המזכירה הנשואה

1

אותו בוקר העמיסה קֵתִי את רכבה, נפרדה משכניה, מסרה את מפתחות דירתה ויצאה מלונדון.

היות שנסיעה ארוכה הייתה לפניה, ומפני דאגתו של קארל, היא הסכימה לעצור ללינת לילה בבית לִיתְגוֹ, מלון משפחתי קטן, אשר לפי המלצות שקיבלה, היה נוח ולא יקר.

קארל הזהיר אותה, "צאי מוקדם ככל שתוכלי, אחותי. לפנייך כברת דרך ארוכה מאוד אפילו עד ליתגו, ונוסף על כך את עלולה להיקלע לעומסי תנועה כבדים של נוסעים לקראת חג המולד."

אולם למרות אזהרותיו, נמשכה הנסיעה הרבה מעבר למה שיכלה לצפות מראש. היום החל להחשיך והערב כבר ירד מזה שעות מספר.

זה עתה היא חצתה את הגבול מאנגליה לסקוטלנד ושלג החל לרדת. פתיתי שלג גדולים ראשונים התערבלו ונלכדו בקרני האור הזהובות של פנסי הרכב הקדמיים, ונפלו על פני שמשת הרכב הקדמית בעת שהמגבים, שפעלו ללא הרף, הסיטו אותם הצידה באופן רשלני.

מאז ילדותה אהבה קתי שלג, וחשבה כמה יפה ונהדר מראה של חג מולד לבן כשהכול מכוסה מעטה שלג צח ובהיר.

היה נפלא עוד יותר אילו לא תכננה לחיות בשקר, אפילו כשהדבר נעשה למען קארל.

קתי נשמה לרווחה בהכרת תודה כשהתבוננה מבעד לשמשת הרכב וראתה כי לא הייתה רחוקה מיעדהּ. פתיתי שלג רחבים ורכים קטנו והלכו והיו לגבישי קרח קטנטנים ודחוסים. שלג סמיך ירד קמעה-קמעה פיסות-פיסות כנוצות רכות, נפל ונערם רבדים- רבדים.

היות שהיא הוזהרה מראש מפני שלג כבד שכבר החל לרדת בצפון סקוטלנד וכיסה את פסגות ההרים, היא ציפתה להיקלע לתוך מערבולת שלגים, במוקדם או במאוחר. אולם לא באזור הדרומי הזה, והיא שמחה בהכרת תודה על המזל שנפל בחלקה ונתאפשר לה לנהוג ברכב הארבע על ארבע של קארל.

היא הבחינה בשלט המואר שעליו התנוסס שמו של בית המלון, כאשר רוחות חזקות הפריחו ענני שלג וסופת שלגים עזה התחוללה בדרכים, ובעטייה היא נהגה מבעד למסך לבן מסנוור.

היא פנתה שמאלה והאטה כשחלפה בין עמודי השער המוארים, התעודדה במחשבה שנותרו לה לא יותר מכמה מאות מטרים לנסוע.

בית ליתגו היה ממוקם במרחק של פחות מחצי קילומטר מהכביש הראשי. כך נאמר לה כשהזמינה בו מקום. עם זאת, על מנת להגיע אליו היה צורך לחצות גשר אבן עתיק שהשתרע לרוחב נהר לִית.

בהיזכרה במידע הזה עצרה את רכבה בחופזה. לא היה לה צל של מושג אם הכביש שלפניה היה ישר או מפותל, ובתנאים הללו ניתן היה להחמיץ את הגשר בקלות ולנהוג הישר אל תוך הנהר.

דקות ספורות של מחשבה שכנעו אותה כי הדבר הנכון לעשותו באותו רגע היה לצאת מהרכב ולסייר בשטח.

ידה הייתה על ידית הדלת בעת שאורות של פנסי רכב שנסע מאחוריה, האירו את רסיסי השלג הנופלים. מכונית גדולה – רֵיינְג' רוֹבֵר, כך נדמה לה – עצרה לצד הדרך, ודמות גברית כהה נעמדה ליד חלון רכבה.

היא פתחה את החלון, הוא התכופף ובקול נמוך ונעים הוא שאל, "את צריכה עזרה?"

היא הסבירה לו בקצור את מצבה הקשה והלא נעים.

"למרבה המזל אני מכיר את רצועת הדרך," הוא השיב בזריזות, "כך שאוכל להוביל אותך, אם תואילי לנסוע בעקבותיי."

עוד לפני שהיה סיפק בידה להודות לו, הוא שב אל מכוניתו.

כשהוא נהג קדימה במהירות איטית, היא נסעה בעקבות האור האדום של פנסי מכוניתו האחוריים עד אשר הגיעו לגשר צר ומגובנן.

מבעד למסך המערבולת הלבן היא הבחינה במראה הידידותי והחמים של חלונות המלון המוארים.

רגע אחרי כן, המכונית המובילה אותתה לפנייה ימינה, נכנסה לחצר קדמית מושלגת, ונעצרה סמוך לגרם מדרגות רדודות.

