דואט הפראים 2: ג’קסון הפראי

הנשימות הכבדות לידי מגלות לי שג'יימס עדיין ישן. אנו שוכבים כבר כמעט שנה, ואף שאמרתי לו אין־ספור פעמים שאני לא מסוגלת לנהל חיים רגילים ומערכת יחסים רצינית, הוא בכל זאת החליט לבוא אחריי לכאן. הוא אולי מעמיד פנים שאין לו בעיה עם זה שאנו לא יוצאים באופן אקסקלוסיבי ושאני עדיין מסרבת להתחייב אחרי כל הזמן הזה, אבל אני יודעת שזה מפריע לו.

אני מזיזה ממותניי את ידו הכבדה ומושיטה יד לשידת הלילה כדי להוציא חפיסה אקראית של כדורים ולהכניס לפה את השניים האחרונים.

הפסקתי לקרוא את התוויות ולנסות לזכור מה אני מכניסה לגוף כי למען האמת, אף אחת מהתוויות לא מתאימה לתכולת החפיסה. התרגלתי פשוט לקחת ולהכניס לפה בגלל הצורך למשהו – כל דבר – שיקהה את חושיי במהלך היום.

"התעוררת מוקדם."

ג'יימס מנשק את צווארי, מחווה שאמורה לגרום לי להרגיש משהו, אבל זה לא קורה. "לא יכולתי לישון. מוזר להיות פה שוב."

השעה לא מוקדמת. כבר אחר הצהריים, אך בהתחשב בכך שהיינו ערים עד שלוש לפנות בוקר והטבענו את עצמנו בוויסקי ובקוקאין אני מניחה שאפשר להגיד שעדיין מוקדם.

הוא מזיז את שערי מצווארי ומעביר עליו את קצות אצבעותיו. "טוב, עבר זמן רב. אני בטוח שתרגישי מוזר למשך תקופה."

אני עוצמת עיניים ומסתובבת על הגב כשהוא מושיט את ידו מעליי לתוך המגירה. הוא מזיז כמה חפיסות אך אני לא שומעת כדורים זזים בכלל. "נשארו כמה?"

"לא. לקחתי את האחרון," אני משקרת, משהו שנעשיתי טובה מאוד בו.

"את השניים האחרונים, אלכס. היו שניים אתמול בלילה, אחרי שהתעלפת. אני יודע כי ספרתי אותם אחרי שלקחתי שניים."

"בסדר, אז שיקרתי. אחד לא עוזר בכלל ואתה יודע את זה, ג'יימס." אני מתיישבת ומושיטה את היד לחוטיני כדי ללבוש אותו. "מה זה משנה? אנחנו גם ככה צריכים להשיג עוד."

אני יכולה להרגיש את עיניו עליי כשאני עומדת מולו חצי עירומה ומדליקה ג'וינט.

"בואי תעשני את זה איתי בזמן שאזיין אותך."

"לא." אני שואפת שאיפה עמוקה ומחזיקה את העשן ככל שאני יכולה לפני שאני נושפת לכיוונו. "לא בא לי סקס, ג'יימס. אם היה בא לי היית כבר יודע. אני חייבת להגיע לעבודה מוקדם היום. אני צריכה את הכסף כדי לשלם את החשבונות. ואני גם חייבת להעסיק את עצמי לפני שאשתגע בחור המסריח הזה."

"טוב, אני מקווה שאת מתכננת להתקלח קודם כי את מסריחה מאלכוהול וממריחואנה. אף אחד לא ייתן לך לעבוד אם תגיעי לשם כשאת נראית ומריחה כאילו היית במסיבת 'רייב'. אפילו לא בבר המפוקפק שאת עובדת בו."

"ואף אחת לא תרצה להכניס אותך למיטה שלה אם תמשיך לרוקן את התחמושת שלך תוך עשר דקות." אני מרימה גבה ומכניסה את הג'וינט לפה כשאני מרימה את החזייה וזוג מכנסי ג'ינס נקיים. "אל תגיד לי מה אני צריכה לעשות כי אתה יודע היטב שאעשה את ההיפך."

"בסדר, אז אל תזדייני איתי. זה יביא אותך לכאן כדי לשבת על הזין שלי?" הוא מתיישב ושריריו בולטים כשהוא סוקר אותי מכף רגל ועד ראש.

