האחים אמאטו 2: חסר מעצורים

פרק 1 מארן

הייתי צריכה לסרב.

כל העניין היה רעיון של סייג', ולמרות העובדה שאנחנו חברות הכי טובות כבר עשור שלם, הייתי בטוחה שהיא מתלוצצת כשהתעקשה לערוך לכבודי מסיבת גירושים.

אז זהו, שלא.

סייג' הייתה רצינית לגמרי.

לכן אני כאן, בבר הכי אופנתי בסיאטל, במלון "נוּאַר" המפואר, שניות ספורות מכיבוי הנר שנעוץ ב... עוגת הגירושים שלי.

הבקשה היחידה שלי הייתה שסייג' לא תתייחס לזה כאל מסיבת רווקות. בלי אוטובוס מלא חוגגות. בלי קשיות בצורת איבר מין גברי. בלי חשפנים. רק ערב אלגנטי עם הבנות, העוגה, והשמפניה היקרה ביותר שיש. כי בואו נודה באמת: הרווחתי את זה ביושר.

"תכבי את הנר! לְמה את מחכה?" סייג' מצייצת באוזני השמאלית ומרימה את כוס השמפניה שלה בחיוך רחב. גשם מקיש על החלונות הגדולים והכהים מאחוריה, וצליל רעם מתגלגל גובר על מוזיקת הרקע הנעימה שבוקעת מרמקולים בתקרה. "ווהו! זין על נייתן!"

אני מסתכלת על עוגת הווניל – שלוש קומות מעוטרות באבקת זהב ונר זיקוק מרצד אחד, ומבטי נתקל במילים: "זין על נייתן".

"התלבטתי בין 'זין על נייתן' לבין 'גירושים מאושרים'," סייג' מסבירה.

"או שיכולת פשוט לא לכתוב כלום." טיפין, החברה המשותפת שלנו, משכלת את רגליה ורוכנת קרוב יותר, מרימה את כוס השמפניה אל פיה ומושכת בכתפיה.

"אז איפה כל הכיף?" סייג' מרחיקה אותה מהעוגה. "תכבי כבר את הנר המחורבן, מארן. זהו, זה נגמר. ביי־ביי, מניאק בוגדני. ממשיכים קדימה ולמעלה. והלוואי שהזין הבוגדני שלו יצטמק וימות מוות איטי וכואב."

אני מסדרת את שערי הכהה מעבר לכתפיי, נושמת נשימה עמוקה, רוכנת קדימה בשפתיים מכווצות ונושפת, מכבה את הלהבה הקורנת בניסיון ראשון. טיפין, לוצ'יה, סייג', מריסה וג'יה דופקות על השולחן, מריעות ומרימות את הכוסות שלהן.

בנות כלבבי. היינו יחד בשיעורי הכנה ללידה, במכירת עוגות ובוועד ההורים של בית הספר. יצאנו יחד ברביעיות עם הבעלים ואירחנו יחד מסיבות פיג'מה ומחנות אוהלים בחצר האחורית. הילדים שלנו חברים וחלקֵנו גם שכנות, כיום או בעבר. אבל כרגע מה שחשוב הוא שהן ראו אותי במיטבי ונשארו איתי גם בזמנים הקשים ביותר.

"תודה, בנות." אני מצמידה את כפות ידיי מעל ליבי שעדיין מחסיר פעימה למראה הקמיצה החשופה ביד שמאל. יותר מדי פעמים נבהלתי לרגע כשחשבתי שאיבדתי את הטבעת או שהורדתי אותה לפני שהתחלתי להדיח כלים. ואז אני נזכרת. אי אפשר לענוד משהו במשך שלוש־עשרה שנה ולהסתגל במהירות להיעדרו. נדרש זמן להתרגל לדברים, כמו לבשל עבור פה אחד פחות, לישון לבד במיטה הזוגית או להשתמש בצד "שלו" של ארון הבגדים. "אני כל כך מעריכה את זה שכולכן כאן."

אני זוקפת את כתפיי ומרימה את ראשי. הערב הזה לא נועד לרחמים עצמיים. הערב הזה בסימן מבט קדימה. סתימת הגולל על נישואים שכשלו. קבלת העתיד בזרועות פתוחות. השלמה עם מציאות חיי החדשה, יום אחד בכל פעם.