כשקתי נעצרה לצדו, האיש כיבה את פנסי מכוניתו, ובעת שזינק החוצה קיפל את הצווארון של מעילו הקצר.

היא לא הצליחה להבחין בתווי פניו, אולם באורות שבקעו מהחלונות הארוכים היא יכלה להבחין בקומתו הגבוהה ובכתפיו הרחבות.

כשהושיט את ידו לפתוח את דלת מכוניתה הוא שאל, "אני מניח שהזמנת מקום במלון."

"כן."

בהבחינו בנעלי הסירה שלה מעור זמש, בעלות העקבים הבינוניים, הוא יעץ לה, "זה די לא נעים מתחת לרגליים. כדאי שתלכי בזהירות."

"כן," היא הסכימה עמו בתוגה. "היה עליי לנעול משהו הולם באופן הגיוני, אבל לא ציפיתי להיקלע לתוך שלג במהירות רבה כל כך."

ראשו היה גלוי, וכאשר היא נוכחה בפתיתי השלג המכסים במהירות את שערו הנאה, היא יצאה מן המכונית מהר מדי והחליקה.

הוא ייצב אותה כשאחז בזרועה.

היא העוותה את פניה. "עכשיו אתה יכול לומר, מה אמרתי לך?"

הוא צחק. "כאילו הייתי אומר לך! יש לך הרבה מזוודות לשאת?"

"רק תיק נסיעה אחד."

כשהיא הוציאה את תיקה מתוך תא המטען, הוא אמר, "תני לי," ולקח אותו מידה.

התיק שארזה היה מתנה מבודחת שקיבלה מקארל. הוא היה מעוטר בציורים של דובוני צעצוע, שגם אם הזר הבחין בהם, הרי שלא הוטרד מכך.

"תודה לך," היא מלמלה. "אבל אין לך מזוודות משלך לשאת?"

"אין לי כלל מזוודות. לא התכוונתי לעצור ללינת לילה. בכל מקרה, מועד שנקבע לפגישת עסקים השתנה ועבר לשעה מאוחרת יותר, ולאור תנאי מזג האוויר עדיף כך מאשר לסיים בתוך תעלה."

היא לא יכלה שלא להסכים עם דבריו כשטיפסו במדרגות והרכינו את ראשיהם להגנה מפני מסך של רסיסי שלג מרחפים.

הוא כרך סביבה את זרועו החסונה כשהבחין כי התקשתה ללכת. מחוות הדאגה מצדו העניקה לה תחושת חמימות מנחמת, בניגוד חריף לעגמומיות שאפפה את חייה מזה זמן רב.

מאז מות הוריה בטרם עת, היא נאלצה לשאת על כתפיה את כל האחריות. הפעם מילאה אותה תחושת שמחה על היותה מוגנת כאשר מישהו אחר מפנק אותה, מטפל בה ונוטל לידיו את השליטה בתחושת ביטחון.

היא הצטערה כשהם הגיעו אל הדלת והוא הסיר מעליה את זרועו.

הוא צלצל בפעמון, כפי שהורה שלט על הדלת, סובב את הידית והוביל אותה פנימה. פתיתי שלג הסתחררו סביבם כמו גזרי נייר קטנים, עד שסגר אחריו את הדלת ומנע את חדירת השלג והרוחות.

כשניגבו את רגליהם על השטיחון שבמפתן הדלת, הוא התיר את צווארון מעילו והסיר פתיתי שלג שהתמוססו מעל השער העבות הנאה שלו.

הטרקלין המכוסה מרבד אדום היה חמים ונעים. היו בו כמה כורסאות קטנות, כמה ספות קטנות, שפע של קישוטים לחג המולד ובאח בסגנון מיושן בערו העצים.

כל תשומת לבה של קתי הייתה נתונה לגבר שעמד לצדה בביטחון שכזה. הייתה זו הפעם הראשונה שהיא ראתה אותו כראוי, והשפעתו עליה הייתה מיידית ומלאת עוצמה. עם תווי פניו החזקים והמהוקצעים, עם פיו המחוטב כשל פסל, ועם עיניו בעלות הריסים העבים והעפעפיים הכבדים, הוא היה הגבר המושך ביותר שראתה בחייה. היא רק רצתה להמשיך ולהתבונן בו.

אולם היא מיהרה להזכיר לעצמה כי אל לה להיסחף ברגשותיה כלפיו. היא לא יכולה להרשות לעצמה להימשך אליו. עליה להשתדל ולאמץ לעצמה את תפקיד האישה הנשואה.

תפקיד שהיא הסכימה לקבל על עצמה רק מתוך מטרה לסייע לאחיה לקבל משרה של מדריך סקי – שהייתה שאיפת חייו מאז ילדותו. עליה להיראות מאושרת בתפקיד שנטלה על עצמה, בשעה שאת ההתנסות הקצרה שחוותה בחייה האמיתיים כרעייתו של נִיל ניתן לתאר בכל דרך, למעט אושר...