הוא חתיך רציני. כנראה אחד הגברים החתיכים ביותר שאי פעם שכבתי איתם, ובכל זאת הוא לא עושה לי את זה בכלל.

"אני מוותרת. כמו שאמרתי, לא מתחשק לי."

"מה, לעזאזל? 'לא מתחשק לך' מאז הגעתי לפה לפני שבוע. יש משהו שאני צריך לדעת? אולי איזה חבר ותיק שאני צריך לקרוע במכות?"

אני חורקת שיניים וזורקת את הג'וינט על ראשו. "במקומך הייתי נזהרת בדבריי, ג'יימס. האדם היחיד שבאמת אכפת לי ממנו קורא למקום הזה 'בית', ואם תיגע בו, אהרוג אותך בעצמי."

הוא ממהר לתפוס את הג'וינט, מכניס אותו בין שפתיו ומרים ידיים באוויר. "וואו. כזה זיון טוב? הוא כנראה קרע לך את הכוס במשך שעות אחרת היית שונאת אותו כמו שאת שונאת אותי."

"לך תזדיין." אני קופצת על המיטה, עולה עליו ואוחזת בצווארו. "הוא נתן לי יותר ממה שאי פעם תוכל לתת לי. והייתי רק בת שתים־עשרה, חתיכת דפוק. מעולם לא שכבנו. הוא היה החבר הכי טוב שלי והוא דאג לי. זה יותר ממה שמישהו עשה בשבילי אי פעם, כולל אותך."

ג'יימס מחייך ונושף עשן בפניי. "אז הוא הסיבה לכך שאת עצבנית כל הזמן, הא? אבא שלך הכריח אותך לעזוב אותו? את הבחור היחיד שגרם לך לשכוח עד כמה דפוק היה האבא המחורבן שלך?" גועל עולה בי כשהוא מחליק את אצבעו במורד זרועי. "ולא אמרת שחלק מהחברים שלו אפילו נגעו בך וגמרו עלייך? את באמת חושבת שהילד הזה היה יכול להציל אותך מזה? הוא היה רק ילד, בייב."

"הוא היה גבר," אני אומרת בחריקת שיניים, זועמת על כך שהוא מדבר על ג'קסון. "הוא היה גבר כי הוא היה מגן עליי ולא משנה מה. כל חרא אחר שאי פעם פגשתי היה בסך הכול ילד שרצה להיות גבר. הוא היה יותר גבר ממה שאתה אי פעם תהיה."

"תשתקי." הוא אוחז בראשי ומושך אותו מטה עד ששפתיו נוגעות בשפתיי. "הזין שלי מוכיח שאני גבר שבגברים. נראה לך שלא אגן עלייך?"

"אתה לא," אני יורקת בזעם, "אם היית מגן עליי אז לא הייתי לוקחת כדורים ושותה עד עילפון כשאתה לצידי. זו בדיוק הסיבה לכך שאנו לא זוג. לך הביתה, ג'יימס."

אני דוחפת אותו בחזהו, קמה מהמיטה ונעלמת לתוך חדר האמבטיה. אני נועלת את הדלת אחריי כדי שלא ינסה להצטרף אליי, כמו בפעם הקודמת. אין שום סיכוי שבעולם שאתן לו להתקרב אליי ברגע זה.

עברו שלוש־עשרה שנה מאז כף רגלי דרכה בעיר הזאת ואני עדיין במאבק עיקש להשאיר את הראש מחוץ למים, מהפחד שאטבע בזיכרונות.

ג'יימס היה חייב להעלות אותם שוב כשלא הייתי מוכנה לכך ולדפוק לי את הראש.

הייתי הרוסה לגמרי אחרי שעברנו. בכיתי במשך שבועות, אולי אפילו חודשים, מפני שידעתי שכבר לא היה לי את ג'קסון קייד שינחם אותי. הוא היה האדם היחיד שבאמת היה אכפת לי ממנו. היחיד שאי פעם גרם לי להרגיש מוגנת ונאהבת. מעולם לא פחדתי כשהייתי איתו. והחלק הגרוע ביותר היה שבכלל לא ידעתי שאנו עוברים. לא יצא לי להיפרד ממנו. קמנו באמצע הלילה והשארנו הכול מאחור.