"אוהבות אותך, בייב." ג'יה מרימה שוב את הכוס וקורצת לי. "אנחנו לא חוגגות את הגירושים שלך; אנחנו חוגגות את החופש שלך. אל תשכחי את זה אפילו לרגע."

אני מתיישבת בקצה השולחן שצורתו חצי עיגול. הבר של המלון הזה אפל כמו הלילה ותאורת אווירה קלושה מספיקה בקושי כדי להתמצא במקום. אנשים חולפים על פנינו, בעיקר גברים בנסיעת עסקים, וכולם נראים כצללים. אילו הייתי מבקשת מסייג' לבחור בבר האופנתי הכי מדכא בדאון־טאון סיאטל, זו הייתה הבחירה המושלמת.

"מה העניין, מותק?" סייג' כורכת את זרועה סביב כתפיי, ומייד אופפת אותי עננה של הבל פה בריח שמפניה "מואֶט ושנדו" וניחוח בושם יקר כלשהו.

"שום דבר." אני מאלצת את עצמי לחייך חיוך רפה ולוגמת מהשמפניה שלי.

סייג' מצמצמת את עיניה ומטה את ראשה. "את משקרת."

אני נאנחת. "אני פשוט עייפה. דאש הרשה לבֶּק לראות סרט אימה אתמול בלילה, ובגלל זה היו לילד סיוטים. לא עצמתי עין ו–"

"ששש... ששש..." סייג' מניחה כף יד קעורה מעל פי. "כאן את לא אמא. את מארן. והערב את גרושה טרייה עם תחת הורס ועם מחשבה אחת בראש."

אני מסלקת את כף ידה מעל שפתיי. "אני לא בטוחה בקשר למחשבה האחת, אבל בהחלט עשיתי הרבה מאוד תרגילי ישבן בזמן האחרון, אז תודה ששמת לב."

סייג' מגלגלת את עיניה. "תפסיקי כבר להיות כזאת מארן."

"כזאת מארן?" אני חוזרת אחריה בהרמת גבה.

"כן," היא אומרת. "תפסיקי להיות כל כך צנועה וחסודה והגונה ומושלמת. תפזרי את השיער. תשתחררי קצת. תשתוללי קצת. תעשי חיים."

סייג' סורקת בעיניה את הבר, אם כי אין לי מושג איך היא מצליחה לראות משהו בחושך הזה.

"אותו," היא אומרת, רוכנת אליי ומצביעה על מה שנראה כמו גבר שיושב בקצה הבר. אני מצליחה לזהות רמז לצדודיתו, אבל זה בערך הכול. "את צריכה לזיין אותו הלילה."

אני צוחקת ולוגמת מהשמפניה. "זה לא עובד ככה. אני לא עובדת ככה."

"את רואה?" סייג' מטה את ראשה לאחור. "תפסיקי כבר להיות כזאת מארן למשך שתיים וחצי שניות מהחיים הקטנים והמושלמים שלך ופשוט תסמכי עליי. הבחור חתיך הורס. תאמיני לי, דבר ראשון הבחנתי בו כשנכנסתי לכאן הערב. הוא יושב באותו מקום כבר חצי שעה ולא מפסיק להסתכל עלייך, אבל את תקועה יותר מדי בתוך הראש שלך ולא שמה לב למה שמתרחש סביבך. זו יכולה להיות התחלה של סידור מספק מאוד לשני הצדדים."

"לא נסחפת בכלל."

אני מגניבה מבט לכיוון שלו, אבל הוא מסתכל קדימה, מרפקיו שעונים על הבר והוא שקוע בענייניו.

סייג' סתם מפנטזת.

ברור.

אני לוגמת לגימה נוספת וממקדת את מבטי בו לעוד כמה רגעים, בתקווה שעיניי יסתגלו לאפלולית ואצליח לראות תווי פנים. ככל שאני ממשיכה להביט בו, אני אכן מצליחה לראות קווי מתאר. אפילו ממרחק אני רואה שהוא חתיך. נראה שהוא גבוה – ברכיו מתחככות בחלק התחתון של הבר וכתפיו הרחבות ממלאות את הז'קט הכהה. שערו הכהה קצר ומטופח. הוא נראה כמו כל אנשי העסקים האחרים שמסתובבים כאן, אבל הוא היחיד שיושב ושותה לבד.

