הצפון הישן

לכל ה"צפונים" החדשים, אני רוצה לספר לכם שפעם היה פה שוק בזל, שבמקומו נבנה בזמנו מגדל בזל, כנראה בקומבינה.

בשוק הזה היה כמעט הכול. הוא לא היה גדול, אבל עבורנו, הילדים, הוא היה עולם ומלואו. מה היה בו?

המכולת של זלמן ולובה, זוג חביב ששמרנו לו אמונים כי אימי החליטה שהם הכי נחמדים ואמינים, ובאמת שניהם אהבו אותי ותמיד פינקו אותי בצ'ופָרים שונים;

שני דוכני ירקות, אחד של איש מבוגר ונחמד ממוצא תימני, עם חיוך תמידי על הפנים, אדיב ונחמד, ואחר של יצחק, איש ממוצא טורקי, נדמה לי, לרוב זעוף וקשוח, שמכר ירקות מפוארים יותר, וגם יקרים יותר;

האטרקציה האמיתית של השוק הייתה פינת החי בחלקו הצפוני של השוק, שבה עמד מוכר הדגים, ובבריכת הדגים החיים שלו הייתי מתבונן במשך שעות. הוא היה תופס אותם ביד אחת, נותן להם חבטה בראש ומפרק אותם. בתור צ'ופר הרשה לנו לדרוך על שלפוחיות הדגים ולפוצץ אותן. מולו עמדו הכלובים של מוכרי התרנגולות, שבכל פעם הוציאו תרנגולת ושחטו אותה בשידור חי, ובכלל זה ניקוי מלא. בקיצור, ספארי שלם; היו שם גם קצבים ומוכרי דגים נוספים והפינה הזאת תמיד הייתה מלאה באקשן.

והיה גם את הקיוסק של המן המן בפינה הדרומית של השוק, שהיה רגוע באופן יחסי, ושנוסף על ממתקים ושטויות, מכר שלושה מוצרים פופולריים מאוד: פלאפל, חומוס בפיתה וגזוז. הפלאפל היה טעים במיוחד והלך מצוין עם הגזוז, אבל את החומוס שלו למדנו להעריך רק אחרי שנים, כי באותה תקופה תמיד חשבנו ואמרנו שהחומוס של חיים ואשר ממול יותר טוב.

עד כאן קורטוב מהסיפור של שוק בזל, ששקק חיים לצד מגרש החניה של משאיות האשפה של עיריית תל אביב ותחנת מכבי האש.

מישהו יכול להסביר לי מה היה חסר שם?

שוק בזל, צילום: רודי ויסנשטין | הצלמניה