אם הייתי יודעת שאבי יכריח אותי לעזוב את ג'קסון, הייתי בורחת. הייתי מתחבאת כדי לא להיאלץ לעזוב את האדם היחיד שאהבתי ושבטחתי בו. לבטוח באנשים זה לא משהו שאני עושה בקלות, ועם השנים זה הולך ונעשה קשה יותר.

דפקו אותי כל־כך הרבה פעמים, שהפסקתי לספור. שיקרו לי, בגדו בי, התעללו בי פיזית ונפשית. נשבר לי מזה. אני סחוטה מבחינה פיזית ונפשית ובאמת לא נשאר לי דבר לתת. כואב לי לקום בבוקר כי אני יודעת שהיום שלי יהיה מחורבן בדיוק כמו יום האתמול.

ברגע שאת מלאה בשנאה רבה כל־כך ובחוסר אמון, כמוני, כל הטוב שבעולם מת. כל הטוב שבעולם שלי מת ביום שבו איבדתי את ג'קסון. אם הוא היה רואה אותי עכשיו הוא כנראה היה מצטער שאי פעם הכיר אותי כי אני דפוקה בראש, בדיוק כמו אימא שלו.

הוא היה טוב מדי בשבילי וזה כנראה לא השתנה. כואב לי שהוא נלחם לשנות את אורח החיים של אימו ולהציל אותה מנזקי הסמים, ואני עושה בדיוק את אותו הדבר שהיא עשתה.

אני זקוקה לתרופות כדי לברוח מהמציאות, אך אפילו הכדורים, הקוקאין והאלכוהול לא מספיקים כדי להקהות את הכאב.

אם הייתי מוצאת את ג'קסון ונכנסת בכוח בחזרה לחייו, הדבר היחיד שהיה יוצא מזה בסופו של דבר, זה שהייתי הורסת אותו בדיוק כמו שאני הרוסה.

אין מצב שהייתי יכולה לעשות זאת לג'קסון היפהפה והמגונן שאני זוכרת, ולמרות זאת, העובדה שאני נמצאת בעיר שבה הוא גדל מעניקה לי נחמה קטנה, וזו בדיוק הסיבה שחזרתי לכאן אחרי כל השנים.

זה לא אומר שאני מתכננת לחפש אותו. הוא בטח לא בעיר בכלל ואולי עדיף ככה. בשבילו, לפחות.

לאחר כמה דקות אני נכנסת למקלחת ועומדת מתחת למים הרותחים שצורבים את גופי.

זה שורף.

עורי אדום וקשה לי לנשום, אבל לא אכפת לי כי ככה אני לפחות מרגישה משהו.

השעה קצת אחרי שמונה. בשבע השעות שאני כאן התחשק לי לחנוק לפחות שלושה אנשים. טוב, יותר כמו חמישה אנשים. או עשרה. ובכל זאת הערב הזה כנראה טוב יותר מרוב הלילות.

החארות האלה פשוט לא קולטים שאני לא מעוניינת ללכת איתם הביתה כדי 'לקבל זיון טוב', או איך שהם קוראים לזה. הדבר היחיד שמעניין אותי הוא לשרוד, ונראה שאני מוכנה לעשות הכול כדי שזה יקרה אחרת לא הייתי לוקחת את העבודה הראשונה שהוצעה לי כשעברתי לפה, לפני שבועיים.

המקום הזה הוא חורבה. הוא מלוכלך והאלכוהול זול, והדברים האלה מושכים את כל הטיפוסים הבזויים ביותר, שחושבים שהם בדיוק מה שאני צריכה כדי להשתחרר ולהפסיק להיות כזאת כלבה מבוקר ועד לילה.

אני בהחלט יכולה לומר שיש לי פרצוף של כלבה כל הזמן, והוא תואם לחלוטין לגישה שלי כלפי כולם והכול. אני לא מעוניינת לשנות את זה, וגם אם הייתי מעוניינת לעשות איזה שינוי, אף אחד מהגברים שמבקרים במקום הזה לא היה מסוגל לעזור לי בזה.

"הנה החשבון שלך." אני מניחה את הפתק מול האידיוט שניסה להתחיל איתי בשעה האחרונה. חמישים ושתיים דקות, ליתר דיוק. כן, ספרתי את הדקות של הסיוט הזה.

הוא מרים את החשבון ומקמט אותו ואז הוא מעניק לי חיוך שאמור איכשהו להקסים אותי. "עדיין לא סיימתי פה, בייבי. לא עד שתיתני לי להזמין אותך למשקה."

