אנחנו יחד בסיפור הזה

השורד האחרון

מי היה מאמין שאגור בקומה העשירית? ועוד בתל־אביב? קיבוצניקית שכמוני, שכל החיים גרה בבתים צמודי קרקע.

“תראי איזה נוף אורבני ציורי ומהמם”, הוא אמר לי בעיניים בורקות, השעין את אמות ידיו על המעקה ושאף אוויר פסגות תל־אביבי.

“אני לא מבין איך את לא מתחברת לכל הטוב הזה”.

“ואני לא ממש מבינה איך אפשר לחבר במשפט אחד את המילים ‘אורבני’ ו’ציורי’”, אמרתי. הוא התפקע מצחוק.

“עדי, את הורסת אותי עם הבדיחות שלך”, הוא התקרב וחיבק אותי אליו חזק.

“תיזהר, אתה מוחץ אותם”, לחשתי באוזנו, אפילו שזה היה נעים כל כך. איתי שחרר קצת את החיבוק והדביק לי נשיקה חמה בטעם אספרסו חזק על השפתיים. אחר־כך הרים מעט את החולצה שלי, שכבר בקושי כיסתה בטן-חודש-שמיני, והדביק גם עליה שתי נשיקות רטובות, “כדי לא לקפח אף־אחד”, חייך.

“ניפגש לצוהריים?” שאלתי כשליוויתי אותו אל הדלת.

“לא יכול. קבעתי עם יותם לארוחת סושי. המון זמן לא נפגשנו”, והוא כבר רץ אל המעלית.

“לך תמות”, צעקתי אליו מהדלת הפתוחה. שמעתי את צחוקו המתגלגל בעוד הוא נבלע במעלית ועושה דרכו מטה.

כמה התגעגעתי לארוחת סושי טובה. ספרתי את הימים עד ללידה והשבעתי את איתי להזמין לי את מנת הסושי שכל כך אהבתי — הקומבינציה הכי גדולה מ”הסושייה” של בן-יהודה.

חזרתי לאיטי אל המרפסת. אני והבטן הענקית שלי.

התקרבתי אל המעקה וניסיתי להתגבר על תחושת הסחרחורת הקלה שתקפה אותי.

“את תראי שאת תתרגלי לגובה”, הבטיח לי איתי. ובאמת יש שיפור קטן. כבר לא רועדות לי הרגליים כשאני עוברת מהסלון למרפסת ובימים יפים אני תופסת אומץ ומעיזה להתקרב אל המעקה, מביטה רחוק אל הנוף ומחפשת כחול מנצנץ של ים בין הגגות.

אבל הרוחות החזקות המגיעות אל המרפסת הקטנה מכיוון הים בשעות אחר הצוהריים מערערות לי את שיווי המשקל ומעוררות אצלי געגוע לדירת החדר הקטנה בקיבוץ, שם ריח האדמה חזק ומרבדים של ירוק משמחים את העיניים.

עתה, כשהרכנתי את ראשי מטה לעבר הרחוב, הכול נראה כל כך קטן ומרוחק, כמו מיניאטורות במשחק ילדים.

“חולה עליך, איתושון שלי”, צעקתי אליו מהמרפסת. הוא לא שמע. בטח, איך ישמע? קומה עשירית.

תוך חלקיק שנייה הוא נעלם מעיניי על ההונדה שלו.

צלצול טלפון בלתי פוסק העיר אותי משנת צוהריים טרופה. כבר חודשים שאינני מצליחה לישון לילה שלם. אם כבר שמירת היריון — אז לפחות להתפנק בצוהריים.

על צג הטלפון הבהבה שיחה מיותם. “עדידה, את יודעת איפה הג’וקר? קבענו לאכול צוהריים היום והוא לא עונה לי. ניסיתי כבר כמה פעמים”.

קפצתי בבהלה. כעבור חצי שעה, שנמשכה נצח, נשמעו דפיקות על הדלת .

הן לא היו הדפיקות העליזות של איתי.

אני לא זוכרת הרבה מהשבעה.

הוריי, שעזבו הכול והתייצבו אצלי בבית, היו ממוטטים מצער ומלאי דאגה. המעבר מהקיבוץ לתל־אביב לא היטיב עימם. הם היו מבוגרים מדי לשינויים ועייפים מכדי לסעוד אותי.

