו על זה. בין השאר כי בימים ההם כל מגע מיני נראה טוב מעצם ההגדרה. אבל גם מפני שכמעט לא דיברנו על זה, לא לפני, לא בזמן ולא אחרי. עשינו את זה, האמנו בזה כביטוי של אהבתנו ההדדית, גם אם מבחינה גופנית ונפשית אולי שאבנו מזה סיפוק שונה. אחרי שהיא הזכירה את הפריג'ידיות לכאורה שלה ואני – ממרום ניסיוני המיני האדיר – ביטלתי את דבר קיומה בקלילות, לא שבנו לשוחח על כך. לפעמים הייתה ממלמלת אחר כך, "כל הכבוד, שותף." לפעמים, יותר ברצינות, יותר בדאגה: "בבקשה אל תוותר עליי עדיין, טיפּי פול." גם על זה לא ידעתי איך לענות.

מעת לעת – ולא במיטה, עליי לציין – הייתה אומרת: "מובן שיהיו לך חברות. כך צריך להיות, וזה טוב ויפה." אבל זה לא נראה לי טוב ולא יפה ואפילו לא שייך לעניין.

בהזדמנות אחרת נקבה במספר. אני כבר לא זוכר מה היה ההקשר, ודאי שלא מה היה המספר, אבל התחוור לי בהדרגה שהיא כנראה מדברת על מספר הפעמים שהתעלסנו.

"את סופרת?"

היא הנהנה. שוב, לא ידעתי מה לחשוב. גם אני הייתי אמור לספור? ואם כן, מה הייתי אמור לספור – את מספר הפעמים שנכנסנו למיטה יחד או את מספר הפעמים שגמרתי? זה לא עניין אותי כהוא זה ותהיתי מדוע עלה הדבר בדעתה. נדמה שיש בזה משהו פטליסטי – כאילו יהיה לה משהו מוחשי, מדיד, להיאחז בו אם איעלם פתאום. אבל לא הייתה לי כל כוונה להיעלם פתאום.

כששוב אמרה משהו על החברות העתידיות שלי, אמרתי, בקול ברור ובתקיפות, שהיא תמיד תהיה חלק מהחיים שלי: יקרה מה שיקרה, תמיד יהיה מקום בשבילה.

"אבל איפה תשים אותי, טיפּי פול?"

"במקרה הכי גרוע, בעליית גג יפה."

דיברתי באופן מטפורי, כמובן.

"כמו בול עץ ישן?"

השיחה הייתה מתועבת בעיניי. "לא," חזרתי ואמרתי, "את תמיד תהיי שם."

"בעליית הגג שלך?"

"לא, בלב שלי."

התכוונתי לזה, התכוונתי לזה באמת – גם לעליית הגג ולגם ללב. כל חיי.

לא הבנתי שמקננת בה אימה. איך יכולתי לנחש? חשבתי שהיא מקננת רק בי. עכשיו אני מבין, די באיחור, שהיא מקננת בכולם. זה נובע מהיותנו בני תמותה. יש לנו כללי נימוס כדי לשכך ולמזער אותה, בדיחות ושגרות וכל כך הרבה צורות של בידור והסחה. אבל אימה ומהומת אלוהים מקננות בכולנו, על סף התפרצות, בזה אני משוכנע. ראיתי אותה פורצת בשאגה בקרב הגוועים למות, כמחאה אחרונה על המצב האנושי והעצבות הבלתי ניתנת לריפוי שלו. אבל היא קיימת אצל המאוזנים והשפויים שבכולנו. צריך רק נסיבות מתאימות, ואין ספק שהאימה תופיע. ואז אתה נתון לרחמיה. האימה מובילה אחדים לאלוהים, אחרים לייאוש, אחדים לגמילות חסדים, אחרים לטיפה המרה, אחדים לשכחה רגשית, אחרים לחיים שבהם הם מקווים ששום דבר רציני לא ישוב להטריד עוד את מנוחתם.