"לא."

"תפסיקי להעמיד פנים שאת קשה להשגה כי ששנינו יודעים שאת יוצאת מפה איתי הלילה."

אני עוצמת עיניים, נושמת עמוק ומשחררת את האוויר לאט. עבדתי הרבה על ניהול הכעס שלי בתקופה האחרונה, והבחור הזה בוחן את הגבולות שלי עד הקצה. אני רוכנת מעל הבר ונצמדת לפניו. "אתה יכול לקחת את המשקה הזול שלך ולדחוף אותו לתחת. זה לא יקרה, אז סתום את הפה ותשלם לי כדי שאוכל ללכת הביתה."

"לעזאזל, ילדה." הוא מסתכל עליי במבט חמוץ, מכניס את היד לכיס ומוציא כסף. "הנה. תשמרי את העודף המסריח."

אני נועצת בו מבט כשהוא נעמד ומתרחק. הוא נראה לא רע, אבל כלום לא מעצבן אותי יותר מגבר שנדבק אליי כשממש לא בא לי.

שותפתי לדירה, טסה, מופיעה לצידי ומושיטה את היד לערמת המזומנים שהאידיוט השאיר על הבר. "איזה מטומטם. ואחרי הטיפ המחורבן הזה, אני מבינה שהוא לא רק מטומטם, אלא מטומטם קמצן. וואו. הזבלים האלה לא מפסיקים להדהים אותי פה."

פגשתי את טסה פה, אחרי שהתקבלתי לעבודה. כשהיא גילתה שאני גרה במוטל עלוב היא הציעה לי את החדר הפנוי אצלה.

"כן, זה דפוק לגמרי, אבל מה אפשר לעשות?" אני לא טורחת לבדוק כמה הוא השאיר לי בתור טיפ. אני לוקחת את שני שטרות העשרים שהוא השאיר על הבר, מכניסה את הכסף לקופה, ואת העודף אני דוחפת לצנצנת הטיפים. את מה שנאסף שם טסה ואני חולקות בינינו בסוף כל לילה.

"תסתדרי בלעדיי? הזבל הזה היה החשבון הפתוח האחרון שלי ואני רוצה לצאת מפה לפני שאתקע עם עוד אחד."

"כן." היא מנגבת את הדלפק וניגשת לאדם שמושך כיסא ומתיישב. "אני אסתדר. גם ככה הולך ונרגע."

"בסדר, נפלא. נתראה כשתסיימי."

אני יוצאת לחניון והדבר היחיד שאני רוצה לעשות הוא לבלוע חופן של כדורים ולהתעלף פה, על המקום, ב'דודג' ניאון' העלובה שלי, כדי שלא אצטרך להתמודד עם אף אחד נוסף לפחות עד מחר.

ג'יימס שלח לי שש הודעות מאז יצאתי מהבית. בהודעה האחרונה הוא כתב שהוא מחכה לי בביתי. ממש לא בא לי ללכת הביתה ולהעמיד פנים שאני רוצה אותו בסביבה. מה שבאמת בא לי זה להיות לבד.

אני מתעלמת לחלוטין מכל ההודעות שלו, יושבת במכונית ועוצמת את העיניים.

לאחר עשרים דקות שבהן אני נותנת לעצמי זמן להירגע, אני מתניעה את המכונית ומתחילה לנסוע, לא באמת יודעת לאן. הרחובות חשוכים ושקטים וזה כמעט מרגיע, כך שלא ממש משנה לי לאן אני נוסעת כרגע. אני פשוט ממשיכה לנסוע.

אופנוע נעצר לידי ברמזור. קשה לי לא להביט לכיוונו כדי לראות מי עושה את כל הרעש הזה ומפר את דממת הלילה הנעימה. הדבר האחרון שאני מצפה לו כשאני מציצה לעברו של הגבר שעל האופנוע, זה שהוא ירתק את מבטי אליו. ברגע שהוא מסובב את ראשו אליי ואני רואה את שערו הכהה המסתיר את עיניו, אני לא מצליחה להפנות את מבטי. יש לו מראה גס ופראי שמוצא חן בעיניי, מושך אותי אליו. עיניו ממוקדות בי והוא נראה משועשע כשהוא מבין שאני בוחנת אותו. שפתיו מוסתרות מתחת לזקן כהה, ובכל זאת אני רואה שהוא מחייך, כנראה נהנה מהכוח שיש לו עליי ברגע זה.