אימא העבירה את רוב הזמן במטבח וטרחה על בישוליה המנחמים, ואבא שתק, או יצא לערוך קניות.

מאות אנשים הגיעו מדי יום. את רובם לא הכרתי כלל. כולם עטפו, חיבקו ובעיקר נעצו מבטים שותקים בבטן הענקית שלי.

האווירה השקטה והדומעת הפכה אט אט רועשת וקולנית והרגישה כמו מסיבת הפתעה גדולה. נדמה היה שכולם רק חיכו שחתן השמחה ייכנס. ואני, בתור המארחת, הייתי די נרגשת וכמו חיכיתי לרגע שבו אצטרך להשתיק את כולם, כי איתי בדרך, ובעוד כמה דקות הוא ייכנס הביתה עם חיוך ענק על הפנים ויגיד: “די, המסיבה הזו לכבודי? עדידוש, תביאי קצת בירות לחבר’ה. אנשים צמאים כאן”. ואני אהיה קצת מאוכזבת כי אזהה בעיניים שלו מבט כזה של “הייתה לי הרגשה שאת זוממת משהו”. כי הוא תמיד ידע הכול. אי־אפשר היה להפתיע אותו.

אבל איתי לא הגיע בסוף למסיבה. ואני לא הוצאתי את הבירות מהמקרר.

ובלילות, כשכל האורחים היו הולכים הביתה, והוריי המותשים הלכו לישון בחדר שתוכנן לילדים, הייתי מסתערת על הבית עם המגב והסמרטוטים, עד שלא נשארה ולו מרצפת אחת שלא קרצפתי, עד שהרגשתי איך העיניים שלי כבר צורבות מאקונומיקה ומדמעות. וכשניחוח הניקיון היה נישא באוויר וכבר כמעט עלה הבוקר, הייתי ניגשת למקרר שבמטבח, מקלפת בזהירות עוד כמה מהמגנטים מהחתונה שלנו, שנצמדו חזק למתכת האפורה, ושמה אותם במגירה הקטנה בשידה שבחדר השינה שלנו. בכל יום קצת, עד שלא נשארו יותר מגנטים עם עיניים נוצצות של איתי על המקרר.

את הלידה שרדתי איכשהו. ניתוח חירום, שבועיים לפני התאריך המיועד, יומיים אחרי תום השבעה. מיכאלה וגל קראתי להם. כן, השמות שאיתי הציע. הוא אהב את השילוב של שם ארוך ושם קצר. אני רציתי לבחור להם שמות קצרים. בשבועיים שלפני התאונה התווכחנו על כך הרבה. בכל ערב לפני השינה היינו פותחים את “מחברת השמות” ומוסיפים עוד שמות לרשימה הארוכה. בכל פעם בחרתי שמות חדשים אך איתי תמיד היה חוזר לאותם השמות שאהב. כשנולדו, היה זה אך טבעי לקרוא להם בשמות שהוא בחר. ואולי זה היה ניסיון למצוא את הדרך לפתרון המחלוקת שהייתה לנו בנושא.

עמדתי בפתח החדר, שהיה מבושם בניחוח תינוקות, מביטה בשניהם. כל כך קטנים ועדינים.

נשענתי על משקוף הדלת ועצמתי עיניי.

ומה אם?

שתי מילים שרודפות אותי מאותו יום ארור ועד היום.

ומה אם הכול היה חלום רע והנה, תכף איתי ייכנס הביתה, ימלא את החלל עם כל המטר-שמונים-ושמונה שלו והכתפיים החסונות, כולו אושר וחיוכים מושלמים, ועוד בטרם יפשוט את המדים הכחולים, ייכנס לחדר הילדים ויעמיס את הקטנטנים על הידיים החזקות שלו, כי הכול אצלו כזה קל, פשוט ופרקטי. והוא יביט אליי בעיניים חומות, אוהבות, ויאמר: “עדידוש, איך יצאו לנו שני מושלמים כאלו, תגידי, זה לא נס הדבר הזה?”

“בטח נס”, אני עונה בעיניים רטובות וחושבת בלב למה אלוהים מקמץ כל כך בניסים? הוא לא יכול היה לזרוק עוד איזה נס? לעשות לי עוד איזו ג’סטה קטנה ולשמור עליךָ חי? הא?