בהיותה מודעת לעיניו הבוחנות של הזר, ואם לשפוט לפי הבעת פניו, ניכר היה שמצא חן בעיניו המראה, ובתחושה פתאומית של מודעות עצמית, היא מייד הסבה מעליו את מבטה.

גביש-שלג שהפשיר ונמס נשר משׂערה, טפטף על צווארה ובעקבותיו חלף בגופה רעד קל.

"את נראית כמי שזקוקה לדבר הזה." הוא חיפש בכיסו והוציא מתוכו ממחטה, והוסיף, "דרך אגב, שמי רוֹס דַלְגוֹאֵן."

מבטיהם נפגשו לרגע קצר שמייד אחריו היא השפילה את עיניה וריסיה הארוכים המתעגלים כמעט לחכו את לחייה. "אני קתי ריצ'ארדסון."

ביישנית משהו, חשב לעצמו, אבל היא חייבת להיות האישה המקסימה ביותר שראה בחייו והוא רק רצה להמשיך ולהתבונן בה.

למרות שיניה היפות והמורכבות הכללית המושלמת של תווי פניה, היא לא הייתה יפהפייה במובן המקובל של המילה. גון שערה היה משהו בין בלונדי לחום-בהיר, את צבע עיניה לא ניתן להגדיר, אפה היה קצר מדי ופיה היה רחב מדי. אולם פניה דמויות הלב היו בעלות אופי מיוחד והקרינו נועם ורוגע נוגעים ללב.

בעת שהם עשו דרכם אל דלפק הקבלה היא ניגבה את פניה ואת שערה לפני שהשיבה לו את פיסת הבד העדין הספוג במים. "תודה."

"לשירותך תמיד," הוא אמר בחיוך עקמומי שחשף שיניים צחורות. תחילה חשה כמו שיכורה ואחר כך החל לבה להלום בקרבה בחוזקה.

היא עדיין התאמצה לשלוט בקור רוחה כאשר אישה שמנמנה ומחוספסת בעלת שער מאפיר נכנסה פנימה דרך הפתח האחורי.

היא חייכה לעברם מעבר לשולחן המצוחצח ואמרה בעליזות, "ערב טוב. חוששתני כי הלילה לא נעים..." ואז בהפתעה, "אוהו, אתה מר דלגואן, נכון?"

"נכון, זה אני. ערב טוב, גברת לוֹאוּ."

"לא ציפיתי לראותך במזג אוויר כזה."

"העובדה שאני כאן היא בגלל מזג האוויר," הוא השיב לה בצער. "הייתי בדרכי לביתי כאשר סופת השלגים העזה גרמה לי לשנות את דעתי והחלטתי להישאר ללון במשך הלילה."

"אואץ', דווקא עכשיו!" היא קראה במבוכה, ללא ספק. "אין לנו אפילו חדר אחד פנוי. אבל יהיה זה טירוף להמשיך לנסוע רחוק יותר בלילה נורא שכזה, כך שאתה יותר מאשר רצוי לישון על ספה מול האח ולהשתמש בחדר האמבטיה של המשפחה, שנמצא מצד ימין, ממש אחרי המעבר המקומר, אם זה יספק אותך."

"זה מספק אותי בהחלט, תודה."

"הייתי נותנת לך את החדר של דַאגִי שלנו, אבל הוא הגיע הביתה לחג המולד, והביא עמו את החברה שלו." תוך פליטת אנחה היא המשיכה, "הצעירים בימינו הם כל כך שטחיים כשמדובר במערכות יחסים. דברים כאלה לא היו מתרחשים בימים שאני הייתי נערה, אבל דאגי תמיד אומר לצ'ארלי ולי שעלינו להתקדם עם התקופה, ואני משערת שהוא צודק. אבל שמעו איך אני מקשקשת. ובכן, מה בקשר לגברת הצעירה?"

בהעיפו מבט בידיה נטולות הטבעת, אמר רוס דלגואן, "מיס ריצ'ארדסון הזמינה חדר."

גברת לואו פתחה את פנקס הרשימות ועברה באצבעה על רשימת ההזמנות למלון.

"ריצארדסון... ריצ'ארדסון... אה, כן, הנה כאן..."

אחר כך, באותו מבט נבוך היא אמרה, "חוששתני כי אנחנו חייבים לך התנצלות, מיס ריצ'ארדסון. מוקדם יותר הערב, גילינו כי טעינו והמגורים היחידים שנותרו פנויים הם סוויטה משפחתית קטנה בקומת הקרקע. היא מורכבת משני חדרים סמוכים מחוברים וחדר אמבטיה." מייד אחר כך היא הוסיפה, "אולם היות שהטעות היא שלנו, נשמח לשכן אותך בה במחיר שנקבנו בו... יש לך מזוודות?"

"רק תיק נסיעה אחד."

גברת לואו לכסנה מבט אל עבר הדובונים המקפצים שמעטרים את התיק שרוס דלגואן עדיין אחז בידו וזיהתה אותם מייד.

באותו רגע בדיוק, נשרה שוב טיפה תועה על לחייה של קתי, ורוס הושיט את ידו לנגבה.