זה מספיק כדי לגרום לי לסובב במהירות את מבטי קדימה. הוא אולי סקסי בטירוף, אך לעולם לא אאפשר לגבר נוסף לשלוט בי.

לא שוב.

הרמזור מתחלף לירוק, ומסיבה כלשהי במקום לנסוע אני מסתכלת הצידה על האופנוען המסתורי ורואה שהוא מסתכל עליי, כאילו מחכה שאהיה זו שנוסעת ראשונה. אני לא מצליחה להתאפק ומעבירה את עיניי על גופו, ממגפיו השחורים ובמעלה ירכיו השריריות עד למעיל העור שלו, שחובק את גופו בשלמות. הבחור הזה נולד לרכוב על האופנוע שלו. שניהם נראים מסוכנים ועוצמתיים.

רק לאחר שהרכב שמאחוריי צופר פעמיים אני מצליחה לבסוף להתנער ממה שהסיח את דעתי. אני כבר עומדת לחדש את הנסיעה שלי כשהבחור דוחף את ראשו מחוץ לחלון וצורח, "זוזי כבר! אני עומד לאחר בגללך, כלבה!"

האופנוען מושך את תשומת ליבי שוב כשהוא מוריד את הרגלית של האופנוע ומציב אותו על הכביש. הוא יורד ממנו. אני מתבוננת בו ניגש לרכב שמאחוריי, מכניס את היד דרך החלון ומטיח בהגה את ראשו של האידיוט. הוא אפילו לא טורח להגיד לו משהו.

ואז הוא חוזר לאופנוע ונוסע, כאילו שום דבר יוצא דופן לא קרה כרגע.

אין לי מושג למה, אך כשהוא פונה בסיבוב שמאלה עיניי עוקבות אחריו. ליבי משתולל. אין ספק שזה בכלל לא בגלל מה שקרה עם האידיוט שמאחוריי, אלא רק בגלל הגבר הסקסי והמסוכן שבדיוק נסע.

אני נותנת לאידיוט מאחוריי את מה שהוא רוצה ונוסעת, ואז פונה שמאלה בסיבוב. אני נוסעת במשך זמן מה, עד שאני מגיעה למקום שנקרא 'סאבג'&אינק' וחונה מולו. הייתי רוצה להגיד שאני כאן רק כדי לשתות, אבל אז זה יהיה שקר. אני כאן כי אני סקרנית לגבי הגבר הזה, שהגן על כבודי מול הדביל ההוא במכונית.

אופנועים רבים חונים מקדימה אך אין לי מושג אם אחד מהם שייך לו. אני יכולה רק להניח שלכאן הוא הגיע כשאיבדתי אותו לפני כמה רחובות.

אני יוצאת מהרכב והולכת לכיוון מה שנראה כמו סטודיו קעקועים שצמוד לבר. עבר לא מעט זמן מהפעם האחרונה שעשיתי קעקוע והידיעה שיש סטודיו בסביבה מדרבנת אותי לעשות עוד אחד.

אני לא רואה איש בסטודיו לקעקועים, אז אני דוחפת את הדלת השנייה ונכנסת לבר. יש בפנים הרבה אופנוענים ששותים ומשחקים ביליארד. רוב הנשים היו נלחצות מהמחזה, אבל לא אני. לימדתי את עצמי לפני שנים, כבר כשהייתי בת שש־עשרה, שהדרך היחידה ללמד גבר את המילה 'לא', היא להראות לו.

אני עדיין זוכרת את הבעת פניו של חברו של אבי כשתקעתי בזרועו את סכין הסטייקים שלי לאחר שהוא תפס בישבני בארוחת הערב. מאז הוא לא נגע בי שוב ואבא החל לתת לי להחליט החלטות בעצמי. הוא כנראה גם למד באותה הזדמנות שכבר לא הייתי ילדה קטנה ומפוחדת, ושאני יודעת לעמוד על שלי.

כשהייתי בת שבע־עשרה כבר חייתי עם כמה חברים, שהיו דפוקים ולא רצויים, כמוני. התחלתי לבלוע כדורים, להסניף קוקאין ולשתות. חיפשתי דרכים לברוח.