כבר שלושה חודשים שאני מסתובבת כמו סהרורית. מתפקדת על אוטומט. כמעט לא ישנה. ואם כבר ישנה — אז מתעוררת באמצע הלילה, מכוסה בזיעה קרה בגלל אותו חלום בלהות שחוזר על עצמו. יותם מתקשר אליי, צלצול חזק ורצוף, ומעיר אותי מהשינה. ואני צועקת עליו בבכי:

“זה לא יכול להיות בגלל זה. אין קשר. אני רק צחקתי איתו. זאת הייתה בדיחה כזו. לא רציתי שילך למות”.

“את והבדיחות המטומטמות שלך”, הוא עונה לי.

“איתי עף על הבדיחות שלי. מה אתה מבין בכלל?” אני עונה לו בחזרה.

“מה שאני מבין זה שנשארתי לבד בעולם, בלי אחי. ומה שעוד אני מבין זה שההורים שלי נשארו בלי הבן שלהם”, הוא עונה ומנתק לי את הטלפון. ואני נשארת עם דממה מעבר לקו. דממה מקפיאה.

ובלילה אחר — שוב טלפון מיותם, שוב אותו צלצול טורדני שאינו מפסיק. ושוב אני בוכה וצועקת, “אבל אני התחננתי שלא יקנה אופנוע. אמרתי לו שזה מסוכן”.

“אבל לא ידעת איך להשפיע עליו”, עונה יותם. “לא לחצת מספיק. אַת אשתו פור-גוד-סֶייק”. ושוב ניתוק טלפון.

קול בכי חלוש מחדר הילדים מחזיר אותי למציאות. מיכאלה התעוררה בבכי ורצתה לאכול. וכשהיא מסיימת — גל מתעורר. מזל שהם מתחשבים בי ולא מתעוררים יחד.

ואז הבוקר הטוב מגיע ואיתו מגיעה גם המטפלת שמשרד הביטחון דאג לשלוח אלינו הביתה לעזרה. כי אם כבר להיות אלמנה, עדיף להיות אלמנת שוטר.

אני מרשה לעצמי קפה של בוקר, להירגע משנת הלילה הטרופה. מחזיקה בזהירות בשתי ידיי את הכוס החמה ומקרבת אל שפתיי את המשקה המעורר. ריח גרגירי הקפה הטרי מדגדג בנחיריי וממלא אותי בזיכרונות יפים.

מאז נעלם איתַי מחיי, סיגלתי לי הרגל חדש, להתיישב במקום הקבוע שלו על הכיסא במרפסת, מול הנוף, לעצום עיניים ולהתמכר לשקט.

רגעי השלווה נקטעים עם צלצול הטלפון, המרקד על השולחן הקטן לצלילי השיר “איתי” של קרן פלס. רבים עדיין מתקשרים לנחם, אף על פי שכבר עבר זמן, ומספרים לי בקול רועד שברי זיכרונות מאיתי וכמה היה אהוב עליהם, שובר הלבבות המת שלי.

כדי לסנן את כמות השיחות הנכנסות החלטתי לענות רק למי ששורד עד סוף הפזמון. מעטים היו שורדים בשיר ההמתנה המתנגן, שהיה תחליף לצלצול הרגיל והמשעמם, וברוב המקרים היו מנתקים עוד לפני הפזמון.

גם יותם בין המתקשרים. והוא מדורג בראש רשימת השורדים.

הפעם קולו נשמע רך ונעים. הוא אומר שיקפוץ אחר הצוהריים וזה משמח אותי. כשהוא מגיע אנחנו יוצאים לטיול רגלי בשכונה עם עגלת התאומים, ולשעה קלה אני מרגישה שוב כמו משפחה.

כשרואים אותנו יחד אנחנו נתקלים במבטים המומים של אנשים מסביב שלא מבינים איך זה יכול להיות שאיתַי נמצא לידי. הוא לא מת? הוא החלים מהתאונה? מה בדיוק קורה כאן?

יותם ואני מתגלגלים מצחוק. אני הכי אוהבת לשמוע אותו צוחק, כי יש לו את אותו הצחוק כמו לאיתי. בדיוק.

בכל זאת, תאומים זהים.

וכשהצחוק נרגע, אני מביטה עמוק לתוך עיניו היפות והעצובות של יותם, שהנוף האורבני המטריף, שאִיתַי כל כך אהב, משתקף בהן כמו על דמעה שקופה ועדינה עד כאב.