אף שגורשנו ממועדון הטניס כמו אדם וחוה, השערורייה הצפויה לא פרצה. לא הוקענו מעל דוכן הדרשן בכנסיית סנט מייקל, לא נחשפנו בכתבת תחקיר במקומון. מר מקלאוד כנראה לא ידע דבר; הגברות נו"ן וקו"ף־פ"א היו בחו"ל. הוריי לא הזכירו זאת. כך שמתוך שילוב אנגלי מאוד של אי ידיעה, אמיתית או מדומה, ומבוכה, אף אחד – חוץ מג'ואן, וגם זה בהזמנתי – לא הודה בקיומו של הסיפור. תופי הטם־טם של הווילג' אולי רעמו, אך לא הכול בחרו לשמוע את המסר. חשתי הקלה ואכזבה כאחת. מה הטעם, והתענוג, בהתנהגות מזעזעת, אם הווילג' ממאן להזדעזע שלא מאחורי דלתיים סגורות?

אבל הוקל לי כי פירוש הדבר היה שסוזן שמה קץ לתקופת ה"חושבת" שלה. במילים אחרות, נשמנו עמוק וחזרנו לשכב יחד, תוך סיכונים רבים כבעבר. אני ליטפתי את אוזניה ונקשתי על שיני הארנב שלה. פעם אחת, כדי להוכיח ששום דבר לא השתנה, זינקתי במעלה הלבנים הבולטות למרפסת ונכנסתי מחלון חדר השינה שלה.

וכפי שהתברר, גם לה הייתה קרן בריחה. והיו בה יותר מחמש מאות לירות שטרלינג.

אני אומר כל הזמן שהייתי בן תשע־עשרה. אבל לפעמים, בזמן שקרו הדברים שסיפרתי לכם עד כה, הייתי בן עשרים או עשרים ואחת. כל זה קרה במשך שנתיים ויותר, על פי רוב בחופשות שלי מהאוניברסיטה. בתקופת הלימודים סוזן נהגה לבקר אותי בסאסקס, או שאני הייתי בא להתארח בבית משפחת מקלאוד. מרחק שש דקות נסיעה מבית הוריי, ועם זאת מעולם לא סיפרתי להם שאני נמצא שם. הייתי יורד מהרכבת תחנה אחת קודם, וסוזן הייתה אוספת אותי במכונית האוסטין. ישנתי על הספה הנפתחת, ומר מקלאוד כמדומה הסכין עם נוכחותי. מעולם לא יצאתי לווילג', אם כי בכל זאת חשבתי מדי פעם לשרוף את מועדון הטניס, לזכר ימים עברו.

סוזן למדה להכיר את חוג ידידיי בסאסקס – אריק, איאן, בארני וסם – ומדי פעם היה אחד מהם או יותר בא גם הוא להתארח בבית מקלאוד. אולי הם היו אחד מסיפורי הכיסוי – ממרחק השנים שוב אינני זוכר. בעיני כולם היה הקשר שלי עם סוזן ראוי לכל שבח. תמכנו זה בזה בכל האמור בקשרים עם נשים – כל קשר שהוא, בעצם. הם גם חיבבו את ההתנהלות החופשית במשק הבית של סוזן. היא נהגה לבשל ארוחות גדולות, וגם את זה הם אהבו. דומה שתמיד היינו רעבים בימים ההם, ועם זאת משוללי כל יכולת להכין לעצמנו ארוחה.

באחד מימי שישי – טוב, אני מניח שזה היה יום שישי – ישב מר מקלאוד וגרס את הבצלים הירוקים שלו, אני התעסקתי בסכו"ם וסוזן הביאה את האוכל, ופתאום הוא שאל, במנה גדושה מכפי הרגיל של סרקזם:

"ובכמה יפיופים לסוף השבוע הצטיידת הפעם, אם יורשה לי לשאול?"

"בוא נראה," השיבה סוזן, בעודה אוחזת בקדרת הבשר כמהרהרת, "נדמה לי שהשבוע יהיו פה רק איאן ואריק. ופול, כמובן. אלא אם כן גם האחרים יבואו."

חשבתי שהיא מגלה קור רוח מדהים. אחר כך אכלנו את ארוחת הערב כרגיל.

אבל למחרת במכונית שאלתי אותה: "הוא תמיד קורא לי ככה? לנו?"

"כן. אתה היפיוף שלי."

"אני לא כזה יפיוף. לפעמים אני קצת מכוער, לדעתי."

אבל המילה פגעה בי. פגעה בי בגללה, תבינו. בגללי לא היה לי אכפת. לא, באמת: אולי אפילו שמחתי. תשומת לב – אפילו עלבון – הייתה עדיפה על התעלמות. והרי בחור צעיר צריך מוניטין.

