הנסיך מהסרטים

הלובן סנוור על רקע הספיר האין סופי, והשמש הכתה בעיניה מכדי שתוכל לראות בבירור. עיניה של אֵלָה מצמצו במחאה. אולי היא רק דמיינה הכל. כמו מישהו שהוזה נווה מדבר, העלתה בדמיונה תמונה במרחבים העצומים של הים שהקיף אותם. סימן חיים נוסף על קריאת העורבים שחגו וקרקרו ברקיע הכחול ממעל ככחול המים שמתחת.

"מארק." היא כעכעה בקול חרחרני את השם הלא מוכר, בשפתיים מיובשות כמו לא טעמו נוזל מזה זמן. "מארק, אתה שם?" היא ייגעה את מוחה במאמץ להיזכר בשמה של אחת הנשים. "הלן!"

אולם אין קול ואין עונה. אולי אפילו לא מפתיע במיוחד נוכח הלמות המוסיקה הרועשת שהגיעה מן הסיפון התחתון ובלעו את קריאותיה הרפות. היא שמעה קולות עמומים של נערות, וצחקוקים של שיכורים נישאים מעלה לכיוונה. היא גנחה.

כמה זמן? כמה זמן חלף מאז שבא אל פיה נוזל כלשהו? היא ידעה כי היה עליה להשיג מים, אולם רגליה הכבדות כעופרת לא נשאו אותה. היא הרימה יד כבדה וניסתה להסיט מעל לחייה קווצת שער רטובה שחבטה בה והפריעה לה, אולם ללא תועלת, היא נשמטה בחוסר אונים לצד גופה.

היא עמדה למות. היא ידעה זאת.

היא חשה כיצד היא דועכת בהדרגה, כיצד הכוח נוטש אט אט את גופה. באוזניה קולות צורמניים כמו שאגות ולבה המותש והחלש הולם בחוזקה בחזה. עורה בוער כמו הועלה באש... בוער... בוער... בוער...

מתחתיה, הפְּנים החשוך והקריר אותת לעברה בצורה מפתה, אבל אינסטינקט שהיה אף חזק יותר מן הצורך שלה להימלט מפני השמש, מנע בעדה להיכנע לו. למטה בתוך התא שרר תוהו ובוהו, ללא סיכוי להימלטות. אבל לפחות כאן על הסיפון עשוי מישהו להבחין בה.

עיניה החלו להיעצם.

בבקשה, אלוהים, שמישהו יראה אותה...

שׂערו הכהה התבדר ברוח הקלה שנשבה מן הים, וגופו החסון היה נינוח. ניקו התבונן אל עבר האופק ולפתע כיווץ את עיניו כשהבזק של משהו מנצנץ באופק משך את שימת לבו.

ספינה? במקום שכלל לא אמורה לשוט ספינה כלשהי? כאן במים המוגנים בצד הזה של מרדיווינו? הוא קפץ את פיו. שודדים בני זמננו? הם מנסים להשיג גישה אל המקום המוגן בקנאות רבה כל כך, בהיותו מקלט מס עבור העשירים המופלגים? לאי יש היסטוריה ארוכה של ציידי פושעים ומקביליהם המודרניים – צלמי הפאפראצ'י – שצובאים עליו. פניו קדרו. היכן, לכל הרוחות, הסיור של הצי הימי כשזקוקים לו?

ההיבט ההולל והשאנן של אופיו האיץ את פעימות הדופק שלו בהתרגשות. בהתעלמו – וכמעט אפילו מתענג על האפשרות שבהסתכנותו – הוא ניסה להגיע אל המַשְׁנֵק והאיץ קדימה את מהירות כלי השיט שלו, כשהוא שועט קדימה ומתיז רסיסים של קצף אל עבר הספינה המיטלטלת שהתנודדה כצעצוע על פני הגלים.

כשהוא התקרב אליה יכול היה להבחין בדמות שרועה על הסיפון, וכשהוא נע לצדה הוא זיהה שמדובר באישה שנראתה לו משתזפת בשמש. רגליים וידיים שזופות ושׂער חום-זהוב. דקת גזרה וגמישה, שופעת עסיסיות של נעורים. נדרשו לו בדיוק שני רגעים על מנת לאמוד אם מדובר בתחבולה שהאישה היא הפיתיון שבמרכזה. הייתה לו שיטה ישנה נושנה שהכיר; חלק בלתי נפרד מהאזור שבו גדל.

אולם מייד הבין שהיא לא משתזפת. משהו לא כשורה – הבחין ניקו על פי תנוחת גופה השמוט ברפיון.

הוא נע לעברה במהירות, נעל את כלי השיט שלו וזינק אל הספינה, עמידתו דרוכה וערנית בעת שסקר לרגע קצר את הסיפון סביבו והאזין ברוב קשב. ממרחק הוא יכול היה לשמוע הלמות של מוסיקה לריקודים רועשת, על אף שהאישה נראתה לבדה על הסיפון.

הוא התקרב אליה במספר צעדים. הוא רכן מעליה והפך אותה על צדה, מתעלם מהתגובה הראשונית האינסטינקטיבית שלו לשדיה הנהדרים שעלו וירדו מתחת לביקיני הזעיר הירוק כאבן ברקת.

היא הייתה חולה.