"למה שלא תעברי לידו?" סייג' דוחפת אותי בכתפה. "והכי טוב – לכי להזמין לך משקה נוסף. תעמדי לידו. תגידי היי. תחייכי. תטמיני את המלכודת, תמקמי את הפיתיון. ואחר כך תחזרי לכאן."

אני צוחקת בפה סגור ומנידה את ראשי לשלילה. "אני לא יכולה. התרגיל שקוף מדי. הוא יקלוט את זה מייד."

"למי אכפת? זה רק ללילה אחד." סייג' רוקעת ברגלה. "את חייבת למצוא מישהו. חייבת לנסות לשם שינוי זין שלא מחובר למניאק שקרן."

אני מעיפה מבט בכוס השמפניה הריקה שלי, נאנחת ומהנהנת. נייתן היה הראשון שלי, מכל הבחינות.

אהבה ראשונה.

חבר ראשון.

ארוס ראשון.

בעל ראשון.

האב הראשון והיחיד של ילדיי.

הראשון ששבר את ליבי.

וגם אם אני לא אחת כזאת שמתבוססת ברחמים עצמיים או מתרפקת על תהילת העבר שלנו, אני לא במצב שמאפשר לי להשתנות מעקרת בית פשוטה לנמרת מין רק בזכות כיבוי נר אחד על עוגת גירושים.

"אני יודעת שהכוונות שלך טובות." אני מניחה יד על כתפה של סייג'. "אבל אני פשוט... לא מסוגלת."

סייג' משרבבת את שפתה התחתונה, אבל פתאום אני רואה ברק ממזרי בעינה. הבחורה הזאת פשוט לא מסוגלת לקבל סירוב, ואני יודעת את זה מניסיון אישי. בשנה שעברה בעלה אמר לה לא להזמין חופשה בפריז, אז היא הביאה את פריז לסיאטל באדיבות כרטיס האשראי שלו ובאמצעות שאנל, דיוֹר ועוגה בצורת מגדל אייפל שעלתה אלף דולר.

היא מצמידה את כפות ידיה אל החזה. "בבקשה‏־בבקשה־בבקשה?"

"תחנונים לא עוזרים לילדים שלי, נראה לך שלך הם יעזרו?"

סייג' מסתכלת עליי בעיניה הכחולות, ואני מסתכלת על טיפין שמתחילה לחתוך את העוגה. הנשים האלה התאפרו יפה, התלבשו במיטב מחלצותיהן והעזו לצאת בגשם של סיאטל למעני. סייג' טרחה להזמין את העוגה הזאת ולארגן את המסיבה הזאת למעני. זו תהיה ממש גסות רוח מצידי לרבוץ כאן כמו בטטה משעממת.

אני מעיפה מבט נוסף לעבר הגבר הלבוש בחליפה שיושב ליד הבר, אבל הפעם מתברר שהוא מסתכל עליי.

שאני אמות.

אני מסיטה מייד את מבטי ממנו, אסירת תודה על כך שהאפלולית מסתירה את הסומק שבוער בלחיי.

"הוא הסתכל לכאן, נכון?" זוויות פיה של סייג' מתרוממות לחיוך זחוח. "אמרתי לך!"

"תפסיקי." אני הודפת אותה ממני. היא שמחה לאיד, וזה מעצבן ברמות.

"לכי," קולה קשוח, כמו הקול שלי כשאני נוזפת בבנים שלי שלא אספו את קוביות הלגו או כשלא הוציאו את הזבל, אחרי שכבר ביקשתי עשרים פעם. "לכי אליו. עכשיו."

אצבעותיי מתהדקות סביב רגל הכוס הריקה והלב שלי דופק בפראות; אני עלולה להתעלף אם לא אעצור רגע ואתעשת. עצם המחשבה ללכת לשם ולהציע את עצמי – בזמן שמעולם לא הצעתי שום דבר לאף אחד מלבד לנייתן – מפחידה אותי עד מוות.

אני לא אישה כזאת.

לא שזה רע להיות אישה כזאת.

אני פשוט לא יודעת איך להיות כזאת.

אני לא טובה מספיק בשביל להיות האישה הזאת.

סייג' נושכת את שפתה התחתונה ובוחנת היטב את הלבוש שלי.