ניסיתי לרכז את ידיעותיי על מקלאוד. עכשיו שוב לא יכולתי לחשוב עליו כעל אדון מש"פ כשם שלא יכולתי לחשוב עליו כעל הוד לורדיותו או היושב בראש השולחן. שמו היה גורדון, אם כי סוזן השתמשה בשם זה רק כשדיברה על העבר הרחוק. הוא נראה מבוגר ממנה בכמה שנים, כך שכנראה היה באמצע שנות החמישים לחייו. הוא עבד בשירות המדינה, אם כי לא היה לי מושג באיזה משרד והדבר גם לא עניין אותי. הוא לא שכב עם אשתו זה שנים רבות, אם כי בימים עברו, כשהיה גורדון, בכל זאת עשה זאת, וההוכחה היא קיומן של שתי בנות. הוא הכריז שאשתו פריג'ידית. הוא אולי ואולי לא חושק במחצית הקדמית של הפיל בהצגה. הוא מאמין שהמשטרה או הצבא צריכים לירות בהמון קומוניסטי מתפרע. אשתו לא ראתה את העיניים שלו, לפחות לא כמו שצריך, זה שנים רבות. הוא משחק גולף ומרביץ לכדור כאילו הוא שונא אותו. הוא אוהב אופרטות של גילברט וסליבן. הוא יודע להתחפש לגנן מוזנח אך בלתי מזניח. אף שלדברי אביו החיים איתו הם לא גן של שושנים. הוא לא אוהב ולא נוהג לצאת לחופשות. הוא אוהב לשתות. הוא לא אוהב קונצרטים. הוא טוב בתשבצים ויש לו כתב יד מסודר. אין לו חברים בווילג', אולי חוץ מאשר במועדון הגולף, מקום שבו לא הייתי מימיי ולא הייתה לי כל כוונה לבקר בו. הוא לא הולך לכנסייה. הוא קורא את הטיימס והטלגרף. הוא התייחס אליי בידידות ובאדיבות, אבל גם בלעג ובגסות; בעיקר, הייתי אומר, באדישות. הוא נראה כמי שכועס על החיים. והוא שייך לדור שהוא אולי ואולי לא, דור מחוק.

אבל היה בו עוד משהו, שבקיומו הרגשתי יותר משהבחנתי. נראה לי – אני בטוח שמקלאוד לא היה מודע לזה, לא חשב על זה לרגע – אבל אני הרגשתי כאילו הוא – דווקא הוא – חוסם לי איכשהו את הדרך להתבגרות. הוא לא דמה כלל להוריי ולחברים שלהם, אבל הוא ייצג עוד יותר מהם את עולם המבוגרים שעורר בי מידה של אימה.

כמה מחשבות וזיכרונות תלושים:

– קצת אחרי תקרית שארפוויל דיווחה סוזן שמקלאוד אמר שאני "בהחלט בחור מתקבל על הדעת." בכמיהתי לשבחים, כמו כל אדם בן גילי, קיבלתי את הדברים כפשוטם. אולי עוד יותר מזה: קודם צעק עליי ואחר כך גיבש שיפוט מפוכח, ולכן הערכתי את דבריו עוד יותר.

– אני מבין שלא היה לי כל מושג איך מתנהגים בני הזוג מקלאוד ביניהם בהיעדרי. מן הסתם זה לא היה משנה מבחינתי דבר מכדי שאהרהר בכך.

– אני מבין גם שבהשוואה שערכתי בין שני הבתים אולי נשמע כאילו אצלי בבית ליקקו סכינים וגירדו את הישבן. לא, היינו מחונכים. נימוסי השולחן שלנו היו בסך הכול טובים מאלה שהופגנו בבית מקלאוד.