ברור היה שהמחווה האינטימית הזו העניקה לגברת לואו רושם מוטעה ובנוסף לאווירה הנינוחה ששררה לאחר שגברת לואו פתרה בעיה טורדנית, היא הציעה, "אולי תוכל לחלוק עמה את הסוויטה?"

"אני באמת לא יכול לבקש ממיס ריצ'ארסון ל..."

"אם יש שם שני חדרים, אין לי כל התנגדות..."

הם דיברו, ועצרו, בהרמוניה.

"אם אראה לכם, ודאי יהיה לכם קל יותר להחליט." גברת לואו קמה מאחורי השולחן והובילה אותם בזריזות דרך מסדרון קטן פנימי, ופתחה דלת לימין.

"על אף שהמקום מחומם בחימום מרכזי, הבערתי אש בחדר השינה... כך נעים הרבה יותר בלילה קפוא כזה, אתם לא חושבים?"

החדר שהיא הראתה להם היה חמים ונעים באור האש המלבלבת באח. וילונות מאריג עממי כבד היו מתוחים על מנת להרחיק את הקור ולהשאירו בחוץ. מנורה אחת בודדה הפיצה אור נגוהות זהוב.

בחדר הייתה מיטה כפולה ועליה כיסוי מיטה מיושן, מעשה טלאים, שידת מגירות גבוהה, ארון בגדים, שידה מגולפת מכוסה, ומול האח ניצב שולחן נמוך ושתי כורסאות שנראו נוחות.

בצדו האחד של האח ניצב סל נצרים עמוס עצים וערמה גדולה של אצטרובלים. באוויר נישא ניחוח ארומטי של שרף האורן מהול בלוונדר.

מעבר מקומר מכוסה וילון הוביל לחדר קטן אחר, גודלו לא רב מארון גדול, עם שתי מיטות צרות וארון בגדים צר.

גברת לואו נשאה את מבטה אל רוס דלגואן, לאורך מטר ותשעים קומתו, ואמרה בהיסוס, "חוששתני כי המיטות הצרות נועדו לילדים, אבל אפילו אחת מהן עשויה להיות נוחה יותר ולהעניק מעט יותר פרטיות מאשר ספה. כאן חדר האמבטיה..."

למרות היותה מיושנת, הייתה האמבטיה נקייה ללא רבב ומצוידת בכל מתקני הנוחות, כולל תא מקלחת.

"יש שם המון מגבות ותמרוקים, אפילו ערכת גילוח לשימוש חד-פעמי, אם אכן תחליטו לחלוק בסוויטה."

מבטה נע בין קתי לרוס כשהוסיפה, "בשעה שאתם דנים בנושא מדוע לא תשבו מול האח ותתחממו? אגיש לכם כאן ארוחת ערב קלה."

מרוצה מכך שעשתה כמיטב יכולתה, היא מהרה לצאת משם.

רוס דלגואן הניח את התיק של קתי על השידה, הרים גבה בתימהון ושאל, "האם מפריעה לך הצעתה האדיבה של גברת לואו? כי אם אכפת לך..."

קתי הבחינה כי הוא שאל אותה מתוך נימוס ולאו דווקא מתוך ביישנות, והשיבה, "לא, לא, מובן שלא אכפת לי."

"במקרה כזה..." הוא סייע לה להסיר מעליה את מעילה לפני שהסיר את שלו ותלה את שניהם בנוחות על קולבים.

היא ראתה כי הוא לבש מכנסיים נוחים ומקטורן ירוק-זית קצר מעל חולצה תואמת. שעונו נראה יקר, ונעליו נראו עבודת יד.

על אף שלא היה בו דבר בוטה, הופעתו הכללית הפגינה עושר ועוצמה, בעת שמזגו הנינוח והקל הביע ביטחון עצמי ושלווה.

הוא הוציא מכיסו מכשיר טלפון נייד ואמר, "את מוכנה לסלוח לי לרגע? אני רוצה להודיע לאנשים שממתינים לי שאני נשאר ללון כאן הלילה כדי שלא ידאגו לי."

"כמובן."

בשעה שהוא טלפן, היא עברה לשבת ליד האח הבוערת.

הוא פנה אל האדם בקו השני בשם מארלי. השיחה הייתה קצרה ועניינית, ובסיומה, "להתראות מחר, אם כן. ביי."

קתי מצאה את עצמה תוהה אם מארלי הייתה רעייתו וקיוותה שלא, עד אשר התעשתה והבהירה לעצמה כי הדבר כלל לא היה מעניינה.

רוס הכניס את הטלפון לכיסו, הצטרף אליה לישיבה מול האח, והעיר, "נעלייך נראות ספוגות מים. מדוע את לא מסירה אותן ומחממת את רגלייך?"

זה בדיוק מה שהיא השתוקקה לעשות, וללא צורך בעידוד נוסף היא הסירה את נעליה, השעינה אותן לייבוש על מגן מתכת מתחת לאח, ומתחה את רגליה הדקות קרוב ללהבה.