בעוד כמה חודשים אהיה בת עשרים ושש, והזמן רק העצים את המרירות ואת הכעס שלי. נעשיתי אדישה לגמרי לרגשותיהם של אחרים. רוב האנשים לא מבינים מה זו כלבה אמיתית עד שהם מעצבנים אותי.

מבטים ננעצים בי כשאני מתיישבת על הבר ומחכה לברמן שירים את עיניו מהמקרר. הוא כנראה ממלא אותו כי עוברות כמה דקות והוא עדיין לא הבחין בי.

"אכפת לך לתת לי את אחת הבירות האלה? בעצם, תביא שתיים."

הוא משתהה לרגע, כאילו הוא מופתע לשמוע קול נשי, לפני שהוא מוציא שני בקבוקי בירה ונעמד. עיני הענבר שלו מתמקדות בי כשהוא פותח את הבקבוק הראשון ומחליק אותו לכיווני. אני בולעת את רוקי וצופה בו פותח את הבקבוק השני ולוגם ממנו, כאילו לא הזמנתי לעצמי את שני הבקבוקים.

שיט, זה הוא, האופנוען שראיתי בכביש. והוא עובד פה.

"למי באת?" הוא שואל, "לבליין? או לאחד הזבלים האחרים שפה?"

אני חוטפת את הבקבוק מידו לפני שהוא מספיק לגמוע ממנו פעם נוספת. הוא מביט בי כשאני מביאה את הבקבוק לשפתיי ולוגמת ממנו. "למה אתה חושב שבאתי לכאן בשביל מישהו?"

הוא מחייך ומוציא לעצמו בקבוק נוסף. אני לא בטוחה שהוא מזהה אותי מהרמזור, אבל יש לו מבט שאף אישה לא הייתה יכולה לשכוח, גם אם הייתה מנסה.

"כי נשים בדרך כלל לא באות לכאן לבד. את לא רואה את כל המנוולים מאחורייך שבוחנים אותך ורק חושבים על דרכים להעלות אותך על האופנועים שלהם ולהכניס אותך למיטות שלהם?"

אני מביטה לאחור ולוגמת שוב מהבירה. "הם לא מדאיגים אותי. אף אחד מהם לא מסוגל להתמודד איתי." אני מחזירה את תשומת ליבי לגבר שמולי. החיוך הסקסי והעקום שלו מרגש ומחרמן אותי. "הם יכולים להסתכל כאוות נפשם, אבל לא יהיו שום נגיעות, אלא אם כן מישהו מהם רוצה לאבד ביצה. אני מתמודדת עם זבלים כאלה באופן יום־יומי."

החיוך העקום הופך לחיוך מלא כשהוא מעביר את ידו על זקנו הקצר ונשען על הבר. הביטחון העצמי שלו גורם לי להשפיל את עיניי לחזהו השרירי, המוסתר מאחורי חולצת טי שחורה. לא יכולתי לראות עד כמה הוא חטוב כשהוא לבש מעיל עור קודם, על האופנוע, אבל אני חייבת להודות שהגוף שלו מסוגל לגרום לכל אישה להזיע. הוא נראה כמו אל מקועקע. הוא ללא ספק מסוג הגברים שמתאים לי להוציא עליהם את התסכולים המיניים שלי. שערו השחור נופל על פניו כשהוא מביט סביב הבר, כמשגיח שלא יקרה משהו.

"אז אולי זה המקום המתאים בשבילך. לחלק מהמנוולים האלה מגיע לאבד ביצה."

הוא מחזיר את תשומת ליבו אליי. אני שותה מהבקבוק ועיניו מתלהטות כשהן נחות על שפתיי. "או אולי את שתיהן."

אני מחייכת ומניחה את הבקבוק על השולחן. "זה כולל אותך? אתה מסתכל על השפתיים שלי כאילו אתה מצטער שהבקבוק הזה לא משהו אחר."

"אני גבר, מותק. זה רק טבעי שאני מדמיין בין השפתיים שלך את הזין שלי. אבל מפני שאני גבר כמו שגבר צריך להיות, לא אחליק אותו בין השפתיים היפות שלך עד שתתחנני לזה, ומכיוון שאת לא תתחנני, אני חוזר להתעסק בעניינים שלי."