– כמו כן, לא כל החברים של הוריי התייחסו לדור שלי בגינוי סביל כפי שאולי עולה מתיאורי. חלקם סלדו מאיתנו באופן פעיל. באחד מסופי השבוע בחופשה נסענו כולנו לסאטון לארוחת ערב אצל משפחת ספנסר. האישה הכירה את אימא שלי מימי הלימודים; הבעל היה מהנדס מכרות קטן ותוקפני, בלגי במוצאו, שהתמחה באיתור וניכוס אוצרות המרבצים של אפריקה מטעמה של איזו חברה בינלאומית. כנראה היה יום שטוף שמש (אם כי לא בהכרח) כי בכיס החזה שלי היו תקועים משקפי שמש עם ציפוי מראה שנרכשו זה לא כבר. קניתי אותם מבארני, שהתמחה ברכישה סיטונאית ויבוא פריטים אקזוטיים לצורך מכירה מיד שנייה למעוניינים להפגין בצורה שקטה את מהותם כמעודכנים ומגניבים. הוא שינע את המשקפיים מאי־שם מאחורי מסך הברזל – הונגריה, נדמה לי. בכל אופן, בקושי הספקנו לצאת מהמכונית כשהמארח שפל הקומה ניגש אליי, התעלם מידי המושטת ותלש את המשקפיים מכיס הז'קט שלי במילים: "זאת חתיכת חרא." בניגוד, כנראה, לסוודר הצמות שלו, למכנסי הקורדרוי שלו, לטבעת החותם שלו ולמכשיר השמיעה שלו.

– היא אופה עוגה גדולה ליפיופים. גדולה, כלומר רחבה וארוכה. כשהבלילה נשפכת לתבנית, היא מגיעה לגובה שני סנטימטרים. כשהיא יוצאת מהתנור, מתברר שתפחה קצת ועכשיו גובהה שני סנטימטרים וחצי. בתוכה יש חתיכות פרי, ששקעו כולן.

אפילו אני בימים ההם מבין שעל פי אמות המידה המקובלות אין זו הצלחה. אבל היא יודעת להפוך אותה להצלחה.

"איזו עוגה זאת, גברת מקלאוד?" שואל אחד היפיופים.

"זאת עוגה הפוכה," היא עונה, והופכת אותה על רשת התנור. "תראו איך כל הפרי עלה למעלה."

אחר כך היא פורסת לנו פרוסות גדולות ואנחנו בולסים אותן.

היא בטח יכולה להפוך פח לזהב, אני חושב.

– אמרתי שהאני מאמין שלי היה אהבה ואמת; אהבתי אותה, וראיתי את האמת. אבל עליי להודות גם שבאותה תקופה עצמה שיקרתי להוריי כפי שלא שיקרתי עד אז ומאז. ובמידה פחותה גם כמעט לכל אדם אחר שהכרתי. אם כי לא לג'ואן.

– אני אמנם לא מנתח את אהבתי – את הלמה והמדוע והמנין והלאן – אבל לפעמים כשאני לבד אני מנסה לחשוב עליה בצלילות. זה קשה; אין לי ניסיון קודם ואני לגמרי לא מוכן לגיוס המלא של לב ונפש וגוף המתלווה לעובדה שאני עם סוזן – עוצמת ההווה, ריגוש העתיד הלא־נודע, ביטול כל עיסוקי העבר העלובים.

אני שוכב במיטה בבית ומנסה לנסח רגשות במילים. מצד אחד – וזה החלק הקשור בעבר – האהבה נדמית כמו שחרור אדיר ופתאומי של כיווץ מצח שנמשך חיים שלמים. אבל בעת ובעונה אחת – זה החלק שקשור להווה ולעתיד – ההרגשה היא כאילו ריאות הנפש שלי התמלאו בחמצן טהור. אני חושב בצורה כזאת רק כשאני לבד, כמובן. כשאני עם סוזן אני לא חושב איך זה לאהוב אותה; אני פשוט איתה. ואולי אין כל אפשרות לנסח את ה"איתה" הזה במילים אחרות כלשהן.

ביקוריי ביחידות אצל ג'ואן לא הפריעו לסוזן אף פעם. היא לא התייחסה ברכושנות לאחת החברות המעטות שאפשרו לה כנראה נישואיה. אני למדתי ליהנות מהג'ין הזול בספלים. כעבור זמן הרשתה ג'ואן ליללנים להיכנס, והתרגלתי לכלבי יורקשייר טרייר המלחכים את שרוכי הנעליים שלי.

"אנחנו עוזבים," אמרתי לה באחד מימי יולי אחר הצהריים.

"אנחנו? אתה ואני? לאן אנחנו הולכים, פול הצעיר? צררת את מיטלטליך במטפחת מנוקדת אדומה בקצה מקל?"

הייתי צריך לדעת שהיא לא תשתף פעולה עם הרצינות המופלגת שלי.