הוא ניסה להעריך את מצבה כשסקר אותה בעיניו. נשימתה רדודה, עיניה עצומות בחוזקה ועורה ורדרד ופגוע. ביד בוחנת בדק את מצחה וחש בחומה הלוהט. היא קדחה מחום. לפי המראה שלה, ייתכן שסבלה ממכת שמש.

הוא ניער אותה בבהילות. "סְוֵולִי!" הוא הורה לה, אולם לא הייתה כל תגובה. הוא ניסה בצרפתית. "רֵוֵוֵיה ווּ!" אחר כך בקול רם יותר בספרדית. "דֵסְפְּיֵרְטֵה!"

מבעד לערפול שאפף אותה ולקהות החושים שהייתה שרויה בה, שמעה אלה קול עמוק שדחק והפציר בה להתעורר, לשוב אל האור. אולם האור הכאיב לעיניה והיא סירבה להגיע לשם. היא הנידה את ראשה מצד לצד.

"התעוררי!"

עיניה רפרפו ועפעפו. פנים הגיחו לעומתה במלוא עוצמתם – תווי פניו הקשים והנאים הביטו בה בדאגה מרה. מלאך כהה. היא ודאי חולמת. אולי גוססת.

"או, לא!" הוא קרא והרימהּ בזרועותיו, ידו תמכה בראשה בלי תזוזה כמו איים ליפול בחבטה. "את לא תירדמי שוב! את שומעת אותי? התעוררי! התעוררי עכשיו, מייד, ברגע זה. אני דורש זאת!"

קולו המודגש בצורה ניכרת היה שתלטני ומצווה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו, אולם החום אחז באלה ובהשפעתו החזקה לא נותרה בה כל יכולת להתנגד.

"לך מכאן," היא מלמלה, ואימה קרה אחזה בה מחשש שיניח אותה שוב על הסיפון, וזה בדיוק מה שעשה – הותיר אותה שוב לבדה שם. היא השמיעה קול יבבה דקה.

ניקו ירד אל מתחת לסיפון והרעש הכה בו כחומה. הוא נעמד לרגע, ובחן את הזירה המנוונת שנגלתה לעיניו.

הוא ספר חמישה אנשים – שלושה גברים ושתי נשים – כולם במצבי שכרות מתקדמים. אישה אחת הייתה שרועה על הרצפה ללא חלק עליון לגופה כשהיא נוחרת חרישית, בשעה שהאחרת מסתובבת במעגלים סביב עצמה מול אחד הגברים כחשפנית עלובה.

נראה כי רק גבר אחד הבחין בהיכנסו, והרים לכבודו בקבוק סקוטש ריק למחצה.

"היי! מי אתה?" הוא שאל בדיבור עילג.

ניקו העיף בו מבט מצמית כשהוא רותח מזעם. "אתם מודעים לעובדה שאתם מסיגים את הגבול?" הוא הפטיר.

"לא, חבר – אני חושב שאתה זה שעושה זאת! שילמתי על הספינה הזו מחיר מופקע, ו...?" הגבר הצביע למעלה בצורה מוגזמת. "הים הוא חופשי!" הוא הוסיף בצליל חדגוני.

"לא כאן, הוא לא חופשי. נכנסתם לתחום של מים טריטוריאליים." הוא סב על עקביו, ועלה בחזרה אל הסיפון. הוא הוציא מכיסו האחורי מכשיר טלפון נייד והקיש מספר שידוע רק למתי מעט, אשר קישר אותו היישר למפקד המשטרה.

"פְּרוֹנְטוֹ? סִי. נִיקוֹלוֹ." הוא דיבר איטלקית קולחת ומהירה.

לאחר מכן הייתה הפוגה.

"אתה רוצה שנעצור אותם, הנסיך?" שאל ראש המשטרה בשקט.

ניצוץ של חיוך הבליח בעיניו של ניקו. "סי, מדוע לא? לילה של התפכחות בכלא עשוי ללמדם שיעור לא להעמיד את עצמם ולא את אחרים שוב בסכנה." אולם הוא נעץ מבט מהורהר בבחורה, היות שהיא לא הייתה שיכורה; היא הייתה חולה.

הוא רכן לעברה וטלטל את כתפה קלות ובעדינות. עיניה עפעפו, המומות וירוקות כדשא באביב.

מבעד לערפול החושים כתוצאה מהחום שאחז בה היא הבחינה בגופו החסון – סלע איתן, חוף מבטחים ואמצעי המילוט היחיד שלה. "אל תעזוב אותי," היא התחננה אליו.

הכאב שנשמע בקולה המם אותו לרגע אולם תחנוניה היו מיותרים היות שכבר גמלה בלבו ההחלטה. "אין לי כל כוונה לנטוש אותך," הוא אמר קצרות, והרימה בזרועותיו עוד לפני שהיה סיפק בידה למחות.

זרועותיה התהדקו סביב צווארו, היא צנחה על חזהו כבובת סמרטוטים מחוסרת הכרה באמון מלא בו. הוא אחז בה בחוזקה כשהעבירהּ אל כלי השיט שלו.

רוב הגברים היו מתקשים להתמודד עם אישה מבולבלת וחלושה, אולם ניקו נולד להיענות לאתגרים – היה זה אחד מאותם דברים בחיים שהמריצו אותו. חיוך קלוש עלה בזוויות פיו כשהחל לנוע לכיוון החוף.

הוא תמיד נהג לנסות טלטלות וריגושים מסעירים, אולם זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהציל עלמה במצוקה.