לרגע קל השתררה דממה בעת שהוא בהה בלהבות המרצדות והיא סקרה אותו במבטה בחשאי.

תווי פניו החזקים הביעו בדידות ועצב מהולים ביהירות מה, ובנגיעה של חושניות. היא שיערה כי הוא היה גבר בעל נפש מורכבת רבדים רבים.

פיו, בעל שפה עליונה נזירית ושפה תחתונה מלאת תשוקה, היה יפהפה, וריסיו העבותים היו ארוכים וגליים עד גיחוך. בשילוב עם גבריות טהורה, פיו וריסיו היו מהממים, והיא חשה בקרבה מעין ריקנות חלולה.

לפתע הוא לכסן אליה את מבטו, וכשהיא התבוננה לכל הכיוונים למעט לכיוון שלו, הוא שאל, "חמים יותר עתה?"

"הרבה יותר חם," היא השיבה בהיסח הדעת.

"כמה זמן את כבר בדרך?"

היא התעשתה והשיבה, "יצאתי מלונדון בשעות הבוקר המאוחרות. אולם על אף שעצרתי רק כדי לאכול כריך ולשתות קפה, זמן ההגעה אל הגבול היה ארוך משציפיתי."

"את מלונדון?"

"כן."

"לאן פנייך מועדות?"

"אל אזור הרי קֵיירְנְגוֹרְמְס. למקום קטן ששמו לוּאִינְג."

עפעוף שלא ידעה לפענחו חלף על פניו לפני שאמר לה, "כן, אני מכיר היטב את המקום. צדקת שעצרת במסע שלך לשם. המרחק לא קטן. אני מבין שאת עושה סקי."

"חוששתני כי הניסיון שלי מצטמצם לחופשות שביליתי בילדותי באַלְפִּים."

"נשמע מהנה."

"כן, הן היו מהנות."

בלי לשקול את דבריה היא בטאה בקול את מחשבותיה. "לגבי מי שנולד בסקוטלנד, הרי שאין לך כמעט מבטא."

"מוצאה של משפחת אבי הוא סקוטלנד. הם נולדו וגדלו שם. אמי הייתה אנגלייה. כשמלאו לי ארבע עשרה שנים ולאחותי אחת עשרה, התגרשו הוריי, ואמנו עברה להתגורר בלונדון. אף על פי שאבי ואני לא תמיד תמימי דעים, התגוררתי עמו ועם רעייתו השנייה עד גיל שמונה עשרה, כשהתקבלתי ללמודים באוקספורד.

"לאחר שסיימתי את לימודיי עברתי ללונדון ונכנסתי עם כמה חברים לעסקים של טכנולוגיית מידע. התכוונתי תמיד לשוב לסקוטלנד, בסופו של דבר, אבל כרגע אני עדיין מתגורר בלונדון כדי לסגור כמה עניינים."

"באיזה חלק של העיר?"

"יש לי דירה בבֵּלְמוֹנְט סְקוּאֵר."

העובדה שהוא התגורר במֵייפֵר איששה את הרושם הראשוני שלה לגביו שהיה איש אמיד.

להוטה לדעת עליו יותר, אולם זהירה מלהציב שאלות אישיות מדיי, היא שאלה, "אתה מגיע לסקוטלנד לעתים קרובות?"

"ארבע, חמש פעמים בשנה."

"למטרת עסקים או לבילוי?"

"אפשר לומר שלשתי המטרות."

נשמעה נקישה על הדלת וגברת לואו, הומה ופעלתנית נחפזת פנימה, למותניה כרוך סינר, והיא הודפת עגלת הגשה ועליה ארוחת ערב.

"בבקשה," היא אמרה בעליזות. "יש כאן טיפה מרק קוֹק-אַ-לִיקִי שהכנתי, כמה עוגות משיבולת שועל ממולאות בשר, עוגת פאי תפוחי עץ עם קצפת, וחשבתי שוודאי לא תתנגדו גם לקנקן קפה."

תוך כדי דיבורה, היא עצרה את עגלת ההגשה קרוב למקום ישיבתם, והוסיפה, "אני חוששת כי הכל פשוט מאוד..."

"תודה, גברת לואו," אמר רוס דלגואן. "ככל שהדבר נוגע לי זה ממש משתה. יפה מאוד מצדך שטרחת כל כך."

קתי הוסיפה את הסכמתה ותודתה.

גברת לואו נראתה מרוצה ואמרה, "משחק ילדים, זו בכלל לא הייתה טרחה." אחר כך היא חייכה אליהם באושר והוסיפה, "כשסיפרתי לצ'ארלי שאתה כאן, הוא ביקש לתת לך משהו ולייעץ לך ולגברת הצעירה ללגום ממנו לגימה קטנה או שתיים, הוא יסייע לכם להתגבר על הקור."

כמו להטוטן שמוציא ארנב מתוך הכובע, היא הוציאה מתוך כיס עמוק בסינרה בקבוק אחד של ויסקי הַיְילֵנְד ושתי כוסיות ויסקי עטופות במפית לבנה.

"בבקשה מסרי לו את תודתנו."