הוא חוזר לעבוד, אבל מביט לעברי מדי פעם כדי לוודא שאני בסדר. אני גם לא מפספסת את המבטים המלוכלכים שהוא זורק אל מעבר לכתפי, כמזהיר את האחרים להתרחק ממני. נראה שזה עובד כי גם לאחר שאני יושבת פה שעה, אף אחד לא מנסה להתחיל איתי או אפילו לדבר איתי. אני חייבת להודות שאני אוהבת את האופן שבו הוא שולט בחדר. הרבה זמן עבר מאז יכולתי לשבת וליהנות ככה מבירה בלי שאיזה אפס ינסה לשלוח אליי ידיים.

"אנשים כאן מפחדים ממך, נכון?" אני סוקרת אותו מכף רגל ועד ראש כשהוא נשען על הקיר וצופה בחדר.

"למה את חושבת ככה?"

הוא מתרחק מהקיר והאופן שבו שריריו זזים ומתמתחים כשהוא צועד לעברי מרתק אותי. אני מלקקת את השפה התחתונה ומביטה בו בעניין.

"לא עשיתי או אמרתי שום דבר שהיה גורם לך לחשוב ככה," הוא מוסיף.

אני נשענת על הבר ונעצרת רגע לפני ששפתינו נוגעות. הזקן שלו נוגע בעורי ואני רוצה לתפוס ולמשוך אותו אליי כדי לנשק אותו, אולי אפילו לנשוך אותו, אבל אני לא עושה זאת. "זה בעיניים שלך. אתה רק צריך להסתכל על אנשים כדי שהם ידעו לא להתעסק איתך. זה מרתק."

אני מנסה להתרחק אך הוא אוחז בעורפי ומשאיר אותי במקומי. "אנשים מתעסקים איתי כל הזמן, אבל רק אלה שנושאים איתם סכינים ואקדחים. אלה שפה הם רק הקהל שבא מוקדם, בייב. הם כלום לעומת האנשים שאני רגיל להתעסק איתם." אני בולעת בכבדות את רוקי כששפתיו נוגעות באוזני. "כדאי שתלכי לפני שאצטרך להרוג מישהו רק מפני שהוא ינסה לשים את ידיו עלייך. כבר שברתי למישהו את האף בגללך."

המילים שלו מצמררות אותי.

"הקהל הלילי מתחיל להגיע," הוא מוסיף, "זה לא מקום בשבילך." הוא לוקח את בקבוק הבירה שאני שותה וזורק אותו לפח. אני נעמדת בכעס. "היי! לא סיימתי לשתות! סתם בזבזת לי את הכסף."

"כבר סיימת, והבירה על חשבוני, וכן בעצם זה הכסף המבוזבז שלי."

"לך תזדיין. אני לא צריכה שמישהו יגיד לי מה לעשות. אני יודעת לשמור על עצמי."

"לכי תזדייני את, בייבי. אבל אפילו זה לא היה משכנע אותי לתת לך בירה נוספת." הוא מסמן בראשו לכיוון הדלת. "עופי מפה."

"אתה בן־זונה."

"אולי," הוא אומר כשאני נעמדת, "אבל אני עושה את מה שאני חייב לעשות, תמיד עשיתי ותמיד אעשה. קדימה, תתחפפי."

"בסדר גמור. תודה על הבירה, חרא שתלטן." אף שהוא אמר שהבירה על חשבונו, אני משליכה כסף על הבר כי אני לא רוצה ממנו דבר.

אני יוצאת מהבר ונכנסת למכונית. שנים עברו מאז הרשיתי לגבר להגיד לי מה לעשות, ולמרות זאת הנחתי לגבר הזה לשלוט בי, ואני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. אני נושמת כמה נשימות עמוקות לפני שאני מתניעה ומתחילה לנסוע.

אני לא קולטת לאן אני נוסעת עד שאני מוצאת את עצמי חונה מול ביתו הישן של ג'קסון. אני יושבת במכונית זמן מה, בוהה בבית ההרוס, נזכרת בעבר ומנסה לדמיין איך ג'קסון נראה היום. הלב שלי כואב. הוא תמיד מככב בזיכרונות הטובים ביותר שלי, אך אני יודעת שאני לא יכולה לחפש אותו.

לאחר כמה דקות אני נוסעת הביתה ומקווה בכל ליבי שג'יימס הלך כבר ומצא ספק חדש לקנות ממנו. לאחר ההתמודדות עם המנוול החתיך ההוא בבר, אני חשה יותר מתמיד צורך לברוח.