"סוזן ואני. אנחנו הולכים."

"הולכים לאן? לכמה זמן? יוצאים לשיט? תשלחו לי גלויה."

"יהיו הרבה גלויות," הבטחתי.

מוזר, יחסיי עם ג'ואן היו מעין פלירט מתמשך, ואילו ביחסיי עם סוזן כמעט לא היו פלירטוטים. כנראה עברנו את כל השלב המקדים הזה בלי לשים לב – תכף ומייד התאהבנו – ושוב לא היה לנו בו צורך. היו לנו בדיחות והקנטות וביטויים פרטיים משלנו, כמובן. אבל זה נראה – זה היה – רציני מדי לפלירט.

"לא," אמרתי, "את יודעת למה אני מתכוון."

"כן, אני יודעת למה אתה מתכוון. כבר מזמן שאלתי את עצמי. בהתחשב בנסיבות. חצי רציתי שזה יקרה וחצי לא. אבל יש לכם אומץ, לשניכם, זה כן."

לא חשבתי על זה כעל אומץ. חשבתי על זה כעל כורח המציאות. וגם כעל עשיית מה ששנינו רוצים כל כך לעשות.

"ואיך גורדון מקבל את זה?"

"הוא קורא לי היפיוף שלה."

"אני מופתעת שהוא לא קורא לך היפיוף המזדיין שלה."

טוב, כן, גם כך מן הסתם.

"אני לא אגיד שאני מקווה שאתם יודעים מה אתם עושים כי ברור כשמש שלאף אחד משניכם אין שמץ מושג מה אתם עושים. אל תעשה לי כזה פרצוף, פול הצעיר. אף אחד לא יכול לדעת, במצבכם. ואני גם לא אגיד לך תדאג לה וכל זה. אני רק אחזיק לכם אצבעות כמו משוגעת."

היא יצאה ללוות אותי למכונית. לפני שנכנסתי התקרבתי אליה. היא הרימה כף יד.

"לא, בלי חיבוקים וכל העסק המזורגג הזה. כולם מתחבקים לי פתאום כמו צרפתים. עוף מפה לפני שאתחיל לדמוע."

אחר כך חשבתי שוב על מה שאמרה ומה שלא אמרה לי, ותהיתי אם היא זיהתה מקבילות שלא הבחנתי בהן. אף אחד לא יודע מה הוא היה עושה, במצבכם. ללונדון, מה? יפיוף, אישה נתמכת. ולמי יש כסף? כן, ג'ואן הקדימה אותי.

אלא שאצלנו זה לא יהיה ככה. לא יכולתי לדמות בנפשי את סוזן חוזרת לבית מקלאוד ומתייצבת בפתח בעוד שלוש שנים, אילמת, מחוסלת רגשית, מתחננת בדממה שיותר לה להיכנס, וחייה בעצם גמורים. הייתי בטוח שזה לא יקרה.

לא היה בדיוק רגע של עזיבה, לא התגנבות חשאית באמצע הלילה ואף לא פרידה רשמית עם מזוודות ונפנופי ממחטות (מי היה מנופף?). זאת הייתה התנתקות מתמשכת, כך שרגע הקרע לא צוין בבירור. מה שלא הפריע לי לנסות לציין אותו, במכתב קצר להוריי:

אימא ואבא יקרים,

אני עובר ללונדון. אגור עם גברת מקלאוד. אשלח לכם כתובת אם וכאשר.

שלכם, פול

זה ענה על הצורך, לדעתי. חשבתי שה"אם וכאשר" נשמע מבוגר כמו שצריך. טוב, גם אני כבר הייתי מבוגר: בן עשרים ואחת, ומוכן לתת דרור, לתת ביטוי, לחיות את חיי במלואם. "אני בחיים! אני חי!"

היינו יחד – כלומר תחת אותה קורת גג – עשר שנים או יותר. אחר כך המשכתי לפגוש אותה בקביעות. בשנים מאוחרות יותר לעיתים תכופות פחות. כשמתה, לפני כמה שנים, הכרתי בכך שהחלק החיוני ביותר בחיי הגיע סוף כל סוף אל קיצו. תמיד אחשוב עליה טובות, הבטחתי לעצמי.

וכך הייתי זוכר את הכול, לו יכולתי. אבל אני לא יכול.