"תשוחח עמו לפני שתעזוב?"

"בהחלט כן."

לפני שהמשיכה בדרכה, היא עצרה על מנת להוסיף עצים לאש שבערה באח. "המיטות הצרות כבר מוצעות, והשארתי כרית וכמה סדינים על אחת הספות בטרקלין, כך שתוכל לבחור מה שמתאים לך."

"לילה טוב," הם השיבו לה ביחד.

היא עצרה רגע ליד הדלת כדי לומר, "כמעט שכחתי לומר לכם, ארוחת הבוקר תוגש משעה שש וחצי ואילך. חדר ארוחת הבוקר הוא ממש מחוץ לטרקלין... אה, וכאשר תסיימו את ארוחתכם, אולי תוכלו להניח את עגלת ההגשה מחוץ לדלת?"

כאשר הדלת נסגרה מאחוריה, רוס דלגואן מזג קפה לקתי ולעצמו, והעיר מהורהר, "אם בארוחת הצהריים שלך אכלת רק כריך אחד, את ודאי רעבה מאוד."

"אני בהחלט רעבה."

"אז אם כך, בתיאבון."

הם נהנו מארוחת ערב נינוחה, בלי דיבורים. הקולות היחידים שנשמעו היו קולות הפיצוח של העצים באח ושל הרוח המייבבת בעגמומיות בארובה.

עקב תחושת הנוחות שחש עם עצמו, ועם החברה שלצדו ועם סביבתו, נראה רוס דלגואן די שבע רצון מהשקט, וקתי הייתה מרוצה.

ניל, בקביעות וללא יוצא מן הכלל, חש לא נוח ברגעי דממה כאלו, וחש תמיד צורך למלא כל דקה בצליל קולו. משוכנע שהוא ידע כל שיש לדעת בעולמנו, הוא היה מוכן לדבר בכל עת שמצא מי שמוכן להאזין לו.

אולם הגבר הזה שמולה היה שונה בתכלית. הייתה בו בשלות שלניל, כנראה, אף פעם לא תהיה, ונוסף על כך הוא נראה לה הרבה יותר שקט ורגוע מטבעו.

היא וניל נפגשו לראשונה כשקתי הייתה נערה ביישנית ותמימה בת תשע עשרה והוא היה בן עשרים ומנוסה. היא התרשמה מאוד מפניו הנאים להדהים ומעומק הידע שלו, כביכול.

לאחר תקופת חיזור סוערת – למרות היותו סטודנט חסר פרוטה – הם נישאו כי הוא עמד על כך, והוא עבר להתגורר עמה.

הוא עמד להתחיל את שנת הלימודים האחרונה שלו בקולג', והיות שמשפחתו לא יכלה לסייע לו היא מצאה את עצמה נאבקת לשלם את חובותיו ולתמוך בו, כמו גם בקארל.

למרות זאת, הוא התלונן על העובדה שאחיה התגורר עמם, עד אשר היא הבהירה לו בתקיפות כי הבית תמיד היה ותמיד יהיה ביתו של קארל.

"אה, בסדר גמור," הוא אמר בזעף. "אני משער שזה יהיה המצב עד אשר הוא יוכל להשיג משרה וימצא מקום משלו."

בתחושת הקלה שהוא השלים עם המצב, היא עשתה כמיטב יכולתה לעשותו מאושר.

רק אחרי שנישאו היא גילתה עד כמה חלול וריקני הוא היה, וכי כל חכמתו, הידע שלו ויופיו – היו כאדוות גלים על פני המים בבריכה – שטחיים בלבד.

אולם אפילו לאחר היכרות קצרה כל כך, קתי הייתה בטוחה כי רוס דלגואן, שישב שקט כל כך, היה הכל מלבד חלול וריקני.

בהתבוננה בו בגניבה, היא הבחינה כי בחום האש שהפיצה האח, יבש שערו וצבעו נראה עתה כתירס בשל. מוזר היה בעיניה שגבר חזק וגברי כל כך הוא בהיר שׂער ועור.

ניל היה בלונדי בהיר עור, עם גבות וריסים בהירים ותווי פנים נשיים משהו. בעוד שהגבר הזה היה בעל חזות קשוחה, עם גבות וריסים כהים משׂער ראשו בכמה דרגות של גוונים ובעל עור שמשתזף בקלות.

על אף שניל נתגלה אדם חמדן ואנוכי, חסר תועלת ושחצן – נרקיסיסט – הוא היה נער הזהב שבנות המין השני כרכרו סביבו.

...חביבן של הנשים.

לא היה לה ספק כי רוס דלגואן עשוי גם הוא להיות חביבן של הנשים, אך גם חברם של גברים, בניגוד לניל שהיו לו מעט מאוד חברים גברים, אם בכלל.

כשהיא פגשה את ניל לראשונה, הוא נראה מקסים ונינוח, גבר שהקו המנחה אותו הוא חייה ותן לחיות. אבל במציאות – בדומה לאנשים חלשים – הוא היה מפונק ועצבני, שתלטן ובריון.