"מה?" אני שואלת ומסתכלת גם אני על הבגדים שלי: חולצת כפתורים לבנה בתוך חצאית עיפרון שחורה בעלת מותן גבוה, ונעלי לכה גבוהות עקב להשלמת המראה. התלבשתי כך לפגישה בסוכנות כוח אדם שהתראיינתי בה לפני כמה שעות, אבל הקפדתי להחליף לזוג נעלי עקב שהשארתי באוטו שלי.

"רגע." סייג' מושיטה יד ופותחת את שני הכפתורים העליונים בחולצתי. "הרבה יותר טוב."

היא טופחת על ישבני, כמעט דוחפת אותי משם, ואני שומעת כמה מהבנות מריעות וצוחקות מאחוריי.

אין לי ברירה.

אני חייבת לעשות את זה.

הגרון שלי חנוק, אני לא בטוחה שאצליח לבלוע רוק גם אם אנסה, לכן אני פולטת אנחה מובסת ועושה את הצעד הראשון במסע שלי, תרתי משמע, מצחקקת לעצמי במחשבה על הסמליות והקיטשיות של הרגע הזה.

מחשוף חולצתי פתוח לרווחה, כך שהשדיים שלי בעצם מוצגים לראווה בפעם הראשונה אחרי זמן רב. אני מוסיפה ענטוז קל, מלקקת את שפתיי, זוקפת את ראשי, ממקדת את עיניי בטרף ולופתת בחוזקה את הכוס הריקה שאני מחזיקה בידי כבר עשר דקות.

הכול מתרחש בהילוך איטי, כמו בסרט, ורעשי הסביבה דועכים ככל שאני מתקרבת לבר – נקישת הכוסות, קולות צחוק של אנשי עסקים, זמזום רך של המלצריות שמסתובבות בין השולחנות ולוקחות הזמנות. כולם מתאחדים לרחש רקע רך.

ברכיי משקשקות עם כל צעד, אבל אני לא עוצרת. לא באתי עד הלום רק כדי–

שיט.

הוא צעיר.

צעיר מאוד וחתיך מאוד.

כלומר, חתיך ברמות אחרות.

אבל הוא צעיר.

אני נעצרת וסבה על עקביי הגבוהים, עושה דרכי חזרה לשולחן. לחיי בוערות והחדר מסתחרר. אני חשה מבוכה מהולה בהקלה, אבל אני פשוט... לא מסוגלת.

"מה? למה חזרת?" סייג' משלבת את זרועותיה. "מה נסגר איתך, מארן?"

חברותיי נועצות בי מבטים מאוכזבים.

"הוא ממש צעיר," אני אומרת ומוסיפה צחקוק, ליתר ביטחון.

"כמה צעיר? בן עשרים ואחת? עשרים ושתיים?" סייג' מכווצת את גבותיה ומהדקת את שפתיה, וזה אף פעם לא מבשר טובות.

אני מושכת בכתפיי. "לא יודעת. לא שאלתי אותו. רק העפתי בו מבט אחד והבנתי שאני זקנה מדי מכדי להתחיל עם בני עשרים ומשהו בבר – אז נמלטתי ישר לכאן."

סייג' נאנקת ומטיחה את כף ידה במצחה. "מארן. את פאקינג בת שלושים וחמש. גם אם הוא בן עשרים וחמש, את עדיין לא מבוגרת מספיק כדי להיות אימא שלו, אז למי אכפת, לעזאזל? וגם אילו היית מבוגרת מספיק כדי להיות אימא שלו, למי אכפת, לעזאזל?"

"אין לי מושג על מה אפשר לדבר איתו. בטח אין לנו שום דבר במשותף," אני אומרת. "והוא כנראה משתמש באחת מאפליקציות הדייטינג המטופשות ומשתף הכול ברשת החברתית ויש לו סטנדרטים מופרזים בכל הנוגע לנשים, כי ילידי המילניום האלה חושבים שמגיע להם הכול."

סייג' מניחה את ידיה על כתפיי. "מארן, אני אוהבת אותך, אבל אני ממש לא מחבבת אותך כרגע."

אני צוחקת. "מה? למה?"

"הלכת לשם כדי לראות אותו מקרוב, אולי להגיד לו שלום, ובתקווה להתחיל לקדם עניינים לקראת סקס הלילה," היא מסבירה לי. "לא כדי לראיין אותו לתפקיד בעלך הבא."