בהתבוננה באיש שישב לידה, ראתה כי סעד את לבו בתיאבון בריא, אולם בצורה נקייה ושקטה.

בניגוד לניל, אשר למרות מראהו היפה אך הנשי משהו, ונפשו העדינה, נטה לבלוע מהר את ארוחותיו. הוא דמה לתלמיד תיכון חמדן שעדיין לא רכש נימוסים ולא שליטה עצמית.

היא גילתה, למגינת לבה, כי כך נהג גם לגבי תאבונו המיני.

היה זה מספר חודשים לאחר נישואיהם, כשהוא שתה והשתכר, וניסה לכפות את עצמו עליה.

כשנכשל, הוא התקיף אותה מילולית, כינה אותה בשמות גנאי, העדין מביניהם היה "כלבה פריג'ידית".

תוך כדי היאנחות היא דחקה ממוחה את המחשבות על התקופה העגומה שבעברה, וכשהעיפה לעברו מבט, מצאה את עצמה מתבוננת אל תוך אפור של עשן עצים שניבט מעיניו – עיניים מהממות נוטות מעט כלפי מעלה בקצה העליון שלהן.

ראשה הסתחרר עליה, ועקצוץ מוזר הרטיט את קצות עצביה, ואז היא הסבה מעליו את מבטה.

רגיש למצב רוחה, שאל רוס, "יש בעיות?"

"לא, לא ממש."

על אף שנראה היה בבירור כי לא האמין לה, הוא הניח לנושא, והם המשיכו בסעודתם בדממה חברותית.

"עוד קפה?" שאל כשסיימו לאכול.

"לא, תודה."

"אם כן אוציא החוצה את העגלה." הוא נעמד על רגליו והוציא החוצה את עגלת ההגשה.

כששב אל מקומו, הוא הציע, "אולי נטעם לגימה קטנה לפני שנלך לישון, כעצתו של בעלה של גברת לואו?"

אף על פי שבדרך כלל היא לא שתתה אלכוהול, אולם ברצותה לגרום לכך שיישאר עמה עוד זמן מה, היא הסכימה. "כן, מדוע לא?"

הוא פתח את הבקבוק, מזג מעט מאוד ויסקי לתוך שתי הכוסיות, והגיש לה אחת מהן.

הוא הרים את כוסו לחיים ואמר, "לעתידנו, ולהיכרות מעמיקה יותר."

המילים הללו והמבט שבעיניו הציפו אותה בגל של חמימות והתרגשות, והיא מצאה את עצמה כמהה למשהו שהגבר הזה יכול היה להציע לה. משהו חריף ושנון. איזה שהוא קסם. משהו שיארך תקופת חיים שלמה. אולי אהבה אמיתית...?

היא שיננה לעצמה חזור ושנן כי אל לה לנהוג בצורה אווילית. במאמץ רב היא הסבה מעליו את מבטה החודר ולגמה מהמשקה לגימה לא זהירה. האלכוהול החריף גרם לה להשתעל.

שפתיו התעוותו, אולם בהסתירו את הנאתו – אם אכן היה הדבר משעשע – הוא אמר, "רק כדי להוכיח שהתגוררתי באנגלייה תקופה ארוכה, אנהג כאנגלי זר ואציע לך למהול את הוויסקי בכוס מים."

"כן, תודה," היא השיבה לו אסירת תודה ונעמדה כדי לקחת לעצמה.

אבל רוס כבר עמד על רגליו ודחק בה בעדינות בחזרה אל כיסאה. "הישארי במקומך. אביא לך."

הוא נעלם בחדר האמבטיה וחזר לאחר רגע עם כוס מים בידו. "אמרי מתי."

כאשר הכוס הייתה מלאה כמות כפולה של מים מוויסקי, היא אמרה, "זה צריך להיות בסדר, תודה."

"נסי ותראי."

היא טעמה לגימה ובאנחת רווחה אמרה לו, "הרבה יותר טוב."

הוא הניח את שאר המים ליד בקבוק הוויסקי וחייך לעברה.

שיניו הישרות זהרו בלובנן, ופיו המקסים המרמז על תשוקה כבושה הסב לה תחושה פנימית מוזרה.

בהיותה מודעת למבטה הנעוץ בו, היא הסבה אותו מעליו אל האש הזוהרת. אולם הקרבה הנעימה שנוצרה ביניהם התפוגגה והותירה אחריה מודעות, התרוממות רוח והתרגשות, ומתח מיני.

היא חשה צורך להפר את הדממה ולשוב לעולם הארצי יותר. היא בלעה את רוקה, ובקולה, שבדרך כלל היה צלול אך נשמע עתה צרוד, היא שאלה, "האם באת לכאן לחג המולד, מר דלגואן?"

"כן, ולשנה החדשה. אבל אולי תקראי לי רוס? נראה מגוחך לעמוד על הטקסיות והרשמיות."

"כמובן, אם תקרא לי קתי."

"לכמה זמן באת לסקוטלנד, קתי?"