"אני לא יודעת מה איתכן, אבל אותי זה משעשע מאוד," מריסה אומרת במבטא טקסני מלאכותי. "שוטים של טקילה?"

"כן, גברתי," טיפין אומרת. "אני אבוא איתך."

שתיהן יוצאות מתא הישיבה ופונות לכיוון הבר, משאירות את ג'יה ואת לוצ'יה לפטפט ביניהן, ואותי – להתמודד עם כעסה של סייג'.

"אפילו לא הצגת את עצמך. העפת בו מבט אחד, גיבשת דעה, ואז מיהרת לחזור לכאן כאילו הוא מתחת לרמה שלך," היא נוזפת בי.

"מה?" אני מניחה יד על ליבי. "הוא לא מתחת לרמה שלי. אוף איתך, סייג'. אם כבר, אז אני לא בליגה שלו. הוא יפהפה. אני פשוט לא מה שהוא מחפש. בדוק."

"אבל את לא יכולה לדעת!"

"הו, תאמיני לי שאני יודעת."

בחור כמוהו כנראה לא ראה מעודו צלוליטיס או צלקת של ניתוח קיסרי, ואני בטוחה למדי שהאדם שהוא הכי פחות רוצה לזיין הוא עקרת בית בדימוס בת שלושים ומשהו קו נטוי אימא יחידנית קו נטוי גרושה עם מטענים קו נטוי אחת שהצטברו לה שם כבר קורי עכביש מרוב חוסר שימוש.

"תחזרי לשם," מתעקשת סייג'.

"לא."

"מארן..."

"לא," אני מכריזה בנחישות רבה יותר.

"את צריכה את זה. אני מכירה אותך. את תצאי מכאן הערב ותסתגרי בבית הגדול שלך, תמשיכי להיות האימא המסורה שתמיד היית. וזה בסדר גמור. אבל ביום מן הימים את עוד תצטערי שלא חזרת לשוק כשהייתה לך הזדמנות."

אני נושכת את שפתי התחתונה ומסיטה ממנה את מבטי.

"את חתיכה," היא ממשיכה. "ואת פנויה. ומגיע לך סקס בדיוק כמו לכל אחת אחרת. אני לא יודעת מאיפה נובע חוסר הביטחון שלך, זה לגמרי לא מתאים לך."

"לא חסר לי ביטחון עצמי, סייג'. אני רק חושבת בהיגיון. אי אפשר לנסות למכור מכונית משפחתית למישהו שמחפש אוטו ספורט. זה בזבוז זמן ומאמץ."

סייג' מגלגלת את עיניה בדרמטיות רבה ומשמיעה קול של הקאה ממעמקי גרונה. "את הורגת אותי, שתדעי לך. הורגת אותי. את פשוט לא מבינה כלום. שום דבר."

"את מכריחה אותי לעשות את זה," אני אומרת ומשלבת את זרועותיי.

היא פוערת את פיה בתדהמה. "רק לפני שבוע התלוננת על כך ששנות העשרים שלך התבזבזו על סקס גרוע עם נייתן, לא?"

אני מהנהנת. מה שנכון נכון. באמת אמרתי את הדברים האלה.

התחתנתי בגיל עשרים ושתיים, מייד אחרי האוניברסיטה, והפכתי לאימא בגיל עשרים ושלוש, ושוב בגיל עשרים ושבע, כך ששנות העשרים שלי היו מתישות ומסחררות. חיי המין שלי הסתכמו בתנוחה מיסיונרית, בחושך, מתחת לשמיכה – אם בכלל.

"חוץ מזה, את קורעת את התחת בחדר הכושר כבר חצי שנה," סייג' מוסיפה, "כי אמרת שהנקמה הכי טובה היא להיראות טוב."

"נכון."

"אבל לכל זה אין משמעות מבחינתך עכשיו."

אני יודעת מה היא עושה: היא משתמשת נגדי בפסיכולוגיה הפוכה במטרה לעורר בי רגשות אשם. וזה עובד לא רע.

"חזרנו!" ג'יה מכריזה ומניחה במרכז השולחן שלנו מגש עם כוסיות טקילה, פלחי לימון ומלחיות. "קדימה, בנות."