לפתע היא נזכרה בסיבה שלשמה הגיעה לסקוטלנד, ונבוכה על ידי השאלה התמימה, היא השיבה, "אני עדיין לא בטוחה לחלוטין... חג המולד והשנה החדשה..."

"האם יש מישהו חשוב בחייך? בן זוג, אולי?"

היא לא אבתה לדבר על נישואיה הקצרים והנוראים ועל הגירושין שאחריהם, ולכן השיבה בקצרה, "לא."

על אף שזה עתה נפגשו, והוא אך בקושי ידע משהו אודותיה, רוס חש כי השמחה הציפה אותו וטלטלה אותו בעוצמה ובהתלהבות.

לאחר הפרשה שהייתה לו עם לנה הוא הקפיד להימנע מהסתבכות רגשית, קיים קשרים אקראיים קלילים ושטחיים מתוך מטרה של הנאה פשוטה בבירור, בלי להביט לאחור ובלי חרטות כשנפרדו.

כעת מצא את עצמו מטיל ספק אם דרך זו תוכל לספק קשר עם האישה שמולו.

הוא התיישב בשקט והתבונן בה, ונשימתה נעצרה כשהבינה כי איכשהו הייתה חשיבות לתשובה, היא ניצלה את ההזדמנות ושאלה, "מה בקשר אליך?"

"לא, אף אחת."

היא נשמה לרווחה כשהוא הוסיף, "היו לי תוכניות להינשא בתחילת השנה, אבל הן לא יצאו לפועל. על אף שלנה נולדה בסקוטלנד, ולמעשה, משפחותינו התגוררו בקרבת מקום זו לזו, היא אהבה את האורות הזוהרים של לונדון וסירבה לגור בכל מקום אחר. בשעה שאני העדפתי להתגורר בכפר.

"כשלא הצליחה לשנות את אורח המחשבה שלי, היא עזבה אותי לטובת איש עסקים עשיר שמתגורר בפארק לֵיין ואף פעם לא יוצא מלונדון..."

קתי הבחינה במרירות שנשמעה בקולו וידעה כי עזיבת ארוסתו עדיין הכאיבה לו.

"אם במקרה שנינו נמצאים בסקוטלנד, היא מקפידה להתקשר כדי להיפגש אתי כשהיא מבקרת את אביה."

דבריו חרקו כצליל סיבובו של בורג, ולמשמע קולו היא קפאה במקומה, לא יכלה להאמין כי אישה כלשהי מסוגלת להתייחס אליו בדרך כזו.

כשרוס הבחין בקיפאונה ופירש אותו באופן שגוי, הוא מיהר להתנצל בפניה, "אני מצטער. אולי לא הייתי צריך לגעת בנושאים אישיים כל כך, אבל תהיתי אם את במקרה נוסעת את כל הדרך הזו כדי להצטרף למישהו."

באופן אינסטינקטיבי, בהיותה משוכנעת כי הגבר הזה שעמד מולה כעת היה מיוחד, היא היססה, נתפתתה לרגע לנסות להסביר לו על קארל ועל התרמית שהיא הסכימה להשתתף בה באי רצון.

אף על פי שקארל ציין לעתים קרובות, מאז שהעלה את מזימתו, כי התרמית הייתה תמימה ולא תפגע באיש. והיא תהיה חיונית רק עד אשר הוא יוכל להוכיח את ערכו כאיש מקצוע.

"יש לי את כל הכישורים שבני משפחת בּוֹאֵנְס מחפשים," כך אמר לה, "אבל הם היו נחושים להעסיק רק זוג נשוי."

ואז הוסיף ואמר תוך כדי היאנחות, "הכל היה מסתדר מצוין אילו קֵייטִי לא הייתה עוזבת אותי והיינו נישאים כמתוכנן. אבל היות שהמצב כפי שהוא, אני זקוק נואשות לעזרתך. בכנות, אחותי, זה לא יהיה כל כך נורא. כל שעלינו לעשות הוא להסתדר במשרות שלנו ולהעמיד פנים שאנחנו בעל ואישה."

עם זאת, אם להיות הוגן באופן מהותי, קתי הייתה רחוקה מלהיות מאושרת. אילולא מדובר היה באחיה הצעיר והאהוב הייתה מסרבת להשתתף בתרמית, חד וחלק.

אולם המצב כפי שהיה – כשחייו עיי חורבות לאחר שהאישה שאהב ברחה עם חברו הטוב – קתי לא יכלה למנוע ממנו את ההזדמנות להגשים את מה שתמיד חלם לעשות.

אולם לבה נפל בקרבה למחשבה שתנסה להסביר כל זאת לרוס דלגואן...

לאחר שהבטיחה לקארל כי היא לא תאמר מילה לאף נפש חיה, וכי איזו ברירה הייתה בידה?

היא הפנתה את גבה לפיתוי והנידה ראשה לשלילה. "לא ממש."

נראה כי השותף שלה מרוצה, אולם רחוק מלהיות מאושר. היא חשה באדמומיות שהציפה את לחייה וקיוותה כי הוא ייחס זאת לחום האש הבוערת באח.