"תקשיבו, בנות, נמאס לי כבר להקשיב לשתיים האלה מתקוטטות כל הזמן כמו שתי זקנות," מריסה אומרת ולוקחת את אחת המלחיות.

"כנ"ל." ג'יה מסתכלת עליי וקורצת. "אתן חייבות להסכים שלא להסכים. מארן לא רוצה להזדיין עם החתיך ההוא, וסייג' לא יכולה לעשות דבר כדי לשכנע אותה. ההפסד כולו של מארן, ואין לה בעיה עם זה. נכון, מארן?"

"נכון." אני לוקחת כוסית טקילה וממרפקת את סייג', מושיטה לה את המשקה. היא יודעת שאני עדיין אוהבת אותה, ואני יודעת שהיא מתוסכלת ממני ברמות כרגע.

"חוץ מזה, הוא כבר הלך." טיפין מצביעה על הבר, על הכיסא הריק שבו ישב עד לפני רגע אחד הגברים החלומיים ביותר שאי פעם זכיתי לראות.

כתפיה של סייג' נשמטות והיא לוקחת ממריסה מלחייה בתבוסתנות שקטה. אנחנו מסדרות את הכוסיות בשורה. הטקילה מחליקה בקלות בגרון, צורבת מעט בסוף, וכשהיא חודרת לדמי עוטפות אותי חמימות ונינוחות.

אני מתמקמת לבילוי ערב עם הבנות. החברות הכי טובות שלי. אלו שהיו לצידי באש ובמים. אנחנו זוללות את העוגה, מחליפות סיפורי קרבות עם הילדים שלנו ומתלוננות על הבעלים שלנו – הנוכחים והאקסים.

כעבור שעה קלה העייפות משתלטת עליי, ללא ספק בעקבות הלילה הקשה שהיה לי אמש עם בק, וברגע של הפוגה בשיחה אני מציצה בטלפון כדי לראות מה השעה.

"אני לא רוצה להיות הראשונה, אבל..." אני תולה את התיק על כתפי. "מתחיל להיות מאוחר, אז..."

מריסה מציצה בשעונה. "אה, וואו, כבר כמעט אחת־עשרה. אמרתי לבעלי שאחזור הביתה עד עשר. אופס..."

סייג' מנופפת בידה בביטול. "תקשיבו, אתן ממש מבאסות, רק שתדעו."

"תתקשרי אליי מחר, טוב?" אני קמה, מחבקת את חברתי הטובה ביותר, מנשקת אותה על הלחי. "שוב תודה על המסיבה. היה כיף, נהניתי מאוד. נשבעת."

אני נפרדת משאר הבנות ופונה לדלת, בודקת אם הגשם כבר פסק ורואה שהוא נחלש. ברחוב ממתינה שורה של מוניות, כולן מחכות לאסוף את היוצאות והיוצאים מהבר ולהסיע אותם בבטחה לבתיהם.

אני נכנסת למונית, פולטת במהירות את הכתובת שלי ומשעינה את לחיי על הזגוגית הקרירה של חלון המושב האחורי. גשם מכסה את הזגוגית מבחוץ. פניו המוצלות ותוויו המסותתים של הגבר בחליפה ליד הבר עולים בראשי כשאנחנו נוסעים לכיוון הפרוורים, ואני לא יכולה שלא לתהות איך היה מתפתח הערב הזה אילו הייתי מקשיבה לסייג' ולא דופקת חשבון.

אבל זה כבר לא משנה עכשיו, כי לעולם לא אדע.

אני מעיפה מעליי את נעלי העקב ומניחה לכפות רגליי הדואבות לשקוע בשטיח הרך בסלון. בבית שורר הלילה שקט מוזר.

נייתן ואני נפרדנו לפני שישה חודשים. אנחנו חולקים בינינו את המשמורת על הבנים, אבל לא קל לי להתרגל למעבר התכוף בין אווירה של רעש ובלגן בבית לבין שקט מוחלט ומחריש אוזניים. בינתיים לא התרגלתי. אני מתגעגעת לבנים שלי בטירוף כשהם לא איתי, אבל יודעת שהם מצפים לזמן שלהם עם אבא שלהם. לעולם לא אמנע מהם את זה, למרות העובדה שהוא שקרן בוגד מארץ המניאקים. חוץ מזה, לא הייתי יכולה לעשות זאת גם אילו ניסיתי. המשפחה של נייתן, שמבוססת על עושר של דורות, כפתה עליי הסכם ממון קצת אחרי שהתארסנו, ואני, שהייתי צעירה תמימה ומאוהבת מעל הראש – חתמתי. הסכם המשמורת המשותפת שלנו היה חתום עוד לפני שהתינוק הראשון לבית משפחת גרין נבט בבטני.

אני שולפת את הטלפון מהארנק ומשאירה את התיק ואת המפתחות על השולחן בכניסה. נקישת המתכת על השיש מהדהדת ברחבי הקומה הראשונה.

אני עולה במדרגות לקומה השנייה, פותחת את כפתורי החולצה ואת רוכסן החצאית, מניחה לבגדים לנשור בערמה לרגליי ואז מרימה אותם, מקפלת ומניחה יפה על גב הכורסה שבפינת חדר השינה.

פנקס עם ראשי התיבות של שמי מונח על השידה המסודרת שלי, בין שעון יד מזהב וזוג עגילי רוז־קוורץ המסודרים זה לצד זה. העיניים שלי עייפות, אבל אני בכל זאת מדליקה את המנורה וקוראת את רשימת המטלות שלי למחר:

 

מאמן אישי, שמונה בבוקר להתקשר לג'רלד שיבוא לתקן את המדרגה האחורית השבורה. עץ ארז? למלא את הטפסים לסוכנות ההשמה, עד יום שני! לקבוע תור למספרה. פלוס שעווה? להתקשר לדודה מרגרט – ליומולדת. חמישים ותשע? לשאול את אימא. להחזיר את הסוודר שקניתי ב"ניימן מרקוס". למצוא את הקבלה!

 

אני פותחת את המגירה העליונה בשידה, מוציאה פיג'מת סאטן לבנה עם נקודות כחולות והולכת לחדר האמבטיה כדי להתכונן לשינה. אני עוברת בראשי שוב על רשימת המטלות למחר, מהנהנת לעבר השתקפותי במראה ומסכימה עם עצמי שאני ממילא עסוקה מדי בשביל סקס מזדמן עם חתיכים הורסים בני עשרים ומשהו.

אני מסיימת להתארגן, מכבה את מנורת הקריאה שעל שידת הלילה, לוקחת את הטלפון וחוזרת למיטה, לצידה השמאלי כמובן, כפי שהתרגלתי במשך שנים. הצד הימני נשאר מסודר ומוצע בקפידה. אני כותבת הודעה זריזה לסייג', מודה לה שוב ואומרת לה לא להישאר בחוץ עד שעה מאוחרת מדי.

היא מגיבה באימוג'י של שד אדום עם קרניים.

אני צוחקת בחושך. אין לי זמן או כוח לפענח את הקוד, לכן אני מכבה את המסך ומניחה את הטלפון על השידה.

בזזז, בזזז.

"אוף, סייג'," אני נאנקת. אני מפהקת, מתהפכת וטומנת את פניי בכרית. אם אתעלם ממנה, היא עוד מעט תפסיק להציף אותי בהודעות.

בזזז, בזזז.

"נו כבר, בחייך..." אני לוקחת את הטלפון, ממצמצת מול המסך המואר ומתכוננת להבהיר לה שאני מנסה לישון את שנת היופי שלי. אני אגיד לה גם שעדיף לה לעשות כמוני אם היא רוצה לתפוס טרמפ על האימון האישי שלי בבוקר.

שתי הודעות ממלאות את המסך שלי, ממספר לא מוכר באזור חיוג סיאטל.

בהודעה הראשונה נכתב:

 

היי, מארן. אני דנטה.

 

ובשנייה:

 

ערה?

 

בלב מפרפר, אני מתיישבת במיטה ויורה תשובה:

 

מי אתה? איך השגת את המספר שלי?

 

אני בטוחה במאה אחוז כמעט שזה קשור איכשהו לסייג', אבל אם זה הבחור מהבר, הוא עזב הרבה לפניי.

אני מבולבלת כל כך.

שלוש נקודות מפזזות על המסך. כל העייפות שלי מתפוגגת באחת ואני ערנית לגמרי.

ההודעה שלו מבזיקה על המסך כעבור שנייה:

 

אפשר להתקשר אלייך?